הטיפים של השוויגער: כך הכלות שלי אוהבות אותי

אילוסטרציה (צילום: שאטרסטוק)

שלום לכם, אני פניני, בת 60 מירושלים. אמא ל-10 בנים, ויש לי 70 נכדים ונכדות בלי עין הרע. אני זוכרת את כולם, בן כמה כל אחד וכל אחת, תאריך ימי ההולדת שלהם וכל מה שאני צריכה לדעת עליהם כסבתא. ועם כל ההתרגשות שיש בי בכל פעם שאני מדברת על זה, עדיין לא בזה בחרתי להעסיק אתכם. על מה שרציתי לדבר זה, על הכלות שלי.

>> למגזין המלא <<

כולם שואלים אותי: "איך את מסתדר עם 10 כלות? איך אצלך הכל בסדר? ואיך זה שכולן אוהבות אותך?", והתשובה הכנה שלי תמיד: "מי אמר שאצלי הכל בסדר? מי אמר שכולן אוהבות אותי? מי אמר שכולן חייבות לאהוב אותי? ויותר מזה, אותי לא מעניין בכלל אם הן אוהבות אותי, מה שאותי מעניין זה שהבן שלי יהיה לו טוב, ודווקא בגלל זה אני יעשה הכל שזה יקרה".

התשובה שלי מעסיקה רבים ועליה אני רוצה לכתוב.

כל חיי עבדתי קשה בכדי לגדל את בניי כיאה לבית של תורה, וכפי שידוע, האתגרים עם הבנים הן לא כמו הבנות, ולמרות זאת בחסדי ה' הצלחתי לשמור על עצמי ועל המשכן שלי עם בעלי, שהמשיך ללמוד וללמד. ההשקעה הייתה גדולה, תמיד לקחתי את הכל בחשבון, ובצעד אחד קדימה. התוצאות היו בהתאם, ילדים מושקעים ומחושלים לחיים, ובבוא הזמן, עם כלות שהן בחרו בקפידה גם אם עבורי הן לא מציאה גדולה.

כן, יש כלות שהן כמוני, פשוטות, ביתיות, משקיעות בבית ובילדים וכל כך מזכירות לי אותי כאמא צעירה. ויש כלות בסגנון שונה ממני, פחות משקיעות, יותר מעודכנות, בסגנון פתוח יותר מאיך שאני נהגתי בביתי. ויש גם את המודרניות, נשות הייטק שקצת מגזימות, ואני בכלל לא מסכימה עם אורח חייהן המתירני, הפזרני. אבל המחנה המשותף של כולן, שכולן נבחרו על ידי הבנים האהובים שלי, וכרגע הן כלותיי, ואני חייבת להבין ולדעת מה התפקיד שלי. אם אני אמא שרוצה שהבנים שלה יבואו אליה, אני חייבת לגרום לכך ולעשות הכל שזה יקרה. ולכן גם אם הייתי כל כך נסערת מדברים שלא מצאו חן בעיני, הייתי חייבת לשתוק, לסתום את האף, בבחינת "והמשכיל בעת ההיא יידום", וזה עבד.

ערב שבת אחת כששני בניי התארחו אצלי, ניגשה אליי לאחר הדלקת נרות, הכלה השנייה שלי ובירכה אותי ב"גוט שאבעס". כשוויגער שרואה הכל גם בחושך, שמתי לב לבגד המדהים והיוקרתי שלה. בחישוב מהיר הבנתי שהוא יקר מאוד, בפרט שהייתי מעודכנת קצת מה קורה בחנויות. זהו רגע שהיה יכול להתפתח לא טוב, הייתי יכולה לפרגן לה, ואז להוציא ממנה כמה הוא עלה, ובלי לומר מילה, לעשות פרצוף כזה של: "המצב הכלכלי שלכם לא מצדיק את הסכום של הבגד הזה", וממילא כלתי לא תאהב את זה, ואז הבן שלי ירגיש רע על המילים הללו... אבל לא! אני פשוט שתקתי, ועניתי בחיוך "גוט שאבעס" לבבי, לכבוד הבן האהוב שלי. מבחינתי, ה'גוט שאבעס' היה לבן שלי ממש, זה שאני אוהבת ואליו אני מחייכת מאז שהוא תינוק, ולא רק לכלתי.

אותו הדבר קרה, כשאחת מכלותיי המעודכנות, ירדה עם שמלת שבת שאורכה הייתה קצרה מהמקובל. "איך השמלה?", היא שאלה בתמימות (אוי כמה שזה היה בתמימות), "ואוו, ממש יפה", עניתי. "היא לא קצרה מדי?", שאלה אותי הכלה, וגם כאן, במקום להיות השוויגער שאומרת: "אם את חושבת שזה קצר, אז אולי", אני בחרתי לומר: "זה תשאלי את בעלך, אבל היא מאוד מיוחדת", וזהו. הרי ברור לה ולבן שלי מהו סגנון הלבוש שלי ועל מה הוא חונך, מה אני אוהבת ומה לא, אז מה חסר לי בחיים שאגרום להם לריב בניהם?! וכי זה שווה את הערה הזו?!

עם הזמן הבנתי, שאסור ממני לצפות מהם שיתאימו את עצמם אליי, ואינני מצפה גם שיאהבו בי הכל. איני מצפה למתנות, למחמאות, לאהבה או פרגון מהן, רק לדבר אחד אני מצפה ומתפללת: שכשהם כאן טוב להם, וממילא בביתם שלהם טוב להם. הבן שלי מספיק יודע מה מותר ומה אסור, מה כשר ומה פסול, מה שחור ומה לבן. אני מעוניינת לשבת על הספה, ולקבל את הבנים שלי כמו שהם. כן, אני מדברת על הכלות שלי, אבל (אוטומט) אלו הבנים שלי.

אני זוכרת שקבענו שבועיים מראש שעושים כולם שבת ביחד. דיברתי עם השכנים שאצטרך כמה מקומות לינה, והכל היה סגור. יום שישי לפני אותה השבת, התקשר אחד הבנים ואמר: "אמא, לגבי שבת, יש איזו בעיה קטנה, כאילו, אני לא יודע בדיוק אם בסוף....", ממש באמצע המילים עצרתי אותו. דמיינתי אותו מתפתל ומתייסר על הספה בביתו, ובוחר את המילים המתאימות לומר לאמא שלו שהוא לא מגיע לשבת. האמת, כאב לי מאוד, בפרט שהכל היה מוכן, ודווקא הוא לא הגיע הרבה זמן לשבת עם ששת ילדיו שאליהם כל כך התגעגעתי, וזו שבת שכולם יהיו ורק הוא לא... "ואוו, כמה חבל, כמה תהיו חסרים, אבל לא קרה כלום העיקר שיהיה לכם נוח...", אמרתי והנחתי את דעתו. וכי אני יודעת מה קרה שם? מה הנושא? וכי אוכל ללחוץ חלילה או לשפוט? וכי יעלה על הדעת שהוא יוותר על שבת כזו? ברור שלא. ודאי יש סיבה שהוא לא חייב לומר לי אותה, ולי אין צורך לחשוב מה היא.

פעם שיתפתי את חברותיי ואמרתי, שאם אני מעוניינת שהבנים שלי ירצו לבוא אליי לשבת, אני חייבת לעשות הכל גם שלנשים שלהם יהיה כיף אצלי בבית. אי לכך הקפדתי שתהא פינה מיוחדת לכלות שלי. הקדשתי לכך ארון עם כמה תאים ומדפים. היה שם איפור, בשמים ושאר תמרוקים. הייתי מקפידה תמיד לדאוג שהארון הזה יהיה מלא ומאובזר לכבודן. וגם אם אני שוויגער כזאת, שרואה טוב מאוד ללא משקפיים, 360 מעלות, מכל הזוויות בביתי, לעולם לא ניסיתי לראות מי נעזרה בפינה הזו, אותי זה לא מעניין. יש לי חברות שעדיין לא מצליחות להבין אותי, אחת אמרה לי פעם: "עד מתי תעבדי אצל הכלות שלך?", משפט שהיה יכול לגרום לחמות רבות לשבירת כלים ולאיבוד סבלנות ולהתלקחות.... אבל לא אצלי. כמו שטיפחתי את בניי באהבה ובגבולות ולעולם לא הרגשתי חלילה שעבדתי אצלם, אמשיך לעשות זאת לכבודם עם נשותיהם. אם יש משהו בו אני ממשיכה לגדל אותם, זה בחלק הזה של טיפוח הזוגיות שלהם שגם תלוי בי.

אומרים עליי שאני נבונה, ואני מתנהלת בחכמה ועם המון כבוד ואהבה עם כלותיי ולכן הקשר שלי עם הבנים שלי טוב כל כך. אבל זאת לא האמת, כי אני לא באמת חכמה גדולה, אבל מה שכן, אני לא טיפשה, זה הכי נכון בעולם. ואני תמיד מספרת ומשוחחת עם נשים המחתנות את בניהם ואומרת: אל תפריעי לבן שלך, אל תנסי להיות צודקת כשאת צודקת (כי כשאת לא צודקת את סתם מפריעה ומשועממת). כמה שפחות תשאלי יותר תדעי. כמה שתשאלי ותנברי או תחפרי, לא תדעי לעולם את האמת. השליטה כבר לא בידיים שלך, והרצונות או הדעות שלך על הבנים והבנות שלך הנישואים, כבר לא רלוונטיים. נכון שהגיעה מישהי צעירה בת 19 שעבור הבן שלך היא כל עולמו, תטפחי את זה, תני לזה לגדול.

ואם אחרי כל מה שקראת כאן את עדיין לא מבינה את הבעיה, לא קרה כלום, פשוט לכי להיבדק.