הלובי היה עמוס הערב מהרגיל, ובליל הקולות ששמעתי מכל כיוון הוציא ממני לחלוטין את הריכוז. "עונת החתונות, אה?", מלמלתי באירוניה לאסנת. "מה אמרת?", היא הגיבה בקול רם. לא חשוב, באמת שלא, אותתי בידיי.
פתאום קלטתי שאנחנו יושבים כבר שעה במקום - ועדיין אף מלצר לא טרח להתייחס לקיומנו. תחושת זעם ישנה ומוכרת החלה לפלס לה דרך במוחי. בגלל שאנחנו חרדים מתייחסים אלינו כמו לזבל, אה?, הרהרתי לעצמי בתסכול.
כבר שקלתי לשתף את אסנת במחשבותיי, אך עצרתי את עצמי ברגע האחרון. אל תתחיל עם זה עכשיו, אתה יודע היטב שזה עלול להתדרדר.
היא לעומתי הייתה נראית רגועה לחלוטין, והמשיכה לפטפט בעליצות על האחיין שלה שלמד השבוע מילה חדשה ולא מפסיק להשתמש בה (פומפייה. כמה מוזר). כל חיי קינאתי באנשים כאלו, שרואים את העולם כמו מתוך קוקפיט של חללית - כביכול כל הרוע והצרות לא נוגעות אליהם כלל. זה בדיוק הניגוד שאתה צריך, לחש קול קטן בתוכי.
"ילד בן 5 שמשגע בית שלם עם פומפייה? תודה שזה מגניב", היא סיכמה לבינתיים, לא מודעת להרהוריי. "חמוד ממש", עניתי בפיזור הדעת, והוספתי בחוסר שליטה: "איפה המלצר המעצבן הזה? הגרון שלי יבש ממש". "אני בטוחה שהוא יגיע", היא הגיבה בחיוך. היא מחייכת כל כך הרבה בפגישות, שמתי לב לפתע. אני מחייך גם?
פתאום חשתי מחנק. הרגשתי שאני חייב לנשום אוויר קצת. "בא לך לצאת אולי? להסתובב קצת?", שאלתי אותה. "נקנה שתייה בדרך".
"בטח. פגישה רביעית או לא?", היא החזירה. יצאנו.
• • •
"זה לא שקר אם זה לבירורים", אומרת אמרה עממית כלשהי. אין בחור ישיבה שלא מכיר את זה, את הרגע שבו מתקשרים אליו לברר על חבר או מישהו מהישיבה לצרכי שידוכים - והוא צריך לאלתר במקום תשובות משביעות רצון.
בדרך כלל הוא ידחה את המברר בעדינות, משהו כמו, "אני באמצע סדר, תוכל להתקשר יותר מאוחר?". הוא יוכל, כמובן. והבחור לבינתיים ישנן בזיכרונו כל מיני עובדות אמיתיות למחצה, מנהגי הוד והליכות שהמיועד אולי נקט בשלב כלשהו בחייו, סביר להניח שלקראת אלול.
גם אני חטאתי בכך. לא פעם נתתי ליד הדמיון להפליג בעת שדיברתי על ה'סדר חמישי' שחברי היה מקפיד עליו במסירות נפש, או על השאריות שהוא היה משאיר תמיד בצלחת מדין "תענית הראב"ד" (ב'סדר חמישי' הוא היה מעשן במרפסת, והארוחות בישיבה היו פשוט זוועה).
אבל דווקא עכשיו, כשפסעתי בפארק הלאומי ברמת גן לצידה של הבחורה הכי נחמדה איתה נפגשתי, ונדמה היה שאנחנו אוטוטו סוגרים, תקפו אותי נקיפות מצפון מפתיעות. לפתע עלתה בדמיוני תמונתם של חבריי עונים למבררים עליי בהתלהבות, וקושרים לראשי זר תשבחות שלא מגיע לי כלל וכלל.
היא כל כך נחמדה וטובת לב, ואני בחור מלא אמוציות וכעסים, שפועל בלהט הרגע. היא עוד לא יודעת את זה עדיין, אבל מה יקרה כשתגלה?
"אתה שומע את זה?", שאלה פתאום אסנת, קוטעת את מחשבותיי באחת.
נגינת פסנתר רחוקה הדהדה בחלל הפארק. השיר היה נשמע לי מוכר. "את רוצה ללכת לשם?", שאלתי. היא הנהנה.
• • •
בטיילת הילכו זוגות טריים זה לצד זה, משוחחים וצוחקים בשקט. קול געגוע ברווזים נישא מהעבר השני של האגם הסמוך. עד שהגענו לפסנתר, המנגינה השתתקה; זה היה רק אנחנו, כסא ופסנתר.
להפתעתי הרבה, אסנת לא היססה וניגשה אל הכלי הדומם. "את יודעת לנגן?", תהיתי.
"אני חושבת שדיברנו על זה. אתה צריך להקשיב יותר", היא הגיבה בחיוך, והניחה את אצבעותיה על הקלידים.
המנגינה הייתה מוכרת ועתיקה. לחן חסר מילים הדהד בחלל הפארק, משרה אווירת רוגע שלא הרגשתי כמותה זמן רב. ידיה רצו במהירות על הכלי, מצרפות תווים ואקורדים כמו קסם; התבוננתי במחזה מהופנט.
"נראה לי שיש לך כוח על", מצאתי את עצמי אומר כשסיימה, אחרי דקות ארוכות.
היא צחקה. "זה כולה פסנתר, לא כנפיים".
"קרוב מספיק", הגבתי, כנה עם עצמי יותר מאי פעם.
• • •
כששבנו למלון המלצר ניגש אלינו מייד. "אני מתנצל על ההמתנה, היה פה ים של לקוחות", אמר, בטון בלתי מתנצל בעליל.
הסתכלתי עליו וציפיתי לתחושה המתקוממת הרגילה שתשתלט עליי, עכשיו אתה נזכר? התייבשנו פה לגמרי. אבל משום מה לא הרגשתי שום כעס. במקום זאת שאלתי את אסנת בקריצה, "מה בא לך, מים או מים?". היא בחרה מים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
התיישבנו בחזרה זה מול זו, באותו מקום בדיוק בו ישבנו קודם לכן, אבל בשבילי זו הייתה פגישה חדשה לגמרי. הפעם הרגשתי מוכן לשתף אותה בהכל, ואולי אפילו, לפחות בקצת, להשתנות.
0 תגובות