פרק ד': אנו עוסקים בפולמוס פנים משכילי בין רבה של פראג שי"ר (חתנו של 'קצות החושן'), למשכיל האיטלקי שד"ל המחוצף, שיצא נגד רבנו הנשר הגדול הרמב"ם.
אגרת על שריפת ספרי הרמב"ם ששד"ל ההדיר
בכתב העת 'כרם חמד' החמישי (שנת 1841) שד"ל ההדיר אגרת מימי הפולמוס על הרמב"ם שעורר ר' שלמה מן ההר ושני תלמידיו, שפעלו להחרים את כתבי הרמב"ם, ואף פנו והלכו לכנסייה הנוצרית בבקשה שישרפו אותם.
- מיהו שי"ר - רבה של פראג, משכיל או תלמיד חכם?!
- המשכיל שהחציף פניו מול הרמב"ם וחטף מהמשכילים
- גדולי ישראל הושפעו מהגוים? פולמוס פנים משכילי בין שי"ר לשד"ל
שי"ר כתב דברי רקע ומאמר נלווה וסיקר את העימות, והוסיף על סמך מקורות, שבתחילה השליטים הנוצרים אהדו את מתנגדי הרמב"ם, אולם לבסוף התהפך לבבם, והם הענישו את המלשינים בכריתת לשונותיהם. שי"ר ניצל את ההזדמנות ועורר את לב הקוראים לסובלנות דתית, ונגד מחלוקות שאחריהן "בזיון האומה והשפלת החכמים, ולרוב גם צרות ומצוקות".
איסור הגישום ע"פ הרמב"ם
במאמר הנלווה שי"ר הוסיף שמתנגדי הרמב"ם בעיקר האשימו אותו בשלילת ההגשמה (הסבר: הרמב"ם סבר שלקב"ה אין גוף, ובימינו עיקרון זה התקבל בידי כלל עם ישראל, ולמרות דברי המקרא וחז"ל המפורשים בהם משמע שלכאורה לקב"ה יש ראש, גוף, ידים רגלים ותחושות. הרמב"ם הציל בעיקרון שלילת ההגשמה רבים מהיהודים שלא האמינו במה שלא ראו, ולאחר שהבינו שאין לקב"ה גוף, והוא רואה ואינו נראה, הללו נרגעו וחזרו למוטב).
כדי להצדיק את דעתו של הרמב"ם, סקר שי"ר את תולדות עיקרון ההגשמה, ושלילתה. לדעתו של שי"ר עיקרון ההגשמה, הוליד אכזריות ומשטמה, ולכך הרמב"ם שלל זאת. שלילת ההגשמה הפכה את עם ישראל למובדל מ"כל ענייני התאוות והמעשים אשר מקורם רק בצרכי האדם".
לדברי שי"ר כיון שהיו כאלו שטעו בהבנת פשט המקרא וייחסו לאלוקים תכונות גשמיות שונות, חיזקו הפרשנים את חומת ההפשטה, ומכולם הגדיל לעשות הרמב"ם, ובין היתר הסתמך על אריסטו.
לדברי שי"ר אין פסול ליהדות להשתמש עם דברי חכם יווני, אם הם תואמים למה שהשמיע משה רבנו לעם ישראל אלף שנים קודם לכן. שי"ר שיבח את התועלת בחיבורי הרמב"ם נגד ההגשמה, שהקהו את רגשות הנקמה והשנאה, ו"השכל ואהבת האדם כרתו ברית יחדיו".
פרסום הזוהר אתגר את הגותו של הרמב"ם
שי"ר הוסיף שמאה שנים לאחר פטירת הרמב"ם, רעיונותיו הגדולים אותגרו בהופעת ספר הזוהר, שכלל תיאורים של עולמות נסתרים (ובשל כך היו שעזבו את לימוד כתבי הרמב"ם, והעדיפו את תורת הקבלה על פניהם).
שי"ר עקץ את שד"ל (שפרסם את האגרת ההיסטורית מימי שריפת ספרי הרמב"ם), כשהודה לו על שזיכה את הקוראים בתעודה היסטורית זאת, שדרכה ניתן היה לעמוד נכון יותר על חשיבות דרכו של הרמב"ם: "אשר שד"ל, חושב למצוא בו חסרון ודופי, כי קרב חכמת היוון אל דרך התורה, ובאמת היא תהילתו כי השיב לדתנו את אשר היה אצלה מאז ומקדם, רק ביתר ביאור עתה על פי השכל והחוכמה, אשר היה נחוץ לה להרר וללבן, ולעשות אותה נקייה מכל סיגים זרים".
מתברר שלא רק שד"ל[1] היה מהמשכילים שהתבטאו כנגד הרמב"ם. קדם לשד"ל המטיף בקהילת אופנבך שלמה פורמשטכר שבספרו (משנת 1841) הציג את היהדות כדת מוסר נטולה פילוסופיה, וחוצפן זה הגדיר את הפילוסופים היהודים כ"אלילים".
המשך יבוא...
לקריאה נוספת:
ד"ר נתן שיפריס שי"ר חדש, שלמה יהודה רפפורט: רבנות, השכלה, לאומיות, זלמן שזר תשפ"ב.
הרב יצחק ברוך רוזנבלום, מורה נבוכים בין משכילי ולמדני גליציה, דעת: כתב עת לפילוסופיה יהודית וקבלה 85 (2018), עמ' 189 – 228.
הנ"ל, 'צריך עיון', 'הרב הבודד' ט"ז בטבת תשע"ט.
•
[1] יצוין שאת שד"ל שכל ימיו התהלך בין משכילים לחרדים, הזכירוהו מספר גדולי ישראל, כדוגמת הגאון רבי חיים בלייח, אב"ד ורבה של תלסמאן באלג'יריה.
המלבי"ם בספרו "הכרמל". הגאון רבי יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג בעל ה'כתב והקבלה' בבראשית יט ה, כא י, כה כג.
הגאון הבן איש חי - רבי יוסף חיים מבבל בפתיחה ראשונה לספר עוד יוסף חי (דרושים).
ובדורנו הגאון רבי מאיר מאזוז בספר 'אילת אהבים' (בני ברק תשס"ז) ובחידושיו לקידושין (ל' ע"א, עמוד ל"ז מדפי הספר) בזה הלשון: "ואף שאגרות הנ"ל מלאים בכמה מקומות דברים זרים ומרים כלענה, מכל מקום מילי מעלייתא דאית בהו דרשינן להו בפירקא, וקבל האמת ממי שאמרה".
- לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com
הצגת כל התגובות