ימים טובים: מה בין שנאת חינם לאמנות בחרדה?

(צילום: אומנות באמונה)

בשבוע שעבר הסתיימה לה עוד תערוכה אמנותית בגלריית 'אמנות ואמונה', אלא שהתערוכה הזו לא הייתה "עוד תערוכה", היא הותירה בליבי רושם עז, מטלטל, ובעיקר - מעורר חשבון נפש עמוק ונוקב.

עבורי, העיסוק באמנות החרדית במסגרת קרן 'רק התחלנו', מהווה נדבך ביכולת להעניק כלים משמעותיים ופרקטיים לחברה. במיזם ' אמנות ואמונה' אנו זוכים לקדם ולחשוף אמנות עכשווית מאתגרת של יוצרים חרדים, האמנות הזו בועטת, עמוקה ומעלה לעיתים לשיח דיון סביב נושאים מורכבים. כשהגוף והנפש חוברים להם יחדיו נוצרת אמירה איכותית ומרתקת.

התערוכה הזו, "אמנות החרדה", של האמנית נילי גינגולד אלשיך הביאה רף חדש של עוצמה מטלטלת. היא עוסקת ביצירות אמנות המספרות את עולם מחלות הנפש, מתוך זעקה פנימית, האתגר שבשבירת סטיגמות דרך כלי מופלא כמו אמנות, מהווה עבורי ציון דרך בעשייה החברתית שלנו במיזם אמנות ואמונה, ואני חשה כי התערוכה הזו יצרה שיח חסר תקדים בציבור החרדי סביב נושא "הפרעות הנפש".

השילוב המנצח בין טירוף לגאונות, כאב והתמודדות. האזור החשוך ביותר, חסר השם והצבע, מקבל חיים חדשים. מוציא אל האור את היכולות הנדירות של אותם אלו המוגדרים אצלנו בהינף יד מזלזלת: "חולי נפש".

אוי לבושה

אחד הדברים המוסתרים ביותר בציבור החרדי, שגורמים לבושה עצומה, לפחד היסטרי, ולהסתרה – בכל מחיר, הינן בעיות נפש. שום מחלה אחרת ל"ע - ממארת, חמורה, קשה, כואבת ולא מאפשרת חיים נורמליים – אינה סובלת מאותה רמת בושה, היסטריה והסתרה, מאשר מי ש"חלילה לוקח כדורים".

את הדברים הללו אני כותבת לאחר חודש בו מוצגת התערוכה בגלריה שלנו ביפו ולאחר מפגש עם מאות המבקרים שבאו התרשמו והעזו לחשוף, בשקט בשקט כמובן, את סיפורם האישי. במהלך שיחות האמן אותן העבירה האמנית שפתחה צוהר לעולמה האישי והחברתי, גילינו כי לכל משתתף נמצאים במעגל חייו סביב אנשים מוכשרים מופלאים בעלי שלל תכונות נערצות שצריכים לשווא לקבור עצמם מבושה בשל הסטיגמות הקיימות. הם, ומשפחותיהם.

העידן שלנו, מייצר אינספור בעיות, חלקן קלות ופתירות וחלקן מורכבות יותר. אחד הדברים השכיחים הוא דיכאון שאחרי לידה. ע"פ נתונים שונים, כ-10% - 25% מהנשים חוות אותו. רוב בעיות הנפש, ניתנות כיום לטיפול תוך שגרת חיים רגילה. רק הסטיגמה נותרה מאחור - לא מעודכנת.

פסיכולוג – פריבילגיה לעשירים

הסיפור הזה, יצא מזמן מכל פרופורציות. בכל מקום אחר בעולם, פסיכולוג הוא פריבילגיה שהאנשים המצליחים, המוכשרים והמובילים ביותר מפרגנים לעצמם באופן תדיר, רק אצלנו בציבור החרדי – הס מלהזכיר.

מי שפונה לפסיכולוג, הוא ללא ספק "חולה נפש" באינטונציה הכי מעליבה שניתן להגות את צמד המילים הללו. ומי שחלילה נטל כדור הרגעה, הוא כבר "חי על כדורים", כולל ה הלעג הנלווה על הבלבול בין הכחולים לאדומים.

תסתכלו על האנשים הללו שאתם ממהרים לקטלג אותם כ"חולי נפש", אין לכם שום ביטוח. יום אחד, עלולים אתם או ילדיכם, להזדקק לעזרה נפשית, כי לאף אחד אין ביטוח מפני שום מחלה.

הבעיה הגדולה והעוול האמיתי הינם של האנשים הנזקקים לעזרה, אך מחמת הבושה והסטיגמה החברתית – חוששים לפנות ולקבל אותה. הם ומשפחתם ממשיכים לסבול, והעוול הזה הוא כתם על כולנו. עזרה נפשית אינה מקור לבושה. הגיע הזמן שגם בציבור החרדי ישתחררו מהסטיגמות.

כשהאזנתי לגינגולד אלשיך בשיח האמנית אותה העבירה בגלריה, הבנתי לפתע כי בזכות האמנות והאמירה שלה, אנחנו יכולים להצליח ולחולל מהפך גדול, אם רק כל אחת ואחד מאיתנו יגלה מעט יותר הבנה וסובלנות אולי נצליח לנצח את הסטיגמה.

זה גם שנאת חינם!

בימים אלו, בשבוע של תשעה באב, בו אנו מתאבלים על החורבן שאירע בשל שנאת חינם, בואו נפנים ששנאת חינם היא גם בוז לאדם סובל הנאלץ לקבל סיוע. בואו נשנה את הסטיגמה והשיח, נתחיל לכבד אנשים – ולא ממקום של רחמנות, אלא ממקום של בגרות והבנה כי בעיות נפש אינן בושה. שהרי בוז למקבלי עזרה נפשית - זו גם שנאת חינם!

• הכותבת היא עו"ד, מייסדת ומנכ"לית של קרן 'רק התחלנו' המהווה פלטפורמה למיזמים חברתיים, המפעילה את מיזם 'אמנות ואמונה-המרכז לאמנויות ברוח יהודית', 'עלמא - סיוע משפטי לנשים במצוקה' ושורת מיזמיים חברתיים נוספים בציבור החרדי