שמי חיה, אני טלפנית, עצם שם המקצוע מעורר בי תחושת עלבון. אני לא מכירה עוד מקצוע שמכונה על שם - שם העצם שלו. טלפון - טלפנית. נגר הוא נגר ולא שולחני. מזכירה היא מזכירה על שם הפועל ולא מחשבית על שם הכלי אתו עובדת. בכל מקרה לא על שם המקצוע רצוני לשתף. בחרתי בעיסוק הזה כברירת מחדל. אין לי מקצוע ביד ואני חייבת להביא פרנסה הביתה וכך מצאתי את עצמי טלפנית בארגון חסד.
כל יום דומה למשנהו. מדקלמת את אותו פתיח, את אותו מסע יח"צ על הארגון, שאגב אני מאמינה בתועלתו ותרומתו. יש ימים שאני יוצאת בסיפוק גדול, עם מספר תרומות נאות שגורמות לי לסיפוק וגם למחשבה על הבונוסים שיבואו בסוף החודש ויש ימים קשים יותר, חסרי תועלת. שעות משמימות של טלפונים שנענים באפס תרומות. עד כאן התאור דומה לעבודות רבות. יש ימים טובים יותר וימים טובים פחות. עד כאן הכל בסדר.
מה שמכאיב לי וזוהי זעקתי זה תגובות האנשים. תופעה שמקשה עליי לשרוד בעבודה. יש כל מיני תגובות: יש אנשים שפשוט תוקפים: "תפסיקו לעשוק אותנו ומה אתם עושים בכלל? ואת חושבת שמשעמם לי בארנק. ולמה אתם יודעים רק לבקש ולא לעזור". אני לא מזכירה להם שאני רק טלפנית. אני פשוט ממהרת לסיים את השיחה כי אני יודעת שמהם לא תצמח הישועה וגם לא כל כך נעים לי לשמוע צעקות, אף אם הם לא קשורים אליי ישירות.
יש אנשים שעונים בנחמדות ומתחילים להתעניין בנעשה בארגון ומשבחים את הפעילות ומאריכים בשיחה, אך מסרבים לתרום. זו כמובן זכותם, אך חבל שהם מבזבזים את זמני ולא אומרים מיד שהם לא מעוניינים לתרום. הם נותנים את התחושה שהם יתרמו ובסוף גורמים לאכזבה. זהו זמן יקר עבורי ואני מפסידה זמן עבור שיחה נוספת שאולי תניב פרות.
יש אנשים שטורקים את הטלפון ללא שום מילת הסבר. חברים, מאחורי הטלפון יושבת מישהי. מינימום כבוד.
ויש כאלה שמגדילים לעשות ומחליטים לעשות תכנית סאטירה על חשבוני. יש בדיחות טובות יותר וטובות פחות. אבל אותי הן לא מצחיקות. בדיחות מסוג: "הנה, אני עכשיו מניח שטר על המחשב, את רואה את זה?" או אפילו אנשים שמבקשים ממני לינק, משחקים אותה כאילו הם לחצו על הלינק. אומרים שתרמו וכשאני תמהה למה אני לא רואה את התרומה. הם אומרים: "סתם צחקנו, לא באמת תרמנו". כן, לא תאמינו, אבל דברים כאלה קורים.
אני פונה לכל אחד שמקבל שיחת טלפון מטלפנית בארגון חסד או ארגון אחר. יושבת אישה מאחורי הטלפון. אתם לא חייבים לתרום, אך כבדו. אם אתם לא מעוניינים לתרום: אמרו בצורה מכובדת: "לא מתאים לי כרגע לתרום" וזהו. אל תמשכו את זמני - כי זהו פרנסתי, אל תכעסו - כי זוהי עבודתי, אל תלעגו - כי זה פוגע בי. זה כל בקשתי.
0 תגובות