מאחורי דלתות סגורות בוושינגטון מתחולל בימים אלה עימות חסר תקדים. מי שמונה לשמור על האינטרסים של המעצמה הגדולה הפך למוקד של סערה מדינית מטלטלת, שהיכתה בהלם את צמרת מקבלי ההחלטות בירושלים והציתה מחדש את החזית הדיפלומטית מול אנקרה.
הריאיון שהצית את האש והעימות הישיר מול ירושלים
בשבוע האחרון התפוצצה בוושינגטון סערה דיפלומטית נדירה בעוצמתה. טום ברק, שגריר ארצות הברית בטורקיה והשליח המיוחד של הנשיא דונלד טראמפ לסוריה, מצא את עצמו במרכז משבר שעלול לסיים את הקריירה הדיפלומטית שלו.
האיש שהיה אמור לשמש כמתווך זהיר בין אנקרה, דמשק וירושלים, הפך בעצמו לחלק מהבעיה – ואולי גם למועמד לפיטורים. הכל התחיל בריאיון ממושך שהעניק ברק לפודקאסט של מריו נואפל. במהלך השיחה התייחס השגריר לתקיפת צה"ל בבסיס חיל האוויר הסורי "אבו א-דוהור". במקום להגן על בעלת הברית הקרובה ביותר של ארצות הברית במזרח התיכון, בחר ברק להטיל ספק במודיעין הישראלי, לרמוז על מניעים פוליטיים זרים, ואף להשתמש במילים שסתרו ישירות את מדיניות החוץ הרשמית של הנשיא טראמפ.
האמירה שהציתה את האש הגדולה ביותר נגעה לרמת הגולן. ברק טען כי ישראל "עדיין מחזיקה ברמת הגולן בניגוד להחלטות האו"ם ובניגוד לכל הסדר הבינלאומי". זו לא הייתה הערה אקדמית. ב-2019 חתם טראמפ עצמו על הכרה רשמית בריבונות ישראל על הגולן – אחת ההחלטות הסמליות והמשמעותיות ביותר של כהונתו הראשונה. כששגריר אמריקאי מדבר על "כיבוש לא חוקי", הוא לא רק חורג מהקו הרשמי; הוא מערער עליו בפומבי.
ברק ניסה מאוחר יותר להבהיר את דבריו. בהודעה לסוכנות AP טען שמדיניות ארצות הברית "נקבעה על ידי הנשיא טראמפ ב-2019 והיא לא השתנתה", ושהתכוון רק לתאר את עמדת האו"ם ההיסטורית. אבל ההבהרה הגיעה מאוחר מדי. הנזק כבר נעשה.
לא פחות חמורה הייתה טענתו כי המודיעין הישראלי על כוונת טורקיה לפרוס כוחות בבסיס הסורי היה שקרי. לדבריו, ארצות הברית בדקה את המידע ומצאה שאין בו ממש. הוא אף העלה תיאוריה שישראל ניסתה "לפתות" את טורקיה למלחמה – צעד אגרסיבי שנועד לשרת את מערכת הבחירות בישראל. בנוסף, האשים את ירושלים בכך שלא מסרה התרעה מוקדמת מספקת לוושינגטון לפני התקיפה.
בישראל הגיבו בחריפות יוצאת דופן. שר הביטחון ישראל כץ יצא בהודעה נדירה בשבת וכינה את דברי ברק "מלאים באי-דיוקים" וסותרים את עמדת הנשיא טראמפ עצמו. שר החוץ גדעון סער הצטרף לביקורת. בירושלים ראו באמירות לא רק פגיעה ביחסים הבילטרליים, אלא גם ניסיון לערער את הלגיטימציה של פעולות צה"ל בסוריה.
רעידת האדמה בוושינגטון: האם השגריר בדרך החוצה?
הסערה האמיתית התחוללה בתוך המפלגה הרפובליקנית עצמה. לורה לומר, הפעילה השמרנית המקורבת מאוד לטראמפ, יצאה במתקפה פומבית חריפה ודרשה את התפטרותו של ברק. הסנאטור ריק סקוט האשים אותו בכך ששכח את מדיניות הנשיא או שלא טרח לבדוק אותה. מקורות דיפלומטיים דיווחו כי ברק זומן השבוע לוושינגטון ל"התייעצויות" דחופות – מונח שמסמן בדרך כלל נזיפה חמורה, ולעיתים אף את תחילת הסוף.
גורמים במחלקת המדינה ובבית הלבן הביעו תרעומת עמוקה. אחד מהם צוטט באמירה צינית במיוחד: ייתכן שמחלקת המדינה "תשכור אורזים שיארזו עבורו את החפצים" – רמז ברור לכך שברק עלול לא לחזור כלל לאנקרה. למרות הידידות הוותיקה בינו לבין טראמפ, נראה שהגבול נחצה.
הפרשה חושפת מתח עמוק יותר במדיניות האמריקאית במזרח התיכון. ברק, איש עסקים לבנוני-אמריקאי וידיד אישי של הנשיא, נשלח לאנקרה כדי לאזן בין טורקיה לישראל ולסייע בשיקום סוריה. במקום זאת, הוא נתפס בעיני רבים בירושלים כמי שמאמץ את הנרטיב הטורקי. הביקורת החוזרת שלו על ישראל, לצד השתיקה היחסית מול מהלכים טורקיים בסוריה, יצרו תחושה של הטיה מסוכנת.
האם ברק ישרוד? התשובה עדיין אינה ברורה. טראמפ ידוע בנאמנותו לידידיו הוותיקים, אך גם בחוסר הסבלנות שלו כלפי מי שפוגע במדיניותו או יוצר משברים מיותרים. במזרח התיכון הרגיש של 2026, כשישראל מתמודדת עם איומים מרובים וטורקיה מנסה להרחיב את השפעתה, אין מקום לשגריר שמערער על קווי היסוד של וושינגטון.
הפרשה של טום ברק אינה רק סיפור על דיפלומט שטעה בלשונו. היא תזכורת לכך שבמזרח התיכון, גם מילים יכולות להיות נשק – ולעיתים הן יורות בגב של מי שאמור היה להיות בעל ברית.
סדקים בתווך ומבחן האמון - השפעת המשבר על יחסי ישראל וארה"ב
משבר טום ברק אינו מטלטל את היסודות האסטרטגיים העמוקים של הברית בין ארצות הברית לישראל, אך הוא חושף באור הזרקורים נקודות תורפה מדאיגות במערכת היחסים תחת ממשל טראמפ השני. כאשר שליח אמריקאי מרכזי מטיל ספק פומבי במודיעין הישראלי, רומז למניעים פוליטיים זרים מאחורי פעילות מבצעית ומערער על ההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן, התוצאה הישירה היא פגיעה אנושה במעמדו כמתווך נייטרלי.
בירושלים, שבה נתפס ברק ממילא כמי שנוטה לטובת הנרטיב האנקראי, הבינו כי לא ניתן להישען עוד על ערוצי התיווך שלו. ההשלכות בשטח ברורות. ישראל צפויה להעדיף ערוצי תקשורת ישירים ועוקפי-שגריר מול בכירי הממשל בוושינגטון, דוגמת מזכיר המדינה מרקו רוביו או ישירות מול הנשיא טראמפ.
מנגד, התגובה החריפה של גורמים פרו-ישראליים מובהקים – בהם הפעילה השמרנית לורה לומר והסנאטור ריק סקוט, לצד עמדתם הנחרצת של שר הביטחון ישראל כץ ושר החוץ גדעון סער – הוכיחה כי לוושינגטון יש בלמים חזקים. הזימון של ברק ל"התייעצויות" דחופות בוושינגטון מלמד שהממשל אינו מוכן לעבור לסדר היום על פגיעה בבבת עינה של הברית.
צל ארדואן במרחב – המתח המבני מול טורקיה והשאלה האסטרטגית
מעבר למשבר הדיפלומטי האישי, פרשת ברק מציפה את המתח המבני העמוק במדיניות האמריקאית במזרח התיכון: הניסיון המורכב של וושינגטון לאזן בין השותפות עם טורקיה לבין הברית הבלתי מתפשרת עם ישראל.
ברק, שניזון מרקע עסקי ומקשרים ענפים באנקרה, שירת פעמים רבות מדיניות שהריחה בעיני ירושלים כאימוץ מוחלט של האינטרסים של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן. הטענות שהעלה לפיהן המודיעין הישראלי "שיקר" בנוגע לכוונות הפריסה של טורקיה בסוריה, והרמזים המרגיזים כאילו ישראל ניסתה "לפתות" את טורקיה למלחמה כדי לשרת צרכים פוליטיים פנימיים, נתפסו בישראל כחציית קו אדום ויישור קו עם התעמולה הטורקית.
המשבר הנוכחי צפוי להותיר חותם עמוק על האופן שבו ישראל מתייחסת למהלכים אזוריים. ירושלים תגביר את החשדנות כלפי כל יוזמה אמריקאית המשלבת את טורקיה בהסדרים עתידיים בסוריה או בזירות רגישות אחרות, ותדרוש ערבויות ברזל ביטחוניות.
בטווח הארוך, גורל הברית לא ייפגע בשל הבסיס הביטחוני והמודיעיני האיתן המשותף לשתי המדינות מול איראן וטרור, אך עתידו של ברק – האם יודח, יושעה או ירוסן – יהווה איתות מדיני מכריע לגבי האופן שבו וושינגטון מתייחסת לניסיונות לערער את הלגיטימציה של ישראל בשטח.
מעידן העימות לשותפות אסטרטגית – המהפך המדיני בצל ממשל טראמפ
היחסים בין טורקיה לסוריה עברו מטמורפוזה דרמטית תחת ממשלי דונלד טראמפ, ובמיוחד בכהונתו השנייה (מ-2025 ואילך). מה שהתחיל כעימות עקוב מדם ועוינות עמוקה בתקופת בשאר אל-אסד, הפך בן לילה לשותפות אסטרטגית הדוקה – אם כי מתוחה ורוויית אינטרסים – בעקבות קריסתו המפתיעה של משטר אסד בדצמבר 2024 ועלייתו לשלטון של אחמד א-שרע (לשעבר אבו מוחמד אל-ג’ולאני, מנהיג הייאת תחריר א-שאם).
ברקע הדברים, כהונתו הראשונה של טראמפ (2017–2021) התאפיינה בחיכוכים חריפים בין אנקרה לוושינגטון סביב הפלישות הצפון-סוריות של טורקיה נגד הכוחות הכורדיים (YPG/SDF), שנתפסו בעיני הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן כשלוחת טרור של ה-PKK, בעוד ארה"ב ראתה בהם בעלי ברית מרכזיים נגד דאעש. למרות הקשר האישי החם בין טראמפ לארדואן, משברים כמו עסקת ה-S-400 הרוסית הרחקו את טורקיה מתוכנית ה-F-35.
נפילת אסד טרפה את הקלפים והעניקה לאנקרה את מבוקשה:
- עלייתו של ארדואן כשחקן מפתח: נשיא טורקיה קיבל קרדיט פומבי ישיר מטראמפ על תרומתו הקריטית להפלת המשטר הסורי, ואנקרה הפכה מיד למובילת הלגיטימציה הבינלאומית של ממשלת א-שרע החדשה.
- יישור קו אמריקאי: ממשל טראמפ אימץ קו פרגמטי השואף ליציבות סורית תחת א-שרע, תוך צמצום הדרגתי של הנוכחות הצבאית האמריקאית והכרזה דרמטית על סיום השותפות עם הכורדים (SDF) בראשית 2026 – מהלך שהסיר את המכשול המרכזי בדרך לפיוס עם טורקיה.
צבא חדש, סחר ענק והקווים האדומים של ישראל מול ארדואן
ההשפעה הטורקית בסוריה החדשה חורגת הרבה מעבר לדיפלומטיה ונפרסת לרוחב המרחב כולו – ביטחונית, כלכלית ואסטרטגית. ארדואן מנצל את הואקום כדי להבטיח את האינטרסים הביטחוניים והגיאו-פוליטיים של אנקרה.
הזירות המרכזיות שבהן באה לידי ביטוי ההשפעה הטורקית:
בניין הכוח הצבאי: באוגוסט 2025 חתמו אנקרה ודמשק על הסכם שיתוף פעולה צבאי נרחב. טורקיה החלה לאמן אלפי חיילים סורים מאפס, לספק אמצעי לחימה מתקדמים, רחפנים וציוד לוגיסטי, במטרה לבנות בתוך חמש שנים צבא סורי חדש המונה כ-200 אלף לוחמים – ובכך לבלום כל שאיפה לאוטונומיה כורדית לאורך הגבול.
אימפריה כלכלית מתפתחת: טורקיה הפכה לשותפה הכלכלית הדומיננטית של סוריה, עם זינוק חד ביצוא ויעד שאפתני של כ-10 מיליארד דולר בהיקף המסחר הדו-צדדי. לצד זאת, אנקרה וסעודיה הובילו את הלחץ על טראמפ להסיר את הסנקציות הכלכליות המכבידות מעל סוריה – מהלך שוושינגטון ביצעה לבסוף.
התנגשות הקווים האדומים עם ישראל: ההתרחבות הטורקית האגרסיבית בסוריה, הכוללת ניסיונות להציב כוחות ומערכות הגנה אווירית בבסיסים סוריים (כדוגמת בסיס "אבו א-דוהור"), מהווה איום ישיר על הביטחון הלאומי של ישראל. הצעדים הללו הובילו לתקיפות ישראליות ממוקדות שנועדו להבהיר לאנקרה ולדמשק היכן עובר הגבול.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בזמן שוושינגטון מנסה לתמרן בין הרצון להסתמך על השפעת ארדואן כגורם מייצב (להרחקת איראן ורוסיה) לבין הצורך לשמור על האינטרסים של ישראל, הציר טורקיה-סוריה מסתמן כאחד המוקדים הנפיצים והמעצבים ביותר של המזרח התיכון החדש.
0 תגובות