בדף היומי במסכת שבועות מ"א ע"א, עוסקת הגמרא בבירור ההבדל בין שבועה דאורייתא לשבועת היסת – שבועה מדרבנן. אחד ההבדלים הוא האפשרות ל"היפך שבועה": בעוד שבשבועה דאורייתא אין הופכין את השבועה מהנתבע לתובע, בשבועה דרבנן – מהפכינן, אם הנתבע מסרב להישבע, רשאי התובע להישבע וליטול.
הגרי"י ענגיל (גיליוני הש"ס) מעיר: בנידון שבו באים לפני בית הדין שני תביעות – אחת המחייבת שבועה דאורייתא ואחת המחייבת שבועה דרבנן – יש להקדים את השבועה דאורייתא, שכן בקיומה מקיימים הדיינים מצוות עשה מן התורה, לעומת שבועת היסת שהיא רק מדרבנן.
אך הגר"י דוחה זאת, על פי דברי הגמרא בברכות (ו ע"א): "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית", ומכאן שכל עיסוק בדין – אף בדרבנן – הוא בכלל מצוות תלמוד תורה מן התורה. נמצא, שגם בשבועת היסת, עוסק בית הדין בדין תורה מצד עצם העיסוק בדין דרבנן, ואין הכרח להקדים דין דאורייתא על פניו.
האם תמיד מקדימים דיני תורה לדינים מדרבנן?
במסכת ראש השנה (א ע"א) מובאת ברייתא: "באחד בתשרי ראש השנה לירקות ולמעשרות ולנדרים". והגמרא מקשה: מדוע הוקדמו "ירקות", שמעשרותיהם מדרבנן, לפני "מעשרות" – שהם מדאורייתא?
ומתרצת הגמרא: "איידי דחביבא ליה אקדמה", כלומר, חביבות דברי דרבנן גרמה לתנא להקדימם. וכפי שמבואר גם בהליכות עולם (שער שלישי, פרק ב, אות י"ט): דרך התנא להקדים דבר הנלמד בדרשה, או שהוא חביב עליו יותר מצד חידושו.
אמנם מצינו בכל הש"ס עדיפות לדין תורה, אך כאן אין מדובר בהעדפת דינים שונים, אלא בדין אחד – זמן המעשר – החל הן על גידולים החייבים מדרבנן (ירקות) והן על גידולים החייבים מהתורה. המשנה הזכירה את הדין החידוש – ירקות – ומתוכו נלמד בקל וחומר גם לדין תורה. הברייתא, המפרשת את המשנה, הוסיפה גם את דין המעשרות דאורייתא – אך הקדים את הירקות מחמת חביבותם כחידוש.
0 תגובות