וידויה של אמא מרביצה: "לא מצליחה להתגבר"

אילוסטרציה (צילום: שטארסטוק)

ישראל שלום וברכה. אני רוצה לשתף אותך בתחושות שעלו בי מהכתבה שלך על הכאת ילדים.

האמת שאפילו לא קראתי את הכתבה, אבל רק מלראות את הכותרת והתמונה נהיה לי רע בלב. אני יודעת מי אני ואיך ההתנהגות שלי עם הילדים. כמו שכתבת, אנחנו בני אדם, ואם אצל אנשים אחרים הילדים מקפיצים להם את הפיוזים - הפיוזים אצלי כבר מזמן נשרפו.

הלב שלי כואב על כל עונש פיזי שאני נותנת לילדים שלי, ועוד יותר כואב לי הלב כשאני יודעת שכל עוד ואני לא מצליחה להבריא, הילדים שלי ימשיכו וייענשו. אני בטוחה שזה לא עוזר אבל אני פשוט לא מצליחה להתגבר על הכעס שאגור לי בלב במשך כל כך הרבה שנים. אני מרביצה לילדים שלי המון, ובכל פעם שאני מכה אותם אני רצה לחדר שלי ופורצת בבכי.

אני לא חושבת שמישהו באמת חושב שמכות עוזרות לחינוך הילדים. כאחת שמכה - אני יכולה לומר לך שבוודאות זה לא שינה שום דבר בהתנהגות שלהם, אבל אני לא מצליחה להתגבר על התסכולים שלי וזה מתפרץ על הילדים שלי באמצעות מכות כביכול 'חינוכיות'.

עכשיו אני בטוחה שאתה שופט אותי וחושב שאני אמא נוראית. בטח אתה חושב שלכל אדם יש בחירה ושאני אדם מזעזע, אבל זה הרבה יותר מורכב. בילדותי נפגעתי על ידי קרוב משפחה, ומאז אין חלק אחד שאינו הרוס בחיים שלי.

הנישואין שלי נהרסו עוד לפני שהם התחילו, בעבודה אני לא מצליחה לתפקד, אני מלאה בחרדות ואני מרביצה לילדים תוך ידיעה שאני הורסת אותם, אבל לא מסוגלת להפסיק.

אתה בטח תציע לי ללכת לטיפול, אבל תהיה בטוח שאני כבר עושה את זה במשך שנים ארוכות. הייתי בטיפולים אינסופיים שבאמת קידמו אותי מאד - למרות שהם גם קשים לי מאד כי הם מזכירים לי המון טריגרים שקשה לי להיזכר בהם. ועדיין, יש דברים שגם בעזרת טיפולים לא תמיד אפשר לפתור. עובדה, החיים שלי עדיין הרוסים.

אני חושבת שכל הורה שישאל את עצמו בכנות "האם אני מכה את הבן שלי רק כי אני רוצה שהוא יגדל להיות אדם טוב יותר, או שמעורב שם גם תסכולים וזעם שהוא אוגר בלי קשר לעתידו הטוב של הבן שלו"? - הוא יראה שהכוונות שלו לא תמיד טהורות.

אז לדבר על הכאת ילדים כשאלה של חינוך, זה נראה לי לא נכון. השאלה שצריכה להישאל היא "כיצד ניפטר מהזעם הפנימי שלנו ונפסיק להוציא אותו על הילדים שלנו". זאת לא שאלה של חינוך ילדים, זאת שאלה של חינוך עצמי.

אני רוצה להציע לכל ההורים שקוראים את המכתב שלי ואולי זה מזיז להם משהו: לפחות אל תדברו על זה במונחים של חינוך אלא במונחים של אלימות. אולי אפילו תבקשו מהילדים שלכם סליחה בכל פעם שבה אתם מכים אותם - כפי שעושים בני אדם אנושיים אחרי שהם עושים עוול למי שחלש מהם.