ניסיתי להיכנס לשאלה מוסרית שמעסיקה משפחות רבות: "האם הילדים בבית צריכים לפנות את המיטות שלהם בשבתות לטובת האחים הנשואים?
כנראה שאין תשובה חד משמעית לשאלה. אך בכדי לקבל פרספקטיבה רחבה על הנושא פניתי לשלוש רווקות ושלוש אימהות. כל אחת ענתה מהמבט האישי שלה:
חנה- אם לשתיים עשרה ילדים מתוכם עשרה נשואים עונה:
כשזוג אחד מגיע הכל בסדר ולא צריך שאף אחד יצא מהמיטות. אבל כששני זוגות מגיעים. הילדים מפנים את החדר ועוברים לישון בסלון. אני לא רואה בזה טרגדיה. פעם בשבוע הם יוצאים מהמיטות בשביל לעזור לאחים שלהם. לא יקרה להם כלום. לדעתי זה עניין של חינוך לנתינה. אם האמא משדרת: "מסכנים, אתם צריכים לגלות מחוץ לחדר". אז המסר עובר לילדים והם ממורמרים. היו לי שנים ששש ילדים היו יוצאים לסלון והם הפכו את זה לחוויה. הם היו עושים "מחנה" והיו מבלים עד אמצע הלילה. לא צריך לעשות מזה "עסק". במשפחה צריך להשקיע. אחר כך מקבלים את הריביות. לא שאני חושבת שזו כזו השקעה קשה. אבל אם מישהו חושב שזו השקעה, אני בכל אופן ממליצה לעשות את זה.
לעומתה, לאה- אם לעשרה ילדים. מתוכם חמש נשואים, מתנגדת לרעיון הפינוי:
ילדים נשואים הם לא עתירי זכויות מהילדים בבית. שנות הילדות הן שנים שלא תחזרנה והשבתות גם כן. החוויה של נדידה מחוץ לחדר יכולה להיות לא נעימה ואפילו מציקה. יש את האחיינים שמתעוררים לפנות בוקר ומפריעים לישון. לעיתים הם נוגעים במגרות האישיות. אני לא חושבת שהילדים בבית צריכים להקריב את זה. אצלי יש כלל ברור. כל פעם זוג אחד מגיע. אם מישהו מאד רוצה לבוא על אף שיש כבר זוג אחד שמתארח, הוא יכול לבוא מתוך הבנה שהוא יישן בסלון הפתוח. הוא ולא אחיו הקטן. אני זוכרת את עצמי ילדה. כל שבת הייתי יוצאת מהחדר. אף אחד לא טרח להגיד תודה. להפך, לפעמים עוד היה תלונות. לפעמים זה היה אחרי שבוע מעייף. כבר שיוועתי לשנת השבת, אבל אז היה חגיגה בבית. כמה נשואים היו מגיעים. אני הייתי נשלחת לסלון יחד עם עוד אחים ואחיינים שחגגו עד אמצע הלילה ומהשעות הקטנות של הבוקר כבר היה 'שישו ושמחו'. הבטחתי לעצמי שלא אעשה את זה לילדים שלי ואני מקיימת.
רחל- אם לתשעה ילדים. מתוכם ארבע נשואים. מייצגת גישה פשרנית. כזו שמגשרת על שתי הדעות שהוצגו:
חשוב לי שהילדים הנשואים יפגשו אחד את השני וישמרו על קשר. לכן אני אוהבת לפעמים לארח יותר מזוג אחד, על אף שזה מצריך יציאה מהחדר של הילדים. אבל אני לא עושה את זה כל שבוע ואני מתייעצת עם הילדים בבית. לפעמים הם אחרי שבוע עמוס, במיוחד הבחורה שעסוקה כעת בלימודים מפרכים. אני מבינה שזה לא הזמן המתאים. אני שואלת אותם קודם, אם לא יהיה אכפת להם לצאת מהחדר. לפעמים זה מגיע מהם: הם אומרים לי: "תזמיני כמה זוגות שיהיה מעניין". לפעמים אני משתפת אותם בקושי של הילד הנשוי. בהסכמתו כמובן. הם מבינים שחשוב שנארח אותו ומוכנים להתאמץ בשבילו. אני חושבת שצריך הרבה הידברות והתחשבות. לחשוב על כולם. על הנשואים ועל שאינם. זה תפקיד של אמא.
ועם כל הכבוד לאימהות- פניתי גם לבנות- אלה שמפנות את החדרים ברצון או "כפייה".
אסתי- בחורה בת שבע עשרה עונה:
אני הייתי "פראיירית" עד שעשיתי לזה סטופ. הייתי יוצאת כל שבוע מהחדר. בסלון שלנו המיטה מאד לא נוחה וגם נשאר הרבה אור- קשה לי להירדם. בשבת בצהריים- אין מצב לנוח בסלון. אז אני 'מתגלגלת' כל השבת. האחים והאחיות שלי אפילו לא חשבו שאני מקריבה מעצמי. לא מספיק שפיניתי להם את החדר, הם לא שמרו עליו. האחיינים שלי נגעו לי במגירה. חיטטו בחפצים האישיים. בלגנו את החדר. יום אחד עשיתי לזה 'סטופ'. הודעתי לאמא שלי שאני לא יוצאת מהחדר! אמא שלי לא התווכחה איתי. מאז אני לא יוצאת ויהי מה. הנשואים עושים לי פרצופים ו"יורדים עלי". אבל לא אכפת לי. העיקר עשיתי לזה סוף. הגדולים אף פעם לא חוו את החוויה הזאת והם לא מבינים…
שרי- בת שש עשרה עונה:
אני יוצאת בשמחה מהחדר. שמחה שמעניין בבית והגדולים מגיעים. גם כשאני אהיה נשואה בעז"ה אשמח להתארח. לפעמים פחות נח, אבל לא נורא. בסך הכל פעם בשבוע. לפעמים זה לא כל שבוע. מזכיר לנו שאנחנו בדירת ארעי בעולם הזה.
יעל- בת שמונה עשרה עונה:
אני חושבת שהחיים הם לא שחור, לבן. אני יוצאת מהחדר כי אני מבינה שזה עוזר לכל המשפחה וגם אני נהנית מזה לפעמים. אבל אני חייבת להודות שיש כאלה שאני עושה להם את זה בשמחה, עם תחושה טובה ויש כאלה שגורמות לי לתחושה חמוצה. יש את אלה שזוכרים גם להודות על המחווה הקטנה. מתחשבים, משאירים חדר מסודר. שומרים על הילדים הקטנים שלא יבלגנו ויש את אלה שזה ברור להם מאליו שזהו תפקידי. בנוסף, כל השבת אני לחוצה ממה שקורה בחדר. לעיתים אני מגלה שחפציי נהרסו. אחרי כזו שבת. אני אומרת לאמא שלי בפעם הבאה: "אין לי כח לצאת בשבילם מהחדר". אני רוצה גם להזכיר שגם אני לפעמים עייפה או לא מרגישה טוב וזו זכותי להגיד שהפעם לא, גם אם לאחיי ואחיותיי זה נראה תמוה.
אז שאלנו שאלה ולא קיבלנו תשובה אחידה. כנראה שהכל תלוי במבט ואולי אף בנתוני החיים.
מה דעתכם בנושא?
•
רוצים לשתף מאתגרים/ חוויות/ סיפורים/ תובנות מהמשפחה, בית, ילדים, עבודה?- שלחו מייל לכתובת: rivky@kikar.co.il כתבו בנושא המייל: "שיתוף". שתפו מחייכם ואולי השיתוף יתורגם לכתבה שתסייע לרבים כמוכם.