שלום לכם, אני אושרת, נשואה לאברהם.
ברוך השם, זכינו לבן אחד וחמש בנות, יש לנו עשרה נכדים מתוקים שממלאים את הבית בחיים ברעש ובשמחה. אבל הדרמה המשפחתית שלנו לא צריכה ספרי היסטוריה – היא נכתבה בתוך הבית שלנו, בסיבובים המדויקים של הגלגל, ובדרך שבה החיים מלמדים אותנו שיעורים שאין לטעות בהם.
הכל התחיל לפני כמעט שלושים שנה, כשנולד בננו הבכור, שמעון.
הבית היה מלא התרגשות של פעם ראשונה, אבל יחד איתה הגיע מתח שלא שיערנו מראש. חמי נפטר שנה קודם לכן, והיה חלל גדול באוויר. מבחינתי, התשובה לשאלה מי ישב כסנדק בברית הייתה פשוטה, טבעית וברורה מאליה:
אבא שלי.
מבחינתי, להעניק לו את כיסא הסנדק הייתה המחווה הבסיסית והמתבקשת ביותר כאבא, כפי שנהוג בחוקי "הנחת" בעולם.
אבא שלי היה אדם שומר תורה ומצוות, חם וישר דרך, עובד כפיים ובעל לב זהב. בתחילת הדרך שלנו, כשעוד ניסינו להעמיד את הבית על הרגליים ונאבקנו בכל שקל, הוא היה שם בשבילנו ללא תנאי. הוא פתח את הלב ואת הכיס, עזר מעל ומעבר.
אלא שהיה פרט אחד שאברהם פשוט לא יכול היה לקבל: לאבא שלי, הייתה טלוויזיה בחדר השינה. אבא שלי ז"ל היה רואה מוזיקה ערבית, זו הייתה החולשה שלו מאז שעלה לארץ מקהיר הסמוכה.
בעבור אברהם, הנתון הזה לא היה עניין שולי או נושא לוויכוח. זה היה קו אדום מוחלט. הוא הביט בי ברצינות תהומית, בטון נחרץ שלא הותיר מקום לספק, ואמר: "אושרת, אבא שלך הוא אדם יקר ואני מעריך אותו מאוד, אבל מי שיש לו טלוויזיה בחדר השינה, גם אם הינו שומר תורה ומצוות, לא יכול לשמש כצינור רוחני ולהחזיק את הבן שלנו בברית. עם כל הכבוד והערכה שיש לי אליו, סנדקאות היא לא מחווה של כבוד משפחתי ולא חלוקת תודות. אם אנחנו רוצים שהילד יגדל בדרך מסוימת, אנחנו חייבים להקפיד על סנדק ראוי".
ניסיתי להסביר. התחננתי. הזכרתי את הלב הענקי של אבא, את העזרה הבלתי פוסקת שלו, את המסירות שלו אלינו ואת העובדה שזה ישבור את ליבו. דיברתי על כך שחבל שהשמחה שלנו תבוא על חשבון כיבוד הורים, ועל כך שאבא שלי שגדל במצרים רואה רק מוזיקה ערבית בלבד וכו'.
אבל אברהם עמד כחומה בצורה, משוכנע בצדקתו המוחלטת. בינתיים אבא שלי שהניח בטבעיות שהוא הסנדק, כבר התרגש, והכין את עצמו ליום הגדול.
כשנאלצתי לבשר לו את הבשורה, אני זוכרת את הדמעות שלי בזמן שדיברתי איתו, הפגיעה הייתה אנושה. הוא נפגע עד עמקי נשמתו. המכה הייתה קשה וצורבת, והפצע הזה נשאר פתוח ומדמם בשיחות המשפחתיות במשך שנים ארוכות, כצל שריחף מעל כל שמחה משפחתית, גם בתקופה שחלה ל"ע הוא היה מדבר על זה.
אני זוכרת את הפחד על אברהם, שלא יקרה לו משהו מהקפידה הזו של אבא שלי, אותה נשא עימו עד יומו האחרון.
שנים חלפו. הילדים גדלו ונישאו בשעה טובה.
ואז הגיעה תורה של אפרת תחי', היא בת הזקונים שלנו שנישאה לבחור רציני, עמוק ועקבי מאוד בעקרונותיו. בשעה טובה נולד להם בנם הבכור. אברהם לא העלה על דעתו לבקש דבר – הוא ידע והבין שבילד הראשון מקובל לכבד את האבא של החתן שלו.
אחרי שנתיים, שאפרת ילדה את בנה השני, התמונה השתנתה לחלוטין. מבחינתו של אברהם, הכל כבר היה סגור ומובטח. בבן השני, כפי שנהוג ברוב המשפחות, מגיע תורו של הסבא השני לקבל את הכבוד. אברהם כבר התארגן נפשית ימים רבים קודם לכן.
אלא שאז הגיעה הבשורה...
נתן החתן שלנו שלח את בתנו אפרת, להודיע לנו שהחליט לכבד בסנדקאות דמות תורנית חיצונית חשובה עבור הבן השני. את אברהם, הוא ישמח לכבד בברכות.
אברהם נותר המום. הוא לא האמין למשמע אוזניו. הוא בטוח היה שמדובר בטעות או באי-הבנה. כשהוא ניסה להבין ולחץ על אפרת להבין מה הסיבה, והרי מדובר בבן השני וזה תורו... הגיעה התשובה שהכתה אותו בהלם טוטאלי.
אפרת הסבירה לי בקול מהסס ובדמעות כי בעלה עומד על כך מתוך עיקרון נוקשה: "לאבא יש טלפון חכם – מכשיר שאינו מוגדר כסלולרי כשר לחלוטין", היא אמרה לי בקול רועד. "מבחינתו של נתן, מי שמחזיק מכשיר כזה אינו מתאים לשמש כצינור רוחני ולשבת סנדק".
אברהם היה ראש צוות כשרות שאחראי על כמה משגיחים. הטלפון החכם שלו היה המשרד שלו שהולך עימו לכל מקום. אבל עבור החתן שלי זו הייתה סיבה מספיק טובה, שלא לכבדו בסנדקאות.
המחזה שהתרחש אצלנו בסלון באותו ערב היה בלתי נשכח.
אברהם עמד במרכז החדר, צועד מפינה לפינה כמו אריה בסוגר. הוא הניף את ידיו באוויר, נסער כולו, כועס ופגוע עד עמקי נשמתו. "על טלפון?!", הוא קרא בקול סדוק, "אני סבא של הילד, איך אפשר לפגוע ברגשות של משפחה שלמה בגלל זה?! הרי מה אני צריך את הטלפון הזה אם לא העבודה שלי? איפה הלב? איפה כיבוד הורים?! איפה ואהבת לרעך כמוך?!".
ישבתי בצד מקפלת את הבגדים בשקט. הלב שלי נחצה לשניים – מצד אחד כואב על אברהם שנסער ופגוע כל כך, אך מצד שני, לא יכולתי שלא לראות את הבומרנג ששוגר לפני שלושים שנה בדיוק, וחזר כעת בדיוק מופלא ישר ללב של אברהם.
אותם הטיעונים, אותה הנחישות, אותה התעלמות מרגשות של אדם קרוב בשם אידיאלים נוקשים – הכל חזר אל אברהם מילה במילה, סיבה בסיבה. אברהם השתמש אז בטלוויזיה כהצדקה לפסול את אבא שלי, וכעת החתן משתמש בטלפון החכם כדי לפסול אותו.
לא הייתי צריכה לדבר, פשוט שתקתי. אבל אברהם היה חכם, הוא הבין מה קרה לו.
למחרת בבוקר הגענו לאולם. האווירה הייתה מתוחה ומלאת צער שקוף. האורחים זרמו, השולחנות היו ערוכים, ואברהם הסתובב בחליפתו, מנסה לשמור על אצילות ולהסתיר את העלבון הצורב, אך עיניו הכבויות הסגירו את הכל. כשהגיע רגע האמת שלו, קראו בשמו של הסבא לקריאת הברכות. הוא קם לאט, צעד קדימה, פניו היו חיוורות, וידיו רעדו מעט.
כשחזרנו הביתה בערב, השקט בסלון היה כבד מנשוא. בחוץ היה חשוך, והבית עמד בדממה. אברהם פשט את חליפתו, התיישב על הכורסא, והביט ארוכות בתמונתו של אבא שלי המנוח שהייתה תלויה על הקיר ממול. הוא ישב כך דקות ארוכות מבלי להוציא הגה, כשהשתיקה אומרת דרשני יותר מכל מילה.
בסופו של דבר, הוא פנה אליי. עם דמעות בעיניים, והוא אמר לי בקול שבור וסדוק: "כל מה שאדם עושה, לעצמו הוא עושה".
לצערנו, קיימת תופעה שבה זוגות מסוימים, מתוך שאיפה לחומרה או לרצון להפגין קרבה לדמויות תורניות, ממהרים להציע את כיסא הסנדקאות לרבנים על חשבון הוריהם, במקום שהבית החדש ייבנה על יסודות של כיבוד הורים והכרת הטוב, הוא מתחיל בפגיעה עמוקה ועלבון צורב.
(על סבא המחלל שבת בפרהסיא יש נדון הלכתי, וגם אז במקרה שהכיבוד ימנע קטטה משפחתית קשה, יש הפוסקים לתת לו את הסנדקאות, כי השלום והמאור פנים קודמים לחששות סגוליים. יש גם מהפוסקים שהציעו: לתת לסבא המחלל שבת לשבת סנדק, אך להחזיק את הכרית עליה נמצא התינוק בזמן המילה על ידי אדם כשר, בחכמה. העיקר שלא לפגוע ולהגיע למחלוקת. אז במקרים בסיפור שלנו, על אחת כמה וכמה - מ.ר.)
לצד השאיפה של חתנים "להדר" ולכבד דמויות תורניות בסנדקאות, ראוי לציין את הנהגתם המוקפדת של רבנים, ראשי ישיבות ומנהיגים רוחניים רבים. מתוך רגישות גבוהה לערכי כיבוד הורים ושלום בית, ומהסכנות למחלוקת ובעיות במשפחה, הם נוהגים בזהירות יתרה ובודקים מראש בטרם הם נעתרים לבקשה לשמש כסנדקים. הם מבררים באופן אקטיבי האם ההורים משני הצדדים כבר זכו לקבל את הסנדקאות, ובמידה ומתברר שלא כובדו עדיין, הם מורים לאב הנימול להקדים ולכבד את אבות המשפחה, מתוך תפיסה שאין הידור מצווה בכך, אלא להיפך, כי בזמן שזה על חשבון כיבוד אב, והמחלוקת והשנאה מתלבים, הם מסרבים בהחלטיות ופעמים רבות גם בכעס גדול על אבי הבן, שהעז בכלל לחשוב על כך.
• • •
עוד תובנה מעניינת יצאה מכאן.
כשאברהם בחר בעבר להעמיד את עקרונותיו ותפיסותיו מעל לפגיעה ברגשותיו של חמיו, הוא לא רק קיבל החלטה נקודתית. אלא הוא במו ידיו, כתב את התסריט שבו יככב הוא עצמו כעבור שלוש עשורים. בדיוק כמו המילים שהוא עצמו הזכיר: "כל מה שאדם עושה, לעצמו הוא עושה".
הכאב של אברהם אינו רק על הכבוד שנלקח ממנו ברגע אחד של שמחה, הכאב האמיתי הוא ההכרה הנוראה והמפכחת שאת הדייסה הזו הוא בישל בעצמו. זכוכית המגדלת שדרכה הביט חתנו עליו, היא אותה הזכוכית מגדלת אכזרית שהוא עצמו כיוון כלפי חמיו. מה שצועק, שאיננו יכולים לזלזל ברגשותיו של אדם אחר ולצפות שהעולם יישאר חייב לנו חסד. מה שאנו עושים לאחרים – במיוחד לקרובים לנו ביותר – אנו עושים, בסופו של דבר, לעצמנו.
0 תגובות