בבוקר 10 ביוני 1990 המריא מטוס מדגם BAC 1-11 של חברת בריטיש איירווייז מנמל התעופה בבירמינגהם שבבריטניה, בדרכו למאלגה שבספרד. על המטוס היו 81 נוסעים ושישה אנשי צוות, ובתחילת הטיסה לא היה שום דבר שהצביע על הצפוי להתרחש.
בתא הטייס ישבו הקברניט טים לנקסטר, בן 43, וקצין המשנה אלסטייר אטצ'יסון. לנקסטר היה טייס ותיק ומנוסה, עם יותר מ־11 אלף שעות טיסה, וגם אטצ'יסון צבר אלפי שעות טיסה. המטוס המריא בשעה 7:20 לפי הזמן האוניברסלי המתואם והחל לטפס לגובה השיוט. הנוסעים ישבו במקומותיהם, צוות הקבינה החל בשגרת השירות, ובתא הטייס הכול התנהל כרגיל.
איש לא ידע שבדקות הקרובות הצוות ייאלץ להתמודד עם אחד ממצבי החירום החריגים ביותר שנראו במטוס נוסעים.
בהודעה לנוסעים לפני ההמראה, טים אמר:
"שלום לכולם, מדבר הקפטן שלכם, שמי טים לנצ'סטר. ברוכים הבאים לטיסת בריטיש איירווייז למלאגה... יום מקסים במלאגה, שמיים כחולים ושמש, שבו לאחור ותיהנו מהטיסה"
טיס עוד הספיק להגיד לטייס המשנה אליסטר אטצ'יסון: "אליסטר, אני יכול לראות את הבית שלי מכאן".
כ-2 דקות לאחר ההמראה, במהלך שלב הטיפוס של המטוס, הטייסים העבירו את הטיסה למצב של טייס אוטומטי. ברגע זה של רגיעה, הקפטן טים לנצ'סטר שחרר את רצועות הכתפיים שלו מחגורת הבטיחות והתרווח בכיסאו.
כאשר המטוס הגיע לגובה של כ־17,300 רגל, מעט יותר מ־5,000 מטרים מעל פני הקרקע, התרחש לפתע פיצוץ עוצמתי בתא הטייס.
אחד מחלונות תא הטייס נעקר ממקומו בעקבות כשל בחיבוריו, והאוויר שבתוך המטוס החל לפרוץ החוצה בעוצמה אדירה. הדחיסה הפתאומית יצרה זרם אוויר חזק במיוחד, חפצים ומסמכים שהיו בתא הטייס הועפו ממקומם, ודלת תא הטייס נפגעה אף היא. בתוך שניות הפך תא הטייס מסביבה שקטה ומבוקרת לזירה של רעש, רוח וכאוס.
אולם הסכנה הגדולה ביותר לא הייתה החלון עצמו. הקברניט טים לנקסטר נשאב דרך הפתח שנוצר, ופלג גופו העליון מצא את עצמו מחוץ למטוס, בגובה של אלפי מטרים מעל הקרקע.
באופן כמעט בלתי נתפס, לנקסטר לא נפל לחלוטין מהמטוס. רגליו נותרו בתוך תא הטייס, לאחר שנלכדו באזור מערכות השליטה והמושב.
גופו היה חשוף לזרם האוויר העוצמתי, כאשר הרוח במהירות של מאות קילומטרים בשעה מכה בו ללא הפסקה והטמפרטורה בחוץ הייתה נמוכה מאוד. כוח האוויר היה כה גדול עד שהאוזניות ומסכת החמצן שלו נתלשו ממנו.
בזמן שהקברניט נמצא מחוץ למטוס, קצין המשנה אטצ'יסון נדרש להבין בתוך שניות מה קורה ולשמור על השליטה במטוס. המצב הסתבך עוד יותר כאשר רגליו של לנקסטר, שנלכדו באזור עמוד ההיגוי, השפיעו על השליטה והמטוס החל להיכנס לצלילה.
אטצ'יסון השתלט על המטוס וניסה להחזיר אותו לטיסה יציבה. הוא הפעיל את הטייס האוטומטי וניסה ליצור קשר עם בקרת התעבורה האווירית, אך הרעש בתא הטייס היה עצום והקשה מאוד על התקשורת. במקביל, אנשי צוות הקבינה הבינו שהקברניט נמצא בסכנת חיים.
נייג'ל אוגדן, אחד הדיילים, הגיע לתא הטייס, הבחין בלנקסטר כשהוא תלוי מחוץ למטוס ומיד תפס אותו. הוא אחז בגופו וניסה למנוע ממנו להישמט לחלוטין.
הדייל נייג'ל אוגדן שחזר את הרגע המצמרר:
"כל מה שאני זוכר זה את הזרועות של טים מתנופפות ברוח. הזרועות שלו היו נראות באורך של כמעט שני מטרים (שישה פיט), ולעולם לא אשכח את זה – העיניים שלו היו פקוחות לרווחה. אני מתכוון, הפנים שלו נחבטו שוב ושוב בדופן של שמשת הצד, אבל הוא לא מצמץ. חשבתי לעצמי ואמרתי לג'ון: 'אני חושב שהוא מת, אני חושב שהוא מת."
אנשי צוות נוספים הצטרפו למאמץ, ובמשך הדקות הבאות החליפו ביניהם את האחיזה בקברניט. הם ניסו למשוך אותו בחזרה לתוך תא הטייס, אך זרם האוויר החזק מנע מהם לעשות זאת.
המאבק נעשה קשה יותר ככל שהזמן חלף. אנשי הצוות נדרשו להחזיק באדם שמשקלו מושפע מכוחות האוויר, בזמן שהם עצמם מתקשים להתייצב בתוך תא הטייס. לנקסטר החל להחליק עוד ועוד החוצה, וראשו נחבט שוב ושוב בגוף המטוס.
בשלב מסוים הצוות חשש שהוא כבר אינו בחיים, אך הם המשיכו להחזיק בו. מעבר לניסיון להציל את הקברניט, היה חשש נוסף: אם גופו ישתחרר לחלוטין, הוא עלול לפגוע בחלקים אחרים של המטוס, ובהם הכנף, המנוע או המייצב האופקי. לכן אנשי הצוות המשיכו להיאחז ברגליו ובגופו, למרות הקור, הרעש והמאמץ הפיזי.
באותו זמן התנהל בתא הטייס מאבק נוסף. אטצ'יסון היה צריך להטיס את המטוס כמעט לבדו, למצוא שדה תעופה מתאים ולבצע נחיתת חירום. הוא ביקש הכוונה מבקרת התעבורה האווירית, והמטוס הופנה לנמל התעופה סאות'המפטון.
זו לא הייתה נקודת היעד המקורית, והטייס נדרש לבצע נחיתה בשדה תעופה שלא היה חלק מתוכנית הטיסה. בנוסף, חלק מהמסמכים והחומרים שהיו בתא הטייס הועפו החוצה בעקבות הדחיסה. למרות התנאים, אטצ'יסון המשיך להנמיך את המטוס ולהכין אותו לנחיתה, בזמן שאנשי הצוות מאחוריו ממשיכים להחזיק בקברניט.
קפטן טים לנצ'סטר שחזר רגע הפיצוץ ואת השהות המצמררת מחוץ למטוס:
"היה פיצוץ גדול, רעש של כל האוויר שנמלט, אבל אני זוכר שראיתי את השמשה זזה ומתרחקת מהמטוס, ואז היא נעלמה כמו קליע אל המרחק. אני חושב שהיה פיצוץ אפילו גדול יותר, והייתי מודע מאוד לכך שאני עולה למעלה. כל העניין הפך אז לסוריאליסטי לחלוטין, כפי שניתן לצפות, והייתי מודע לכך שאני מחוץ למטוס, אבל זה לא באמת הטריד אותי יותר מדי."
טים המשיך לתאר את המאבק לנשום מחוץ למטוס בגובה 17,000 רגל:
"מה שאני זוכר הכי בבירור זו העובדה שלא יכולתי לנשום מכיוון שהייתי עם הפנים אל זרם האוויר. הסתובבתי, ולמעשה סובבתי את הגוף שלי; הייתי במצב שבו אני מסתכל לאחור לאורך החלק העליון של המטוס בשלב הזה ויכולתי לנשום. אני זוכר שראיתי את זנב המטוס, אני זוכר את המנועים מסתובבים... ואז אני לא זוכר הרבה יותר. הזיכרון שלי נעצר בנקודה הזו."
ככל שהמטוס איבד גובה, המצב השתפר במעט. הלחץ והטמפרטורה הפכו נוחים יותר, אך הסכנה עדיין לא חלפה. לנקסטר נותר מחוץ לתא הטייס, ואנשי הצוות נאלצו להמשיך להחזיק בו עד שהמטוס יגיע לקרקע. בסופו של דבר הצליח אטצ'יסון להתקרב למסלול בסאות'המפטון.
הוא ביצע את הגישה לנחיתה בתנאי חירום, יישר את המטוס והצליח להנחית אותו בשלום. האירוע כולו, מהרגע שבו נעקר החלון ועד לנחיתה, נמשך כ־22 דקות.
מיד לאחר עצירת המטוס הגיעו אליו צוותי החירום. אנשי שירותי ההצלה סייעו להחזיר את לנקסטר לתוך המטוס, ואז התברר הפרט המדהים ביותר של האירוע: הקברניט היה בחיים.
הוא הועבר לבית החולים הכללי של סאות'המפטון, שם טופל בעקבות פגיעות קור, חבלות ושברים, ובהם פגיעות ביד ובשורש כף היד. למרות התנאים הקיצוניים שבהם שהה, הוא שרד. גם בקרב 81 הנוסעים לא היו הרוגים, והאירוע הסתיים ללא אבדות בנפש.
אולם לאחר שהמטוס נחת והנוסעים חולצו, החלה חקירה שנועדה להבין כיצד חלון של מטוס נוסעים יכול להיעקר במהלך טיסה. הרשות הבריטית לחקירת תאונות אוויר בדקה את המטוס, את החלון ואת עבודות התחזוקה שבוצעו בו זמן קצר לפני ההמראה.
הממצאים היו חד־משמעיים: החלון הותקן באמצעות ברגים שלא התאימו למפרט הנדרש. החוקרים מצאו כי 84 מהברגים ששימשו לחיבור החלון היו קטנים מדי בקוטר, ושישה ברגים נוספים היו בקוטר המתאים אך קצרים מדי. למרות שמדובר בהבדלים קטנים מאוד בגודלם של הברגים, הם היו משמעותיים בכל הנוגע ליכולת של החלון לעמוד בכוחות שפעלו עליו במהלך הטיסה.
החקירה לא הסתיימה רק במציאת הברגים הלא נכונים. החוקרים מצאו כשלים בתהליך התחזוקה, בפיקוח ובבקרת האיכות. החלפת החלון בוצעה זמן קצר לפני הטיסה, והעבודה לא נבדקה באופן שהיה אמור לזהות את הבעיה.
עוד התברר כי גם החלון הקודם הותקן באמצעות ברגים לא מתאימים, והטעות הועתקה למעשה בעת החלפתו. הממצאים העלו שאלות קשות בנוגע לאופן שבו בוצעו עבודות התחזוקה ולמערכות הבקרה שנועדו למנוע טעויות מסוג זה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
גם אנשי הצוות זכו להכרה על התפקוד שלהם. קצין המשנה אלסטייר אטצ'יסון ואנשי צוות הקבינה סוזן גיבינס ונייג'ל אוגדן זכו לעיטור המלכה על שירות בעל ערך בתעופה. אטצ'יסון זכה בנוסף בפרס פולאריס בשנת 1992, כהוקרה על התמודדותו עם האירוע והצלחתו להביא את המטוס לנחיתה בטוחה.
טים לנקסטר עצמו התאושש מהפציעות, וכמו כל אדם שאוהב את העבודה שלו הוא חזר לטוס בתוך חודשים ספורים.