קהל גדול צעד בצער רב אחר מיטתו של השוחט הנודע רבי מיכאל אריה שטיגל זצ"ל, שהתפרסם כמומחה בעל שם בענייני שחיטה והלכותיה, והיה איש אמונו של מרן שר התורה רבי חיים קנייבסקי בכל הקשור לנושא.
מדי שנה, בערב יום הכיפורים, היה מרן הגר"ח מזמין את הרב שטיגל כדי לשחוט את העוף בו קיים את מנהג הכפרות.
כמו כן באחת ההזדמנויות ביקש מרן מהרב שטיגל שיביא לו עופות לשחיטה, כדי שיוכל לברך את ברכת 'אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על השחיטה', שכן מרן השתדל וגם הצליח לברך את כל הברכות הנוהגות בזמן הזה, כולל 'על המילה' ו'על מילת גרים' ושאר ברכות נדירות.
כמו כן היה שוחט לעוד רבים מגדולי ישראל, ביניהם מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, ומרן הגאון רבי יעקב אידלשטיין זצוק"ל שהיה שוחט לו מדי שנה את הכפרות בחצות הלילה בערב יו"כ.
הרב שטיגל זכה להיות גם מקורב למרן הגרא"מ שך, והיה משמש אותו בשעות התפילות בישיבת פוניבז', לעת זקנותו של מרן שאהב אותו אהבת נפש.
מכריו מציינים כי היה ידוע ומופלג מאוד ביראת השמים שלו, ומרן שר התורה אף שיגר לו פעם מכתב בו הגדיר אותו כ'ירא שמים מרבים'.
במהלך השנים אף עסק רבות בחסד של אמת כשהתנדב ללא כל תמורה ב'חברה קדישא' בני ברק.
במשך שש שנים סבל הרב שטיגל זצ"ל מכשל בכליות, וטופל באמצעות דיאליזה בקביעות. מאז תחילת המחלה כבר לא עמדו לו כוחותיו להמשיך בעבודת הקודש שלו כשוחט, ומאז התקיימה המשפחה על קצבת הנכות שהיה מקבל.
בחודשים האחרונים החמיר מצבו מאוד, והוא היה מאושפז ב'מעיני הישועה' ברציפות, למעלה משבעה חודשים. מאז חג הסוכות חלה החמרה נוספת במצבו, הוא סבל מנמק במעי וסיבוכים רפואיים נוספים, אבל הרופאים לא אמרו נואש וקיוו שיוכלו לייצב את מצבו.
למרבה הצער ולגודל הכאב, ביום רביעי האחרון, לעת ערב, נרשמה פתאום ירידה בקצב פעימות הלב, ותוך דקות ספורות נפטר לבית עולמו במיתת נשיקה, כשאף קרובי משפחתו לא מספיקים להגיע, ורק אחד מבניו שהיה במשמרת ליד מיטתו באותה עת, היה נוכח ביציאת הנשמה, יחד עם עוד מניין של יהודים שהתקבצו מכל קצווי המחלקה כדי לקרוא קריאת שמע.
בן 67 היה בפטירתו, ומתוך 15 ילדיו זכה להשיא 13. כעת נותרו אלמנתו ושני ילדיו האחרונים כשהם יתומים שבורים ורצוצים, מתגוררים בדירה שכורה, ונושאים על כתפיהם חובות שנצברו במהלך תקופת מחלתו, וכן עקב נישואיו ילדיו.
"אין מנוס, חייבים לעזור להם", אומרים אנשי הצדקה המעורים בעניין, "מדובר במשפחה מהמיוחדות ביותר, אנשים המסתפקים במועט, ומסתדרים עם מה שיש, אבל מה לעשות שהמציאות חזקה מהכל, ותקופת מחלה כזאת ממושכת עם מצב גופני ירוד כל כך, משאירים חובות כבדים, שאותם צריכים להשתדל לכסות, ואלמנה שאין לה אפילו כדי לכסות את דמי השכירות החודשיים ובנוסף לסייע לילדים הלא נשואים להגיע אל תחת חופתם בשעה טובה בעז"ה, עם עזרה בסיסית מינימלית".
0 תגובות