אני בחורה בת שמונה עשרה. מעליי עשרה אחים ואחיות נשואים בלי עין הרע. האירוח שלהם בשבתות מסב לי עונג. אני מחכה כל השבוע לשבתות האלה. עם זאת. הם מספקים לי שלל תובנות ומשאלות לגבי עצמי. הבטחות הנוגעות להצהרה כללית אחת: "אני לא אעשה כך". אז אסכם לכם מה אני מצהירה שלא אעשה, בתקווה שאכן כך יקרה. אולי התובנות יגרמו לכם להסתכל על עצמכם, לבחון את עצמכם ולשנות את עצמכם, כי אף אחד לא יגיד לכם מה אתם:
ובכן, יש את "משאירי העקבות". הם יוצאים בחיוך גדול מהבית ואז מתחיל המרוץ אחריהם. כבר כשהם יוצאים אני מסתכלת אנה ואנה לראות מה שכחו. ברפרוף קצר אני מגלה את הבקבוק והמוצץ של הקטן; ואת החיתול הוורוד. אני רצה אחריהם במדרגות, עולה חזרה. מגלה את הפאה של גיסתי על השידה. רודפת אחריהם שוב. מספיקה אותם ברגע האחרון לפני שדלת האוטובוס נסגרת. גיסתי מודה לי בנשימה טרופה ובהינד ראש. אני מתחילה לארגן את החדר. במיטה שלי טמונים זוג גרביים. בתחתית הארון טמון צעיף. במשך השבוע אנחנו מארגנים בפינה קבועה את החפצים שהצטברו, כשמדי פעם יש לנו בדיחות מוצלחות על חשבונם. מה לעשות, כנראה הם לא ניחנו בחוש ארגון וסדר. אבל המצב הזה גורם לי להבטיח לעצמי. אני לא אהיה כזאת.
יש את "הנסיכים". הם מגיעים ביום שישי. מתיישבים באדנות על הכיסא. ומכניסת שבת עד סופה, זה מקומם הקבוע. הם לא נעים ולא זזים, למעט מקרים של פיקוח נפש, כמו הליכה לשירותים והליכה לכוון המיטה. הם לא מתרוממים לפנות את הצלחת לפח וכמובן לא מגישים. הם כרגע "מתארחים" וזה כולל אירוח חמישה כוכבים. כשנגמר הקולה בשולחן, הם אומרים: "אסתי, צריך להביא עוד קולה". ברור להם שהמשרתים עומדים היכון לפקודתם. הם כל הזמן מודים: "האוכל מאד טעים וכיף לנו לבוא לפה". כמובן שכיף. מי לא אוהב בית מלון בחינם?!
ויש את ה"מתפרקים". הם גם חשים בבית מלון. הם דווקא עוזרים להגיש ולפנות. אבל הם מסירים מעצמם עת עול חינוך הילדים. לא צריך לבדוק מה הילדים עושים. הם אוהבים לרקוד על הספה- אז שיהיה להם כיף. הם רוצים לשפוך קולה- שישפכו. רוצים לשחק- שישחקו. לא צריך לאסוף אחר כך. הדודה הצעירה תבוא ותאסוף. לא צריך לעקוב מה הילדים עושים בחדרים. כרגע זה סעודה והעיקר שיש מהם שקט. בסוף השבת הדודה תשקם את הבית. לא צריך להרגיש לא בנוח היא צעירה ועדיין כוחה במותנה. בשביל מה יש בחורות?!
ויש את "מבקרי המדינה". מהרגע שהם מגיעים ועד שהם הולכים יש להם ביקורת ותלונות. לפעמים זה נאמר בצורה מנומסת. כזו שרק מספרת מה אני עושה: "אהה, אתם שמים בסלט שמן?! אני מכינה בלי שמן, זה יותר טעים ויותר בריא". או: "אני הייתי פותחת את השולחן ליותר גדול, זה יותר נח". או "אצל אמא שלי מי שרוצה מגיע בלי הזמנה מוקדמת, כאן אני צריכה להיערך מיום רביעי". ולעיתים הביקורת ישירה ומכוונת: "את אף פעם לא שומרת על שימי שלי בשבת אחרי הצהריים, כשאני נמצאת אצל ההורים שלי אחותי עושה את זה בכיף. אני נחה כמה שאני רוצה". כשהם הולכים, הם אומרים תודה בפרצוף חתום וכולם נושמים לרווחה, עד הפעם הבאה.
ויש את "היזמתים". הם לא מרירים כמו "מבקרי המדינה". הם לא מתלוננים ולא מבקרים. הם אוהבים שדברים מתנהלים כרצונם. הם פשוט יוזמים. הם מגיעים ומזיזים את השולחן מהמרכז לצד שיהיה לילדים שלהם מרחב לבימבות. הם מפנים את הצלחות לפני שכולם גמרו לאכול, כדי שהסעודה לא תימשך יותר מדי. הם מתחילים לזמר את השירים שהם אוהבים ומתעלמים מכבוד אבי. הם מוציאים לילדים משחקים שמוחבאים במדף למעלה, למרות שהם יודעים שאמי לא מרוצה מכך. כמו ילדים בני שלוש. עושים מה שרוצים, בלי להתחשב באף אחד. העיקר שיהיה להם טוב.
ויש את הרעשניים. עליהם אי אפשר להתלונן בכלל. זה הטון שלהם. זה הסגנון שלהם. כשהם מגיעים מומלץ לצרוך אטמי אוזניים. זה מוריד את הדציבלים. ההורים מדברים כל הזמן. צועקים. מרעישים. אין דקת שקט. הילדים בוכים, צורחים או סתם מדברים, אבל הקול שלהם יוצא צווחני. הדלתות נטרקות בקול. בשבת בצהריים הם לא צריכים מנוחה וגם לא מבינים למה אחרים כן צריכים מהמוצר הזה. כשהם הולכים נדמה שהעולם נדם. כולם מעירים בהשתהות: "וואי, איזה שקט"!
ויש את המנומסים. הם מצוידים בעודף נימוס. אני יודעת שאם לא הוציא החוצה את העוגה ואגיש לגיסתי, היא תישאר עם תשוקה למתוק עד צאת השבת. אם לא הוציא לה שמיכה, היא תקפא מקור עד צאת השבת. היא אומרת כל הזמן: "תודה, סליחה ולא צריך". היא אלגנטית ומנומסת ומדברת בקול שקט ועצור. יש לי עול עצום לארח אותה כראוי. אני לא רוצה שתסבול כאן. אבל כך האלגנטיות משדרת. אני תוהה אם לא הגיע הזמן לפתוח לבד ארונות ולהשתחרר, אחר שנה וחצי מהחתונה?!
אז אני מצהירה שלא אהיה ממשאירי העקבות, לא מהנסיכים, לא מהמתפרקים, לא ממבקרי המדינה, לא מהיוזמים, לא מהרעשניים ולא מהמנומסים. אני יודעת שהצהרות לחוד ומעשים לחוד והכל תלוי בנתוני החיים. אז אני רק מתפללת שאוכל ליישם. אבל אתם- הציצו במראה ותבחנו מי אתם- כי אף אחד לא יבוא ויגיד לכם את האמת בפרצוף…
•
רוצים לשתף מאתגרים/ חוויות/ סיפורים/ תובנות מהמשפחה, בית, ילדים, עבודה?- שלחו מייל לכתובת: rivky@kikar.co.il כתבו בנושא המייל: "שיתוף". שתפו מחייכם ואולי השיתוף יתורגם לכתבה שתסייע לרבים כמוכם.