הזיכרון הראשון שלי מאחותי הגדולה נעמי עדיין שמור במוחי עד היום, חמים ומלטף. זה היה יום קייצי במיוחד, וקרני שמש עדינות שטפו את הגינה הציבורית. אני בן ה-4 צוחק באושר על הנדנדה, והיא מחייכת תוך שהיא דוחפת אותי מאחור. "לא נמאס לך כבר?", שאלה. "עוד, עוד", ביקשתי, דרשתי. היא נענתה.
השנים חלפו מהר מאז, אבל בשבילי היא נשארה תמיד אותו דבר: מצחיקה, אוהבת, מגוננת. יחסה כלפיי לא השתנה גם כשעננה אפורה החלה לרחף מעל בתינו, מזרימה פנימה אוויר עכור וטעם חמצמץ.
כשגדלתי מעט יותר התחלתי להבין את משמעות הצעקות, הכעס המתפרץ שלה, דמעותיהם של הוריי. "למה את עושה לנו את זה?!", קראה אמי ממעמקי ליבה בשבת שחורה אחת, כשגילתה אותה בעיצומה של הסעודה ספונה בחדר עם מסך מהבהב.
תגובתה של נעמי הייתה טריקת דלת מהדהדת. לאיש מיושבי השולחן לא נותר חשק להמשיך ולאכול.
יום אחד היא קמה ועזבה, בלי התראה מוקדמת. אף אחד מהילדים לא קיבל מידע ברור לגבי מקום הימצאה. "נעמי החליטה לעזוב אותנו, ילדים. היא כבר גדולה ואחראית לעצמה", הודיעה לנו אמי בקול עצור. בעקיפין שמעתי שהיא התגייסה לצבא, אותו כור היתוך עליו למדנו בחיידר - זה שהופך חרדים לחילונים וחילונים ליותר חילונים.
כאב לי מאד שהיא כבר לא איתנו, אך יותר מזה דקרה אותי מבפנים העובדה שהיא אפילו לא נפרדה ממני כמו שצריך. הרגשתי שלקשר בינינו מגיע יותר מזה.
• • •
זה היה אולי שנתיים אחרי שהיא עזבה. אני הייתי כבר בשלהי הישיבה הקטנה, כשלפתע קיבלתי צלצול לטלפון ממספר שלא הכרתי. "היי, זאת אני", שמעתי קול מהוסס בוקע מהעבר השני של הקו. נעמי.
שתקתי מהלם למשך דקה ארוכה. בסיומה אמרתי: "אמא לא מרשה לנו לדבר איתך".
היא הגיבה בצחוק קטן, חסר שמחה. "אני משערת. אתה רוצה שאנתק?".
"לא. תשארי", הגבתי אינסטינקטיבית. הרגשתי שלא אהיה מסוגל פשוט למחוק אותה מחיי לנצח.
המשכנו לדבר במשך כשעה. היא סיפרה לי על חייה, על הדירה שקיבלה מהצבא, הבדידות והרגעים הקשים. לא ניסיתי לשכנע אותה לחזור; הבנתי שזה יהיה מיותר. במקום זאת בחרתי להקשיב.
לקראת סיום השיחה היא התנצלה בכנות על היעלמותה הפתאומית, ואני הרגשתי שדמעות מציפות את עיניי. מצד אחד כעסתי עליה מאד, מצד שני הרגשתי שהיא מצטערת באמת. אני זוכר שהשיחה הותירה אותי בסערת רגשות גדולה.
מפה לשם זה הפך להרגל; במשך שנים היא הייתה מתקשרת בערך פעם בחודש, והיינו מדברים על נושאים שונים, מבלי להזכיר לעולם את הפיל שבחדר.
למעשה הייתי האח היחיד שנותר איתה בקשר טוב. הוריי ידעו על השיחות שלנו, אך לא אמרו לי דבר. הרגשתי שהם סומכים עליי שלא אסחף בגללה בדמיונות על החיים שבחוץ, והאמת שזה החמיא לי לא מעט.
ואז נכנסתי לשידוכים.
• • •
הסיפור חזר על עצמו פעם אחרי פעם: המשפחה מביעה עניין, אנחנו עונים בחיוב, הם מבררים קצת - ונעלמים מהרדאר. התירוצים היו שונים, הכיוון אחיד: "המשפחה לא מתאימה לנו".
"את חייבת להבין אותם", הסבירה פעם השדכנית לאמי בצדקנות. "בכל זאת, כשהאחות הגדולה יורדת מהדרך - לפעמים זה משפיע על כל הבית". "לא במקרה שלכם, כמובן", מיהרה להוסיף, לפי הפרוטוקול.
זו הייתה אולי התקופה הארוכה בחיי, מלאה בציפיות שהפכו מהר מאד לאכזבות קשות. פה ושם היו מקרים שפרט המידע הגורלי עבר איכשהו את שלב הבירורים, ואפילו נפגשתי פעם או פעמיים. לא התקדמתי מעבר לכך.
המשבר הגדול הגיע אחרי פגישה ממש מוצלחת שהייתה לי. אני זוכר כיצד שחזרתי את קורותיה שוב ושוב בדרך הביתה, את תגובותיה של הבחורה, צחוקה והעניין הרב שהביעה בדבריי. הייתי כל כך משוכנע שאנחנו ממשיכים לפגישה נוספת, שאפילו לא טרחתי להמתין לתשובתה - והלכתי לישון כשחיוך על שפתיי.
בבוקר התעוררתי אל 'לא' קצר, קר ומנוכר.
במבט לאחור, אני לא בטוח מה גרם לי להבין שנעמי הייתה הסיבה לשינוי הפתאומי. אולי התסכול והזעם העביר אותי על דעתי. אבל יומיים אחר כך, כששמעתי צלצול טלפון והבטתי במספר המוכר של זו שליוותה אותי כילד, שטיפלה בי ושמרה עליי ואהבה אותי אולי יותר מכל אדם אחר בעולם, בחרתי להתעלם.
הטלפון צלצל שוב ושוב, באותו יום וגם בימים שאחר כך. בסופו של דבר הוא השתתק, לתמיד.
• • •
אחרי שהתארסתי בשעה טובה, עם בחורה טובה ממשפחה פשוטה שעניין אותה יותר מה יש לי להציע ופחות הרקע מסביב, חשתי לפתע נקיפות מצפון מכל הסיפור. ניסיתי לחזור אל נעמי מספר פעמים, אך היא לא ענתה לי יותר. גם לחתונה היא לא הגיעה, חרף ההזמנה שדאגתי לשלוח ישירות לכתובתה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
שנים רבות חלפו מאז, וכל שנותר לי הוא זיכרון.
1 תגובות