אמר רב יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב אימא עשרה קפיזי אמר רבא בעשרונות דבר הכתוב למדנו עשרה לחמץ עשרה למצה מנין ת´´ל {ויקרא ז-יג} על חלות לחם חמץ כנגד חמץ הבא מצה וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש הימנו ודבר אחר הוא וכל הימנו ודבר אחר לא הוי היקש הניחא למאן דאמר לא הוי היקש אלא למ´´ד הוי היקש מאי איכא למימר תביאו רבויא היא:
מתני´ המילואים היו באין כמצה שבתודה חלות ורקיקין ורביכה נזירות היתה באה שתי ידות כמצה של תודה חלות ורקיקין ואין בה רבוכה נמצא עשרה קבין ירושלמית שהן ששה עשרונות ועודיין:
גמ´ מנא ה´´מ אמר רב חסדא אמר רב חמא בר גוריא דאמר קרא {ויקרא ח-כו} ומסל המצות אשר לפני ה´ לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד בשלמא חלות חלות רקיק רקיק שמן מאי נינהו לאו רבוכה מתקיף לה רב אויא אימא אנתא דמשחא אלא כדדרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרבי טבלא {ויקרא ו-יג} זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה´ ביום המשח אותו וכי מה למדנו לבניו ביום המשחו אלא מקיש חינוכו להמשחו מה המשחו רבוכה אף חינוכו רבוכה אמר רב חסדא כהן גדול המתקרב לעבודה צריך שתי עשרונות האיפה אחת להמשחו ואחת לחינוכו מר בר רב אשי אמר שלש ולא פליגי הא דעבד עבודה כשהוא כהן הדיוט הא דלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט: נזירות היתה באה שתי ידות כמצה שבתודה: תנו רבנן {ויקרא ז-יג/טו/יח/כט ??} שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרת קבין ירושלמיות ולרביעית שמן יכול לכל מה שאמור בענין ת´´ל מצות מאי תלמודא אמר רב פפא דבר שנאמר בו מצות לאפוקי רבוכה דלא נאמר בו מצות דבי רבי ישמעאל תנא מצות כלל חלות ורקיקין פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט חלות ורקיקין אין מידי אחרינא לא:
רש"י
תהיינה. בתרין יודין דחד יו´´ד דמייתר אתיא ללחמי תודה: קפיזי. חצאי קבים: בעשרונות דבר הכתוב. דממאי דמיירי בפרשה קמרבה מן תהיינה ובפרשה כתיב (ויקרא כג) שתים שני עשרונים: וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. דחמץ עצמו דהוא עשר גמרינן משתי הלחם עשרון לחלה מן היקישא דלחם לחם: חוזר ומלמד בהיקש. על מצה י´ עשרונים כחמץ דכנגד חמץ הבא מצה: הימנו ודבר אחר הוא. כלומר אי הוה מלמד החמץ על המצה אותו דבר עצמו שהוא למד מן שתי הלחם עשרון לחלה מצי למימר וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש אבל הכא החמץ אינו מלמד על המצה מה שהוא לומד בהיקש משתי הלחם לא מצית למיפרך משום דחמץ למד משתי הלחם עשרון לחלה ומלמד בהיקש למצה שהוא י´ עשרונים דהיינו דבר אחר. ע´´א נמי שמעתי הימנו ודבר אחר הוא דאי הוה יליף מחמץ שבתודה לקרבן אחר דעלמא מצית לאקשויי וכי דבר וכו´ השתא דלא יליף אלא לההוא קרבן גופיה ליכא למיפרך הכי: מאי איכא למימר. וכי דבר הלמד [בהיקש] חוזר ומלמד בהיקש: תביאו ריבויא הוא. דלא הוה למכתב תביאו גבי שתי הלחם משום טעמא דאמר לעיל והוי כמאן דכתיב הכא גבי לחמי תודה דכל הבאות שאתה מביא יהו כזה עשרון לחלה והוי כמו שלמד מגופו דקרא עשרון לחלה ולא מהיקש (וכי מלמד חמץ על המצה י´ עשרונות) ולא מצית למיפרך וכי דבר הלמד כו´ שהרי לא למד החמץ מהיקש אבל אי תודה כדמעיקרא אתיא לחם לחם הוי דבר הלמד מהיקש ואיכא למיפרך עליה: מתני´ המלואים. שהיו בימי משה היו כו´: שתי ידות כמצה שבתודה. דהיינו חלות ורקיקין אבל רבוכה לא היתה בנזיר וכיון שלא היו שם אלא שני אותן מינין נמצאו שני מינין י´ קבין ירושלמיות דכיון דג´ מינין דמצה שבתודה הוו ט´´ו קבין חמשה קב לכל מין נמצאו לשני מינין הן עשרה קבין: שהן ששה עשרונות. דעשרה קבין הן ששה עשרונות [ושני שלישיות] וב´ מינין שהן ג´ עשרונות [ושליש] לכל מין דכיון דעשרה עשרון הוו [לג´ מינין שבמצה] נמצא לב´ ידות הן ששה עשרונות וב´ שלישי עשרון: גמ´ מה´´מ. דהמילואי´ היו באות חלות ורקיקין ורבוכה היינו חלוט בשמן: לאו היינו רבוכה. אלמא דאית בהו רבוכה: אנתא דמשחא. חתיכת עיסה עבה שטיגנה בשמן ע´´א אנתא דמשחא שמן קרוש עגול כמו לחם והיינו לחם מ´´ר ז´´ל ולא רבוכה ממש: וכי מה למדנו לבניו מיום המשחו. כלום חייבין בניו בשביל משיחת אביהם: מקיש חינוכו. דכהן הדיוט להמשחו (היינו רבוכה) וחינוכו הוא המילואים שלו אלמא דבמילואים הוי רבוכה דכהן הדיוט מביא חביתין [היינו רבוכה] ביום חינוכו לעבודה וכהן גדול בכל יום: אף. חלות לחם שמן נמי דהוי במילואים היינו רבוכה: המתקרב לעבודה. תחילה לאחר שנמשח: אחד להמשחו. שנמשח לכהן גדול: ואחד לחינוכו. בשביל שנתחנך היום לעבודת כהן [גדול]: הא דלא עבד עבודה מעולם כשהיה הדיוט. מביא שלשה אחת לחינוך תחילת עבודה ואחת לחינוכו שנתמנה לכהן גדול ואחת להמשחו. מ´´ר ז´´ל: רקיק וחלות חד הוא אלא שזה נבלל וזה נמשח: שלמיו. על זבח תודת שלמיו דלא הוה צריך שהרי כבר נאמר זאת תורת זבח שלמיו ואם על תודה: לרבות שלמי נזיר לי´ קבין ירושלמיות. שהן ב´ ידות של מצה שבתודה שלא היה בנזיר אלא חלות ורקיקין: ולרביעית שמן. לפי שבתודה היה חצי לוג שמן חציו לחלות ורקיקין וחציו לרבוכה לחמץ לא היה בו שמן וכיון שבנזיר אין בו רבוכה דיו ברביעית: יכול לכל מה שאמור בענין. הואיל והוקשו שלמי נזיר למצה של תודה יכול לוקשו לכל ג´ מינין שבמצה ת´´ל מצות: מאי תלמודא. היכי ממעט ממצות: אמר רב פפא דבר שנאמר בו מצות. בתודה דהיינו חלות ורקיקין דכתיב (ויקרא ב) חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות לההיא איתקש המצות האמורות בנזיר אבל לרבוכה דאין כתב בהן מצות לא הוקשו לחם נזיר:
רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל תהיינה. בתרי יוד [דחד] יוד יתירא: עשרה קפיזא. דעשר עשרונות דבר הכתוב ורבא אמר מספקא ליה מאי היא. בספר מוגה שלי לא גרסינן קפיזא אמר רבא אלא ה´´ג אמר רב יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב עשר עשרונות דבר הכתוב: וכי דבר הלמד בהיקש. משתי הלחם: חוזר ומלמד. על המצה בהיקש והכי קיי´´ל בפ´ איזהו מקומן כל התורה למדו למד מלמד חוץ מקדשים: הימנו ודבר אחר. כלומר בין מה שכתוב בו בגופיה בין מה שלמד מדבר אחר נפקא ליה דחמץ עשר עשרונות הוא דבדידיה כתיבי עשר חלות כדילפינן לעיל דתרומה אחת מעשרה ולהכי גמר משתי הלחם דעשרון יהא לכל חלה הרי עשר עשרונות הלכך לאו היקש הוא ויכול לחזור וללמוד על המצה דעשרה עשרונות הוא והיכי דמי היקש גמור כגון אי לא הוי כתיב עשר חלות לגופיה ובשתי הלחם הוי עשר עשרונות וילפינן מהדדי בהיקש דההיא הוי היקש גמור: תביאו ריבויא היא. תביאו דאוקימנא ליה אתודה ריבויא הוא ולא היקש ולא משתי הלחם גמר אלא בחמץ דתודה גופיה כתיב עשרון לחלה דתביאו דכתיב בשתי הלחם לא צריך לגופיה אלא לרבות לחמי תודה למה שאמר בפסוק זה ומה אמור בו לכל חלה עשרון הלכך בהדיא בגופיה כתיב ולא מהיקשא גמר והיקש היכי דמי כגון אי לא הוי כתיב בקרא דתביאו עשרון לחלה והיה כתיב גבי שתי הלחם לחודיה וגמרינן תודה בהיקש משתי הלחם ההוא הוי היקש גמור ל´´א תביאו ריבויא הוא דמשמע הבאה מרובה שיהא בחלה עשרון שלם ויוד דתהיינה דמביא עשר חלות הוי מגופיה דקרא דתודה הלכך לאו היקש הוא ויבא ללמוד על המצה: מתני´ המילואים. שהיו בימי משה: היו באות כמצה כו´. ובגמרא מפרש מנלן: נזירות. לחמי נזיר דכתיב וסל (המצות וחלות מצות שמן וגו´) [מצות סולת חלות וגו´ ורקיקי מצה]: שתי ידות. שני חלקים של מצה שבתודה היו בנזירות כדמפרש חלות ורקיקין ואין בה רבוכה: נמצאו בנזירות עשרת קבין שהרי במצה שבתודה היו ט´´ו קבין והוי ליה עשרת קבין שתי ידות לט´´ו: שהן שש עשרונות ועדויים. שלש עשרונות ושליש לכל מין והאי ועדויים הוי שני שליש עשרון דהכי אמרי´ לעיל גבי מצה שבתודה: גמ´ לחם שמן מאי ניהו לאו היינו רבוכה. דמוסיף בו שמן כנגד חלות ורקיקין: אנתא דמשחא. עוגה של שמן קרוש: וכי מה למדנו לבניו. לדורות מיום המשחו לאהרן: אלא מקיש חינוכו. להדיוט לדורות: להמשחו. כלומר לכהן גדול לחביתין: מה המשחו. דאהרן קרבן חביתין שהוא מקריב בכל יום. רבוכה. כדכתיב מורבכת תביאנה: אף. יום חינוך בניו דכהנים הדיוטות ומילואים יום חינוך הוי: אחד להמשחו ואחד לחינוכו. לעבודת כהן הגדול. הא דעביד עבודה כשהוא הדיוט. הא דלא עביד עבודה כשהוא הדיוט. שלש אחת לחינוכו לעבודת כהן הדיוט ואחת לחינוכו לעבודת כהן גדול ואחת לחביתין וי´´מ כגון דעבד עבודה ביוה´´כ ולאו מילתא היא דהא קרבן יחיד אינו קרב ביוה´´כ ובפ´´ק דיומא קא בעי אם אירע פיסול בכה´´ג במה מחנכין את השני ביה´´כ: לעשרת קבין ירושלמית. דהיינו שתי ידות: ולרביעית שמן. שבתודה דבתודה הוה בה חצי לוג ואותו חצי לוג חוצה חציו לרבוכה וחציו לחלות ורקיקין. כדאמרי´ לקמן בפרק שתי מדות אלמא בשתי ידות שבמצה של תודה דהיינו חלות ורקיקין לא הוה בהו אלא רביעית ובנזירות דהוי בה חלות ורקיקין ולא רבוכה הוי ביה נמי רביעית שמן דהיינו שתי ידות כמצה של תודה: יכול לכל מה שאמור בענין. שיהו טעונין רבוכה: ת´´ל. בנזיר וסל מצות: לאפוקי רבוכה דלא נאמר בה מצות דהא בתודה כתיב חלות מצות ורקיקי מצות וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן ואלו מצות לא כתיבי ברבוכה: דבי ר´ ישמעאל תנא סל מצות כו´ דבנזיר כתיב:
תוספות
אמר רב יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב. פירוש יו´´ד יתירא דריש דמשמע אתביאו קאי שדרשנו לעיל שכל שאתה מביא ממקום אחר כזה דאי אשתי הלחם קאי לא מצי למכתב יו´´ד דהא שתים שני עשרונים כתיב ופריך ואימא עשרה קפיזי ומשני אמר רבא בעשרונות דבר הכתוב פי´ כדדרשי´ מה כאן עשרון לחלה ובקונט´ כתב בספר מוגה שלו לא גרסי´ קפיזי אמר רבא וה´´ג אמר רב יצחק תהיינה עשרה דבר הכתוב וי´´ס דלא כתיב בהו כלל י´ עשרונות דיבר הכתוב וגרסי´ אמר רב יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב ותו לא פי´ דמשמע דאתא למעוטי ולמימר אלו דוקא שני עשרונים ואין הללו שני עשרונים ומיהו קשה כיון דאי לא כתיב תהיינה לא הייתי יודע לענין מה אמר הכתוב כל שאתה מביא ממקום אחר כזה אי לענין שיהא עשרון לחלה כבשתי הלחם והוי להו י´ עשרונות דמה נפשך איכא עשרון לחלות משום תרומה או לענין למימר דמה אלו שני עשרונים אף להלן שני עשרונים ליו´´ד חלות אם כן השתא דכתיב תהיינה מה ראית דדרשת למימר אלו דווקא שני עשרונים אימא אלו דווקא (ב´ עשרונים) עשרון לחלה ולגירסת הקונט´ נמי קשה דיו´´ד לא מייתרא לדרשא דכמו שיאמר מתעשה לשון יחיד תעשינה לשון רבים כמו כן יאמר מתהיה תהיינה בשני יודין יו´´ד אחת של עיקר ויו´´ד אחת של שימוש ועוד אי מיו´´ד ילפינן עשר חלות למה לן ג´´ש דתרומת מעשר הא כיון דאמר רחמנא אחד מכל קרבן ודרשינן (לעיל דף עז.) אחד שלא יטול פרוסה ולמדנו עשרון לחלה על כרחין אחד מי´ נוטל: הימנו ודבר אחר. פי´ בקונט´ כלומר בין מה שכתב בגופו בין מה שלמד מדבר אחר נפקא ליה דעשר עשרונות הוא דבדידיה כתיב תהיינה דמשמע עשר חלות דהא אתביאו קאי ולהכי גמר אשתי הלחם דעשרון יהא בכל חלה הלכך לאו היקש הוא ויכול לחזור וללמד על המצה דעשר עשרונות הוא והיכי דמי היקש גמור כגון אי לאו הוה כתיב בתודה עשר לגמרי ובשתי הלחם הוו עשרה עשרונות וילפי מהדדי ההוא הוי היקש גמור ופי´ זה יתיישב לפי גירסא דלעיל אבל לאידך גירסא דלא דרשינן יו´´ד דתהיינה לא יתכן ובסוף איזהו מקומן (זבחים נז.) פי´ בקונט´ דחשיב הימנו מה שאנו למדין מתרומת מעשר בג´´ש מנין החלות דדבר הלמד בג´´ש חשיב ככתוב בגופיה משום דקי´´ל דבר הלמד בג´´ש חוזר ומלמד בהיקש ע´´י כך אנו יודעים שיש י´ עשרונות כדילפינן מהיקשא דשתי הלחם דהוי עשרון לחלה ועוד יש לפרש משום דתרומת מעשר חולין הוא חשיב ככתיבה בגופייהו: אחת להמשחו לחביתים ואחת לחנוכו לעבודת כהן גדול. מר בר חייא אמר שלש כדמסיק בשלא עבד עבודה כשהוא הדיוט דאיכא אחת לחנוכו לעבודת כהן הדיוט ואחת לחנוכו לעבודת כ´´ג ואחת לחביתין ויש מפרשים כגון שעמד ביום הכיפורים דאיכא עבודת יום הכיפורים בכהן גדול ולא מילתא היא דהא קרבן יחיד אין קרב ביום הכיפורים ובפרק קמא דיומא (דף יב.) בעי אם אירע פסול בכהן גדול במה מחנכין את השני ביום הכיפורים: אין בכלל אלא מה שבפרט. בכל מקום שיש כלל ופרט רגיל רבינו שמואל לפרש דאיצטריך רחמנא למכתב הכלל שלא נרבה דבר הדומה לפרט וכן מוכיח כאן דאי לאו דהוה כלל ופרט משמע הכא דהוה ילפינן רבוכה מלחמי תודה:
עמוד ב´:
מתני´ השוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם שחטה עד שלא קרמו פניה בתנור ואפילו קרמו כולן חוץ מאחד מהן לא קדש הלחם:
גמ´ מאי חוץ לחומה רבי יוחנן אמר חוץ לחומת בית פאגי וריש לקיש אמר חוץ לחומת העזרה ריש לקיש אמר חוץ לחומת העזרה בעינן על בסמוך ורבי יוחנן אמר חוץ לחומת בית פאגי אבל חוץ לעזרה קדוש ולא בעינן על בסמוך והא איפליגו בה חדא זימנא דתנן השוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה רבי יהודה אומר אף התמיד ואמר ריש לקיש לעולם אינו חייב עד שיהא או לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה עמו בעזרה ורבי יוחנן אמר אף ע´´פ שאין עמו בעזרה צריכא דאי איתמר בההיא בההיא קא א´´ר יוחנן דכל היכא דאיתיה באיסורא קאי אבל לענין מקדש לחם אימא מודי ליה לריש לקיש דאי איתיה בפנים קדוש אבראי לא קדוש ואי איתמר בהא בהא קאמר ריש לקיש אבל בהך אימא מודה ליה לרבי יוחנן צריכא תניא כוותיה דרבי יוחנן השוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לחומת בית פאגי לא קדש הלחם: שחטה עד שלא קרמו פניה בתנור: מנא הני מילי דתנו רבנן {ויקרא ז-יג} על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא אם כן קרמו פניה בתנור יקריב קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח זבח תודת מלמד שאם שחט שלא לשמן לא קדש הלחם תנו רבנן יוצאין במצה נא ובמצה העשויה באילפס מאי מצה נא אמר רב יהודה אמר שמואל כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה אמר רבא וכן לענין לחמי תודה פשיטא הכא לחם כתיב והכא לחם כתיב מהו דתימא אחד אמר רחמנא שלא יטול פרוס והא כמאן דפריסא דמיא קמשמע לן איתמר תודה ששחטה על שמונים חלות חזקיה אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ורבי יוחנן אמר לא קדשו ארבעים מתוך שמונים אמר רבי זירא הכל מודים היכא דאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים קדשו אל יקדשו ארבעים אלא אם כן יקדשו שמונים לא קדשו כי פליגי בסתמא מר סבר לאחריות קא מיכוין ומר סבר לקרבן גדול קא מיכוין אביי אמר דכולי עלמא (לאחריות) קא מיכוין ובכלי שרת מקדשין שלא מדעת קא מיפלגי מר סבר כלי שרת מקדשין שלא מדעת ומר סבר כלי שרת אין מקדשין שלא מדעת רב פפא אמר דכולי עלמא כלי שרת מקדשין שלא מדעת והכא בסכין קא מיפלגי מר סבר סכין מקדשת ככלי שרת [ומר סבר סכין כיון דלית ליה תוך אינה מקדשת ככלי שרת] ואיכא דאמרי רב פפא אמר דכולי עלמא כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת והכא בסכין קא מיפלגי מר סבר סכין אלימא מכלי. שרת דאע´´ג דלית ליה תוך מיקדשה ומר סבר סכין לא אלימא ליה מכלי שרת:
מתני´ שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה קדש הלחם שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם שחטה ונמצאת בעלת מום ר´ אליעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש שחטה שלא לשמה וכן איל המילואים וכן שני כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן לא קדש הלחם:
גמ´ מתני´ מני רבי מאיר דתניא זה הכלל כל שפיסולו קודם שחיטה לא קדש הלחם פיסולו אחר שחיטה קדש הלחם שחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה קדש הלחם שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם
רש"י
חוץ לחומת [בית] פאגי. היינו חוץ לחומת הר הבית אבל אם היו בהר הבית קדשו אע´´פ שאין בעזרה מ´´ה ז´´ל: חוץ לחומת העזרה. ואע´´ג דהוי לפנים מחומת בית פאגי לא קדש: על זבח תודת. חלות דהיינו על בסמוך בעזרה: הא איפלגו בה חדא זימנא. בעל בסמוך: רבי יהודה אומר אף תמיד של בין הערבים. אם שחטו על חמץ עובר דכתיב על חמץ דם זבחי זבחי המיוחד לי דהיינו תמיד: ורבי יוחנן אמר אע´´פ וכו´. דלא בעינן על בסמוך: בההיא קאמר רבי יוחנן. אע´´פ שאין עמו בעזרה: דכל היכא דאיתיה. לחמץ לאחר זמן הביעור באיסורא איתיה: אבל מקדש לחם. שלחמי תודה אין מקדשים אלא בשחיטת הזבח אימא לא יהו קדוש עד שיהא הלחם עמו בעזרה: ואי איתמר בהא. בלחמי תודה קאמר ריש לקיש כיון דלמקדש לחם הוא בעינן בעל בסמוך אבל בהך בחמץ בי´´ד דכל היכא דאיתיה באיסורא איתיה: אימא מודי לרבי יוחנן. דאף על פי שאין עמו בעזרה צריכא: על חלות לחם חמץ יקריב. כלומר כשהוא מקריבו כששוחטו יהא כבר לחם שיהו פניו מתקרמין כבר בתנור: קרבנו על זבח. קרבנו דהיינו לחם מתקדש על ידי זבח: זבח תודה. משמע זבח לשם תודה שצריך לשוחטו לשמו: יוצאין. בפסח במצה נא: העשויה. האפויה: מאי נא. וכי מאי לחם הוי הואיל ואין נאפה כלל: אמר שמואל כל שפורסין כו´. דכבר אפויה כל דהו: וכן לענין לחמי תודה. שאם נאפו כל כך בשעת שחיטת הזבח שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה קדש הלחם: פשיטא. דחד דינא אית להו למצה ולחמי תודה דהכא והכא כתיב לחם: והא. שאין אפויה כל צרכה אע´´ג דאין חוטים נמשכים ממנה כפריסא דמיא לפי שנפרכת כשמטלטלים אותה קמ´´ל (דלא): ליקדשו מ´ מתוך פ´ קדשו. דלאחריות נתכוין דאי אבד הא ליפוק באחריני: (ומאן דאמר לא קדשו סבר לקרבן גדול דהיינו פ´ נתכוין. דאי אתברי מ´ מינייהו נפיק באידך): אל יקדשו כו´ לא קדשו. שהרי אין מביאין לתודה אלא מ´ חלות: מ´´ד קדשו. סבר האי דשחטה סתם אין דעתו אלא על מ´ והאי דהביא פ´ לאחריות מכוין דאי איבדו ניפוק באחריני: ומ´´ד לא קדשו. סבר האי דהביא שמונים דעתו אכולם ונתכוין להביא קרבן גדול ופסול: אביי אמר בכלי שרת מקדש שלא מדעת. וה´´ה בסכין ששוחט בו הזבח שבשחיטה מתקדש הלחם קמיפלגי: מ´´ד קדשו קסבר כלי שרת מקדשי´ מה שראוי להם שלא מדעת בעלים: ומ´´ד לא קדשו. קסבר אין מקדשין אלא מה שנתכוונו הבעלים לקרבן גדול דהיינו שמונים ופסול (מר סבר לא אלימא) שחיטה לקדש שלא מדעת בעלים שאע´´פ שהבעלים נתכוונו לשמונים הסכין לא קידש אלא מ´ שראוין לזבח: רב פפא אמר דכ´´ע כלי שרת מקדשין. מה שראוי להן [מ´´ד קדשו] סבר סכין נמי מקדשא מ´ שלא מדעת בעלים כשאר כלי שרת ומאן דאמר לא קדשו סבר כיון דלית ליה תוך אין מקדש אלא מדעת בעלים והבעלים לפ´ איכוונו ופסול: דאע´´ג דלית ליה לסכין תוך. מקדשת הזבח כשאר כלי שרת שיש להם תוך הכי נמי אלימא משאר כלי שרת שמקדש מה שראוי לזבח מ´ מתוך פ´ שלא מדעת בעלים: ומר סבר לא אלימא מכלי שרת. לקדש שלא מדעת ובעלים לקרבן גדול איכוונו לקדש כל פ´ ולא קידשו: מתני´ שחטה חוץ לזמנה. על מנת לאכול ממנה כזית למחר דהוי פיגול מעליא: או חוץ למקומו. (או) חוץ לעזרה: קדש הלחם. והוי מפגל הואיל ופסול הוה לאחר שחיטה ומ´´מ בפנים שחטה אבל שלא לשמן לא קדש הלחם הואיל ומפיק לה מקדושתה לגמרי שהרי שחטה לשם זבח אחר: ונמצאת טריפה. בבדיקה לא קדש הלחם דטריפה הוי פסול קודם שחיטה: גמ´ זה הכלל וכו´. השתא מפרש כיצד שחטה חוץ לזמנה וכו´ דלאו היינו פסול קודם שחיטה לפיכך קדש הלחם:
רש"י מכ´´י רבינו בצלאל אשכנזי ז´´ל מתני´ בפנים. בעזרה: עד שלא קרמו בתנור. לאו לחם נינהו אלא עיסה מיקרא: גמ´ חוץ לחומת בית פאגי. חוץ לחומת החיצונה בירושלים: לא בעי על בסמוך. אע´´ג דכתיב והקריב על זבח התודה חלות לא דרשינן על בסמוך שיהיה הלחם אצל התודה בשעת זביחה ואיסור יוצא ליכא שהרי תודה ולחמה נאכלין בכל העיר: אף התמיד. של בין הערבים של ערב פסח ובמס´ פסחים מפרש טעמא באלו דברים: עד שיהא. חמץ: לשוחט או לזורק. הכהן הזורק: ועד שיהא. חמץ: עמו בעזרה. דדרשינן על בסמוך: אלא אם קרמו כו´. דחלות בעי וההיא שעתא לא מקרי חלות: שאם שחטן שלא לשמן כו´. דהכי משמע זבח תודת שלמיו יקריב חלות קרבנו על זבח שנזבח לשם תודה: יוצאין במצה. בפסח היכא שאינה אפויה יפה: ואין חוטין נמשכין. ממנה שאפויה קצת: שפורסה. ששוברה: כמאן דפריסא דמיא. דכיון דאינה אפויה יפה נפרסה מעצמה: קדשו. לה ארבעים מתוך שמונים וכולן שמונים יאכלו בקדושה ליום ולילה דהא לא ידיעי הי ארבעים קדשי: לא קדשו. דהא לא אפשר דיקדשי שמונים דלא בעי אלא ארבעים ולא יצא ידי נדרו דלא תפסו בה קדושה: חזקי´ סבר. דאמר שמונים לאחריות איכוין שאם יאבדו הארבעים ישתיירו הארבעים הלכך לא היה דעתיה אלא על ארבעים וקדשי: לקרבן גדול. לשמונים והא לא אפשר הילכך לא תפסי בהו קדושה כלל ולא יצא ידי נדרו: בכלי שרת מקדשין שלא מדעת קא מיפלני. ודכ´´ע לקרבן גדול איכוין: חזקי´ סבר מקדשין. את הראוי להם שלא מדעת האיש: ורבי יוחנן סבר. סכין שמקדש סתם החלות בשחיטת התודה אין מקדש אלא מדעת האיש ואפי´ מה שראוי להם ודעת האיש על שמונים הלכך לא קדשי: וחזקי´ סבר. סכין מקדש כשאר כלי שרת שלא מדעת: לא מקדש. הואיל ואין לו תוך: אלימא מכלי שרת. דהא אין לו תוך ומקדשי הלכך אלימא נמי להאי מילתא שמתקדש שלא מדעת: מתני´ שחטה. על מנת לאכלה חוץ לזמנה קדש הלחם ונפגל: על מנת לאכלה חוץ למקומה קדש הלחם. ונפסל דפסולו בקדש הוא וקיימא לן בזבחים כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו בפרק המזבח מקדש: שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם. דפסולו קודם שחיטה הוא: שחטה ונמצאת בעלת מום ר´ אליעזר אומר קדשי. מוקמינן לה בגמ´ בדוקין שבעין ואליבא דר´´ע דאמר אם עלו לא ירדו בפרק המזבח מקדש: שלא לשמה לא קדש. מפרש בגמ´ זבח תודה מלמד שאם שחטה שלא לשמה לא קדש הלחם: גמ´ כל שפיסולו קודם שחיטה [כו´ שחטה]. על מנת לאכלה חון לזמנה או חוץ למקומה. לא הוי פיסולו קודם שחיטה: טריפה. הוי פיסולו קודם שחיטה:
תוספות
ולא בעינן על בסמוך. תימה הא עד כאן לא פליגי רבי ורבנן בסוף כל המנחות [באות מצה] (לעיל דף סב.) אלא אי בעינן על בסמוך או על ממש וי´´ל דהכא לא דמי לההיא [דהתם] דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבתן אבל הכא בשחיטה דלמקדש לחם בעלמא [אתי] ליכא למיחש אלא שיהא הלחם קיים וכן שוחט על חמץ כדקאמר בסמוך דכל היכא דאיתיה באיסוריה קאי: או לאחד מבני חבורה. אפסח קאי אבל סתמיה פשיטא דלא מיחייב משום אחד שבישראל: פורסה ואין חוטין נמשכין הימנה. נראה דכי האי גוונא עד שיקרמו פניה דפ´´ק דשבת (דף יט:): ליקדשו ארבעים מתוך שמוני´. אע´´ג דרבי יוחנן לית ליה ברירה בריש כל הגט (גיטין כה.) היינו היכא כשמתברר לבסוף דלאו כלום עביד אבל הכא קדשי כל היכא דאיתנהו וכשבא להפריש ד´ חלות של תרומה צריך להפריש י´´א חלות מכל מין ומין דאי לאו הכי כיון דאין ברירה דלמא דחולין קא שקיל:
0 תגובות