יום האישה או יום הבושה? // שרי ברינר-שיפמן

(צילום: שאטרסטוק)

אמש, בחצות, ב-8 במרץ למניינם, נפצח בקול תרועת חצוצרות יום האישה הבינלאומי. הידד. סיבה למסיבה לחגוג את קיומנו, רעיות ואימהות חזקות ועוצמתיות, שמסוגלות לנצח על מקהלה רבת משתתפים - קרי: ניקיון, בישול, 8.5 שעות במשרד, תחזוק זוגיות, גידול ילדים והרשימה עוד ארוכה למדי, בעזרת זוג ידיים חטובות וציפורניים המשוחות בלק ג׳ל נוצץ.

האמנם? האם יש באמת בסיס לחגיגה הזו? כי בכנות, נשים בשנת 2020 חוות תסכולים רבים מדי יום ביומו, הנגרמים בעקבות היעדר יכולתן לציית באופן מושלם לכל הדרישות שהוצבו בפניהן ולכל אשר הן דורשות מעצמן. אז אולי הן בעצם תובעות מעצמן יותר מדי?

כותבת השורות ומרבית הגברות איתן היא משוחחת לעתים תכופות, נאלצות לעמוד בציפיות בלתי ראליות להיות עקרות בית למופת (קחו אוויר): להקיץ משנתן טרם עלות השחר. לבשל מדי יום ארוחה חמה ומושקעת לבעל ולצאצאים, כל אחד לפי טעמו. לשגר אותם למוסדות הלימודים עם כריך, פרי וחטיף ביניים. אחר הצהריים, להכין עם כל אחד מהם את שיעורי הבית. להיות קשובות לצורכיהם בסבלנות אין קץ. להשכיב את כולם בשבע בערב, לכל המאוחר.

לא לפספס זמן איכות זוגי בבית קפה לפחות אחת לשבוע, כי זה אלף בית. תוך כדי להבריק את הבית, מהמסד ועד הטפחות, אבל חלילה וחס אם אי מי מדייריו יחוש שנדרש ממנו לשמור על הסדר והניקיון, מאחר ואף אחת איננה רוצה לזכות בתואר "חולת ניקיון" דיקטטורית, אז מוטב שתשמר נפשה ממעבר הגבול הדק שבין בית מצוחצח לבין בית מרקחת שבלתי נעים בעליל להסתובב בין כתליו. לאחוז במשרה מכובדת ותובענית, כי אם כבר מסייעים בפרנסה, אז כדאי לעשות את זה כמו שצריך ולא סתם "לחמם את הכיסא".

ללדת מדי שנה כי "ילדים זה ברכה" ומי שתעז להתלונן על קושי, פיה ייסתם באחת בתואנה ש"העיקר הבריאות״ והדרישה האחרונה, אך לא חביבה כלל: להראות מדהים במשך כל הזמן הזה: להתהלך בבית עם החלוק הנכון והמטפחת התואמת. מחוצה לו להתהדר במיטב המחלצות, בפנים מאופרות, על הראש הדואב לחבוש פאת לייס שנרכשה בסלון שהוא הטופ של הטופ (עשרים אלף שקל, אבל מי סופר?) - קיבלתם סחרחורת למקרא כל זאת? אלו הם חיינו וזו שאיננה עומדת ברף המדוקדק הזה חשופה לביקורת קשה מצד הסביבה, שלא חוסכת את דעתה על איך בת אדם אמורה להיות בשנת 2020.

ולמה זה קורה? משום שאנו מתביישות ומתקשות להודות בפומבי שאתמול לא הפעלנו את הגז ובירכנו בלב את ממציאי המיקרוגל והטבעולים כאחד. הבוקר הרמנו מעט את הקול על העולל שבגינו השוקו נשפך על הקרקע, כי המשקה הלוהט והדביק שפגש את המרצפות שזה עתה יבשו מן השטיפה, הרתיח את זעמנו. התחפושת של בן השלוש היא סתם צמד של חולצה ומכנסיים סינתטיים באיכות סינית ירודה ולא, שום ציור על הפנים שלו לא תראו, כי הידיים שלנו שמאליות וכן, בדיוק התווכחנו עם הבעל כהוגן ובאמת הגיעה העת לשחרר קצת את החגורה בחצאית. מה נעשה? זללנו לא מעט לאחרונה ויש לכך השפעה על המותניים שלנו.

אחיותיי, בואו נאמר את האמת: איננו מושלמות, כל יכולות, למרות הרצון העז שלנו, ההשתדלות המרובה והפרפקציוניזם. אצלנו לא הכל פיקס 24/7 וזה בסדר גמור. בואו נהיה יותר סלחניות כלפי עצמנו וכלפי חברותינו. אישה אישה באמונתה תחיה. זו מנתבת את כל כוחותיה לטיפוח הדור הבא ומוותרת על הכנסה כספית. זו אוהבת לרקוח מטעמים וארונות מפוזרים לא מדירים שינה מעיניה. זו מתענגת על קרצוף קירות בשעות הפנאי ומתעבת ריחות של תבלינים. זו מחבבת התנסויות במוצרי איפור חדשים ומכלה את כל מעותיה עליהם וזו חסידה אדוקה של ג'אנק פוד.

לכל אחת סדר העדיפויות ועולם הערכים שלה, שתנווט בו את דרכה בבטחה (עם נעליים שטוחות כי עקבים הם גיהינום עלי אדמות) ותגיע למחוז חפצה בשמחה ובטוב לבב, עם קצת פחות רגשות אשם ונקיפות מצפון. כי כולנו מסתופפות יחד תחת מטריה אחת והיא אמנם יציבה, זקופה ונלחמת בעוז באיתני הטבע ואפילו חזותה נאה, אבל גם היא, שומו שמיים, התהפכה על פיה פעם או פעמיים.