בדף היומי מסכת עבודה זרה דף נ"ו שנינו: אמר רב נחמן אמר שמואל, הלוקח עבדים מן הגויים, אף שמלו וטבלו, עושים יין נסך עד שתשקע עבודה זרה מפיהם. וכמה, אמר ר' יהושע בן לוי, עד שנים עשר חדש. ומבואר בזה ששתים עשרה חודש הם שיעור זמן של שכחה, שאחרי שנים עשר חודש בדרך כלל העבדים ישכחו את שם עבודה זרה שהיה מורגל על פיהם בהיותם בין הגויים.
וגם בברכות, אמר ר' יהושע בן לוי ששיעור השכחה הוא שנים עשר חודש, ולכן הרואה את חבירו לאחר שנים עשר חדש אומר 'ברוך מחיה המתים'. אמר רב, אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש, שנאמר תהלים ל"ג י"ג 'נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד'. רש"י פירש שסתם כלי לאחר שנים עשר חדש משתכח מן הלב, שיאוש בעלים הוא לאחר שנים עשר חדש.
לכן מי שמצא כלי או כל מציאה חייב להכריז שלש רגלים, ואם נמצא לאחר סוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ובעצרת ובחג, כלומר לאחר שנים עשר חדש, ושוב אין צורך להכריז.
ובמבי"ט (שו"ת ח"א סי' שכו) חידש ששיעור השכחה של שנים עשר חודש מכריע גם לענין היתר עגונה. כתב על דבר העדות שהעיד משה בן ישעיה גבישון, שגוי אחד הסיח לפי תומו את יעקב כהן שיצא מחלב עם אשה אחת ללכת לחמה, ואמר שהגוי המנהיגם הוליכם בדרך אחרת להורגם, ובאו גנבים אחרים והרגו אותם ואת המנהיג. והמביט מפלפל בכך. ומסיים שכיון שלא נשמע עליו שהוא קיים יש לומר שלא תנשא זו עד מלאת י"ב חדש מיום התעלמותו, ואם לא ישמע עליו תוךז מן זה שהוא קיים, הרי הוא חשוב שנשכח זכרו בין החיים, וזכר לדבר מה שנאמר 'נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד' שהם י" ב חדש.
0 תגובות