רון רפאלי, הוא דוקטורנט לחקר המוח באוניברסיטה העברית בירושלים. בסדרת תוכניות "המוח" ב'כיכר השבת', הוא ידבר ויספר על המוח מכל הזוויות שלא הכרתם.
- "המוח" מזווית שעוד לא הכרתם: פרק 1 • צפו
- 'המוח' מזווית שעוד לא הכרתם: פרק 2 • צפו
- 'המוח', פרק 3: איך מקבלים החלטה מוסרית? • צפו
- 'המוח', פרק 4: כך נשפר את הזכרונות • צפו
- 'המוח', פרק 5: איך אפשר לזהות פרצופים • צפו
בארצות הברית ישנה אישה בשם SM אשר איננה מפחדת מכלום. בחייה כבר הספיקה לחוות 2 איומי אקדח ושלושה איומי סכין ומעולם לא חשה פחד. משפחתה צריכה לעצור אותה כשנפגשת בנחשים מסוכנים, או עכבישים ארסיים כדי שלא תרים אותם. SM נשמעת כמו אישה אמיצה העשויה ללא חת, אך למעשה היא סובלת ממחלת אורבך-וויט, וגם אם הייתה רוצה, לא הייתה מסוגלת לחוש פחד.
בפרק הזה אנחנו נדבר על רגשות. למה יש לנו אותם ומה המנגנונים המוחיים שחבויים בהם.
כעס, פחד, קנאה, שמחה או אהבה הם כולם רגשות המופיעים בכל בני האדם ומסייעים לנו לעצב את דמותנו והתנהלותנו בעולם. בהיבט הביולוגי, אפשר לכאורה לטעון שהרגש, כמו המודעות, הוא תהליך שאיננו נחוץ לצורך הבסיסי שלנו לשרוד בעולם ולהימנע מסכנות.
אז למה בכל זאת אנחנו מרגישים? הסבר אחד לתופעה המורכבת הזו של רגשות טוען שהם עוזרים להגברת המוטיבציה לבצע תגובה מסוימת לאירוע מסוים. הסבר אחר לעומתו, או בהמשך אליו, יטען שהרגש מחזק את תהליכי הזיכרון שקשורים לאותו אירוע, כך שמקרה שעורר רגש חזק ישאר חקוק בזכרוננו בצורה טובה יותר ממקרים אחרים, ויעזור לנו במקרה הדומה הבא להגיב טוב יותר. המקרה של SM מראה לנו שללא רגשות מתאימים, ההתנהלות שלנו אל מול סיטואציות לוקה בחסר, ויכול להוביל לסכנה של ממש.
לכל רגש יש מנגנון ביולוגי שמעורר אותו, ואזורים במוח שפועלים כדי לייצר אותו, דבר המאפשר לנו כחוקרים להבין איך אותו רגש נוצר..
כעס ופחד
בפנים המוח שלנו, ליד ההיפוקמפוס, שוכנת האמיגדלה. כמו מגוון רחב של אזורים במוח האמיגדלה מקבלת מידע ממגוון רחב של אזורים ושולחת מידע למגוון אזורים אחרים. פעילות בגרעיני האמיגדלה תייצר רגשות שליליים חזקים, בעיקר פחד. בין היתר האמיגדלה עושה זאת ע"י שליטה חזקה על פעילות קצב הלב.
כשהאמיגדלה "מרגישה" שצריך לפחד היא תגביר את קצב הלב, שהגברתו תגרום בתגובה לשאר המוח ובכלל, לשאר הגוף, להגביר את תגובת הפחד, ממש לחוות חרדה אם צריך, ולהגיב בהתאם.
אם נחזור חזרה לדוגמת האריה מהפרק הראשון, מידעים ראייתיים ושמעיתיים ופנימיים נוספים מעבירים מידע לאמיגדלה, שמייצרת תגובה כלל מוחית המקושרת לפחד ומגבירה בנוסף את קצב הלב. הורמוני לחץ ייקחו פיקוד והרגליים יגיבו מיד בבריחה מהמקום. בעקבות מחלה נדירה, האמיגדלה של SM הפסיקה לעבוד, כך שתחושת פחד לא יכלה להיווצר במוחה.
כלבת היא מחלה קשה ומסוכנת אשר תוקפת רק יונקים ונובעת מחדירת ווירוס הכלבת אל גופנו וכמעט תמיד תוביל לפגיעה מוחית ולמוות. למרות זאת, מנגנון הפעילות של ווירוס הכלבת מעניין מאוד ומלמד אותנו על פעילות הרגשות השליליים שדיברנו עליהם עכשיו. ווירוס הכלבת, מרגע שנכנס למחזור הדם שלנו, זורם אל הראש ומתיישב בשני מקומות עיקריים - הראשון הוא בלוטות הרוק, שם הוא גם מתרבה וגם מגביר את כמות הרוק שאנחנו מייצרים.
המקום השני בו הוא מתיישב הוא באמיגדלה, שם הוא גורם להפעלה מוגברת שלה. ברגע שהאמיגדלה מופעלת ביתר כל הזמן, החיה (או האדם) החולים יפחדו כל הזמן, ויגיבו באגרסיביות ותוקפניות כל הזמן. למה הווירוס עושה זאת?
כעס ופחד לא נשלטים יובילו את החיה לתקוף חיה אחרת, לנשוך אותה. בשילוב עם הפרשות הרוק המוגברות גובר משמעותית הסיכוי שהווירוס יעבור אל מחזור הדם של החיה הננשכת, ובכך יוכל להמשיך ולעבור בין פונדקאים שונים.
אהבה
בהיפותלמוס שלנו, אזור בבסיס המוח אשר אחראי להפריש אל גופנו את מרבית ההורמונים הקיימים בנו, נמצא גם הורמון האוקסיטוצין, הורמון האהבה.
האוקסיטוצין לא אחראי רק לאהבה, או לחילופין אהבה היא מילה שלא מכילה את כל מה שאוקסיטוצין מסוגל לעשות. נוכחות מוגברת שלו בדם נמצאת גם לאחר לידה, מסייעת לתחושת הקרבה העמוקה שיש בין אם לילדה שרק נולד. הוא אחראי גם ליכולת שלנו לייצר קשרים חברתיים, ועד כמה אנחנו מסוגלים לסמוך על מי שסביבנו. במחקרים שנעשו על בני אדם נמצא שכאשר בני אדם שואפים אוקסיטוצין, ובכך מגבירים את הנוכחות שלו במחזור הדם ובמוח, ייטו אותם אנשים לסמוך על אחרים יותר מאשר קבוצות אחרות של אנשים, שלא שאפו אוקסיטוצין. ההינמסות אל מול תינוק חדש או היכולת שלנו להאמין ולסמוך במי שאנחנו מכירים ואוהבים, הכל מופעל ע"י הורמון אחד, שמתחיל את דרכו במוח וזורם לכל אורכנו.
מדוע אנחנו בוכים?
תהליך הבכי הוא אינסטינקט הקיים בכולנו, והוא למעשה הדבר הראשון שאנחנו עושים כאשר יוצאים מבטן אימנו. הוא תהליך חשוב אשר יכול לדווח לסביבה המטפלת שלנו שמשהו מפריע לנו או חסר לנו. כל עוד הפעוט חסר ישע, הבכי הקולני הוא בחזקת חובה הישרדותית. אם כך, מדוע האדם הבוגר בוכה? ואם לשם הודעת הסביבה התומכת, למה ברוב המקרים הבכי של האדם הבוגר הוא חרישי? כמה סיבות יש לתכונה הזו של בכי חרישי באדם הבוגר.
בין אם שארית התנהגותית מתקופת הילדות, ובין אם קשר עיצבי חזק בין אזורי רגש תת מודעיים במוח ובלוטות הדמעות שלנו - קשר הקיים בכולנו, ללא הבדל בעוצמת הרגשנות שלנו. הסבר מעניין נוסף מגיע מהצד הביוכימי.
פרולקטין הוא הורמון אשר אחראי בין היתר על הצורך בקירבה אנושית, בחום ועידוד מאנשים הקרובים אלינו. כשיש נוכחות גבוהה שלו במוח, נרצה קירבה וחום ודאגה מהקרובים אלינו.
בדמעות ניתן למצוא נוכחות של הורמון הפרולקטין, זאת אומרת שבזמן בכי אנחנו הלכה למעשה בוכים את הצורך בקירבה אנושית החוצה מאיתנו. זאת הסיבה גם מדוע לאחר בכי שנובע מהתרחקות מאדם מסוים אנחנו מרגישים מעט טוב יותר. פשוט כי קיים בנו כעת פחות צורך בקירבתו.
הצגת כל התגובות