פעם חשבתי שביבי הוא המנהיג הטוב ביותר להוביל את מדינת היהודים. כאשר ניצח את שמעון פרס – שהיה יחד עם יוסי ביילין ממובילי הקמת מדינה פלסטינית, האמנתי שביבי הוא המנהיג האסטרטגי והחזק שישראל צריכה. באותה תקופה, הוא אכן היה.
אבל היום, לצערי, דברים השתנו.
במהלך השנים, ראינו דפוס חוזר של החלטות שהחלישו את עמדתנו והכניסו אותנו לסכנה ממשית. הוא הצביע בעד הגירוש מגוש קטיף. הוא תמך בהסכם וואי. הוא נשא את נאום בר-אילן, שבו העניק לגיטימציה לפתרון שתי המדינות. הוא ניהל מלחמות חוזרות בעזה ובלבנון מבלי להגיע להכרעה. הוא גם תזמר את עסקת שליט, במסגרתה שוחררו מעל אלף מחבלים – כולל הרוצח יחיא סינוואר – ובכך יצר תקדים מסוכן של כניעה לסחיטה באמצעות חטיפות. ואז בא האסון של 7 באוקטובר.
זה לא היה רק כישלון מודיעיני. זה היה כישלון בהרתעה, בהיערכות, ובחזון. חמאס התחמש, התארגן והתכונן. האותות היו גלויים. האחריות – הייתה של הממשלה, ובראשה עמד נתניהו.
והכאב לא הסתיים שם.
יותר מתשַׁע-מאות חיילים – מיטב בנינו – כבר הקריבו את חייהם במלחמה הזו. הם נתנו את נפשם כדי להציל אזרחים, להגן על הגבולות, ולעמוד מול הרוע. אסור לנו לשכוח אותם. עלינו לעמוד לצד משפחותיהם, שחיות יום-יום עם כאב שאין לו מרפא. הקרבתם מוחלטת. אין להרשות שתהיה לשווא.
ובו בזמן, הממשלה אישרה את שחרורם של מחבלים מורשעים – שחלקם כבר חזרו, או יחזרו, לפעול נגדנו. החטופים ומשפחותיהם ראויים לכל אהבתנו, תפילתנו, וחיבוקנו הלאומי. אבל מנהיגות אמיתית דורשת לדעת כיצד להגן על החיים, תוך שמירה על עתיד המדינה. חמלה חייבת להיות מלווה באחריות.
אז נכון, היו דברים רבים וטובים שנתניהו הוביל, אם זה מהלכים חשובים עם מדינות בעולם - שחיזקו את ביטחון ישראל, או החיסולים של ראשי הטרור, התקיפות באיראן, בהם זכינו לסיעתא דשמיא גדולה. לצערנו, המשטר בטהרן נשאר על כנו, ממשיך לממן טרור, ולקרוא בגלוי להשמדת ישראל.
ועכשיו שוב חוזרת השיחה על "אוטונומיה אזרחית פלסטינית” – ישות מדינית מדומיינת בלב ארץ התנ”ך. זו אשליה מסוכנת. כל ויתור טריטוריאלי בעבר הוביל לרקטות, מנהרות, ופיגועים. אין דבר כזה “אוטונומיה פלסטינית מפורזת” לצד ישראל בטוחה. לא היה. לא יהיה.
כזכור, לפני שבוע, כאשר נשאל נתניהו על האפשרות למימוש תכנית שתי המדינות, השיב טראמפ: "אני לא יודע, זו שאלה לביבי", וראש הממשלה מיהר להבהיר: "הפלסטינים צריכים את כל הסמכויות לשלטון עצמי, אך בלי אף סמכות לאיים עלינו. זה אומר שהשליטה הביטחונית הכוללת תמיד תישאר בידינו".
זה לא עניין פוליטי. זו שאלה קיומית.
ולמרות שקשה לומר זאת – חייבים לומר: נתניהו היה צריך להתפטר ב־8 באוקטובר. זו הייתה הדרך האחראית. היה עליו לאפשר לעם להתאחד מחדש עם הנהגה חדשה, ולבנות מחדש את האמון. הרגע הזה עבר, אבל הצורך נותר.
ישראל נמצאת כעת בצומת דרכים. העולם צופה. אויבינו צופים. אך יותר מכולם, העם שלנו צופה, ומחפש בהירות, עוצמה, ואמת.
אנחנו חייבים זאת לנופלים.
אנחנו חייבים זאת לחטופים.
אנחנו חייבים זאת לעצמנו.
אנחנו זקוקים למנהיגות שמבוססת לא על הישרדות – אלא על עקרונות.
אנחנו זקוקים לאומץ – לא לחישובים.
אנחנו זקוקים לאחריות – לא כהתחשבנות, אלא כתשתית לבנייה מחודשת.
אני כותב את הדברים לא כפוליטיקאי – אלא כיהודי שדואג לעתיד הארץ והעם. ואני כותב זאת גם כשליח האישי של הרבי מליובאוויטש על שלימות הארץ – שליחות שמבוססת על אחריות, אמת, ואהבה עמוקה לעם ישראל.
הגיע הזמן להנהיג.
הגיע הזמן להחזיר את האמונה.
הגיע הזמן לבטח את העתיד.
0 תגובות