מדברים על חינוך - חלק תשיעי
צילום: כיכר הסכתים
איך מונעים מהבית להפוך לזירת קרב? הדרך החדשה להתמודד עם אתגרי הנוער
בפרק של השבוע החלטנו לדבר על אחד הנושאים הכואבים ביותר בעולם החינוך כיום: התמודדות עם נערים ונערות הבוחרים לעזוב את הדרך שבה התחנכו.
שאלת הגדרת הזהות: מתמודד, לא נושר
כאשר אנחנו פוגשים את הכאב הזה, את אותם בחורים ובחורות שהיו בתוך החיידר ובתוך המסגרת כמו כולם, ופתאום מצאו את עצמם בחוץ, עלינו לשנות קודם כל את המושגים שלנו. המונח הנפוץ "נוער נושר" מקבע מראש קביעה קשה ומרחיקה, כאילו כבר הוצאנו את הילד מהמערכת ומוותרים עליו. ההגדרה הנכונה והמדויקת יותר היא "ילד מתמודד". גם כאשר נראה שהוא כבר לגמרי בחוץ, הוא עדיין עובר תהליך של התמודדות יומיומית. הבחירה לקרוא לו מתמודד משדרת לו ולסובבים אותו: "אתה עדיין חלק מאיתנו, עוד לא יצאת החוצה".
מלכודת הלחץ: משל מרתא בת בייטוס וצבע העניבה
מדוע ילדים מגיעים למצב הזה? לעיתים קרובות, מדובר בילדים שחוו חוסר שייכות למסגרת, או שחשו שלא הבינו אותם ולא באו לקראתם ברגעים של קושי רגשי. לפעמים, ההורים מתוך מקום טוב של דאגה ורצון שהכל יהיה בסדר, מסרבים להכיר בבעיה ומפעילים לחץ מוגבר.
אך הלחץ הזה עלול להיות הרסני. המשל הידוע על משרתה של מרתא בת בייתוס מחורבן ירושלים ממחיש זאת היטב: המשרת נשלח לשוק להביא בשר, ומשלא מצא, חזר ובכל פעם התפשר על פחות ופחות – דגים, ירקות, גרגירים – עד שחזר בידיים ריקות. כך קורה גם בבית: הורים מנהלים מלחמות עולם וזירות קרב בגלל שעת הקימה לתפילה או צבע העניבה והחליפה. עד שמסיימים את הוויכוח על הפרטים הקטנים הללו, מגלים שאין יותר על מה לדבר. אם לא יודעים לשחרר בזמן בנקודות הקטנות, בסופו של דבר נאלצים להילחם על עצם חבישת הכיפה והשמירה על הדת.
כוחה של עצמאות: להתנער מהקופסה
עלינו להבין כי המונח "נער" גזור מלשון "להתנער". זהו טבע העולם שהטביע הבורא: המעבר מילדות לבגרות ועצמאות דורש מהנער להתנער מהשטנץ ולחפש את הזהות והעצמאות שלו. כמו זחל שהופך לגולם ורק אז פורס כנפיים כפרפר, אי אפשר לעצור את התהליך הזה בכוח. נער חייב לפרוץ גבולות כדי לבנות את עצמו. חוכמת החינוך היא לדעת היכן לשים את הגבול: "אם תשים את הגבול קרוב - הוא יפרוץ החוצה, אבל אם תשים את הגבול רחוק יותר – הוא יפרוץ בתוך הבית". גמישות היא אינה ויתור על ערכים, אלא כלי לשמירת הילד בתוך המערכת.
לב הבית: פסק ההלכה המטלטל ומחירו של חיבוק
באחד הסיפורים המטלטלים ביותר בעולם החינוך, פנתה אמא מודאגת לגדול הדור, מרן הרב אלישיב זצ"ל, מתוך חשש כבד שהתנהגותה של בתה שהתרחקה מהדרך תהרוס ותשפיע לרעה על שמונת ילדיה האחרים בבית. התשובה המדהימה שהיא קיבלה הייתה: "תוציאי את שמונת הילדים האחרים לחוץ, לקרובי משפחה שיגדלו אותם, ואת תישארי איתה בבית!". קיצוניות זו נועדה להעביר לנו מסר חד-משמעי: לא זורקים ילד מתמודד מהבית. הילד חייב להישאר בתוך הבית ובמרכז המשפחה.
הילד המתמודד יודע היטב מה ההורים חושבים. הוא מבין שחילול השבת שלו או הסרת הכיפה כואבים להם. אין שום צורך להטיף לו מוסר או להעצים את הלהבות. הדבר היחיד שהוא צריך לשמוע ולשדר לו הוא: "לא משנה מה אתה עושה, אתה הבן שלי, אני אוהב אותך ואני איתך". אהבה בלתי מותנית זו, שאינה תלויה בדבר, היא הכוח היחיד שיכול לנצח את המרחק.
עמוק בפנים, הילדים הללו קשורים להוריהם בעבותות של אהבה שאינה נמחקת לעולם. גם כאשר נערים נפלטו לרחוב והגיעו לשפל המדרגה, כפי שקרה בבית משפט כאשר עובד סוציאלי ניסה ללמד זכות על נער מיוסר באמצעות האשמת הוריו הקשים, הנער קפץ וזעק: "שתוק, אל תדבר ככה על אמא שלי!". הם רוצים להרגיש שייכים, והאינסטינקט הראשוני שלהם הוא להרגיש אהובים ומוערכים.
אהבה שאינה תלויה בדבר: להפריד בין המעשה לעושה
הבסיס לכל הגישה הזו טמון ביכולת לבצע הפרדה מוחלטת בין המעשה לבין העושה. כפי שלימד הרבי מסאטמר: "אני נלחם בדעות, לא באנשים". אפשר לחלוק על הדרך לחלוטין, לא להסכים עם חילול השבת או בחירות החיים של הנער, אך עדיין לאהוב את הנשמה שמאחורי המעשים ולגלות כלפיה חמלה עמוקה. כאשר אנחנו אוהבים ילד רק כשהוא עושה את רצוננו, זוהי "אהבה תלויה בדבר". ברגע שהוא סוטה מהדרך, האהבה נפסקת – והוא מרגיש זאת מיד. רק אהבה שאינה תלויה בדבר תבטיח שהדלת תישאר תמיד פתוחה לחזרתו.
להשאיר את הדלת פתוחה ולא נעולה
סגירת הדלת בפני ילד היא אסון. אם אנחנו נועלים או טורקים את הדלת, אנחנו מונעים ממנו כל אינטרס או סיבה לחזור. הוא ימשיך הלאה כדי להוכיח לנו שהוא צועד לבד, חזק ועצמאי. אך אם נשמור על הדלת פתוחה, ואפילו לא נטרוק אותה מתוך כעס, יש סיכוי רב שהוא ימצא את דרכו חזרה.
הסתכלות לטווח רחוק: חינוך של המחר
חינוך אמיתי אינו נמדד במה שהילד עושה כאן ועכשיו, בגיל 14 או 16. חינוך הוא תהליך ארוך טווח שנועד לעצב את דמותו של הילד כשהוא יהיה בן 25 או 30. המטרה הסופית היא לגדל ילדים יראי שמיים שאוהבים את התורה ואת המצוות. אם נכריח אותם כעת מתוך לחץ וכפייה, הם עלולים לשנוא את הכל מחר. אך אם נשחרר מעט, נוריד את רמת הלחץ ונשקיע בחיבור החם – הרווחנו אותם לטווח הרחוק. שחרור הלחץ, יציאה משותפת לבילוי או לטיול, והענקת תחושת ערך עצמי וביטחון הם הכלים החשובים ביותר שישמרו על לבבות הילדים מחוברים לנצח.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בתפילה שלא תצא תקלה תחת ידינו.
0 תגובות