אליך מנהל/ת מחנך/ת יקרים
אין ספק שתקופה זו הולידה בפניכם אתגרים שלא הכינו אתכם אליהם גם אלו עם תואר שני ודוקטורט, תקופה שהולידה מציאות של חוסר ודאות שזה הבסיס לחרדה, כאשר נאמרה שבוע שעבר האמירה שאחרי הרופאים הצוות שעבד קשה הם צוותי ההוראה היו שגיחכו, ואני הקטן מסכים עם כל מילה ואם הדבר היה בידי הייתי מכפיל את משכורות צוותי ההוראה לתקופה זו, רוב הצוותות פתחו מנגנוני למידה המותאמים לאוכלוסייה אותה הם מחנכים, בציבור החרדי עמלו בכישרון רב להחיות את השיעורי למידה המקוצרים דרך הטלפון, נשלחו לבתים במסירות נפש דפי עבודה, ופרסי עידוד, בישיבות הקדושות פיתחו מנגנוני למידה טלפונית לפי קבוצות ונושאים, בציבור החרדי המודרני כמו בציבור הדתי ושאר מדינת ישראל ידעו להשתמש בזום, ובמשו"ב לצרכי הלמידה, לא קל מסירת שיעור שכזה, ובוודאי אלו שנאלצו לעשות זאת רק דרך הטלפון ולא באופן מוחשי, אני מצדיע מלוא קומתי לכל צוותי ההוראה והלמידה בכל מוסדות החינוך בארץ ישראל, כמעט ולא נתקלתי במוסד כלשהו שלא הפעיל מערכת כזו או אחרת של למידה במסירות נפש כאשר חלקם מתמודדים עם ילדים קטנים בבית, או בני משפחה בבידוד או חולים.
כמו כל דבר גם לקורונה יש כוח הרגל, "למדנו להתמודד איתה" יש שחזרו במתכונת קפסולות, ויש תוך שמירה על כללי ריחוק, יש שהמשיכו למידה מכוננת מלכתחילה, ויש שמפתחים מודלים שונים על מנת להתמודד עם "שגרת החרום" הבלתי ידועה בסופה.
בתוך המערכה הזו ישנם את אלו שנפלו בין הכיסאות, אלו שיתכן שעד טרום תקופת הקורונה היו מובילים ומיוחדים אך הקורונה בידדה אותם מעולמם, כוונתי על ילדים הנמצאים בקבוצת סיכון בריאותית, או שאחד ממשפחתם בקבוצה זו, מה שגורם להם להישאר בבית ולהעדר מבתי הלימוד, לא מלבד שהילד או בן משפחתו סובלים מרקע רפואי לאורך חייהם, בתקופה זו הם מתמודדים עם אתגר נפשי קשה מנשוא, רובם כבר מחג הפורים כמעט לא יצאו מבתיהם ובוודאי שלא הגיעו למוסדות החינוך, מה שמבודד אותם לימודית, חברתית ואולי גם פריחתית...
במקומות רבים אנשי הצוות שמים דגש על תלמידים/ות אלו ויוצרים איתם קשר, ומעבירים להם חומרי לימוד, כך גם חבריהם וחברותיהן, אך לא לכולם זה אפשרי וודאי לא כולם לתקופות כה ארוכות.
במערכות החינוך בצפון ובדרום יודעים להצביע על מחזורים שחוו טראומות שונות של מלחמות שבעקבותיהן אותם ילדים ששהו בממ"ד או בכל מרחב ציבורי מוגן אחר לאורך תקופות המלחמה, פתחו קשיים וחרדות שחלקם זה מלווה אותם כל ימי חייהם, מגפת הקורונה קשה שבעתיים ממלחמות אלו, נפש הילד/ה לא יכול להכיל את היעדרותו שלו הבלעדית מהכתה, כאשר הכתה ממשיכה לפרוח ולהתקדם ובחלק מהמוסדות מדובר על סיום לימודים במוסד, וכדומה, הנזק הנפשי שיכול להיווצר ממצב זה בעקבות כליאתם בביתם כאשר סביבתם הטבעית ממשיכה לתפקד הוא נזק קשה.
ההורים עצמם מתוסכלים מהמצב וחוסר המרחב הנפשי פוגע בהם לא פחות, בעת הזו מונחת לפתחם של צוותי ההוראה זעקת פיקוח נפש, חוסו על תלמידים/ות אלו, יצירת קשר יומית איתם אינו עניין של פריבילגיה, בכוחכם למנוע מחלות והפרעות נפשיות בעתיד בנוסף על סבלם הקיים.
תנו יחס עודף לקבוצות אלו, שלחו להם חומרי למידה, תנו להם פינה חמה צרו שיחות שירגישו חיבוק ואיזשהו קשר עם אנשי השגרה שלהם הטרום קורונה, סירוב לשיחת טלפון מתלמיד/ה בגלל כל עיסוק בבית, וחוסר נתינת זמן אחר לשיחה בהמשך, דינה כסכין בלב הנער/ה, השיחה היומית הזו היחס ממכם אינו עניין פרטי של שמיעת קולכם או פריבילגיית יחס מעודף אלא זהו אי השפיות שלהם, ומקור החמצן עבורם.
אני בטוח שיש לכם חיים משלכם, קשה גם להתעסק בבית בצרכי עבודה, אך זכרו אין זה מפעל לייצור כלשהו אלא מפעל חיים שלכם בית יוצר לגידול האומה.
בחרתם בתפקיד הכי משפיע בעולם, להיות אנשי חינוך, בחרתם במקצוע המקפיץ את המניות לאורך דורי דורות, תפקיד שעליו נשענת היהדות ועליו נשען עתיד העולם כולו, במשקל זה מונחת אחריותכם לכל תרחיש הפוך, אל תפחדו מהעול, אל תירתעו מהתפקיד, לכו על זה תשפיעו על העולם כולו, אך זכרו את אלו השקופים או יותר נכון אלו שהקורונה השקיפה אותם וחובתנו להשקיף עליהם.
בתפילה לבשורות טובות והעברת רוע הגזירה.