סיפור לשבת: הנערה שברחה מן המנזר. פרק א'

חילותיו של המפקד הגרמני רומל לא קלים להכנעה ורק לקראת סוף השנה הצבא הבריטי מצליח להדוף את הכוחות הגרמניים ועד אמצע שנת 43, לאחר מלחמה עקובה מדם, הייתה כל צפון אפריקה בידי צבאות בעלות הברית.

הימים ימי מלחמת עולם השניה. החדשות מאירופה מזעזעות זו יותר מזו. נדמה כאילו כל העולם הפך לחזית מדממת. מספרי ההרוגים עולים על כל דמיון והגרמנים ממשיכים להפציץ, להחריב, לכבוש.

אלכסנדריה העיר דאגה לארח את חיילי בריטניה היגעים מהמלחמה. יותר נכון, לא היו אלה שלטונות העיר שדאגו למנוחתם של הלוחמים, אלא, הכנסייה הנוצרית פתחה בית הארחה באחד מבתי הספר השייכים לה, בעיר.

עולם חרב

גם ג'יימס מארלוו, חייל בריטי, נהג לבקר שם בקביעות. שם היה אוכל ארוחה חמה, משהו מזין אחרי הקרבות המתישים, שם היה פוגש אנשים מהיישוב, כאלה ללא נשק וללא מדים. שם התוודע לאוכלוסייה עליה הוא מנסה להגן ושם הוא הכיר את שרה מורג'ו, נערה יהודייה מאלכסנדריה וביקש לשאתה לאישה.

שרה גדלה כל חייה בסביבה נוצרית. אמה, טובה, לימדה אנגלית במשך 25 שנה במוסדות הנוצריים והשפעתם של כוחות הטומאה הכריעו לבסוף: שרה ואימה הוטבלו ר"ל לנצרות.

רפאל הבעל-אב, שבע התלאות ישב שבעה על התנצרותן של השתיים, ומיד לאחר מכן ארז את מטלטליו ושני בניו הנותרים ועלה לארץ הקודש, ארץ ישראל. לא יכול היה לשאת עוד את עגמת הנפש הזו למול עיניו. בתו, שרה, הבכורה שבילדיו המירה את דתה יחד עם אימה!

שרה הייתה הבכורה מבין עשרה ילדים. עשרה ילדים נולדו למשפחת מורג'ו, אך לא כולם נשארו בחיים. שבעה מהם נפטרו בזה אחר זה מסיבות שונות ומשונות וכשאישתו טובה הרתה את הילד העשירי, הורה להם הרב שלא יכינו דבר ללידתו, מחשש לעין הרע, כנראה.

הילד נולד, בריא ושלם והרב הורה לקרוא לתינוק חיים שמואל.

וכך היה. האב אף הוסיף ונשבע לצום ולהתענות מידי יום שני וחמישי באם הילד יישאר בחיים. מאוחר יותר, העיד חיים שמואל, שעד סוף ימיו צם אביו פעמיים בשבוע מידי שני וחמישי, כפי שנדר.

המלחמה תמה, ג'יימס נושא לאישה את שרה וחוזר לארצו. לארצו אך, לא למשפחתו. מזו לא נותר שריד לחזור אליו, כולם נהרגו במלחמה הארורה.

ג'יימס הינו הנצר היחיד שעודנו בחיים והוא חש כי לא סתם דווקא הוא נבחר להמשיך ולחיות, והוא מחליט להקדיש את חייו לאמונתו. הוא מתמנה לכומר.

חיי נזירות

טוני ארזה את בגדיה לתיק קטן, דוחסת לתוכו ציוד אישי הכרחי ומזכרות קטנות מהבית. נטלה כמה ספרים מהמדף, בדקה את "כשרותם" ולאחר שהחליטה שהם מתאימים למוסד שלחוקיו היא מתחייבת, הכניסה גם אותם ורכסה את התיק.

דרך ארוכה לפניה, שנים רבות יעברו עד שתשוב לעיירת מולדתה – לופבורו.

שרה-סאלי, אימה, עמדה בפתח החדר מונעת בכוח מדמעותיה לגלוש בחופשיות. לא קל. לא קל לה לשלוח את בת זקוניה מהבית בגיל צעיר כל כך. רק בת שש-עשרה.

הדבר היחיד שעזר לה להתגבר על הקושי היה תחושת השליחות ודבריו של הכומר מנוטינגהם: "היא אמנם רק בת 16 אבל, בוגרת מספיק. אני זקוק לה ולכשרונות שלה, היא מכשירה לעצמה גן עדן כבר מעכשיו".

לטוני עצמה הייתה קשה פחות. לא שהיא לא תתגעגע לבית בו נולדה וגדלה במשך 16 שנה, אבל, האמונה מנחה אותה אחרת: אל לה להיכנע לחולשותיה האנושיים, רצון העליון עולה על כל רצון אישי ומבטל כל תכנון.

אל תשכחו: טוני היא לא סתם נערה נוצריה, היא בתו של הכומר ג'יימס העומד בראש כנסיית לופבורו!

הכנסייה היא ביתם השני. הם אינם מבקרים בה אחת לשבוע בימי ראשון, אלא, מידי ערב. באי הכנסייה היו בני בית בביתם. היא אהבה את המולת האורחים, את החדשות שהיו מביאים אתם מהחיים שמחוץ לעיירה.

אורחים אלו היו מקור הידיעות היחיד של משפחת מארלוו. טלוויזיה ועיתונים הנם מוקצה מחמת מיאוס וגם ספרים שאינם "דתיים" אינם רשאים לעבור את מפתן הבית או להיות נושא שיחה בין בני המשפחה.

ועכשיו, טוני הצעירה עוזבת את ביתה השמח ושוקק החיים ונוסעת לנוטינגהם, למנזר להכשרת מיסיונרים.

לא קל להתקבל למנזר בנוטינגהם, ועוד יותר מזה לא קל לשרוד שם. שורה של כללים, תנאים ומחויבויות נחתו עליה בזה אחר זה, כולאים אותה במקום בחומות של קשיחות, מלבד חומות הלבנים המקיפות את הבניין.