סנהדרין לג

עלה לאתר: שיעור "הדף היומי" ליום ב´ ניסן תש"ע

שיעור "הדף היומי", סנהדרין ל"ג: את מי נוהגים להחזיר לבית-הדין במידה ואמר אחד "יש לי ללמד עליו זכות", ובמה שונה מסית?

מערכת "כיכר השבת" | כיכר השבת |
(צילום: פלאש 90)

אנו ממשיכים בלימוד הדף היומי, והיום מסכת סנהדרין דף לג

דיני ממונות מחזירין כו'.

קושיא (1): ורמינהו: דן את הדין, זיכה את החייב; חייב את הזכאי; טימא את הטהור; טיהר את הטמא; מה שעשה עשוי וישלם מביתו.

כלומר, נאמר במשנה שבדיני ממונות מחזירים את הדין, אם חזרו בהם הדיינים, בין לזכות ובין לחובה. וקשה ממה שנאמר בברייתא, שדיין שדן ובטעות חייב את הזכאי או שזיכה את החייב וכדומה, הדין נשאר כמו שפסק, והדיין חייב לשלם את הנזק שגרם. ואם כן משמע שלא כדברי המשנה שבדיני ממונות מחזירים את הדין.

תירוץ: אמר רב יוסף: לא קשיא, כאן במומחה כאן בשאינו מומחה.

כלומר, מה שנאמר במשנה שמחזירים, זה בדיין מומחה שטעה, ובאמת הוא פטור מלשלם אם הזיק על ידי הפסק שלו, ובברייתא נאמר דין דיין שאינו מומחה, שמה שעשה עשוי, ועליו לשלם את הנזק.

קושיא על התירוץ: ובמומחה מחזירין? והקתני: אם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם.

פירוש, איך יתכן לומר שדין המשנה שמחזירים הוא במומחה, והרי נאמר בברייתא "אם היה מומחה פטור מלשלם", ולכאורה לפי האמור במשנה אפשר להחזיר את הדין, ואין צורך לחייב או לפטור.

תירוץ: אמר רב נחמן: כאן שיש גדול הימנו בחכמה ובמנין, כאן שאין גדול הימנו בחכמה ובמנין.

פירוש: מה שנאמר שחזירים את הדין בדיין מומחה (במשנה), הכוונה היא במקום שיש דיין מומחה יותר מהדיין שטעה, ולכן יכול לבוא הדיין המומחה הגדול ולבטל את הפסק של הדיין הקודם, אבל בברייתא שנאמר שהמומחה פטור מלשלם, שמשמע שאינו יכול להחזיר את הדין, הכוונה היא במקרה שאין דיין מומחה יותר מזה שטעה, ולכן בעל הדין לא ישמע אם יאמרו לו שהדין חוזר.

תירוץ אחר: רב ששת אמר: כאן שטעה בדבר משנה, כאן שטעה בשיקול הדעת, דאמר רב ששת אמר רב אסי: טעה בדבר משנה חוזר טעה בשיקול הדעת אינו חוזר.

כלומר, מה שנאמר במשנה שהדיין שטעה מחזירים את הדין, הכוונה היא בדיין שטעה בדבר משנה (-דדין פשוט וברור), ובברייתא נאמר דיןנו של מי שטעה בשיקול הדעת, שאין מחזירים את הדין.

בירור: אמר ליה רבינא לרב אשי: אפילו טעה ברבי חייא ורבי אושעיא?

כלומר, האם גם זה דין פשוט וכלול במה שנאמר "טועה בדבר משנה"?

תשובה: אמר ליה: אין. (-כן)

בירור נוסף: אפילו בדרב ושמואל?

תשובה: אמר ליה: אין.

בירור נוסף: אפילו בדידי ודידך? (-האם הטועה בדין שאנו אומרים, גם הוא בכלל טועה בדבר משנה?)

תשובה: אמר ליה אטו אנן קטלי קני באגמא אנן?!

כלומר, כל דיני האמוראים הם בכלל דבר משנה, ואף אנו בכלל, וכי אנו קוצצי קנים?! (כלומר, וכי אנו עובדים בליקוט קנים ובאיסוף עצים ואיננו מבינים את הדין?!)

שאלה חדשה לבירור: היכי דמי שיקול הדעת?

תשובה: אמר רב פפא: כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי, ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, ואיקרי ועבד כחד מינייהו, וסוגיא דשמעתא אזלי כאידך - היינו שיקול הדעת.

כלומר, הטעות בשיקול הדעת, שבה נאמר בברייתא שהדין לא חוזר, היא במקרה שנחלקו שני תנאים או שני אמוראים, ולא נפסקה הלכה, ופסק הדיין כאחד מהם, ולשאר הדיינים נראה שראוי לפסוק כצד השני (-ולכן זו טעות, כיון שצריך לפסוק כמו הרוב), זה הוא שיקול הדעת שהטועה בו אינו חוזר.

מעשה וקושיא ממנו: איתיביה רב המנונא לרב ששת: מעשה בפרה (של בית מנחם) שניטלה האם שלה (- ניטלה הרחם שלה, ובהמה שניטל אחד מאיבריה החשובים שאינה יכולה לחיות בלעדיו, היא טריפה ואסורה באכילה), והאכילה רבי טרפון לכלבים (-כדין הטריפות), ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה, לפי שאמר תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריא של מצרים אלא אם כן חותכין האם שלה כדי שלא תלד (-כלומר, כיון שבמצרים נוהגים לחתוך את רחמן של הבהמות, והם ממשיכות לחיות, אם כך הבהמה לא נעשית טריפה על ידי זה, כיון שרק דבר שאי אפשר לחיות בלעדיו מטריף את הבהמה). אמר רבי טרפון: "הלכה חמורך, טרפון" (כלומר, אמר רבי טרפון לעצמו: כיון שטעיתי בדין, עלי לשלם את מחיר הפרה, וכדי לשלם עלי למכור את חמורי – הלכה חמורי לתשלום זה).

אמר לו רבי עקיבא: פטור אתה, שכל המומחה לרבים - פטור מלשלם.

ואם כן קשה: ואי איתא, לימא ליה טועה בדבר משנה אתה, וטועה בדבר משנה חוזר?

כלומר, אם נאמר שכל הטועה בדבר משנה מחזירים את הדין (וזה הוא דין המשנה), אם כך גם במעשה שם הדין הוא ברור ופשוט והיה ראוי להחזיר את הדין, וכיון שמחזירים את הדין יש לפטור את רבי טרפון מלשלם, ואם כן למה פטרו רבי עקיבא בגלל שהוא מומחה לרבים ולא בגלל שהוא טועה בדבר משנה?

תירוץ: חדא ועוד קאמר – חדא, דטועה בדבר משנה אתה וטועה בדבר משנה חוזר. ועוד, אי נמי בשיקול הדעת טעית מומחה לרבים אתה, וכל המומחה לרבים פטור מלשלם.

כלומר, באמת אפשר שהטועה בדבר משנה חוזר, אלא שרבי עקיבא אמר לו שיש לפטור אותו משני טעמים, קודם כל שהוא טועה בדבר משנה, ועוד שאפילו אם היה טועה בשיקול הדעת יש לפוטרו מחמת שהוא מומחה לרבים.

שאלה על הקושיא שתורצה: אמר רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי קא מותיב רב המנונא לרב ששת מפרה? פרה, הרי האכילה לכלבים וליתא דתהדר...

פירוש, הגמרא שואלת, על מה שהקשה רב המנונא, למה לא אמר רבי עקיבא לרבי טרפון שהוא פטור כיון שאפשר להחזיר את הדין, ולכאורה הדבר תמוה מאד שהרי המקרה שקרה שם היה עם פרה שהושלכה לכלבים, כי רבי טרפון פסק להטריפה, ואיך אפשר להחזיר דין כזה אחרי שכבר הכלבים אכלו את הפרה?

תשובה: הכי קאמר ליה: אי אמרת בשלמא טעה בדבר משנה אינו חוזר, אלמא קם דינא, היינו דקא מפחיד רבי טרפון. וקאמר ליה איהו מומחה לבית דין אתה, ואתה פטור מלשלם. אלא אי אמרת טעה בדבר משנה חוזר - לימא ליה: כיון דאילו הואי פרה דינך לאו דינא, ולא כלום עבדת, השתא נמי לא כלום עבדת.

כלומר, פירוש הקושיא ששאל רב המנונא הוא כך: למה אמר לו רבי עקיבא שהוא מומחה ולכן הוא פטור, שהרי אם נאמר שטעה בדבר משנה אינו חוזר, מובן שאמר לו שבכל אופן הוא פטור מהטעם שוא מומחה. אבל אם נאמר שהטועה בדבר משנה חוזר, אם כן יש לפטור את רבי טרפון מטעם זה, ויאמר לבעל הפרה: אילו היתה פרתך כאן, הרי הייתי חזור בי ופטור, ואם כן אף על פי שהשלכת אותה לכלבים, יש לפטור אותי, כי את ההשלכה לכלבים עשית אתה, ולמרות שעשית זאת בטעות בגללי, לא אני גרמתי לנזק, ולכן אני פטור.

תירוץ נוסף על קושיא מס' (1) (שהקשו שבמשנה נאמר שאפשר להחזיר את הדין בדיני ממונות, ובברייתא נאמר שאין מחזירים): רב חסדא אמר: כאן שנטל ונתן ביד כאן שלא נטל ונתן ביד.

כלומר, במשנה שנאמר שאפשר לחזור בדין ממונות, הוא באופן שהדיין פסק כך את הדין ולא עשה מעשה, אבל בברייתא נאמר שבאופן שהדיין עצמו לקח מהנתבע והביא לתובע, אינו יכול לחזור בו.

שאלה לבירור הענין: בשלמא חייב את הזכאי, כגון שנטל ונתן ביד. אלא זיכה את החייב היכי משכחת לה? (-כלומר איך יתכן בזיכה את החייב שהדיין עצמו נתן את החפץ)

נסיון לתשובה: דאמר ליה: פטור אתה. דחיה: והא לא נטל ונתן ביד?

תשובה: כיון דאמר (לנתבע) "פטור אתה", כמו שנטל ונתן ביד דמי.

שאלה נוספת לבירור (2): אלא מתניתין, דקתני דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה - בשלמא לזכות משכחת לה, דאמר ליה מעיקרא חייב אתה ולא נטל ולא נתן ביד.

אלא לחובה, היכי משכחת לה? דאמר ליה פטור אתה?! והאמרת כיון דאמר ליה פטור אתה כמו שנטל ונתן ביד דמי.

כלומר, אם כן קשה שהרי פירשנו במשנה שמה שנאמר שאפשר לחזור בדיני ממונות זה באופן שהדיין עצמו לא נתן את החפץ לצד השני אלא רק פסק דין, ואם כן איך אפשר לפרש דברי המשנה שמחזירים בין לזכות ובין לחובה, והרי ההחזרה לחובה היא אם זיכה את הנתבע, שאמר לו "פטור אתה", וחזר בו, והרי אם אמר לו "פטור אתה", אמרנו שדינו כמו שנתן בעצמו את החפץ, ואם כן קשה למה אפשר לחזור בו בדיני ממונות לחובה.

תשובה: חדא קתני! דיני ממונות מחזירין לזכות שהיא חובה, דכוותה גבי נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, מחזירין לזכות - זכות גרידתא, ואין מחזירין לחובה - לזכות שהיא חובה.

כלומר, באמת אין מחזירים את הדין אם נפסק לזכות, אלא שנאמר שמחזירים בין לזכות בין לחובה כיון שבכל דין ממונות יש תובע ונתבע, ולכן זכותו של זה היא חובתו של זה, ואמרה המשנה שמחזירים לחובה, הכוונה לזכות של השני. וכך יתפרשו דברי המשנה בהמשך, שבדיני נפשות אין מחזרים לחובה אלא לזכות, כלומר בדיני נפשות שאין צד שני בהם – כגון חלול שבת – מחזירים לזכות, ובדיני נפשות שיש צד שני אין מחזירים לחובה שהיא הזכות לשני.

קושיא: חובתיה דמאן? הא לא קשיא חובתיה דגואל הדם. משום חובתיה דגואל הדם קטלינן ליה להאי?

פירוש, היכן בדיני נפשות מצינו שזכותו של זה היא חובתו של השני? בהורג נפש, שאם יזכוהו, הרי שהיא חובה של גואל הדם, ואם כן קשה – וכי בגלל שתגרם חובה לגואל הדם לא נחזיר את הדין ונהרוג את הרוצח?

קושיא נוספת: ועוד מאי בין בין?

הרי אמרו במשנה שמחזירים בדיני ממונות בין לזכות בין לחובה, ואם כן משמע שהם שני דברים שונים, ותמוה איך אפשר לפרש שמחזירים לחובה הכוונה לזכות של הניש, שאם כן נמצא שבין לזכות ובין לחובה הם בעצם דבר אחד.

קשיא. (-אין תירוץ).

תירוץ נוסף, לקושיא המסומנת ב(2): רבינא אמר: כגון שהיה לו בידו משכון ונטלו ממנו, טימא את הטהור - דאגעי ביה שרץ, טיהר את הטמא - שעירבן בין פירותיו.

כלומר- הקשנו לעיל, איך יתכן בזיכה את החייב, טימא את הטהור וטיהר את הטמא, שנשא ונתן ביד. מתרץ רבינא ששלושתם יתכנו באופנים מסוימים: זיכה את החייב – כגון שהיה למלווה משכון על החוב, וכשזיכה את החייב (-הלווה) נטל את המשכון והחזירו לו, ואם כן נמצא שבידיו עשה מעשה. טימא את הטהור – כגון שפסק על פירות מסויימים שהם טמאים, וכדי שיעשו כדבריו נטל שרץ והשליך עליהם, ואם כן בידיו גרם למעשה. טיהר את הטמא – שפסק על פירות שהם טהורים, ועירבם עם פירות אחרים טהורים, וכשהתברר שהם טמאים נמצא שצריך לטמא את כל הפירות.

ענין חדש:

דיני נפשות כו'.

דין: תנו רבנן: מניין ליוצא מבית דין חייב, ואמר אחד: "יש לי ללמד עליו זכות" - מניין שמחזירין אותו? תלמוד לומר "נקי אל תהרג".

דין נוסף: ומניין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד: "יש לי ללמד עליו חובה" - מניין שאין מחזירין אותו? תלמוד לומר "צדיק אל תהרג".

דין נוסף: אמר רב שימי בר אשי: וחילופא למסית.

כלומר, מסית שנגזר דינו, הוא הפוך מכל השאר, ומחזירים את דינו רק לחובה ולא לזכות.

ומנין? דכתיב "לא תחמול ולא תכסה עליו". רב כהנא מתני (-למה את מקור דין זה) מ"כי הרג תהרגנו".

שאלה: בעא מניה רבי זירא מרב ששת: חייבי גליות (מניין) [מאי]?

כלומר, האם חייבי גלויות (-רוצחים בשוגג) מחזירים בהם את הדין כדיני נפשות שמחזירים רק לזכות, או שהם כדיני ממונות, שמחזירים בין לזכות בין לחובה?

תשובה: אתיא: "רוצח" "רוצח".

כלומר, מגזירה שווה "רוצח" "רוצח"(-שנאמרה בתורה תיבת "רוצח" גם לענין חייבי גלויות), נלמד שדינם כדיני נפשות ולא כדיני ממונות.

שאלה נוספת: חייבי מלקיות (מניין) [מאי]?

כלומר, האם חייבי מלקויות (- שעברו על איסור שיש בו מלקות ולא מיתה) מחזירים בהם את הדין כדיני נפשות שמחזירים רק לזכות, או שהם כדיני ממונות, שמחזירים בין לזכות בין לחובה?

תשובה: אתיא: "רשע" "רשע".

כלומר, מגזירה שווה "רשע" "רשע"(-שנאמרה בתורה תיבת "רשע" גם לענין חייבי מלקויות), נלמד שדינם כדיני נפשות ולא כדיני ממונות.

ראיה לדינים אלו: תניא נמי הכי: חייבי גליות מניין? אתיא: "רוצח" "רוצח". חייבי מלקות מניין? אתיא: "רשע" "רשע".

ענין חדש: ואין מחזירין לחובה.

דין: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: והוא שטעה בדבר שאין הצדוקין מודין בו, אבל טעה בדבר שהצדוקין מודין בו - זיל קרי בי רב הוא (-לך תשאל תינוקות של בית רבן, שגם הם יודעים הלכה זו).

כלומר, לא נאמר במשנה שאין מחזירים בדיני נפשות לחובה אלא לזכות, אלא רק בדברים שאינם מפורשים בתורה, ויש מקום לטעות, אבל בדבר שכתוב מפורש בתורה – ואפילו הצדוקים מודים בו – מחזירים, שהרי אפילו תינוקות של בית רבן יודעים שזו טעות.

שאלה: בעא מיניה רבי חייא בר אבא מרבי יוחנן: טעה בנואף ונואפת מהו?

כלומר, האם בנואף ונואפת, שאין שום מקום ללמד עליהם זכות, זו טעות שחוזרים עליה או לא. (המיוחד בנואף ונואפת הוא שאין כאן מקום לטעות, בניגוד לרוצח – לדוגמא – שאפשר לומר שהשליך עליו אבן שלא ראויה להרוג, ובכל אופן מת, ולכן יש לזכותו, וכדומה, אבל בנואף אין מקום לזכות).

אמר ליה אדמוקדך יקיד (-בעוד האש שלך דולקת) זיל קוץ קרך וצלי (לך קצוץ את דלועיך, ותצלה אותם).

כלומר, אמר לו בלשון מושאלת – הרי אמרתי לך שכל דבר שהצדוקים מודים בו מחזירים עליו את הדין, ואם כך גם בדבר זה, כיון שהוא ברור לכל ואין כאן מקום לטעות, מחזירים עליו את הדין. (הנמשל – בעוד אתה עוסק בנושא זה, תן על ליבך להבין את פרטי הדין).

ראיה: איתמר נמי: אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: טעה בנואף חוזר (-כיון שדין זה הוא ברור ואין מקום ללמד זכות).

שאלה: אלא היכי דמי אין חוזרין?

כלומר, ודאי שגם בנואף ונואפת יש מקרה שאין מחזירים את הדין, כי מלשון המשנה משמע שכל דיני נפשות אין מחזירים לחובה, ואם כן יש לשאול – מה הוא המקרה הזה שבו אין מחזירים לחובה בנואף ונואפת?

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כגון שטעה שלא כדרכה.

כלומר, אם זיכה הדיין את הנואף בגלל ששכב עם הנואפת שלא כדרכה, אין מחזירים את הדין, ואף על פי שמדין התורה אין חילוק בין אם שכב עימה כדרכה או לא, מכל מקום זה לא מפורש בתורה, ואין הצדוקים מודים בזה, ולכן הדין לא חוזר על טעות שכזו.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר