לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי וכו' (דברים יד' כא')
רש"י על התורה מפרש כי הגר המוזכר בפסוק אינו גר שהתגייר כדי להיות יהודי כיוון שגר כזה הוא יהודי לכל דבר ועניין וממילא הוא גם אסור באכילת נבילות אלא הגר שהתורה מדברת עליו הוא גר תושב שקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה אבל הוא אוכל נבילות.
הגמרא במסכת עבודה זרה סז: מביאה כי רבי שמעון לומד מהפסוק "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה" שרק נבילה הראויה למאכל היא האסורה מדין מאכלות אסורות אבל נבילה שהסריחה והגר המוזכר בפסוק לא יאכלנה הרי פקע ממנה איסור מאכלות אסורת.
ומבאר החינוך במצווה תעב' שרבי שמעון למד את דינו מתוך ההוראה של התורה לתת את הנבילה לגר כי לכאורה מדוע התורה צריכה להורות לאדם מה לעשות עם הנבילה די בכך שהתורה תאמר כי הנבילה אסורה באכילה וממילא כל אדם יבחר לעצמו האם למכור או לתת אותה.
אלא אומר החינוך שמתוך הוראת התורה למד רבי שמעון כי הגר משמש בתפקיד של מודד תוקף האיסור ואם ניתן לתת את הנבילה לגר משמע שהנבילה ראויה לאכילה וממילא יש עליה איסור מאכלות אסורות.
אך אם הנבילה הסריחה וכבר לא ניתן לתת אותה לגר משמע שהיא כבר איננה ראויה לאכילה וממילא פקע ממנה איסור הנבילה והאוכלה לא עובר על איסור מאכלות אסורות.
ומתוך דינו של רבי שמעון נלמד דין נוסף. שאם דבר מאכל האסור באכילה, נותן טעם לפגם בתבשיל ששאר המרכיבים שלו מותרים באכילה, הרי התבשיל מותר באכילה ולא חוששים לטעם האסור שנמצא בתבשיל.
והסברא היא שנתינת טעם לפגם דומה לנבילה המסרחת ,דכמו שבנבילה המסרחת הקלקול שבה מפקיע את איסור האכילה, כך בנותן טעם לפגם, הטעם המקולקל מפקיע את האיסור ולכן התבשיל מותר באכילה.
האם פגימה במקצת נחשבת כנותן טעם לפגם
רש"י בעבודה זרה סז. וכן הרשב"א בתורת הבית בית ד' שער א' ועוד ראשונים כתבו שההיתר של נותן טעם לפגם הוא לא רק אם דבר האיסור פגם את טעם התבשיל לחלוטין ופסלו לאכילת אדם אלא גם אם הטעם הפגום השפיע רק במקצת על טעם התבשיל ועדיין התבשיל ראוי לאכילה בכל זאת אומרים שנותן טעם לפגם מותר והתבשיל מותר באכילה לכתחילה.
והוכיחו הראשונים כי פגימה במקצת הוי פגימה מדין קדירה שאינה בת יומה שמותר לבשל בה למרות שבלעה איסור וההסבר הוא שבזמן הבישול הקדרה בולעת את טעם התבשיל שמבושל בה ולכן קדירה שבישלו בה דבר איסור בתוך העשרים וארבע שעות האחרונות הרי אסור לבשל בה מפני שבעת הבישול החדש טעם האיסור שבלוע בקדירה ייצא ויתערב עם התבשיל שבקדרה.
אבל קדירה שלא בישלו בה במשך העשרים וארבע שעות האחרונות מותר לבשל בה תבשיל חדש למרות שבעת הבישול ייפלט טעם האיסור ויתערב עם התבשיל והסברא היא כי טעם שבלוע במשך עשרים וארבע שעות בקדירה הרי הוא מתקלקל ונפגם וממילא בעת הבישול החדש ייפלט אל התבשיל טעם פגום שהוא מותר מדין נותן טעם לפגם
ומכאן מוכיחים הראשונים שפגימה במקצת הוי פגימה כי הרי ברור שהטעם הפגום שנפלט מקדירה שאיננה בת יומה הוא משפיע רק טעם קלוש על התבשיל החדש שמתבשל בקדירה ובכל זאת התבשיל החדש מותר באכילה ואם כן מוכח שגם פגימה במקצת הוי פגימה ויש בכוחה להתיר את האיסור מדין נותן טעם לפגם.
ביאור דין פגימה במקצת הוי פגימה
הראשונים הקשו על חידוש הדין שלהם שפגימה במקצת הוי פגימה, שהרי את היתר נותן טעם לפגם למד רבי שמעון בגמרא עבודה זרה סז: מדין נתינת הנבילה לגר וכמו שהוסבר לעיל שנבילה הראויה לאכילה ממילא היא גם ראויה לנתינה לגר ועל נבילה כזו אמרה התורה שיש עליה דין של איסור אכילה אבל נבילה שאיננה ראויה לאכילה וממילא גם איננה ראויה לנתינה לגר הרי פוקע ממנה שם איסור נבילה.
ואם כן מקשים הראשונים כיצד ניתן לומר שפגימה במקצת הוי פגימה והרי כל יסוד הדין נלמד מנבילה שאיננה ראויה לאכילה מפני שהיא פגומה לגמרי ורק אז פוקע ממנה שם נבילה אבל בפגימה במקצת לכאורה צריך למצוא מקור אחר כדי להתירה באכילה.
ומתרצים הרמב"ן והרשב"א שצריך לחלק את דין פגימה המתרת לשני היתרים שונים. ההיתר הראשון הוא היתר בשר הנבילה בעצמה ועל זה נפסק כי אם הנבילה פגומה לגמרי ואין היא ראויה לאכילה הרי אז בשר הנבילה מותר באכילה.
וההיתר השני הוא היתר הטעם האסור ועל זה נפסק כי אם הטעם האסור פוגם אפילו במקצת את טעם התבשיל הרי התבשיל מותר כי פגימה במקצת מתירה את הטעם האסור וממילא נבין עוד כי פגימה במקצת איננה מתירה את גוף האיסור או את בשר הנבילה בעצמה אלא יש בכוחה להתיר רק את הטעם האסור שמעורב בתבשיל.
ביאור האחרונים בשיטת הרמב"ן והרשב"א
ומבאר החוות דעת ביו"ד סימן קג' בשיטת הרמב"ן והרשב"א שכאשר יש טעם אסור אשר משביח את התבשיל אז נאמר הדין של טעם כעיקר וכל התבשיל כולו נאסר אבל כאשר הטעם האסור הוא פוגם את טעם התבשיל הרי אין השפעת הטעם על התבשיל מוגדרת כנתינת טעם אלא השפעת הטעם מוגדרת כפגימה בתבשיל וממילא אם האיסור פוגם הרי הוא מותר מדין נותן טעם לפגם.
ומתוך כך עולה ההבנה שהיתר פגימה במקצת נובע מזה שהפגימה איננה מוגדרת כנתינת טעם אלא היא מוגדרת כפוגמת ומקלקלת ורק השפעת טעם טוב היא המוגדרת כנתינת טעם שיש בכוחה לאסור.
אלא שמקשים הרעק"א ועוד אחרונים שגם אם פגימה במקצת הטעם היא מותרת אבל פעמים ויש בתוך התבשיל את דבר האיסור בעצמו ואז גם אם טעמו מותר כי הוא פוגם במקצת אבל גוף האיסור איננו מותר כי הפגימה היא רק במקצת ואם כן כיצד התבשיל מותר באכילה.
ומתרצים האחרונים שגוף האיסור מתבטל ברוב כדין כל האיסורים שבטלים ברוב אלא שצריך להפקיע קודם את איסור הטעם על ידי זה שהוא פוגם במקצת כי אם הטעם של דבר האיסור לא היה מתבטל הרי אז לא היה ניתן לעשות דין ביטול ברוב לגוף האיסור וזאת משום שדבר איסור הנותן טעם בתבשיל צריך הוא ביטול בשישים ולא סגי בביטול של רוב דהוי ביטול של חד בתרי.
הר"ן מתרץ תירוץ נוסף על קושיית הראשונים מדוע פגימה במקצת הוי פגימה והרי מקור דין נותן טעם לפגם נלמד מנבילה שנפגמה כולה ולא רק מקצתה.
ומבאר הר"ן שאיסור מאכלות אסורות הוא איסור הנאת אכילה ולכן אם דבר האיסור התקלקל לגמרי וכגון בנבילה שנפגמה כולה הרי אין באכילת בשרה כל הנאה ולכן בשר הנבילה שנפגמה הוא מותר באכילה.
אך אם דבר האיסור נפגם רק במקצת הרי באכילתו עדיין נשארת קצת הנאה וממילא איסור האכילה עדיין קיים ולפי זה מובן כי בנבילה שנפגמה במקצתה בשר הנבילה יהיה אסור באכילה כי עדיין יש הנאת אכילה מדבר האיסור.
אבל בפגימה במקצת בתוך תבשיל או תערובת משתנה הדין לחלוטין וזאת משום שבתערובת אין האדם חפץ בטעם האיסור שנתערב אלא רוצה הוא בסילוקו המוחלט כדי שלא תהיה השפעה על טעם התבשיל וממילא אין האדם נהנה כלל וכלל מדבר האיסור אלא ההיפך הוא הנכון כי מצטער הוא על טעם האיסור שמעורב בתבשיל ומשפיע לרעה על טעמו ומאחר ואין האדם נהנה כלל מדבר האיסור הרי פוקע איסורו ולכן פגימה במקצת בתוך תערובת הוי פגימה המתרת.
סיכום שיטות הראשונים בגדר ההיתר של נותן טעם לפגם
מתוך תירוצי הרמב"ן הרשב"א והר"ן עולה כי קיימת מחלוקת בגדר ההיתר של נותן טעם לפגם.
הרמב"ן והרשב"א סוברים שנותן טעם לפגם מותר כי התורה אסרה רק טעם לשבח אבל טעם לפגם לא נאסר כלל. ובמקרה שגוף האיסור נמצא בתערובת או בתבשיל הרי הוא מתבטל מדין ביטול ברוב.
הר"ן סובר שנותן טעם לפגם מותר מפני שהתורה אסרה הנאת מאכל מאיסור אכילה אך אם לא נהנה או בגלל שדבר האיסור פגום לחלוטין או בגלל שדבר האיסור מעורב בתבשיל ומשפיע לרעה על טעמו(ולא בגלל שדבר האיסור אינו ערב לחיכו) הרי התורה לא אסרה במצב כזה. וממילא אם דבר האיסור מעורב בתבשיל ומשפיע לרעה על טעמו אזי אפילו גוף הדבר האסור נהיה מותר באכילה מפני שאין לאדם כל הנאה ממנו.
לרמב"ן והרשב"א טעם פגום לא נאסר. ולר"ן כשאין הנאה אין איסור.