ככה יכול היה להראות היום שלי אתמול

יום רגיל כזה ומעייף...

עליתי לאוטובוס שהיה צריך לקחת אותי לעוד יום עבודה עמוס ומעייף,

יום עם מילה לא נעימה מהבוס,

יום עם חלב שנגמר או הכוס,

יום עם מחשב שנתקע,

עם כפתור שנקרע,

עם פלאפון שמת,

עם יחס מעליב באמת,

עם אוטובוס שמאחר,

עם בעל שלא זוכר -

שיש לי יומולדת,

עם ילדה שמנדנדת,

ואוכל שנשרף,

ובלאגן מטורף,

ושכנה שחופרת,

ועייפות שלא עוברת.

וצלחת שנשברת

וגם אני.

אבל אז, ראיתי באוטובוס ילדה חמודה נורא. ממש חמודה, עם נמשים וקוקו גבוה, שלפני שירדה מהאוטובוס הלכה אל הנהג ואמרה לו: "תודה נהג ויום טוב שיהיה לך!" בטון כזה מתוק - צייצני שלא מתחבר עם המילים האלה: יום - טוב - שיהיה - לך.

המחווה המקסימה והתמימה הזאת של הילדה הטובה מהבית הטוב שבשיא הפשטות עשתה את מה שלמדו אותה לעשות, נגעה לי בלב. חייכתי וירדתי מהאוטובוס לעוד יום עבודה -

שהיה מעייף

אבל תכלס דווקא כיף,

עם בוס שהחמיא (מה זה משנה למי),

ועם קרואסון שפרגנתי לעצמי.

עם קפה כזה מדויק,

ובלי טלפון מהבנק,

עם מוזיקה יפה

ועם כתבה אחת ממש טובה,

עם שיחה קולחת,

והברקה ממש מוצלחת,

ועם מזג אוויר דווקא נעים ומרגיע,

כשהלכתי ברגל כי האוטובוס לא הגיע,

ועם בית מאד מבולגן,

אבל עם ילדה מתוקה עם סיפורים מהגן,

ועם בעל ששכח מהיומולדת

אבל אמר לי שאני מיוחדת.

אז לא היה לי יום מיוחד, זה היה יום רגיל כזה עם דברים גם רעים וגם טובים, שהתחיל כשראיתי ילדה אחת חמודה עם קוקו ונמשים.