בזמן שהרתיחה הממושכת מול טורקיה מסתמנת על סף רגיעה ומתפוגגת מעט אל מאחורי הקלעים הדיפלומטיים – כאשר אנקרה בוחרת פעם אחר פעם לשחק את תפקיד המתווכת המתוחכמת ולשמור על עשן עמום – המוקד האמיתי והבוער של כדור הארץ התפרץ במלוא עוזו במקום אחר לחלוטין.
העימות החשאי, זה שפעל במשך שנים בצללים, נחשף במלוא כיעורו ובמלוא עוצמתו. מטחי הטילים והכטב"מים שפקדו את האזור מסמנים את קו המפנה: הסכסוך לא נעלם מעולם – הוא פשוט לבש צורה חדשה, קטלנית ואגרסיבית הרבה יותר.
מתחת למעטפת הדיפלומטיה, משטר האייתוללות בטהראן מסלים את הפעילות ומכה בכל עוצמתו בשלוחות ובנכסים האמריקאיים הפזורים ברחבי המפרץ. בסיסים אסטרטגיים בכווית, בחריין וירדן הפכו בן לילה למוקדי יעד של מתקפות בלתי פוסקות, המוכיחות כי הנוכחות של מעצמת-העל אינה מהווה עוד חסינות הרתעתית.
מנגד, ארצות הברית אינה עוד צופה במתרחש מרחוק; התגובות האמריקאיות מתחילות ללבוש אופי של תקיפות צבאיות ממוקדות שמטרתן לגדוע את הזרועות האיראניות פעם אחר פעם.
ריקים מטילים: טייסי F-16 נלחמים רק עם התותח
ובינתיים, ממש מול המתרחש, ירושלים עומדת על הגבעה, צופה בנעשה בעיניים פקוחות, ומביטה בהיחלשות ההדרגתית אך הקריטית של "ציר ההתנגדות" – רגע לפני שהחבית כולה מתפוצצת.
אסטרטגיית "כיסוח הדשא" של הפנטגון
בפועל, גם אם השפה הרשמית בוושינגטון נזהרת מהגדרות בוטות, צבא ארצות הברית אימץ לעצמו גרסה משלו למושג המוכר היטב מן הזירה הישראלית – "כיסוח הדשא". הרעיון העומד מאחורי התפיסה הזו פשוט, מתמשך ואגרסיבי: במקום לחתור להכרעה כוללת, מלחמה אזורית רחבה או פלישה יבשתית מסוכנת שתצית את המזרח התיכון כולו, הוחלט להכות שוב ושוב בכל ניסיון של טהראן להרים ראש, לבנות תשתיות טרור, לפתח יכולות שיגור מתקדמות או לשקם את מערכי ההגנה שלה.
כפי שנחשף לראשונה באתר "אקסיוס", כל משגר טילים שמתגלה, כל ריכוז כטב"מים עוין, וכל ניסיון חשאי של איראן להניח מוקשים ימיים במצר הורמוז – מקבל מענה מהיר ומדויק מהאוויר. דוגמה מובהקת לכך ראינו בתקיפה האמריקנית הממוקדת באי לאראק בסוף אוגוסט 2026, שכוונתה הישירה הייתה להשמיד משגרים שהוכנו להטמנת מוקשים ימיים בנתיבי השיט הקריטיים.
המטרה האמריקאית ברורה: לא להפיל את המשטר בטהראן בן לילה, אלא לשחוק אותו לאט וביסודיות. מדובר בדילול שיטתי של מלאי הטילים, פגיעה עמוקה במערכות ההגנה, ומניעת היכולת מאיראן לייצר הרתעה אמינה מול וושינגטון ובעלות בריתה. על פי תפיסה זו, המשך המכות התקופתיות והכואבות יחליש את משטר האייתוללות עד לנקודה שבה יתקשה לקיים לחץ משמעותי על נתיבי המסחר או על המדינות באזור. זוהי אסטרטגיה של שחיקה ממושכת – אמנם יקרה מאוד במשאבים ובקשב אסטרטגי, אך כזו שחוסכת את הסיכונים העצומים של עימות טוטאלי.
אסטרטגיית הנגד של טהראן – להכות בשלוחות ולהעביר מסר
מנגד, משטר האייתוללות בטהראן לא נותר חייב ומיישם אסטרטגיה הפוכה בתכלית: במקום להתקפל תחת הלחץ האמריקאי, הוא מכוון את האש ישירות לעבר השלוחות והאינטרסים של וושינגטון במרחב.
גם לאחר גלי תקיפה אמריקאיות חוזרות ונשנות בתוך שטחה, שומרים משמרות המהפכה על קצב אש אגרסיבי. טילים וכטב"מים מתאבדים עושים את דרכם פעם אחר פעם לעבר בסיסים אסטרטגיים רגישים במפרץ ובירדן – החל מבסיס האוויר עלי אל-סאלם בכווית, דרך מתקני הצי החמישי ובסיס שייח עיסא בבחריין, ועד למוקדים המרכזיים בירדן כמו מוואפק סלטי (אל-אזרק) וקמפ טיטין.
המסר שמעבירה טהראן לבית הלבן חד-משמעי: כל מהלומה אמריקאית תיענה בתגובה מיידית על אדמת בעלות הברית של ארה"ב באזור. האיראנים מזהים את מדינות המפרץ הקטנות יחסית, כמו כווית ובחריין, כ"חוליות חלשות" – מרחבים בעלי כלכלה רגישה ונוכחות אמריקאיות כבדה, ההופכים בקלות למטרות לחץ. גם ירדן, על אף מערך ההגנה האווירית המפותח שלה, מוצאת את עצמה שוב ושוב בקו האש כחלק ממערכת העברת המסרים של המשטר.
אמנם חלק ניכר מהחימוש מיורט בהצלחה טרם פגיעה, אך עצם השיגור המסיבי יוצר שחיקה מתמדת, מפעיל מערכות הגנה יקרות מפז, ומאלץ את וושינגטון להשקיע משאבים עצומים באבטחת שותפותיה.
למרות המכות הקשות שספגה איראן – הכוללות השמדת משגרים, פגיעה במערכות מכ"ם מתקדמות והרסת אתרים צבאיים – היא מסרבת לעצור.
זוהי מדיניות של התנגדות עיקשת: הוכחה לכך שטהראן אינה נשברת, ושהמחיר על הלחץ האמריקאי ימשיך להיגבות ישירות מביטחונן של מדינות האזור.
המבחן העליון של טראמפ – בין איומים לתוכנית המלאה
בחדרי החדרים של הבית הלבן מתנהל בימים אלה אחד המבחנים האסטרטגיים הסבוכים והנפיצים ביותר של נשיאות טראמפ השנייה. על הפרק עומדת דילמה הרת גורל, שמטלטלת את צמרת הממשל ומאיימת לשנות את כללי המשחק במזרח התיכון כולו.
מצד אחד, הנשיא האמריקאי אינו מוריד את הרגל מהדוושה ומשגר איומים פומביים וישירים: להכות באיראן "בעוצמה", "קשה יותר" ו"ברמה גבוהה יותר". בעקבות מטחי התגמול האיראניים לעבר בסיסים בירדן ובמפרץ והתקיפות הקודמות במצר הורמוז, טראמפ מבהיר כי כל תגובה נוספת מצד טהראן תגרור מכה אמריקאית שוברת שוויון. הוא אף רומז בגלוי לקיומה של "התקיפה הגדולה מכולן" הממתינה בכנפיים – כזו שעלולה להותיר "מעט מאוד מהרפובליקה האסלאמית".
השאלות שעל שולחן המטכ"ל והקבינט חדות כתער: האם לאשר את "התוכנית המלאה" – סבב תקיפות רחב היקף הכולל יעדים אסטרטגיים קריטיים, תשתיות אנרגיה מרכזיות, מערכות פיקוד ושליטה ואולי אף אתרים המקושרים לתוכנית הגרעין – או להמשיך לדבוק בגישת "כיסוח הדשא" המדודה, השוחקת את איראן בהדרגה אך נמנעת מהכרעה כוללת?
מצד אחד, האיומים הבוטים נועדו לשדר הרתעה מוחלטת ולחזק את התודעה לפיה איראן "מובסת צבאית" והמשך התנהלותה הוא בגדר התאבדות אסטרטגית. מנגד, אישור מתקפה כוללת טומן בחובו סיכונים עצומים: הסלמה אזורית חסרת שליטה, פגיעה אנושה בנתיבי אספקת הנפט, זינוק חד במחירי האנרגיה העולמיים, וסכנה מוחשית למעורבות של מעצמות נוספות. בתוך הממשל עצמו, קולות מרכזיים דוחפים להעדיף לחץ כלכלי חסר תקנה ("מבצע הנידוי הכלכלי") לצד מהלומות נקודתיות, מתוך חשש שמכה רחבה תגרור את ארצות הברית לבוץ עמוק של סכסוך ממושך ללא אופק יציאה.
כעת, המבחן העליון של טראמפ הופך לתרגיל עדין של איזון בין עוצמה לריסון: השאיפה להלום באויב האיראני ולהסיר את האיום לצמיתות, מול ההבנה המדממת שהסלמה פזיזה עלולה להפוך את הקערה על פיה – מול טהראן, מול השותפות האסטרטגיות במפרץ, ומול דעת הקהל האמריקאית ששבעה ממלחמות אין-סוף. ההכרעה הקרובה בשאלה האם לעבור מ"כיסוח דשא" למתקפה טוטאלית היא שתעצב את פני המזרח התיכון בשנים הבאות.
החשבון הפוליטי – למה וושינגטון בולמת את ההסלמה עד הקלפיות?
מאחורי הקלעים של קבלת ההחלטות בוושינגטון מסתתרת שכבה קריטית נוספת שמעצבת את צעדיו של הנשיא – ולא מדובר רק בשיקולים צבאיים יבשים, אלא בחשבון פוליטי קר ומחושב. על פי דיווחים המבוססים על מקורות בכירים בבית הלבן ובסוכנות רויטרס, עוזריו הקרובים של טראמפ ממוקדים במטרה אחת ברורה: למנוע הסלמה צבאית משמעותית או מלחמה כוללת מול איראן לפחות עד בחירות אמצע הקדנציה ב-3 בנובמבר.
הסיבה לכך נעוצה בחשש עמוק מפני מחיר אלקטורלי כבד. הרפובליקנים, המגינים על רוב דק ומאוד שברירי הן בסנאט והן בבית הנבחרים, יודעים היטב שהרפתקה צבאית רחבה במפרץ אינה פופולרית בקרב חלקים ניכרים בציבור האמריקאי. זינוק פוטנציאלי במחירי הדלק והאנרגיה, דיווחים שוטפים על חיילים נפגעים והמשך מטחי הטילים ההדדיים עלולים להשתלט לחלוטין על סדר היום התקשורתי לקראת הקלפיות ולעלות למפלגה השלטת במושבים יקרים בקונגרס.
לפיכך, האסטרטגיה הנוכחית בבית הלבן מנוהלת במשורה: דחיקת "התוכנית המלאה" הצידה לזמן קצר, הסתפקות בלחץ כלכלי מוגבר ובתקיפות נקודתיות מתונות יחסית, וניהול השעון כך שישמור על שקט יחסי עד סגירת הקלפיות. עם זאת, המקורות מדגישים בחדות כי מדובר בדחייה אלקטורלית בלבד ולא בביטול המערכה – מיד לאחר ה-3 בנובמבר, האפשרות להרחבת הלהבות תחזור לשולחן במלוא כובד המשקל.
המתח המתמיד בין הרטוריקה הלוחמנית והמאיימת של הנשיא לבין הזהירות הפוליטית של יועציו ממחיש את הדילמה האולטימטיבית: המבחן של טראמפ אינו רק מול טהראן, אלא מבחן מרתק של תזמון, סדרי עדיפויות ויכולת לשרוד את הקרב הפוליטי בבית.
ישראל מרוויחה מהשחיקה – בלי להיות בחזית
בעוד ארצות הברית טובעת במחזור בלתי פוסק של תקיפות ותגובות נגד, ישראל מוצאת את עצמה במעמד אסטרטגי נוח ויוצא דופן. ההחלשה המתמשכת והשיטתית של יכולותיה של איראן – בטילים, בכטב"מים ובתשתיות הצבאיות הקריטיות – משרתת באופן ישיר ומיטבי את האינטרסים הביטחוניים של ירושלים. "ציר ההתנגדות", הכולל את חיזבאללה בלבנון, המיליציות השיעיות בעיראק והחות'ים בתימן, סובל כעת מלחץ עקיף וכבד, שכן איראן עצמה נאלצת להפנות משאבים עצומים להגנה פנימית ולמאמצי תגמול.
במצב העניינים הנוכחי, ישראל אינה נדרשת לשאת בעיקר הנטל הצבאי הישיר מול התמנון האיראני. היא קוצרת את הפירות במישרין: פחות יכולת איראנית לתמוך בגרורותיה האזוריות, פחות מרחב תמרון להעברת אמצעי לחימה מתקדמים, ויותר קשב אמריקאי שמופקד באופן בלעדי על ריסון טהראן.
למעשה, נוצרת כאן "חלוקת עבודה" אסטרטגית ולא רשמית: אמריקה שוחקת את הראש באש, ישראל מרוויחה מהיחלשותו של האויב הרחוק, ובו בזמן יכולה להמשיך לרכז את מאמציה בהתמודדות עם האתגרים הדחופים והקרובים יותר בגבולותיה.
צללים במוסקבה ושאלת ההסלמה – מתי ייגמר הסבלנות?
השאלה המרכזית שנותרת פתוחה על שולחן המטכ"ל בוושינגטון ובקבינט בירושלים מרחפת כענן כבד: האם מחזור "כיסוח הדשא" יכול להמשיך להתנהל לאורך זמן מבלי לגלוש להסלמה אזורית כוללת? כל תקיפה נוספת על בסיס אמריקני, וכל פגיעה קריטית שתגבה מחיר באדם או בתשתיות חיוניות, עלולות לשנות ברגע אחד את כל חישובי הקיצון.
כבר עתה, השלוחות האיראניות בעיראק נמצאות במסלול התנגשות ישיר עם כוחות אמריקניים ועם סעודיה, והמצב במצר הורמוז ממשיך לבעור על אש קטנה. לכך מתווספת מטען חורג ודרמטי שנחשף בימים האחרונים – מעורבות רוסית חשאית ועמוקה בפיתוח טילי שיוט על-קוליים מתקדמים עבור איראן, במסגרת פרויקט סודי שזכה לשם הקוד C430L.
על פי מסמכים מודלפים ונתוני מודיעין, מומחי טילים בכירים ממוסקבה סייעו לטהראן לפצח את הקשיים ההנדסיים בבניית מנועי רמג'ט (מגח-סילון) המאפשרים טיסה במהירויות עצומות בגובה נמוך – יכולת קטלנית שנועדה במיוחד לאיים על נושאות מטוסים וספינות מלחמה אמריקניות במפרץ.
אם דיווחים אלו מדויקים, מדובר בהעברת טכנולוגיה אסטרטגית חסרת תקדים שמשנה מהיסוד את מאזן האיומים לטווח הבינוני. המעורבות של מוסקבה מסבכת את התמונה: היא מטרפדת כל ניסיון אמריקאי לבודד לחלוטין את טהראן, ומקפיצה מדרגה את הסיכון שעימות מקומי יהפוך לזירה נרחבת של התגוששות בין-מעצמתית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
בסופו של יום, אסטרטגיית "כיסוח הדשא" אולי מצליחה לשחוק את האיראנים בהדרגה ולדלל את יכולותיהם, אך היא גם מותירה את המזרח התיכון כולו במצב של רתיחה מתמדת.
ישראל אומנם קוצרת בינתיים את הפירות ומרוויחה מהחלשת אויביה, אך ההיסטוריה מלמדת שאף שחקן באזור אינו חסין מפני היסחפות להסלמה בלתי מבוקרת. השאלה הדרמטית העומדת כעת על הפרק אינה רק מי ייחלש יותר בסיבוב הבא – אלא למי מהצדדים תפקיע הסבלנות קודם.
0 תגובות