כאמא, האסון הזה הוא ניתוח לב פתוח בלי הרדמה

(צילום: באדיבות המצלם)

שבוע שעבר חוויתי אירוע קטן ששיחק לי בלב ההורי. הוא היה כל כך פשוט ויחד עם זה, עוצמתי ברגש שלו. תכננתי לכתוב אודותיו טור שלם על לב ועד כמה הוא דומיננטי בתפקוד ההורי, אבל מליל שישי, מהרגע שהאסון הנוראי החל לקבל ממדים מפלצתיים והתברר כמה ילדים ונערים וצעירים הם חלק מהקורבנות, אותו לב לא הפסיק לדמם ולו לרגע.

המראה של תמונות ילדים מצווחים ומשוועים לטיפת חמצן, אבות דואגים וחסרי ישע - זו סלטה בבטן לכל הורה.

כשילד קצת מאחר לשוב הביתה, נפגע בחברה או מעט חולה, אנחנו לא יכולים לישון מדאגה וכאב מוחשי. כהורים, אנחנו אמונים על דאגה לשלומו, אך כשהוא חווה רגשות כאב, צער ואפילו שמחה, זה נוגע בנו.

ביום שישי, בין בישול מרק לניקיון, הבכי לא פסק, תצלומי הנעדרים עם מספר טלפון למי שיודע דבר על מקום הימצאם טלטלו את הלב וככל שנקפו השעות התברר כי רוב הנעדרים כבר אינם חיים.

קשה לחשוב על ההורים שעברו זמן מיוסר של לא נודע עד שהתבררו הממצאים, שעות של ייסורים שנראות נצח. אין שום לב שיכול להכיל או להבין את זה.

ביום שישי אחר הצהריים, בשעה 16:00, שולחת לי חברה מסר בהול כי הבן שלה לא זמין מאתמול. הוא שהה על ההר ומעבר לשיחה אחת לא ברורה אין אות חיים נוסף ממנו והאם יש לי יכולת לעזור לה. בשעה 18:00 היא כותבת לי שהוא הגיע אחרי שנפל שדוד כל הדרך הביתה, בתוספת של זה:

"הוא סיפר שהיה בלגן מטורף ואנשים בהלם ומשפחות שלמות בוכות בצד והרבה תנועה של אלונקות ופצועים וחיילים. הוא הושיט יד להרים אלונקות ותוך כדי ראה אישה מבוגרת שמנסה לרדת את ההר בקושי ונדחפת מההמולה. הוא ניגש אליה וחצי שעה נתן לה יד עד סוף ההר שלא תירמס. הוא אמר שהיו מספיק אנשים בשביל האלונקות והיא נשארה לבד".

סיפור קטן של אנושיות נוגעת בתוך כאוס גדול.

היא היתה כל כך נסערת ומרוגשת ומבולבלת שהבן שלה שלם ויצא בנס גדול ושלחה גם את זה:

זיפי זקן, בלורית מרוטה

גם הכיפה מאובקת

הראש מיטלטל קדימה ואחורה

הדרך חזרה הביתה לירושלים

אוטובוס דומם

לבבות מדממים

אין צורך לפתוח חלון

יש מספיק אויר כדי לחיות

כדי לחזור לבית

כשהוא יגיע, אחותו הקטנה בבית

תמשיך לשיר "ואמרתם כה לחי" שוב ושוב

והיא לא יודעת וגם הם לא ידעו

שהמנגינה והתזמורת רעמו

באותה המנגינה גם כשנגמר האוויר

הזיפים בינתיים יישארו

גם לחיים וגם למתים

הרבה זמן יקח עד שקול הקדיש יגווע, דמעות האמהות ייפסקו ולבבם של כל אותם שהיו בהר ויצאו משם שלמים יתגבר על הפוסט טראומה ועד אז, כהורים, אנו מחויבים לשים לב אל כל אותם לבבות קטנים ושבורים שמסתובבים בינינו ולא תמיד מעזים לומר בקול את מה שחושבים.

הטרגדיה הזו מחייבת.

לבכות עם האבלים, לחבק את הפצועים בגוף ובנפש ולעשות חשבון אישי עם עצמנו בשל מה הסער הזה, בשל מה הלב של כולנו חווה טלטלה בלתי הפיכה.

ת.נ.צ.ב.ה