השבוע הותקף האדמו"ר מקרלין באירוע שנערך בבית מדרשו בירושלים. עשרות אנשים המתינו לו בחוץ, קראו לעברו קריאות שקשה לחזור עליהן בכתב, ניסו למנוע ממנו לצאת, וכשהדברים הידרדרו נפצעו אנשים ואחד מהם פונה לבית חולים. לפני חודש בדיוק הותקף הרב פייבלזון. לפניו היו התקפות על הרב לייבל בביתו, ולפניו היו אחרים. מי שיטרח לסדר את המקרים בשורה אחת יראה שהרשימה כבר אינה קצרה, מקרים רבים של התקפות על עסקנים, מנהלים, פעילים וגם על רבנים.
ההסבר הנוח נשלף מיד: אלה הקיצונים. פלג מסוים, קבוצה מסוימת, אנשים שמעולם לא היו שייכים ממש ובעיקר, הם לא "אנחנו". סבורני שההסבר הזה אינו נכון. הוא בעיקר נועד לפטור את כולנו מלהסתכל.
אלה שאינם מוכנים לבחור
האדמו"ר מקרלין הוא אדם שמסתכל למרחוק. הוא רואה את קהילתו בעוד עשרים שנה, מבין שהעולם שסביבה השתנה, ומכריע כפי שהוא מכריע. כך נוהגים גם אחרים, בבעלזא ובמקומות נוספים, כל אחד לפי דרכו ולפי מה שהוא מבין שטוב לאנשים ולמשפחות אותם הוא מנהיג. אפשר לחלוק על ההכרעות הללו. מחלוקת בדברים כאלה היא דבר בריא, והיא ליוותה אותנו בכל דור.
אבל האנשים שחוסמים רכב ומרימים יד אינם אנשים שבחרו אחרת. בחירה אחרת היא בחירה שיש לה מקום. אלה אנשים שאינם מוכנים לבחור כלל. אין להם תשובה לבחור שכולם יודעים שאינו לומד, אין להם מענה לאברך בן עשרים וחמש שצריך לצאת ולהתפרנס, ואין להם מה לומר על אלפי הצעירים שכבר נמצאים היום במקומות שאיש מאיתנו לא תכנן. הבעיה שלהם אינה שהאדמו"ר טועה. הבעיה היא שהוא מכריע, ועצם העיסוק שלו בעולם המציאותי מעמיד שאלה בפני מי שאין בפיו מענה.
מה שאי אפשר לפתור באמירה, פותרים במכות. את המשפט הזה אנחנו אומרים לילדים שלנו בגיל שש. "מי שאינו יודע לדבר מדבר עם הידיים".
אלימות בהסכמה שקטה
האדמו"ר עצמו אמר לחסידיו למחרת ששימוש בכוח אינו דרכה של תורה ואינו דרכם, וזו אמירה שראוי היה שתישמע ממקומות רבים נוספים. חברי הכנסת שלנו, ראשי הערים שלנו, רבני השכונות, האנשים שאנחנו בוחרים ושואלים וסומכים עליהם. אדם שאינו שומע אמירה כזו מגיע למסקנה הפשוטה ביותר: כנראה שזה בסדר, אולי לא לתקוף בפועל. אבל, "הם עושים בשבילנו את העבודה"
וזה כבר לא רק עניין של קנאים. בחברה שאין בה מנגנון מוסכם להכריע מחלוקות, ולא הסכמה על איך להתנהג מול קהילה שחושבת אחרת, מנצח מי שמוכן להרים יד. זה הכלל, לא רק תופעת שוליים. וזה אינו נוגע רק לאלימות שמגיעה לכותרות: אדם שדינו נחרץ בקבוצת ווטסאפ בתוך שעתיים בלי תובע ובלי סנגור, מודעה של "המעוררים" או "ועד הפעולה" שמזיזה רחובות שלמים בהפגנות, מחלוקת בחצר חסידית או בישיבה מפורסמת שיורדת לרחוב מפני שהיא לא יכולה להיפתר בצורה אחרת. כל אחד כבר מנהל מדינה קטנה משלו, מחליט לעצמו ופועל לעצמו. והנפגעים הראשונים הם אלו שרוצים להתבונן במציאות בעיניים ולפעול בהתאם לה. בזמן שכולם צועקים "כל המשנה ידו על התחתונה", הם בעצם בורחים מלראות שהמציאות עצמה השתנתה, ומה שהם אומרים פשוט לא רלוונטי.
הרוב הדומם
הדבר המוזר הוא שבסך הכל, רוב הציבור יודע את האמת. רובנו המכריע יודע שלא מרימים יד על יהודי, ושאדם החולק עלינו אינו טמא ואינו אויב. אלא שההסכמה הזאת נאמרת ליד שולחן השבת, בתוך המשפחה, ולא נאמרת בשום מקום אחר בגלוי, ולכן מי שצועק נשמע כמו הרוב.
האלימות אינה הופכת לנורמה מפני שרוב הציבור מקבל אותה. היא הופכת לנורמה מפני שרוב הציבור אינו נשמע.
בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה. מי שמבקש שיהיה אחרת, שיתחיל באמירה אחת בקול על מה שהוא ממילא כבר חושב בשקט.
8 תגובות