כשירדה בזריזות במדרגות, תוך שהיא מעיפה מבט חרד בשעונה, בתיה נזכרה לפתע שלא לקחה את הטלפון.
חיוך אירוני עלה על פניה כשנזכרה בפתק הקטן והזרחני שתלתה לאחרונה על דלת חדרה, זה שכלל את רשימת החפצים המועטים שעליה לזכור לקחת איתה לפגישות. הפתק הזה חסר תועלת לחלוטין אם את לא זוכרת להסתכל בו, נזפה בעצמה. או שאולי תעשי פתק תזכורת לפתק?
היא מיהרה להתנער מהרהוריה לפני שאלו יסחפו אותה הרחק, כפי שקרה לה אולי מיליוני פעמים במהלך חייה. לופ המחשבות חסר המוצא הזה הותיר אחריו שורה של מבחנים לא גמורים, מורות כעוסות, חברות נעלבות. "את מקשיבה לי בכלל?", היה המשפט השנוא שבתיה שמעה בלי סוף.
היא דילגה את המדרגות הנותרות במהירות, פרצה אל הדירה והחלה לנבור במגירות. כלי כתיבה, פרטי לבוש אקראיים, מזכרות ותכשיטים עפו אל הרצפה בזה אחר זה. איפה יכולתי לשים טלפון? איפה בכלל אמורים לשים טלפון?, חשבה בקדחתנות.
כשהעיפה מבט אקראי אל סל הכביסה הופתעה לראות אותו שוכב שם בשלווה, בתוך ערמת בגדים מפלצתית. בתיה אפילו לא ניסתה להיזכר איך הוא הגיע לשם; פשוט חטפה אותו באחת וזינקה שוב החוצה.
• • •
"את איתי?".
בתיה התנערה באחת ממחשבותיה, קולטת בחרדה שהיא נסחפה שוב - למרות הכדור הקטן שלקחה שעתיים קודם לכן. היא לא ידעה כמה זמן רובי בהה בה כך, ממתין למענה, אך התימהון שעל פניו הבהיר לה היטב את חומרת המקרה.
"אני מצטערת. לפעמים זה קורה לי, רחפנית כזאת", צחקה במבוכה. בתוך תוכה ניסתה לשחזר במהירות את נושא השיחה בו נעלמה. הוא דיבר על 'טיול' ועל 'בין הזמנים', משהו בצפון, חבר אחד נאבד אולי? נגמרו להם המים?
אחת השיטות היעילות אותן למדה במהלך שנים של ניסוי וטעייה בפגישות שידוכים, הייתה לתפוס "מילת עוגן". הרעיון היה פשוט: כשהוא מדבר הרבה, היא בוחרת בראש מילה אחת מהדברים שלו - לצורך העניין "ישיבה", "אחות", או "עבודה" - כדי לא לאבד את רצף המחשבה. לפעמים זה עבד. לא במקרה הזה.
למזלה, רובי היה מתחשב במיוחד. "זה בסדר. קורה לי המון", הגיב. זה בטח לא קורה לך באותה תדירות שזה קורה לי, אבל אני לא יכולה לספר לך על זה, נכון? חשבה ממורמרת.
"בא לך לצאת קצת החוצה?", הוא הציע לפתע.
בתיה הופתעה מהיוזמה הלא אופיינית לפגישה ראשונה, אך הנהנה בראשה לחיוב. הם יצאו.
• • •
"בהתחלה תסתירי הכל", אמרו לה פחות או יותר כל מי שהכירה, מאז נכנסה לשידוכים לפני שלוש שנים. כל בעיה קטנה הופכת למפלצת כשזה מגיע לבירורים, הם הסבירו. עדיף להשאיר את התגלית לפגישות המאוחרות יותר, כשהלב פתוח והנפש חפצה.
היא שמעה לעצתם, למה לא? גם היא לא ששה לשתף כל שדכנית במחלה שהפכה לסיפור חייה.
לקח לה זמן לקלוט שההחלטה הזו הפכה כל פגישה לקרב על מלא; בתיה נגד המוח שלה. הניסיון לשמור על ריכוז מוחלט כשברקע הסחות דעת בלי סוף, סחט ממנה כל טיפה כוח. לפעמים היא הצליחה; מספר בחורים לא קלטו מייד את הדגל האדום. אך גם מי שלא שם לב בפעם הראשונה, עשה זאת בשנייה. או בשלישית.
זה היה מספר הפגישות הרב ביותר אליו הצליחה להגיע אי פעם, לפני שהבחור התחמק בתירוצים מגוונים.
כעת, כשפסעה בשתיקה לצד רובי בשביל אפלולי, רוח של תחילת חורף מנשבת בעורפיהם, משהו בסיטואציה גרם לה להיפתח.
"אני צריכה לספר לך משהו", אמרה בשקט.
• • •
בתיה לא חסכה דבר. היא תיארה בפירוט את כל קורותיה, מאז אותו ביקור רופא גורלי לפני שנים בו ילדה קופצנית גילתה שיש לה בעיה - ועד לכדור הקטן ומלא תופעות הלוואי שלקחה מקודם, כפי שנהגה לעשות לפני כל פגישה.
רובי הקשיב לה בשקט לאורך כל הוידוי. כשסיימה לספר שמה לב לפתע שהם התיישבו על ספסל, תחת מנורת רחוב בודדת.
זמן מה הם ישבו שם ושתקו. בתיה מצאה את עצמה כוססת ציפורניים ממתח; מה הוא יגיד? האם יקבל את זה בהבנה?, תהתה.
"זה מה שגרם לך לקפוץ ככה מנושא לנושא בשיחה?", שבר לפתע רובי את הדממה.
"בדיוק. כל דבר חדש שאתה אומר מסיח את דעתי, ואני עוברת לדבר עליו", היא הגיבה, ונאנחה. "בטח עשיתי לך כאב ראש".
"דווקא לא", הוא הגיב בחיוך. כשסובבה אליו את ראשה בהפתעה אמר, "בטח תחשבי שאני אומר את זה כדי לנחם אותך, אבל אני ממש נהניתי מהאנרגיות האלו. אף פעם לא הייתה לי פגישה כזו".
"אני משערת", צחקה בתיה. תחושת רוגע מוזרה פשטה בעצמותיה. גיליתי את האמת, סוף סוף. ואני בסדר עם זה לגמרי.
"שנחזור למלון?", הציע רובי. היא נענתה בחיוב.
• • •
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כששבה הביתה, נתקל מבטה בפתק זרחני מבויש שעל הדלת. בתיה חייכה לעצמה כשנזכרה בלחץ הנוראי בו שרתה כשירדה לפגישה - זה שגרם לה לשכוח מקיומו. איכשהוא ידעה שבפגישה הבאה עם רובי, היא תסתדר גם בלעדיו.
1 תגובות