הזוהר של ל"ג בעומר: "ההוא יומא דרבי שמעון בעא לאיסתלוקא מעלמא" 

תפילה קודם לימוד קבלה מהאר”י זלה”ה

כַּד אִתְתַּקַּן חִוָּורָא דָּא - כאשר נתקן ונתלבש האור הלבן הזה שבגולגלתא דאריך אנפין שהוא אור חסד דעתיק, בִּנְהִירוּ דָּא - באור הזה שבמוחא סתימאה, בֲּטַשׁ מַאן דִּבְטַשׁ - הכה מי שהכה, דהיינו אור מן הכתר דאריך אנפין בְּהַאי מוֹחָא - במוח החכמה הסתום הזה של אריך אנפין, וְאִתְנְהִיר - ועל ידי זה האיר באור של החסד שבו, וְתַלְיָיא מִמַּזָּלָא יַקִּירָא - ועל ידי זה נתלה מן המזל השמיני שבדיקנא דאריך אנפין, עוד מוֹחָא אָחֳרָא - מוח אחר שהוא חכמה דאבא דאצילות, דְּאִתְפְּשַׁט וְנָהִיר - שהוא התפשט והאיר לִתְלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין- אל שלושים ושנים נתיבות חכמה. כַּד אִתְנְהִיר - וכאשר מאיר אבא דאצילות נָהִיר מִמַּזָּלָא יַקִּירָא - הארתו היא מן המזל היקר, שהוא התיקון השמיני דדיקנא דאריך אנפין.

נמצא עד עתה: אִתְנְהִירוּ תְּלָת רֵישִׁין עִלָּאִין - האירו שלושה ראשים העליונים שהם אבא ואימא והמזלא, ומפרש: תְּרֵין רֵישִׁין - שני ראשים שהם אבא ואימא, וְחַד דְּכָלִיל לוֹן - וראש אחד שהוא המזל הכולל את שניהם ומכסה עליהם, וּבְמַזָּלָא תַּלְיָין וְאִתְכְּלִילָן בֵּיהּ - ואבא ואימא הם תלויים במזל ונכללים בו.

מִכָּאן - מפרצוף אבא והלאה שָׁארֵי לְאִתְגַּלְּיָיא יַקִּירוּ דְּדִיקְנָא - מתחיל להתגלות היקר והכבוד של הדיקנא, דְּאִיהוּ מַזָּלָא סְתִימָאָה - שהוא המזל העליון התיקון השמיני הסתום בתוך המזל התחתון שהוא התיקון הי"ג, וְאִינּוּן מִתְתַּקְּנָן - ואבא ואימא נתקנים בקבלת המוחין שלהם מאת המזלות האלו.

כְּמָה דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - כמו שבאריך אנפין תְּלָת רֵישִׁין מִתְעַטְּרִין בֵּיהּ - שלושה ראשים מתעטרים בו שהם גולגלתא ומוחא והמזלות שבדיקנא שהם בחינת דעת שלו, הָכִי כֹּלָּא בִּתְלָת רֵישִׁין - כך כל שאר הפרצופים הם בשלושה ראשים, וְכַד אִתְנָהֲרָן - וכאשר הם מאירים בקבלת מוחין, תַּלְיָין כֻּלְּהוּ דָּא בְּדָא בִּתְלָת רֵישִׁין - אזי תלויים כל הפרצופים זה בזה ונעשים בבחינת שלושה ראשים, תְּרֵין מִתְּרֵין סִטְרִין - שתי בחינות חכמה ובינה משני הצדדים ימין ושמאל, וְחַד דְּכָלִיל לוֹן - ופרצוף אחד שהוא הדעת הכולל אותם שהוא המכריע ביניהם בקו האמצעי.

כשנבאר שיורד אור מן העתיקא אל הדיקנא אין הכוונה אל בחינת הרישא דלא אתידע שהרי הוא נעלם מאוד, אלא הכוונה אל האור הנמשך מן הגולגלתא והמוחא סתימאה בלבד (יפה שעה).

וְאִי תֵּימַא - ואם תאמר ותשאל, מַאן - מי הוא הנקרא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא שנתבאר שהשפע הנמשך ממנו יורד דרך המזלא. ומשיב: תָּא חֲזִי- בא וראה מיהו בחינת עתיקא קדישא הנזכר, לְעֵילָּא - למעלה מהמוחא לְעֵילָּא - ולמעלה מהגולגלתא, אִית - יש פרצוף עתיק דְּלָא אִתְיְדַע - שלא נודע מהותו לאריך אנפין, וְלָא אִשְׁתְּמוֹדַע - ואינו ניכר ומושג לאבא ואימא, וְלָא אִתְרְשִׁים - ואינו נרשם אפילו בקוץ היו"ד של הוי"ה, וְהוּא כָּלֵיל כֹּלָּא - והוא כולל את הכל, וּתְרֵין רֵישִׁין בֵּיהּ כְּלִילָן - ושני הראשים שהם גולגלתא ומוחא דאריך אנפין כלולים בו, וּכְדֵין כֹּלָּא הָכִי אִתְתַּקַּן - ואזי על ידי זה כל שאר הראשים נתקנים על דרך זה, וְהַהוּא לָאו בְּמִנְיָינָא - ואותו פרצוף עתיק אף שהוא כולל את כולם בכל זאת אינו במנין עשר ספירות דאצילות, וְלָא בִּכְלָלָא - ואינו נכלל בכללות אותיות ההוי"ה, וְלָא בְּחוּשְׁבַּן - ואינו בחשבון של ארבעת העולמות, ואי אפשר לדבר בו בפה אֶלָּא בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא - אלא רק בהרהור הלב, עַל דָּא אִתְמַר - על זה נאמר: 'אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְּרָכַי מֵחֲטֹא בִלְשׁוֹנִי', כי הדיבור בו נחשב לחטא, ואם כן העתיקא קדישא שנתבאר שנמשך אורו דרך המזלא אינו אלא אורות הגולגלתא והמוחא סתימאה דאריך אנפין.

תחילת ההארה יורדת אל פרצוף אבא ורק לאחר מכן אל אימא, כי אבא יונק את שפעו מן המזל העליון שהוא התיקון השמיני דדיקנא דאריך אנפין (יין הרקח).

אֲתַר דְּשֵׁירוּתָא אִשְׁתְּכַח - המקום שבו נמצא ראשית הגילוי שמתגלה מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - מן האור של העתיק הקדוש אריך אנפין, דְּאִתְנְהִיר מִמַּזָּלָא - שהוא המקום המאיר מן המזל העליון, הוּא נְהִירוּ דְּחָכְמְתָא - הוא אור של החכמה דאצילות, דְּמִתְפַּשַּׁט לִתְלָתִין וּתְרֵין עֵיבֶר - שהוא מתפשט אל שלושים ושנים צדדים, וְנָפְקָא מֵהַהוּא מוֹחָא סְתִימָאָה - והאור הזה שורשו העליון יוצא מן המוחא סתימאה דאריך אנפין, מִנְּהִירוּ דְּבֵיהּ - מן האור אשר בתוכו.

וּמָה דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - ומה שהעתיק הקדוש נָהִיר בְּקַדְמִיתָא - מאיר בתחילה, דָּא הִיא - זו היא ההארה במזל השמיני הזה, וְשֵׁירוּתָא מִמַּה דְּאִתְגַּלְּיָיא - ובו ההתחלה של גילוי שם הוי"ה, וְאִתְעֲבִיד לִתְלָת רֵישִׁין - ואחר כך עם הבינה והמזלא נעשו שלושה ראשים, בבחינת חכמה בינה ודעת, וְרֵישָׁא חֲדָא כָּלֵיל לוֹן - וראש אחד מהם שהוא המזלא כולל אותם, וְאִלֵּין תְּלָת מִתְפַּשְּׁטָן לִזְעֵיר אַנְפִּין - ומשלושת הראשים האלו מתפשטים מוחין אל זעיר אנפין, וּמֵאִלֵּין נָהֲרִין כֹּלָּא - ואחר שנתגלו בזעיר אנפין מאירים מהם כל הספירות שלו.

עתה מבאר איך מאלו השלושה מאירים כל הספירות בזעיר אנפין (יין הרקח).

קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן לכבוד ביאת השכינה, וִיתֵיב וְחָיֵיךְ וַחֲדִי - ולאחר שישב שחק ושמח על שבאה השכינה לכבודו, אֲמַר - שאל: אָן אִנּוּן חַבְרַיָּא - היכן הם החברים שהיו עמנו באידרא רבא, קָם רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאַעֵיל לוֹן - והכניס אותם עם שאר החכמים כדלהלן, יַתְבוּ קַמֵּיהּ - וישבו כולם לפני רבי שמעון, זָקִיף יְדוֹי רַבִּי שִׁמְעוֹן - נשא רבי שמעון את ידיו כלפי מעלה וּמְצַלֵּי צְלוֹתָא - והתפלל תפילתו, וַהֲוָה חָדֵי - והיה שמח, וַאֲמַר: אִנּוּן חַבְרַיָּא דְאִשְׁתְּכַחוּ בְבֵי אִדָּרָא יִזְדַּמְּנוּן הָכָא - רק החברים ההם שנמצאו עמי בבית האידרא רבא יזדמנו עתה עמי כאן.

אִתְגְּלִיף הַאי חָכְמְתָא - החכמה הזו דאצילות נחקק וְאַפֵּיק חַד נַהֲרָא - והוציא ממנו נהר אחד, שהוא היסוד שלו דְּנָגִיד וְנָפִיק לְאַשְׁקָאָה גִּנְּתָא - שהוא נמשך ויוצא בסוד הזיווג בכדי להשקות את הגן שהוא הבינה, וְעָיֵיל בְּרֵישָׁא דִּזְעֵיר אַנְפִּין - ולאחר היחוד עם הבינה יוצא מוח החכמה ונכנס בראשו של זעיר אנפין, וְאִתְעֲבִיד חַד מוֹחָא - ונעשה בו מוח אחד הנקרא חכמה, וּמִתַּמָּן אִתְמְשִׁיךְ וְנָגִיד בְּכָל גּוּפָא - ומשם הוא נמשך ומתפשט בכל הגוף, וְאַשְׁקֵי כָּל אִינּוּן נְטִיעָאן - ומשקה את כל אותן הנטיעות שהם חסד ונצח אשר בקו ימין של זעיר אנפין, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן' וְגוֹ'.

תּוּ אִתְגְּלִיף הַאי חָכְמְתָא - ועוד נחקק החכמה הזו דאצילות, וְאִתְמְשַׁךְ - ונמשך מן הבינה שלו וְעָיֵיל בְּרֵישָׁא דִּזְעֵיר אַנְפִּין - ונכנס בראשו של זעיר אנפין, וְאִתְעֲבִיד מוֹחָא אָחֳרָא - ונעשה מוח אחר הנקרא בינה, הַהוּא נְהִירוּ דְּאִתְמַשְׁכָא מִנֵּיהּ - ואותו האור הנמשך מתפשט על דרך מה שנתפשט המוח הראשון.

והמוח השלישי שבזעיר אנפין נעשה באופן הזה: כי אִלֵּין תְּרֵין מְשִׁיכָן אִתְגְּלִיפוּ - שתי ההמשכות האלו שהם חסדים וגבורות שבדעת נחקקו, מִתְחַבְּרָן בְּחַד - וכאשר נכנסים אל הדעת דזעיר אנפין מתחברים להיות כאחד, רֵישָׁא דַּעֲמִיקָא דְּבֵירָא - בראש יסוד דאימא הנקרא ראש עומק הבור, דִּכְתִיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ', וְעָיֵיל בְּרֵישָׁא דִּזְעֵיר אַנְפִּין - ונכנס בראשו של זעיר אנפין, וְאִתְעֲבִיד מוֹחָא אָחֳרָא - ונעשה מוח אחר הנקרא דעת, וּמִתַּמָּן אִתְמְשִׁיךְ וְעָיֵיל לְגוֹ גּוּפָא - ומשם נמשך ונכנס לתוך הגוף, וּמַלְיָיא כָּל אִינּוּן אִדָּרִין וְאַכְסַדְרִין דְּגוּפָא - ומתמלאים כל אותם חדרים ואכסדראות של הגוף, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ'.

בתחילה אמר ששלושת הראשים שהם חכמה ובינה ומזלא מאירים בזעיר אנפין ועד עתה ביאר איך החכמה והבינה מאירים בו, ועתה רוצה לבאר איך גם המזלא מאיר בזעיר אנפין (יין הרקח).

וְאִלֵּין - וכל אלו המוחין נָהֲרִין מִנְּהִירוּ דְּהַהוּא מוֹחָא עִלָּאָה סְתִימָאָה - מקבלים הארות מהאור של אותו המוח העליון הסתום של אריך אנפין, דְּנָהִיר בְּמַזָּלָא - שהוא מאיר אל המזל שהוא התיקון השמיני של הדיקנא, וְכֹלָּא דָּא בְּדָא תַּלְיָין - ועל ידי זה כל הפרצופים תלויים זה בזה, וְאִתְקְשַׁר דָּא בְּדָא וְדָא בְּדָא - ומקושרים זה בזה וזה בזה, עַד דְּיִשְׁתְּמוֹדַע דְּכֹלָּא חַד - עד שיהיה ניכר שהכל כמו פרצוף אחד, וְכֹלָּא הוּא עַתִּיקָא - וכל האורות של פרצופי האצילות אינם אלא ממה שמאיר בהם אריך אנפין, [דף רצ, א] וְלָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ כְּלוּם - ולא נפרד ממנו כלום.

אִלֵּין תְּלָת נְהוֹרִין - שלושת האורות האלו שהם חכמה בינה ודעת של זעיר אנפין, נָהֲרִין לִתְלָת אָחֳרָנִין - מאירים אל שלוש ספירות אחרות דְּאִקְּרוּן אֲבָהָן - שנקראו אבות שהם חסד גבורה ותפארת, וְאִלֵּין נָהֲרִין לִבְנִין - ואלו מאירות לספירות נצח הוד ויסוד שנקראו בנים, וְכֹלָּא נָהִיר מֵאֲתַר חַד - והכל מאיר לזעיר אנפין ממקום המזל דאריך אנפין. כי כַּד אִתְגַּלְּיָיא הַאי עַתִּיקָא - כאשר מתגלה העתיק הזה שהוא המזל דאריך אנפין שבו החסד העליון דעתיק הנקרא רַעֲוָוא דְּרַעֲוָון - רצון של כל הרצונות, כֹּלָּא נָהִיר - הכל מאיר, וְכֹלָּא אִשְׁתְּכַח בְּחֵדוּ שְׁלִימְתָא - והכל נמצא בשמחה שלימה.

אריך אנפין נקרא 'הוא' בלשון נסתר, ומן החכמה דאצילות ולמטה ששם תחילת הגילוי נקרא בפסוק בשם 'אתה' בלשון נוכח.

הַאי חָכְמְתָא אִקְּרִי עֵדֶן - החכמה הזו דאצילות נקראת בתורה בשם עדן, וְהַאי עֵדֶן אִתְמְשַׁךְ - והעדן הזה הוא נמשך מֵעֵדֶן עִלָּאָה - מן העדן העליון שהוא המוח של אריך אנפין סְתִימָאָה דְּכָל סְתִימִין - הסתום מכל הסתומים, וּמֵהַאי עֵדֶן אִקְּרִי שֵׁירוּתָא - ומן העדן הזה נמשך החכמה דאצילות הנקראת 'ראשית', דִּבְעַתִּיקָא - כי אצל העתיק אריך אנפין לָא אִקְּרִי - אינו נקרא שיש בו ראשית וסוף וְלָא הַוֵי שֵׁירוּתָא וְסִיּוּמָא - ואין בו ראשית וסוף, וּבְגִין דְּלָא הַוֵי בֵּיהּ שֵׁירוּתָא וְסִיּוּמָא - ולפי שאין בו ראשית וסוף, לָא אִקְּרִי - על כן אריך אנפין אינו נקרא בשם 'אַתָּה' בלשון מגולה לנוכח, בְּגִין דְּאִתְכַּסְיָיא וְלָא אִתְגַּלְיָיא - לפי שהוא נתכסה ולא נתגלה וְאִקְּרִי - ונקרא בלשון נסתר: 'הוּא', וּמֵאֲתַר דְּשֵׁירוּתָא אִשְׁתְּכַח - וממקום החכמה דאצילות שבו נמצא בחינת ה'ראשית', אִקְּרִי - נקרא בשם 'אַתָּה', וְאִקְּרִי - ונקרא בשם: 'אָב', דִּכְתִיב: 'כִּי אַתָּה אָבִינוּ', הרי שהמקום הנקרא אתה נקרא גם בשם אב.

בספר הסודות של רב ייבא סבא כתוב שזעיר אנפין נקרא אתה, ולא היתה הכוונה למעט את אבא דאצילות אלא שעדיין לא היה ידוע מענין פרצופי אבא ואימא שבין אריך אנפין לזעיר אנפין (יפה שעה).

בְּאַגַּדְתָּא דְּבֵי - בספר הסודות של בית מדרשו של רָב יֵיבָא סָבָא כתוב: כְּלָלָא דְּכֹלָּא - הכלל של כל שמות הספירות, זְעֵיר אַנְפִּין אִקְּרִי - זעיר אנפין נקרא בשם 'אַתָּה', ואילו עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְּאִתְכַּסְיָיא אִקְּרִי - העתיק הקדוש אריך אנפין שנתכסה נקרא 'הוּא', וְשַׁפִּיר - ודבריו יפים, וְהַשְׁתָּא קְרֵינַן בַּאֲתַר דָּא דְּשֵׁירוּתָא אִשְׁתְּכַח - ועתה שנתבאר שיש ביניהם פרצוף אבא אנו קוראים את המקום הזה של אבא בשם: 'אַתָּה', אַף עַל גַּב דְּאִתְכַּסְיָיא - אף על גב שאבא מכוסה תחת הדיקנא, מכל מקום מִנֵּיהּ הַוֵי שֵׁירוּתָא - ממנו ראשית הגילוי, וְאִקְּרִי - ולכך הוא נקרא אָב, וְהוּא אָב לַאֲבָהָן - והוא כמו אב אל הספירות של זעיר אנפין הנקראים אבות, וְהַאי אָב נָפִיק מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - והאב הזה שהוא פרצוף אבא יוצא מעתיק הקדוש שהוא אריך אנפין, דִּכְתִיב: 'וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא', וּבְגִין כָּךְ לָא אִשְׁתְּמוֹדַע- ולפי שהחכמה נאצלת מן האין על כן אינה ניכרת.

נַפְקוּ כֻּלְּהוּ - יצאו כולם, וְאִשְׁתְּאַרוּ - ונשארו עם רבי שמעון רק רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ, וְרַבִּי אַבָּא, וְרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי חִיָּיא, כי אלו החכמים היו עמו באידרא רבא. אַדְּהָכִי עָאל - בתוך כך נכנס רַבִּי יִצְחָק, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן: כַּמָּה יָאוּת חוּלָקָךְ - כמה יפה חלקך שבגן עדן, כַּמָּה חֵידוּ בָּעִי לְאִתּוֹסְפָא לָךְ בְּהַאי יוֹמָא - כמה שמחה צריכה להתוסף לך ביום הזה. יְתֵיב רַבִּי אַבָּא בָּתַר כִּתְפּוֹי - רבי אבא ישב אחרי כתפיו של רבי שמעון, וְרַבִּי אֶלְעָזָר קַמֵּיהּ - ורבי אלעזר ישב לפניו.

מבאר עוד כמה פרטים בענין החכמה עד כמה היא נעלמת ואלו ספירות נכללות בה.

תָּא חֲזִי - בא וראה ראיה שהחכמה דאצילות אינה ניכרת, שהרי כְּתִיב: 'אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ' - 'אֱלֹהִים' שהיא הבינה דאצילות הבין את דרכה של החכמה דאצילות, 'דַּרְכָּהּ' מַמָּשׁ - אבל דווקא את דרכי ההתפשטות של האורות היוצאים ממנה ולא הבין במקום החכמה עצמה, אֲבָל 'וְהוּא' שהוא אריך אנפין הנקרא 'הוא' 'יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ', 'מְקוֹמָהּ' מַמָּשׁ, כי יודע הוא מקום החכמה עצמה, וְכָל שֶׁכֵּן 'דַּרְכָּהּ'- וכל שכן שהוא יודע את דרכי ההתפשטות היוצאת מהחכמה דאצילות, כלומר וְכָל שֶׁכֵּן הַהִיא חָכְמָה - ואם חכמה דאצילות נעלמת כל כך אזי כל שכן אותה החכמה דִּסְתִימָא בֵּיהּ בְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - הסתומה בו בעתיק הקדוש אריך אנפין שהיא בודאי נעלמת מאוד.

הַאי חָכְמָה שֵׁירוּתָא דְּכֹלָּא - החכמה הזו דאצילות היא ראשית הכל, מִנֵּיהּ מִתְפַּשְּׁטָן תְּלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין - ממנה מתפשטים שלושים ושנים שבילים, וְאוֹרַיְיתָא בְּהוּ אִתְכְּלִילַת - והתורה נכללת בהם בְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין אָתְוָון וְעֶשֶׂר אֲמִירָן - בעשרים ושתים אותיות ועשרה מאמרות. הַאי חָכְמָה אָב לַאֲבָהָן - החכמה הזו דאצילות היא אב אל ספירות אחרות באצילות הנקראות אבות, וּבְהַאי חָכְמָה שֵׁירוּתָא וְסִיּוּמָא אִשְׁתְּכַח - ובחכמה הזו נמצא ראשית וסוף כמו שנתבאר, וּבְגִין דָּא - ולפיכך על דרך שאנו קוראים את הספירה הראשונה שבכל פרצוף בשם חָכְמָה עִלָּאָה - חכמה עליונה, כך אנו קוראים את הספירה האחרונה בשם חָכְמָה תַּתָּאָה - חכמה תחתונה. כַּד אִתְפְּשַׁט חָכְמָה - כאשר החכמה מתפשטת להאיר אל הספירות התחתונות, אִקְּרִי אָב לַאֲבָהָן - היא נקראת אב אל האבות כנזכר, כי כֹּלָּא לָא אִתְכְּלִיל אֶלָּא בְּהַאי - כל הספירות הנקראות אבות לא נכללות אלא בספירת החכמה, דִּכְתִיב: 'כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ'.

לאחר שביאר רבי שמעון את סוד החכמה דאצילות ביקש רשות מלמעלה לגלות גם את סוד הבינה, והתחיל לבאר את ענין הבינה שהיא נקבה אל החכמה, וכי כל קיום הפרצופים הוא על ידי ענין זכר ונקבה יחד.

זְקַף רַבִּי שִׁמְעוֹן יְדוֹי - זקף רבי שמעון את ידיו בתפילה לקבל רשות לגלות גם את סוד הבינה, וַחֲדֵי - ולאחר שקיבל רשות שמח על זה, אֲמַר רבי שמעון: וַדַּאי עִידָּן הוּא לְגַלָּאָה - בודאי עתה הוא זמן ראוי לגלות סתרי תורה, וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ בְּשָׁעֲתָא דָּא - ואת כל הסודות שעדיין לא גיליתי צריך לגלותם עתה שהרי עתה עת פטירתי.

תַּאנָא - כך למדנו: בְּשָׁעֲתָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - בשעה שהעתיק הקדוש אדם קדמון סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - הסתום מכל הסתומים בְּעָא לְאִתַּקְּנָא - רצה להתתקן, ולהאציל פרצופים שילבישו עליו, כֹּלָּא אַתְקֵין כְּעֵין דְּכַר וְנוּקְבָּא - הוא תיקן את כל מלבושיו כעין זכר ונקבה, בַּאֲתַר דְּאִתְכְּלִילוּ דְּכַר וְנוּקְבָּא - אבל במקום גבוה יותר שנכללו בו יחד זכר ונקבה בפרצוף אחד, לָא אִתְקַיְּימוּ - לא נתקיימו התחתונים מפני האור הגדול, אֶלָּא בְּקִיּוּמָא אָחֳרָא דִּדְכַר וְנוּקְבָּא - אלא נתקיימו רק לאחר שנעשה קיום אחר של זכר ונקבה כל אחד בפרצוף בפני עצמו.

וְהַאי חָכְמָה כְּלָלָא דְּכֹלָּא - והחכמה הזו דאצילות שהיא כלל של זכר ונקבה הנקראים אבא ואימא עילאין דאצילות, כַּד נָפְקָא וְאִתְנְהִיר מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - כאשר נאצלה ויצאה והאירה מהעתיק הקדוש אריך אנפין, לָא אִתְנְהִיר אֶלָּא בִּדְכַר וְנוּקְבָּא - אין ההארה מאירה אלא בהארה של זכר ונקבה, דְּהַאי חָכְמָה אִתְפְּשַׁט וְאַפֵּיק מִינֵּיהּ בִּינָה - כי החכמה הזו מתפשטת ויוצאת ממנה הבינה, וְאִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָּא הוּא - ונמצא שהוא בחינת זכר ונקבה, ולכן ניתנה לנו רשות לקרוא את חָכְמָה בשם אָב, ואת בִּינָה בשם אֵם.

חָכְמָה וּבִינָה בְּחַד מַתְקְלָא אִתְּקַלוּ - החכמה והבינה דאצילות נשקלו במשקל אחד, ובכל זאת הם בבחינת דְּכַר וְנוּקְבָּא - זכר ונקבה, וּבְגִינַיְיהוּ כֹּלָּא אִתְקַיַּים - ובעבורם כל שאר הפרצופים מתקיימים רק בִּדְכַר וְנוּקְבָּא - בבחינה של זכר ונקבה, דְּאִלְמָלֵא הַאי לָא מִתְקַיְּימִין - שאם החכמה והבינה לא יקיימו אותם לא יתקיימו.

שֵׁירוּתָא דָּא - ראשית הגילוי הזה שהוא חכמה דאצילות, הוא נחשב אָב לְכֹלָּא - אב לכל הפרצופים, כי הוא אָב לְכֻלְּהוּ אֲבָהָן - אב אל כל הפרצופים הנקראים אבות, אִתְחַבְּרוּ דָּא בְּדָא - נתחברו הפרצופים זה בזה, וּנְהִירוּ דָּא בְּדָא - והאירו זה בזה, כַּד אִתְחַבְּרוּ אוֹלִידוּ - וכאשר נתחברו הולידו את זעיר אנפין, וְאִתְפַּשְׁטַת מְהֵימְנוּתָא - ונתפשטה ממנו המלכות הנקראת אמונה.

במלת בינה נכללו אותיות י"ה שהם אבא ואימא וכן אותיות ב"ן לרמוז אל זעיר אנפין הנמצא בעיבור בתוך הבינה ובהיותו שם המלכות כלולה בו ואינה ניכרת עדיין.

רבי שמעון מלמדנו מדוע ראה לבאר כמה סתרי תורה ביום זה שהוא יום פטירתו, משום שבעולם הבא מבקשים מן הצדיק שיאמר דברי חכמה (עומר מן).

בְּאַגַּדְתָּא דְּבֵי - בספר הסודות של בית מדרשו של רָב יֵיבָא סָבָא, הָכִי תַּאנֵי - כך כתוב: מַהוּ 'בִּינָה', ומשיב: אֶלָּא כדי ללמדנו שרק כַּד אִתְחַבְּרוּ דָּא בְּדָא - כאשר מתחברים חכמה בבינה, דהיינו יוּ"ד של הוי"ה שהיא חכמה בְּהֵ"א ראשונה של הוי"ה שהיא בינה, אזי אִתְעַבְּרַת - מתעברת הבינה, וְאַפֵּיקַת בֵּן וְאוֹלֵידַת - ומוציאה בן שהוא זעיר אנפין ומולידה אותו, וּבְגִין כָּךְ בִּינָה אִקְּרִי - ולפיכך היא נקראת בשם בינה, כי בינה אותיות: בֵּן יָ"הּ, שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא - שלימות כל שלושת פרצופים אלו במלת בינה, כי אִשְׁתְּכַחוּ תַּרְוַויְיהוּ דְּמִתְחַבְּרָן - נמצאו רשומים בה החכמה והבינה שמתחברים, וּבֵן בְּגַוַּויְיהוּ - וכן רשומות אותיות ב"ן בתוכם לרמוז אל זעיר אנפין.

כְּלָלָא דְּכֹלָּא בְּתִקּוּנַיְיהוּ - הכלל של כולם נמצא בתיקונם של אלו, כי אִשְׁתְּכַח שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא - נמצא השלימות של כולם, כי חכמה בינה הם אָב וָאֵם, וזעיר אנפין ומלכות הם בֵּן וּבַת.

מִלִּין אִלֵּין לָא אִתְיְיהִבוּ לְגַלָּאָה - דברי הסודות האלו לא ניתנו לגלות אותם, בָּר לְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין דְּעָאלוּ וְנַפְקוּ - אלא לקדושים עליונים שנכנסו לעסוק בסודות התורה ויצאו בלי להכשל ולטעות, וְיָדְעִין אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - ויודעים הם את דרכיו של הקדוש ברוך הוא, דְּלָא סָטָאן בְּהוּ לְיַמִּינָא וְלִשְׂמָאלָא - ואינם טועים בהם לפנות לימין או לשמאל, דִּכְתִיב: 'כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם' וְגוֹ', זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּזָכֵי לְמִנְדַּע אוֹרְחוֹי - אשרי חלקו של מי שזוכה לדעת דרכי ה', וְלָא סָטֵי וְלָא יִטְעֵי בְּהוּ - ולא יסטה ולא יטעה בהם.

דְּמִלִּין אִלֵּין - כי דברי הסודות האלו סְתִימִין אִינּוּן - הם דברים סתומים, וְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין - והקדושים העליונים נְהִירִין בְּהוּ - מאירה אליהם ההשגה באלו הסודות רק כְּמַאן דְּנָהִיר מִנְּהִירוּ דְּבוֹצִינָא - כמו האור המאיר מן הנר, לָא אִתְמְסַרוּ מִלִּין אִלֵּין - לא נמסרו דברי סודות אלו אֶלָּא לְמַאן דְּעָאל וְנָפֵיק - אלא למי שנכנס לעסוק בסודות התורה ויצא בלי להכשל ולטעות, דְּמַאן דְּלָא עָאל וּנְפַק - כי מי שנכנס לעסוק בסודות התורה ונכשל וטעה בהם טָב לֵיהּ דְּלָא אִבְּרי - טוב לו שלא נברא, דְּהָא גַּלְיָא קַמֵּי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא - שהרי גלוי לפני העתיק הקדוש אריך אנפין, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - הסתום מכל הסתומים, דְּמִלִּין אִלֵּין - שדברי הסודות האלו נְהִרִין בְּלִבַּאי - מאירים בשלימות ההשגה בלבי בְּאַשְׁלָמוּתָא דִּרְחִימוּתָא וּדְחִילוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - ובשלימות של אהבתו ויראתו של הקדוש ברוך הוא, וְאִלֵּין בְּנַי דְּהָכָא - ואלו תלמידי הנמצאים כאן, יְדַעְנָא בְּהוּ דְּהָא עָאלוּ וְנַפְקוּ - ידעתי בהם שהרי כבר נכנסו לעסוק בסודות אלו באידרא רבא ויצאו בשלום, וְאִתְנְהִירָן בְּאִלֵּין מִלִּין - והשגתם היתה כבר מאירה באלו הדברים, וְלָא בְּכֻלְּהוּ - אלא שלא השיגו בכולם כי באידרא רבא לא נתגלו סודות פרצופי אבא ואימא, וְהַשְׁתָּא אִתְנְהִירוּ בִּשְׁלֵימוּתָא כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ - ועתה מאירה השגתם בשלימות כל פרצופי האצילות כראוי, זַכָּאָה חוּלָקִי עִמְּהוֹן בְּהַהוּא עָלְמָא - אשרי חלקי עמהם בעולם הנשמות.

אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: כָּל מַה דַּאֲמֵינָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - כל מה שאמרתי בענין עתיק הקדוש אריך אנפין, וְכָל מַה דַּאֲמֵינָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין - וכל מה שאמרתי בענין זעיר אנפין, כֹּלָּא חַד - הכל אחד, כֹּלָּא הוּא חַד מִלָּה - כי כל פרצופי עולם האצילות הם כפרצוף אחד כי מלבישים כולם על אריך אנפין, לָא [דף רצ, ב] תַּלְיָיא בֵּיהּ פִּירוּדָא - לא תלוי בעולם האצילות שום בחינת פירוד, בְּרִיךְ הוּא - ברוך הוא אריך אנפין הנקרא 'הוא' בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ - וברוך שמו בעולם האצילות לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין - לעולם ולעולמי עולמים.

תָּא חֲזִי - בא וראה איך כל פרצופי האצילות כלולים בחכמה, שֵׁירוּתָא דָּא - ראשית הגילוי הזה של האצילות דְּאִקְּרִי אָב - דהיינו פרצוף החכמה הנקרא אב, אִתְכְּלִיל בְּי' דְּתַלְיָיא מִמַּזָּלָא קַדִּישָׁא - הוא נכלל באות י' התלויה במזל הקדוש שהוא התיקון השמיני דאריך אנפין, וּבְגִין כָּךְ - ומשום שהוא תלוי במזל הזה על כן יוּ"ד כָּלֵיל אָתְוָון אָחֳרָנִין - האות י' היא כוללת עמה עוד אותיות אחרות במילואה שהן ו"ד, יוּ"ד סְתִימָא דְּכָל אָתְוָון אָחֳרָן - האות י' היא סותמת את כל האותיות האחרות שהן ו"ד בתוכה, ואם כן יוּ"ד רֵישָׁא וְסֵיפָא דְּכֹלָּא - האות יו"ד במילואה היא ההתחלה והסוף של כל האצילות.

וְהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק - ואותו הנהר שנמשך ויוצא מגוף האות י', אִקְּרִי עָלְמָא דְּאָתֵי - נקרא בשם העולם הבא, דְּאָתֵי תָּדִּיר וְלָא פָּסִיק- לפי שהוא בא תמיד ומשפיע אל זעיר אנפין ואינו נפסק, וְהַאי הוּא עִדּוּנָא דְּצַדִּיקַיָּא - וזה הוא העידון של הצדיקים, לְזַכָּאָה לְהַאי עָלְמָא דְּאָתֵי - לזכות אל העולם הבא הזה, דְּאַשְׁקֵי תָּדִּיר לְגִנְּתָא וְלָא פָּסִיק - שהוא משקה תמיד את הגן זעיר אנפין ואינו פוסק, עֲלֵיהּ כְּתִיב - עליו אמר הכתוב: 'וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו', וְהַהוּא עָלְמָא דְּאָתֵי אִבְּרִי בְּיוּ"ד - והעולם הבא ההוא נברא באות יו"ד ונרמז בקוץ התחתון, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן', כלומר הבינה יוצאת מן החכמה הנקראת עדן כדי להשקות את הגן זעיר אנפין, והכל רמוז ביו"ד כי י' כָּלֵיל תְּרֵין אָתְוָון ו"ד - האות י' הפשוטה כוללת במילוי שלה את האותיות ו"ד כנזכר.

עתה מביא את דעתו של רב ייבא סבא שביאר סוד מילוי היו"ד על דרך הנזכר כי אותיות ו"ד שבמילוי היו"ד אינם רמז אל הבינה אלא אל זעיר אנפין ומלכות, ומבאר שעל כן נקראת החכמה כלל של הכל (אמת ליעקב).

בְּאַגַּדְתָּא דְּבֵי רָב יֵיבָא סָבָא תְּנֵינַן - בספר הסודות של בית מדרשו של רב ייבא סבא למדנו: אַמַּאי ו"ד כְּלִילָן בְּיוּ"ד - מדוע האותיות ו"ד הן כלולות במילוי אות י', ומשיב: אֶלָּא נְטִיעָה דְּגִנְּתָא דָּא אִקְּרִי - אלא משום שהנטיעה של הגן הזו היא נקראת ו', שהוא זעיר אנפין, וְאִית גִּנְּתָא אָחֳרָא דְּאִיהִי - ויש עוד גינה אחרת שהיא נקראת: ד', שהיא המלכות, וּמֵהַאי ו' אִשְׁתַּקְיָיא ד' - ומן האות ו' מקבלת האות ד' את השקאתה, וְהַיְינוּ רָזָא דִּכְתִיב - וזהו סוד הכתוב: 'וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן' וְגוֹ', ושואל: מַאן הוּא 'עֵדֶן' דָּא - מי הוא העדן הזה, ומשיב: חָכְמָה עִלָּאָה - החכמה העליונה דאצילות, וְדָא - והיא סוד אות י' של הוי"ה כנזכר, ויציאת הנהר משם היא כדי 'לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן', דָּא הוּא - זה הוא זעיר אנפין הנקרא ו', וממנו מקבלת המלכות כמו שכתוב: 'וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים', דָּא הוּא ד' - זו היא המלכות הנקראת ד', וְכֹלָּא כָּלִיל בְּיוּ"ד - ועל כן במילוי האות יו"ד יש אותיות ו"ד כדי שכל הפרצופים יהיו כלולים ביו"ד במילואה.

וּבְגִין כָּךְ אִקְּרִי אָב לְכֹלָּא - ולפיכך נקראת החכמה דאצילות אב לכולם, וכן נקראת אָב לַאֲבָהָן - אב של האבות כמו שנתבאר, וכן נקראת שֵׁירוּתָא דְּכֹלָּא - ראשית כל הספירות, והיא נקראת בֵּיתָא דְּכֹלָּא - בית של כל הספירות, דִּכְתִיב: 'בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת', וּכְתִיב: 'כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ', הרי שגם זעיר אנפין ומלכות נעשו בכח החכמה ולכן רמוזים הם במילוי היו"ד.

אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: הָא הַשְׁתָּא - הנה עתה שָׁעֲתָא דִּרְעוּתָא הוּא - שעת רצון היא, וַאֲנָא בְּעֵינָא לְמֵיעַל בְּלָא כִּסּוּפָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי - ואני רוצה להכנס בלא בושה לעולם הבא, וְהָא מִלִּין קַדִּישִׁין דְּלָא גָּלְיָאן עַד הַשְׁתָּא - ואת אותם הדברים הקדושים שלא גיליתי אותם עד עתה בְּעֵינָא לְגַלָּאָה קַמֵּי שְׁכִינְתָא - אני רוצה עתה לגלות אותם לפני השכינה, דְּלָא יֵימְרוּן - שלא יאמרו עלי בגן עדן דְּהָא בִּגְרִיעוּתָא אִסְתַּלַּקְנָא מֵעָלְמָא - שבחסרון הדעת נסתלקתי מן העולם הזה, וְעַד כְּעַן טְמִירָן הֲווֹ בְּלִבַּאי - ועד עתה היו שמורים בלבי, לְמֵיעַל בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי - להכנס עמהם לעולם הבא.

גם הבינה נקראת בפני עצמה כלל של הכל כיון שעיקר גילוי החכמה אינו אלא בבינה.

בְּאַתְרֵיהּ לָא אִתְגַּלְּיָיא וְלָא אִתְיְדַע - כאשר אור החכמה במקומו אינו מתגלה ולא נודע, ורק מִדְּאִתְחַבַּר בְּאִימָּא - כשהוא מתחבר באימא שהיא הבינה דאצילות, אִתְרְמִיז בְּאִימָּא - אזי בה יש לו רמז שהוא אות י' שבמלת בינה, וּבְגִין כָּךְ אִימָּא כְּלָלָא דְּכֹלָּא - ולפיכך יכולים אנו לומר שהבינה היא הכלל של הכל, כי בָּהּ אִתְיְדַע - בה נודע מהות החכמה אל זעיר אנפין, וּבָהּ אִתְרְמִיז - ובה נרמז החכמה שהיא שִׁירוּתָא וְסִיּוּמָא דְּכֹלָּא - הראשית והסוף של הכל, דְּבָהּ סָתִים כֹּלָּא - שבה סתום הכל, והחכמה היא כְּלָלָא דְּכֹלָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא - הכלל של כל שם הוי"ה הקדוש.

אותיות בינ"ה כוללות את אבא ואימא שהם י"ה ואת זעיר אנפין שהוא ב"ן, ואותיות תבונה כוללות ב"ן וב"ת עם ה' שהיא אימא המשפיעה בהם.

עַד הַשְׁתָּא רְמֵיזְנָא - עד היום הזה הייתי רומז רק ברמז את סודות פרצופי אבא ואימא וְלָא אֲמֵינָא כָּל אִלֵּין יוֹמִין - ולא הייתי אומר אותם בפירוש בכל הימים האלו שעברו עד היום, וְהָאִידְּנָא מִתְגַּלְּפִין סִטְרִין - ועתה נחקקים הצדדים, ונתגלו הענינים שהיו סתומים. וזהו תמצית הגילוי: י' כָּלִיל בְּהַאי חָכְמָה - האות י' של הוי"ה היא כלולה בחכמה הזו דאצילות, ה' דָּא אִימָּא - והאות ה' ראשונה של הוי"ה היא אימא, וּקְרֵינַן - ואנו קוראים אותה בשם: בִּינָה, והאותיות ו"ה של הוי"ה אִלֵּין תְּרֵין בְּנִין - אלו שני בנים שהם זעיר אנפין ומלכות דְּמִתְעַטְּרָן מֵאִימָּא - שמקבלים עטרותיהם מאימא, וְהָא תְּנֵינַן - והרי למדנו דְּבִינָה אִתְכְּלִיל מִכֹּלָּא - שמלת בינ"ה נכללת מכל הפרצופים, כי יוּ"ד דְּמִתְחַבְּרָא בְּאִימָּא - י' היא החכמה המתחברת באימא, וּמַפְּקִין בֵּ"ן - ויחד הם מוציאים את הבן הנרשם באותיות ב"ן, וְהַיְינוּ - וזהו אותיות בִּינָה, כלומר אָ"ב וָאֵ"ם דְּאִינּוּן - החכמה שהיא אב והבינה שהיא אם שהם אותיות י"ה, בֵּן בְּגַוַּויְיהוּ - והאותיות ב"ן בתוכם במלת בינ"ה.

הַשְׁתָּא אִית לְאִסְתַּכְּלָא - עתה יש לנו להתבונן ולעיין: כי אימא לפעמים נקראת 'בִּינָה', וְאִקְּרִי - ונקראת לפעמים בשם 'תְּבוּנָה', ויש לשאול: אַמַּאי אִקְּרִי - מדוע נקראת גם בשם תְּבוּנָה, וְלָא רק בשם בִּינָה, ומשיב: אֶלָּא תְּבוּנָה אִקְּרִי - אלא אימא נקראת תבונה בְּשָׁעֲתָא דְּיָנְקָא לִתְרֵין בְּנִין - בשעה שהיא מניקה את שני הבנים, שהם בֵּ"ן וּבַ"ת - זעיר אנפין ומלכות, דְּאִינּוּן - שהם אותיות ו"ה של הוי"ה, וְהַהִיא שָׁעֲתָא אִקְּרִי - ובשעה ההיא היא נקראת: תְּבוּנָה, דְּכֹלָּא כָּלִיל בְּאִלֵּין אָתְוָון - שכל הפרצופים הנזכרים כלולים באלו האותיות, כי במלת תבונה יש בֵּ"ן וּבַ"ת, אִינּוּן - הם ו"ה, וְכֹלָּא חַד כְּלָלָא - והכל הוא נכלל במלה אחת, וְהַיְינוּ תְּבוּנָה.

המלכות נקראת בשיר השירים בשם כלה והבינה בשם רעיה, וטעם הדבר כי זיווג של הבינה הוא תדירי ואילו של המלכות הוא נפסק לפעמים.

בְּסִפְרָא דְּרָב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר: דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא - ששלמה המלך בשיר השירים תִּקּוּנָא קַדְמָאָה דְּגַלִּי וַאֲמַר - תיקון ראשון שהוא גילה ואמר בפרק ד' מפסוק א': 'הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי' וגו' עד פסוק ז' שאמר 'כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ', היינו מֵהַאי הוּא - מענין הפרצוף הזה של אימא הזו שדיברנו בה, וְתִקּוּנָא תִּנְיָינָא - והתיקון השני דהיינו מפסוק ח' שאמר 'אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה' ואילך, הוא מענין המלכות אִקְּרִי - הנקראת כַּלָּה, דְּאִיהִי נוּקְבָּא דִּלְתַּתָּא - שהיא הנקבה התחתונה שבאצילות.

וְאִינּוּן דְּאָמְרֵי - ואותם החכמים שמפרשים דְּתַרְוַויְיהוּ - ששני התיקונים שאמר שלמה לְהַאי נוּקְבָּא דִּלְתַּתָּא אִינּוּן - הם אל הנקבה התחתונה, לָאו הָכִי - אין האמת כן, דְּהֵ"א קַדְמָאָה לָא אִקְּרִי - שהרי האות ה' הראשונה של הוי"ה אינה נקראת בשם כַּלָּה, וְהֵ"א בַּתְרָאָה אִקְּרִי - ורק האות ה' האחרונה של הוי"ה נקראת כַּלָּה, לְזִמְנִין יְדִיעִין - בזמנים ידועים לפעמים כאשר מתחבר עמה זעיר אנפין, דְּהָא זִמְנִין סַגִּיאִין אִינּוּן - שהרי זמנים רבים דִּדְכוּרָא לָא אִתְחַבַּר עִמָּהּ - שבעוונותינו זעיר אנפין הזכר אינו מתחבר עמה, וְאִסְתַּלַּק מִינָּהּ - אלא הוא מסתלק ממנה, בְּהַהוּא זִמְנָא כְּתִיב - באותם הזמנים כתוב: 'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב', אבל בְּשָׁעֲתָא דְּאִתְדַכְּאַת נוּקְבָּא - בשעה שנטהרת הנקבה על ידי שישראל שבים בתשובה ועושים מעשים טובים, וּדְכוּרָא בָּעִי לְאִתְחַבְּרָא עִמָּהּ - וזעיר אנפין הזכר רוצה להתחבר עמה, כְּדֵין אִקְּרִי - אזי היא נקראת כַּלָּ"ה, כי היא כְּכַלָּ"ה מַמָּשׁ אַתְיָיא - באה אל היחוד עם זעיר אנפין כמו כלה ממש.

ולעומתה הַאי אִימָּא - אימא זו שהיא הבינה, לָא אִפְּסִיק רְעוּתָא דְּתַרְוַויְיהוּ לְעָלְמִין - לא נפסק הרצון של החכמה ובינה להתחבר יחד לעולמים אפילו בזמן שגוברים העוונות, אלא החכמה והבינה בְּחַד נָפְקִין - ביחד הם יוצאים מאריך אנפין, בְּחַד שָׁרְיָין - ובמקום אחד הם עומדים בשווה תמיד פנים בפנים, לָא אִפְּסִיק דָּא מִן דָּא - ולא נפסק זה מזו, וְלָא אִסְתַּלַּק דָּא מִן דָּא - ולא מסתלק זה מזו, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב - ולפיכך כתוב על הבינה היוצאת מן החכמה: 'וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן', משמעות מלת 'יוֹצֵא', היא שיוצא תָּדִּיר וְלָא אִפְּסִיק - תמיד ולא מפסיק, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו', וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב - ולפיכך בענין אימא כתוב שקורא אותה החכמה בשם: 'רַעְיָתִי', כי החכמה והבינה בִּרְעוּתָא דְּאַחְוָה שָׁרְיָין - ברצון של אחוה הם שוכנים תמיד, בְּאַחְדּוּתָא שְׁלֵימוּתָא - באחדות ושלימות, אֲבָל הָכָא אִקְּרי - אבל כאן אצל המלכות כתוב: 'אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה', דְּכַד אֲתָא דְּכוּרָא לְאִתְחַבְּרָא עִמָּהּ - מפני שכאשר בא זעיר אנפין הזכר להתחבר עמה, הִיא כַּלָּה, כי כְּכַלָּה אִיהִי אָתְיָיא מַמָּשׁ - היא באה אליו אל היחוד כמו כלה ממש. וּבְגִין כָּךְ - ולפיכך תְּרֵי תִּקּוּנִין דְּנוּקְבֵּי פָּרֵישׁ שְׁלֹמֹה - שלמה המלך פירש שני תיקוני נקבות, תִּקּוּנָא דְּקַדְמִיתָא סְתִימָא - התיקון הראשון הוא סתם אותו, בְּגִין דְּאִיהִי סְתִימָא - לפי שהוא באימא שהיא סתומה, וְתִקּוּנָא תִּנְיָינָא פָּרֵישׁ יַתִּיר - ואת התיקון השני הוא פירש יותר, וְלָא סָתֵים כּוּלֵּי הַאי - ולא סתם אותו כל כך כמו בראשונה.

מכיון שכל השבח של המלכות מגיע אליה מן הבינה לכן כל השבח תלה אותו שלמה לבסוף בבינה, ועל כן ממנה נעשה ענין חירות העבדים וכפרת העוונות.

וְכָּךְ אַסְדַּרְנָא לְכוּ - וכך אני מסדר לכם שתתנהגו: רַבִּי אַבָּא יִכְתּוֹב כי רק הוא יכול להעלים את הסודות בכתיבה בדרך רמז, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרִי יִלְעֵי - ורבי אלעזר ילמוד ויחזור לבאר ולהשמיע לרבים את הדברים בפיו, וּשְׁאָר חַבְרַיָּיא יְרַחֲשׁוּן בְּלִבַּיְיהוּ - ושאר החברים רק יהרהרו בלבם את הסודות ולא יוציאום מפיהם. קָם רַבִּי אַבָּא, מִבָּתַר כַּתְפּוֹי - מאחורי כתפיו של רבי שמעון לשבת לפני רבי שמעון כדי שיוכל לשמוע כראוי ולכתוב, וְיָתִיב רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ קַמֵּיהּ - ונשאר רבי אלעזר לשבת לפניו, אֲמַר לֵיהּ - אמר לו רבי שמעון: קוּם בְּרִי - קום בני, דְּהָא אָחֳרָא יָתֵיב בְּהַהוּא אֲתַר - שהרי מישהו אחר יושב במקום ההוא, מיד קָם רַבִּי אֶלְעָזָר.

וּלְבָתַר - ולאחר שסיים שלמה לפרש את תיקון שתי הנקבות תַּלְיָא כָּל שְׁבָחָא בְּהַהִיא דִּלְעֵילָּא - תלה את כל השבח של המלכות התחתונה בבינה העליונה, דִּכְתִיב: 'אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ', וּבְגִין דְּאִיהִי אִימָּא מִתְעַטְּרָא בְּעִטְרָא דְּכַלָּה - ולפי שאימא היא מתעטרת תמיד להזדווג עם אבא בעטרת המלכות הנקראת כלה, וּרְעוּתָא דְּיוּ"ד לָא אִפְּסִיק מִנָּהּ לְעָלְמִין - והרצון של החכמה שהיא י' לא נפסק מלהשפיע בה שפע לעולמים, לכן אִתְיְהִיב בִּרְשׁוּתָהּ כָּל חֵירוּ דְּעַבְדִּין - ניתן ברשותה כל חירות העבדים, כָּל חֵירוּ דְּכֹלָּא - וכל החירות של הכל, כָּל חֵירוּ דְּחַיָּיבַיָּא - כל החירות של הרשעים, לְדַכָּאָה לְכֹלָּא - ובידה של אימא לטהר את הכל, דִּכְתִיב: 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם', 'יום' הנזכר בפסוק היינו הבינה, וּכְתִיב - ובענין חירות העבדים הנזכר שנעשה על ידי הבינה כתוב: 'וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה', שהיא השנה הרומזת לבינה שיש בה חמשים שערים, ובהמשך הפסוק אמר שהבינה 'יוֹבֵל הִיא', ושואל: מַאי- מהו הטעם שנקראת אימא בשם 'יוֹבֵל', ומשיב: לפי שיובל הוא לשון נהר כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו', ועל כן נקרא יובל ולא נהר מִשּׁוּם הַהוּא נָהָר דְּאָתֵי וְנָגִיד וְנָפִיק - משום שאימא היא נהר שבא ונמשך ויוצא, וְאָתֵי תָּדִּיר וְלָא פָּסִיק - ובא להשקות את הגן תמיד ואינו מפסיק.

אחר שהשלים לדברי רב המנונא סבא חזר לענין ראשון שפירש שכאשר זעיר אנפין בזמן היניקה אזי החלק התחתון של אימא המשפיעה עליו נקראת בשם תבונה (עומר מן; יין הרקח).

מביא ראיה למה שנתבאר בענין בינה ותבונה: כְּתִיב: [דף רצא, א] 'כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ', שואל: כֵּיוָן דַּאֲמַר: 'כִּי אִם לַבִּינָה תִּקְרָא', אַמַּאי - מדוע שינה את השם ואמר: 'לַתְּבוּנָה', ומשיב: אֶלָּא כֹּלָּא כְּמָה דַּאֲמֵינָא - אלא מכאן הוכחה למה שאמרנו שהבינה והתבונה שני פרצופים הם. ושואל: הֵי מִנַּיְיהוּ עִלָּאָה - איזו מהן היא עליונה, ומשיב: בִּינָה עִלָּאָה מִתְּבוּנָה - הבינה היא עליונה מן התבונה. שהרי בִּינָה, היא כוללת אָב וָאֵם וּבֵן, כי י"ה הם אָב וָאֵם, וּבֵן בְּגַוַּויְיהוּ - והאותיות ב"ן רומזים אל הזעיר אנפין שבתוכם. ואילו מלת תְּבוּנָה, כֹּלָּא כְּלָלָא דִּבְנִין - כל המלה היא כללות רק של הבנים, כי תבונה היא אותיות בֵּן וּבַת שהם ו"ה של הוי"ה, וְלָא אִשְׁתְּכַח אָב וָאֵם אֶלָּא בְּאִימָּא - ולא נמצאו רמזים אל החכמה והבינה אלא באימא בשם בינה, דְּאִימָּא וַדַּאי רְבִיעָא עֲלַיְיהוּ - כי אימא אף שהיא רובצת על הבנים, וְלָא אִתְגַּלְּיָיא - מכל מקום עדיין אינה נגלית. אִשְׁתְּכַח - נמצא כלל הדברים: דִּכְלָלָא דִּתְרֵין בְּנִין - שכללות שני הבנים אִקְּרִי - נקרא בשם תְּבוּנָה, וּכְלָלָא - והכללות דְּאָב אֵם וּבֵן, אִקְּרִי - נקרא בשם בִּינָה, וְכַד בָּעֵי לְאַכְלְלָא כֹּלָּא - וכאשר רוצה הכתוב לכלול את כל הפרצופים, בְּהַאי אִתְכְּלִיל - הוא כולל אותם בשם בינה.

זעיר אנפין מקבל את המוחין מן החכמה והבינה ולכן הדעת שלו הוא מלשון עדות שהוא עדות לחכמה ובינה, וזעיר אנפין מקבל גם את המוחין בשביל המלכות ועל כן הוא בבחינת בן בכור, והמוחין שהוא מקבל בראשו הם בחינת התפילין והוא משפיע מהם אל המלכות.

וְהַאי - ואלו הפרצופים שהם אָב וָאֵם וּבֵן, אִקְּרוּן - נקראים בשם חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת של כללות האצילות, בְּגִין דְּהַאי בֵּן - שלפי שהבן הזה, הוא נָטֵיל סִימָנִין דַּאֲבוּי וְאִמֵּיהּ - הוא לוקח את הסימנים של אביו ושל אמו, לכן הוא אִקְּרִי - נקרא בשם דַּעַת, לפי דְּהוּא סָהֲדוּתָא דְּתַרְוַויְיהוּ - שהוא עדות של שניהם, ודעת הוא כמו עדות בחילוף אותיות, וְהַאי בֵּן אִקְּרִי בּוּכְרָא - והבן הזה שהוא זעיר אנפין נקרא בכור, דִּכְתִיב: 'בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל', וּבְגִין דְּאִקְּרִי בּוּכְרָא - ולפי שהוא נקרא בכור, נָטֵיל תְּרֵין חוּלָקִין - הוא לוקח שני חלקים, וְכַד אִתְרַבִּי בְּעִטְרוֹי - וכאשר הוא גדל בעטרותיו, נָטֵיל תְּלָת חוּלָקִין - הוא לוקח שלושה חלקים חכמה בינה ודעת, וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ תְּרֵין חוּלָקִין וּתְלָת חוּלָקִין כֹּלָּא חַד מִלָּה - ובין מה שאמרנו שהוא לוקח שני חלקים ובין מה שאמרנו שהוא לוקח שלושה חלקים הכל דבר אחד, וְהַאי וְהַאי הֲכִי הֲוֵי - וזה וזה שניהם כך הוא יְרוּתָּא דַּאֲבוּי וְאִמֵּיהּ יָרִית - שאינם אלא ירושה של אביו ואמו שהוא יורש.

ושואל: מַאי יְרוּתָּא דָּא - מה הירושה הזו, ומשיב: חלק החכמה והבינה הוא אַחֲסָנְתָא דַּאֲבוּי וְאִימֵּיהּ - הירושה שירשו אביו ואמו לנחלתם מאריך אנפין, וּתְרֵין עִטְרִין - ושתי העטרות של הדעת שאף על פי שאינם מירושת אבא ואימא עצמם, מכל מקום דַּהֲווֹ גְּנִיזִין בְּגַוַּויְיהוּ וְאַחְסִינוּ לְבֵן דָּא - הן אלו שהיו גנוזים בתוכם והורישוהו אל הבן הזה, כי מִסִּטְרָא דַּאֲבוּי - מצד אביו הֲוָה גָּנִיז בְּגַוֵּויהּ חַד עִטְרָא דְּאִקְּרִי - היה גנוז בתוכו עטרה אחת הנקראת חֶסֶד, וּמִסִּטְרָא דְּאִימָּא - ומצד אמו היה גנוז בתוכו חַד עִטְרָא דְּאִקְּרִי - עטרה אחת הנקראת גְּבוּרָה, וְכֻלְּהוּ מִתְעַטְּרִין בְּרֵישֵׁיהּ - וכולם מתעטרים להיות ד' מוחין בראשו של זעיר אנפין וְאָחִיד לוֹן - והוא אוחז אותם עד שנעשים חלק ממנו.

וְכַד נָהֲרִין אִלֵּין אָב וָאֵם עֲלֵיהּ - וכאשר מאירים האב והאם האלו את הארת המוחין חכמה ובינה על זעיר אנפין, אזי כֻּלְּהוּ אִקְּרוּן תְּפִילִּין דְּרֵישָׁא - כל אלו ההארות נקראות בשם תפילין של ראש, וְכֹלָּא נָטֵיל בֵּן דָּא - ואת הכל לוקח הבן הזה שהוא זעיר אנפין, וְיָרִית כֹּלָּא - יורש את הכל, וְאִתְפַּשַּׁט בְּכָל גּוּפָא - והכל מתפשט בכל גופו, וְהַאי בֵּן יָהִיב לִבְרַתָּא - והבן הזה הוא נותן אל הבת, וּבְרַתָּא מִנֵּיהּ אִתְּזָן - והבת היא ניזונת ממנו, וְעַל כָּל פָּנִים אפילו אם לא היה חשוב בכור מִכָּאן משמע בְּרָא יָרִית וְלָא בְּרַתָּא - שהבן הוא יורש ולא הבת, כי כך ההלכה בְּרָא יָרִית לַאֲבוּי וּלְאִמֵּיהּ וְלָא בְּרַתָּא - שרק הבן יורש את אביו ואמו ולא הבת, וּמִנֵּיהּ אִתְּזָן בְּרַתָּא - וממנו ניזונת הבת, כְּמָה דִּכְתִיב - כמו שכתוב: 'וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵיהּ', דהיינו שהמזון אל המלכות הנקראת 'כֹלָּא' הוא נמצא בזעיר אנפין.

אבא ואימא המשפיעים אל זעיר אנפין ומלכות הם תלויים במזל שהוא בדיקנא דאריך אנפין.

הַנֵי אָב וָאֵם - אב ואם האלו שהם חכמה ובינה הנותנים מוחין אל זעיר אנפין ומלכות כְּלִילָן וּמִתְחַבְּרָן דָּא בְּדָא - הם כלולים ומתחברים זה בתוך זה, וְאָב טָמִיר יַתִּיר - והאב הוא נסתר ונעלם יותר מאימא ומתלבש בתוכה.

וְכֹלָּא אָחִיד - וכל פרצופי החכמה והבינה אוחזים ויונקים שפע מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - מהעתיק הקדוש אריך אנפין, כי מלבישים עליו, וְתַלְיָא מִמַּזָּלָא קַדִּישָׁא - ותלויים במזל הקדוש בדיקנא דאריך אנפין, אבא בתיקון השמיני ואימא בתיקון הי"ג, יַקִּירוּ דְּכָל יַקִּירִין - המכובד מכל המכובדים. וְאִלֵּין אָב וָאֵם - ואב והאם האלו שהם ישראל סבא ותבונה מְתַקְּנִין בֵּיתָא - מתקנים את הבית שהוא זעיר אנפין, כְּמָה דַּאֲמֵינָא - כמו שאמרתי, דִּכְתִיב: 'בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים', הרי שנרמזים בפסוק הזה שלושת המוחין הנמשכים אל זעיר אנפין, וּכְתִיב: 'כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ', הרי שבבטן שהוא בקו האמצעי נמצא בחינת 'נעים' שהוא הדעת.

רבי שמעון פתח לדרוש בשבח הצדיקים כי חשש לכבודם שלא יהיה נראה כמו לועג לרש מה שהוא דורש סתרי תורה לפניהם, לכן דרש בשבחם שהם נקראים חיים אף לאחר מיתתם (עומר מן).

לפי שהזכיר את הפסוק 'כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ', הוסיף רבי שמעון ואמר: גם אני היה דעתי לעשות כן לשמור את הסודות בבטני ולכן לא גיליתי את כל הסודות באידרא רבא, אמנם עתה לפי רצונו יתברך אני מגלה אותם (יין הרקח).

אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: בְּאִדָּרָא - בדרושי האידרא רבא לָא גַּלִּינָא כֹּלָּא - לא גיליתי את הכל, וְכָל הַנֵי מִלִּין - וכל אלו דברי הסודות של פרצופי אבא ואימא טְמִירִין בְּלִבַּאי הֲווֹ עַד הַשְׁתָּא - נסתרים היו בלבי עד עתה, וּבְעִינָא לְאַטְמְרָא לוֹן לְעָלְמָא דְּאָתֵי - ורציתי להסתיר אותם לעולם הבא, מִשּׁוּם דְּתַמָּן שְׁאֶלְתָּא שָׁאִיל לָנָא - משום ששם שואל אותנו ראש הישיבה על חידושי סתרי התורה שלא נתגלו כבר בעולם הזה, כְּמָה דִּכְתִיב - כמו שכתוב: 'וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּךָ חוֹסֶן יְשׁוּעוֹת חָכְמָה וָדָעַת' וְגוֹ', ואין נקרא בשם אמונה אלא דבר מכוסה שלא נתגלה, וְחָכְמָה בַּעְיָין מִינִּי - וסודות החכמה ישאלו ממני, וְהַשְׁתָּא רְעוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַאי - ועתה הרצון של הקדוש ברוך הוא בזה לגלותם, הָא בְּלָא כִּסּוּפָא אֵיעוּל קַמֵּי פַּלְטְרוֹי - הרי בלי בושה אכנס אל היכלו בגן עדן.

זעיר אנפין נקרא בשם 'אֵל דֵּעוֹת' או משום שהדעת מתפשט בכל קצוותיו או משום שיש עוד דעת עליון פנימי יותר המתפשט בתוך הדעת התחתון שבו, או משום ש'דעות' אותיות 'עדות' כי זעיר אנפין הוא עדות במוחין שלו אל החכמה והבינה.

כְּתִיב: 'כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ', מה שכתוב: 'דֵּעוֹת' בלשון רבים וַדַּאי כך ראוי כי זעיר אנפין הוּא נחשב כמו ספירת הַדַּעַת, והרי בַּדַּעַת כָּל פַּלְטְרֹי אִתְמַלְּיָין - באור של ספירת הדעת מתמלאים כל היכלותיו שהם הספירות של זעיר אנפין, דִּכְתִיב: 'וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ', ועוד טעם למה שאמר 'דֵּעוֹת' בלשון רבים, והוא כי יש עוד דַּעַת אָחֳרָא - דעת אחר לָא אִתְגַּלְּיָא - שהוא דעת עליון למעלה מאבא ואימא שלא נתגלה, דְּהָא טְמִירָא - שזה הדעת הוא נעלם ונסתר אָזֵיל בְּגַוֵּויהּ וְאִתְכְּלִיל בֵּיהּ - הולך בתוך הדעת התחתון ונכלל בו. דַּעַת נָהֵיר בְּמוֹחִין - הדעת חוזר עוד למעלה להאיר במוחין של זעיר אנפין, וְאִתְפַּשַּׁט בְּמוֹחָא כֹּלָּא - ומתפשטים הארת החסדים שבו בכל המוח.

בְּסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא תְּנֵינַן - כך למדנו בספר האגדה: מה שכתוב: 'כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ', אַל תִּקְרֵי 'דֵּעוֹת', אֶלָּא עֵדוּת, דְּהוּא סָהֲדוּתָא דְּכֹלָּא - כי הדעת של זעיר אנפין הוא עדות של הכל, כי הוא סָהֲדוּתָא דִּתְרֵין חוּלָקִין - עדות של שני חלקים שקיבל מחכמה ובינה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב', כי זעיר אנפין נקרא יעקב, וְאַף עַל גַּב דְּהַאי מִלָּה - ואף על גב שאת מלת 'יעקב' אוֹקְמוּהָ - ביארוה בְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא, בְּגַוְונָא אָחֳרָא - באופן אחר, שרק התפארת דזעיר אנפין נקרא יעקב, מכל מקום הָתָם בְּאַתְרֵיהּ שְׁלִים - שם במקומו הוא שלם, הָכָא כֹּלָּא שַׁפִּיר - וכאן כל זעיר אנפין נדרש יפה בשם יעקב, וְכֹלָּא הַוֵי - וכל הפירושים טובים הם כַּד אִסְּתִים מִלָּה - כאשר הדבר סתום ואפשר לפרשו בכמה אופנים.

הַאי אָב וָאֵם - האב והאם האלו כֻּלְּהוּ בְּהוּ כְּלִילָן - כולם נכללים ומתלבשים תוך זעיר אנפין ומלכות, כֹּלָּא בְּהוּ סְתִימָן - כולם סתומים תוך זעיר אנפין ומלכות, וְאִינּוּן סְתִימָן בְּמַזָּלָא קַדִּישָׁא - והם סתומים תחת המזל הקדוש של אריך אנפין שהוא עַתִּיקָא דְּכָל עַתִּיקִין - זקן מכל הזקנים, בֵּיהּ סְתִימָן - בו הם סתומים, בֵּיהּ כְּלִילָן - בו הם כלולים, כֹּלָּא הוּא - הכל הוא אריך אנפין, כֹּלָּא הַוֵי - הכל נעשה ונתהווה ממנו, בְּרִיךְ הוּא - ברוך אריך אנפין הנקרא 'הוא', בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ - וברוך שמו, שהוא עולם האצילות הנקרא שם הוי"ה, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין - לעולם ולעולמי עולמים.

מבאר שהסיבה לגילוי דברי הסודות שלא נתבארו באידרא רבא כדי שלא יכנס בבושה להיכל הגן עדן וכן משום שכך נראה רצונו של הקדוש ברוך הוא והסכמת כל הצדיקים.

כָּל מִלִּין דְּאִדָּרָא יָאוּת - כל דברי הסודות שנתבארו באידרא רבא יפים הם, וְכֻלְּהוּ מִלִּין קַדִּישִׁין - וכולם דברים קדושים, מִלִּין דְּלָא סָטָאן לְיַמִּינָא וְלִשְׂמָאלָא - דברים שאינם נוטים מן האמת לימין או לשמאל, כֻּלְּהוּ מִלִּין דִּסְתִימִין - כולם הם דברים סתומים שאינם כפשוטם, וְאִתְגַּלְּיָין לְאִינּוּן דְּעָאלוּ וְנַפְקוּ - ונתגלו רק לאלו שנכנסו לעסוק בסודות התורה ויצאו בלי להכשל ולטעות, וְכֹלָּא הָכִי הוּא - והכל כך הוא, וְעַד הַשְׁתָּא הֲווֹ מִתְכַּסְּיָין אִלֵּין מִלִּין - ועד עתה היו מתכסים אלו הדברים, דְּדָחִילְנָא לְגַלָּאָה - כי הייתי ירא מלגלות אותם, וְהַשְׁתָּא אִתְגַּלְּיָין - ועתה נתגלו, וְגַלִּי קַמֵּי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא - וגלוי לפני העתיק הקדוש אריך אנפין, דְּהָא לָא לִיקָרָא דִּילִי וּדְבֵית אַבָּא עֲבִידְנָא - שלא גיליתי אותם לשם כבודי ולא לכבוד בית אבי, אֶלָּא בְּגִין דְּלָא אֵיעוּל בְּכִסּוּפָא קַמֵּי פַּלְטְרוֹי עֲבִידְנָא - אלא כל מה שגיליתי אותם היה בעבור שלא אכנס בבושה אל היכלו, וְעוֹד דְּהָא חֲמֵינָא - ועוד שהרי ראיתי, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - שהקדוש ברוך הוא, וְכָל הַנֵי זַכָּאֵי קְשׁוֹט דְּהָכָא מִשְׁתַּכְחָן - וכל אלו צדיקי האמת הנמצאים כאן, כֻּלְּהוּ מִסְתַּכְּמִין עַל יְדִי - כולם מסכימים על ידי על הסודות שגיליתי, דְּהָא חֲמֵינָא - שהרי אני רואה דְּכֻלְּהוּ חָדָאן בְּהַאי הִלּוּלָא דִּילִי - שכולם שמחים בזאת השמחה שלי, וְכֻלְּהוּ זְמִינִין [דף רצא, ב] בְּהַהוּא עָלְמָא בְּהִילּוּלָא דִּילִי - וכולם מזומנים גם בעולם הבא לשמוח בשמחה שלי, זַכָּאָה חוּלָקִי - אשרי חלקי.

התפלל רבי שמעון לקבל רשות לגלות גם סוד הדינים שבזעיר אנפין, ולאחר שקיבל רשות התחיל בגלויים.

אֲמַר רַבִּי אַבָּא: כַּד סִיֵּים מִלָּה דָּא - כאשר סיים לומר את הדבר הזה בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא בּוֹצִינָא עִלָּאָה - המאור הקדוש והמאור העליון שהוא רבי שמעון, אֲרֵים יְדוֹי - הרים את ידיו בתפילה וּבְכָה וְחָיֵיךְ - ותחילה בכה ואחר כך שמח, ומבאר מדוע בכה, כי בָּעָא לְגַלָּאָה מִלָּה חֲדָא - רצה לגלות דבר של סוד אחד, אֲמַר: בְּמִלָּה דָּא אִצְטָעַרְנָא כָּל יוֹמָאי - בדבר הסוד הזה נצטערתי לעמול על חידושו בכל ימי ורצוני לגלות אותו אל החברים, וְהַשְׁתָּא לָא יָהֲבִין לִי רְשׁוּתָא - ועתה לא נותנים לי רשות, אִתְתַּקַּף וְיָתִיב - נתחזק כדי להתפלל וישב על המטה, וְרָחִישׁ בְּשִׂפְוָותֵיהּ - ורחש בלחש בשפתיו, וְסָגִיד תְּלָת זִמְנִין - והשתחווה שלוש פעמים, וְלָא הֲוָה יָכִיל בַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בְּאַתְרֵיהּ - וירד עליו אור גדול עד שלא היה יכול אדם להסתכל במקומו, כָּל שֶׁכֵּן בֵּיהּ - וכל שכן בו. אֲמַר רבי שמעון לעצמו: פּוּמָּא פּוּמָּא דְּזָכִית לְכָל הַאי - פה פה שזכית לכל זה, לָא אִנְּגִיבוּ מַבּוּעָךְ - לא יבשו מעיינותיך, מַבּוּעָךְ נָפֵיק וְלָא פָּסַק - ממעיינותיך יוצא תמיד שפע שאינו נפסק, עֲלָךְ קְרֵינַן - עליך אני קורא: 'וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן', וּכְתִיב: 'וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו'.

אִתְעַטַּף רַבִּי שִׁמְעוֹן וִיְתֵיב - קם ונתעטף רבי שמעון בטליתו ושוב ישב על מיטתו, פְּתַח לדרוש בשבח הצדיקים וַאֲמַר: 'לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יוֹרְדֵי דוּמָה', מה שכתוב: 'לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ', הָכִי הוּא וַדַּאי - כך בודאי ראוי להיות כתוב, ואינם יורדי דומה שכבר מתו, אלא אִינּוּן דְּאִקְּרוּן - הם הרשעים הנקראים בחייהם מֵתִים, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא 'חַי' אִקְּרִי - לפי שהרי הקדוש ברוך הוא נקרא חי, וְהוּא שָׁארֵי בֵּין אִינּוּן דְּאִקְּרוּן - והוא שוכן בין הצדיקים שאפילו במיתתם קרויים חַיִּים, וְלָא עִם אִינּוּן דְּאִקְּרוּן מֵתִים, וְסוֹפֵיהּ דִּקְרָא כְּתִיב - וסוף הפסוק שכתוב: 'וְלֹא כָּל יוֹרְדֵי דוּמָה', ביאורו הוא: וְכָל אִינּוּן דְּנָחֲתִין לְדוּמָה - וכל אותם הרשעים שעתידים לרדת אל הגיהנם לאחר מיתתם להמסר בידיו של דומה הממונה על הגיהנם, בְּגֵיהִנָּם יִשְׁתַּאֲרוּן - אם עתידים הם להשאר בגיהנם לא יהללו, שַׁאנֵי אִינּוּן דְּאִקְּרוּן חַיִּים - שונים מהם הצדיקים הנקראים חיים, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי בִּיקָרֵיהוֹן - שהרי הקדוש ברוך הוא רוצה בכבודם.

הָאִידְּנָא אַסְהַדְנָא עֲלַי - עתה אני מעיד על עצמי, דְּכָל יוֹמִין דְּקָאִימְנָא - שבכל ימי שעמדתי בעולם הזה, תָּאִיבְנָא לְמִחְמֵי יוֹמָא דָּא - היה תשוקתי לראות את היום הזה, וְלָא סָלִיק בִּרְעוּתִי - ולא עלה ברצוני להסתלק מן העולם, בָּר הָאִידְּנָא - אלא עתה, דְּהָא בְּעִטְרָא דָּא מִתְעַטַּר הַאי יוֹמָא - שהרי היום הזה מתעטר בעטרה הזו של גילוי הסודות, וְהַשְׁתָּא בְּעֵינָא לְגַלָּאָה מִלִּין - ועתה אני רוצה לגלות עוד דברי סודות קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - לפני הקדוש ברוך הוא, דְּהָא כֻּלְּהוּ מִתְעַטְּרִין בְּרֵישֵׁי - שהרי כל אלו הפירושים מתעטרים בראשי, וְהַאי יוֹמָא לָא יִתְרַחַק - והיום הזה לא יתרחק לְמֵיעַל לְדוּכְתֵּיהּ כְּיוֹמָא אָחֳרָא - לבוא השמש במהירות ולהכנס אל מקומו כמו יום אחר, דְּהָא כָּל יוֹמָא דָּא בִּרְשׁוּתִי קָיְימָא - שהרי כל היום הזה עומד ברשותי, וְהַשְׁתָּא שָׁרִינָא לְגַלָּאָה מִלִּין - ועתה התחלתי לגלות סודות אלו, בְּגִין דְּלָא אֵיעוּל בְּכִסּוּפָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי - כדי שלא אכנס בבושה לעולם הבא, וְהָא שָׁרִינָא אֵימַא - והרי אני מתחיל ודורש בענין זעיר אנפין.

המלכות נקראת צדק כאשר הדינים מתעוררים בה בתוקף, וזעיר אנפין נקרא משפט מפני שהדינים שבו מעורבים ברחמים, וכל הדינים כולם יש להם שורש בפרצופים יותר עליונים (אמת ליעקב).

כְּתִיב: 'צֶדֶק' שהיא המלכות 'וּמִשְׁפָּט' שהוא זעיר אנפין, הם 'מְכוֹן כִּסְאֶךָ' לאריך אנפין, 'חֶסֶד' שהוא אבא 'וֶאֱמֶת' שהיא אימא מקבלים מוחין מפני אריך אנפין קודם זעיר אנפין ולכן נאמר עליהם 'יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ'. ומקדים ואומר: מַאן חַכִּימָא יִסְתַּכַּל בְּהַאי - מי שהוא חכם יבין בסוד הזה, לְמִחְמֵי אוֹרְחוֹי דְּקַדִּישָׁא עִלָּאָה - לראות את דרכיו של הקדוש העליון, דִּינִין דִּקְשׁוֹט - דינים של אמת, דִּינִין דְּמִתְעַטְּרִין בְּכִתְרֵי עִלָּאִין - דינים של זעיר אנפין שמתעטרים בכתרים עליונים של אבא ואימא ואריך אנפין ומתמתקים על ידם, דְּהָא אֲמֵינָא - שהרי כבר אמרתי בתחילת האידרא דְּכֻלְּהוּ בּוֹצִינִין נָהֲרִין מִבּוֹצִינָא עִלָּאָה - שכל הנרות שבאצילות מאירות מן הנר העליון אריך אנפין, ומהעתיק שבתוכו הנקרא טְמִירָא דְּכָל טְמִירִין - נסתר מכל הנסתרים, כֻּלְּהוּ דַּרְגִּין לְאִתְנַהֲרָא - כולם הם מדרגות לקבל הארות, וּבְהַהוּא נְהוֹרָא דִּבְכָל דַּרְגָּא וְדַרְגָּא - ובאותו האור שבכל מדרגה ומדרגה, אִתְגַּלְּיָיא מַה דְּאִתְגַּלְּיָיא - מתגלה מה שמתגלה מן האין סוף בפנימיותם, וְכֻלְּהוּ נְהוֹרִין - וכל המאורות של אריך אנפין אֲחִידָן נְהוֹרָא דָּא בִּנְהוֹרָא דָּא - נאחזו האור של זה באור של זה, וּנְהוֹרָא דָּא בִּנְהוֹרָא דָּא - והאור של זה באור של זה, וְנָהֲרִין דָּא בְּדָא - והאירו זה בזה, וְלָא מִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא - ולא נפרדו זה מזה, ובזה האופן נאצל מהם זעיר אנפין.

נְהוֹרָא דְּכָל בּוֹצִינָא וּבוֹצִינָא - האור שבכל נר ונר, דְּאִקְּרוּן תִּקּוּנֵי מַלְכָּא - שנקראים תיקוני המלך, או כִּתְרֵי מַלְכָּא - כתרי המלך, כָּל חַד וְחַד נָהִיר - כל אחד ואחד הוא מאיר וְאָחִיד בְּהַהוּא נְהוֹרָא דִּלְגוֹ לְגוֹ - ונאחז באותו האור של אריך אנפין שנמצא לפני ולפנים ממנו, וְלָא מִתְפְּרַשׁ לְבָר - ואינו נבדל לצאת לחוץ, וּבְגִין כָּךְ כֹּלָּא בְּחַד דַּרְגָּא אִסְתְּלַק - ולפיכך הכל עלה להיות במדרגה אחת, וְכֹלָּא בְּחַד מִלָּה אִתְעַטַּר - והכל נתעטר בדבר אחד, וְלָא מִתְפְּרַשׁ דָּא מִן דָּא - ועל ידי זה אינם נבדלים זה מזה, אלא אִיהוּ - הוא זעיר אנפין וּשְׁמֵיהּ - ושמו שהיא המלכות חַד הוּא - אחד הם.

נְהוֹרָא דְּאִתְגַּלְּיָיא אִקְּרִי לְבוּשָׁא דְּמַלְכָּא - האור שמתגלה בזעיר אנפין נקרא לבוש המלך, נְהוֹרָא דִּלְגוֹ לְגוֹ - והאור אשר לפני ולפנים תוך זעיר אנפין, הוא נְהוֹרָא סָתִים - אור סתום, וּבֵיהּ שָׁרְיָא הַהוּא דְּלָא אִתְפְּרַשׁ וְלָא אִתְגַּלְּיָיא - ובו שוכן אריך אנפין שלא נתפרש ולא נתגלה, וְכֻלְּהוּ בּוֹצִינֵי - ועל ידי זה כל הנרות שהם הכלים של זעיר אנפין, וְכֻלְּהוּ נְהוֹרִין - וכל המאורות שבתוך הכלים, נָהֲרִין מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - מאירים מן העתיק הקדוש אריך אנפין, ומעתיק אשר לפנים ממנו שהוא סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - סתום יותר מכל הסתומים, והוא בּוֹצִינָא עִלָּאָה - הנר העליון, וְכַד מִסְתַּכְּלָן - וכאשר מסתכלים לראות את כֻּלְּהוּ נְהוֹרִין דְּאִתְפַּשְּׁטָן - כל האורות שמתפשטים, לָא אִשְׁתְּכַח בָּר בּוֹצִינָא עִלָּאָה דְּאִטְּמָר וְלָא אִתְגַּלְּיָיא - לא נמצא אלא נר עליון שהוא אריך אנפין הנעלם ולא נגלה.

בְּאִינּוּן לְבוּשִׁין דִּיקָר - באותם לבושי הכבוד של אריך אנפין שהם אבא ואימא הנקראים לְבוּשֵׁי קְשׁוֹט - לבושי אמת, וישראל סבא ותבונה הנקראים תִּקּוּנֵי קְשׁוֹט - תיקוני אמת, וזעיר אנפין ומלכות הנקראים בּוֹצִינֵי קְשׁוֹט - נרות אמת, אִשְׁתְּכַחוּ תְּרֵין בּוֹצִינִין - נמצאו שתי נרות שהם זעיר אנפין ומלכות, שהם תִּקּוּנָא דְּכוּרְסְיָיא דְּמַלְכָּא - תיקוני הבינה הנקראת כסא לחכמה הנקרא מלך, וְאִקְּרוּן - ונקראו בפסוק הנזכר בשם: 'צֶדֶק וּמִשְׁפָּט', המלכות היא 'צדק' וזעיר אנפין 'משפט', וְאִינּוּן שֵׁירוּתָא - ושורשם בתחילת עולם האצילות, וּשְׁלֵימוּתָא בְּכָל מְהֵימְנוּתָא - ובהם תלוי גם השלימות של כל האצילות הנקראת אמונה, וּבְהַנֵי - ובאלו הפרצופים שהם זעיר אנפין ומלכות מִתְעַטְּרִין כָּל דִּינִין דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא - מתעטרים כל הדינים שלמעלה ושלמטה, וְכֹלָּא סָתִים בְּמִשְׁפָּט - והכל סתום אצל זעיר אנפין הנקרא משפט, וְצֶדֶק מֵהַאי מִשְׁפָּט אִתְּזָן - והמלכות הנקראת צדק היא ניזונת מבחינת המשפט הזה.

הדינים הנמשכים אל המלכות הם מגיעים אליה מזעיר אנפין וכאשר הם ממותקים ומעורבים ברחמים אז הם בשלימות ונקראת המלכות בשם 'מֶלֶךְ שָׁלֵם'.

וּלְזִמְנִין קְרֵינַן לָהּ - ולפעמים אנו קוראים את המלכות בבחינת: 'וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם', והיינו כַּד מִתְּעָרִין דִּינִין מִמִּשְׁפָּט - כאשר מתעוררים דינים מזעיר אנפין הנקרא משפט להמשך אל המלכות, כֻּלְּהוּ רַחֲמֵי - כולם רחמים, כֻּלְּהוּ בִּשְׁלִימוּ - כולם הם בשלימות של דין מעורב ברחמים לכן נקראת 'מֶלֶךְ שָׁלֵם', דְּהַאי מְבַסֵּם לְהַאי צֶדֶק - כי זעיר אנפין ממתק את הדינים שבמלכות הנקראת צדק, וְדִינִין מִתְתַּקְּנִין - והדינים שבה נתקנים, וְכֻלְּהוּ נָחֲתִין לְעָלְמָא בִּשְׁלִימוּ בְּרַחֲמֵי - וכולם יורדים לעולם בשלימות מעורבים ברחמים, וּכְדֵין שָׁעֲתָא דְּמִתְחַבְּרָן דְּכַר וְנוּקְבָּא - ואז היא השעה שמתחברים הזכר והנקבה, וְכָל עָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּרַחֲמֵי וּבְחֶדְוָותָא - וכל העולמות כולם ברחמים ובשמחה.

כאשר מתרבים העוונות בעולם מתרחק זעיר אנפין מן המלכות ומתעורר צד הטומאה, ויונקת המלכות בחינות של דינים קשים, ומהשפעתם בעולם נמשך אבדון ופטירת בני אדם.

וְכַד אַסְגִּיאוּ חוֹבֵי עָלְמָא - וכאשר מתרבים העוונות בעולם, וְאִסְתָּאֲבַת מַקְדְּשָׁא - ונטמא המקדש, כלומר שכביכול נטמאת המלכות על ידי יניקת הקליפות ממנה, וּדְכוּרָא אִתְרַחַק מִן נוּקְבָּא - והזכר זעיר אנפין מתרחק מן הנקבה המלכות, וְחִוְיָא תַּקִּיפָא שַׁרְיָא לְאִתְּעָרָא - והנחש החזק מתחיל להתעורר, אזי וַוי לְעָלְמָא - אוי לו לעולם דְּמִתְּזָן בְּהַהוּא זִמְנָא - כשהוא ניזון באותו הזמן מֵהַאי - מהמלכות הנקראת 'צֶדֶק', כי כַּמָּה חֲבִילֵּי טְרִיקִין מִתְּעָרִין בְּעָלְמָא - כמה מחבלים ומשחיתים נושכים מתעוררים בעולם, כַּמָּה זַכָּאִין מִסְתַּלְּקִין מֵעָלְמָא - כמה צדיקים מסתלקים מן העולם, וְכָּל כָּךְ לָמָּה - וכל זה מדוע ניתן להם הכוח להשחית, בְּגִין דְּאִתְרַחַק דְּכוּרָא מִן נוּקְבָּא - לפי שנתרחק הזכר זעיר אנפין מהנקבה המלכות, וּמִשְׁפָּט שהוא זעיר אנפין לָא קָרֵב בְּצֶדֶק דָּא - לא מתקרב להתיחד במלכות הזו הנקראת צדק, וְעַל הַאי כְּתִיב - ועל זה כתוב: 'וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט', ומפרש: דְּמִשְׁפָּט אִתְרַחַק מֵהַאי צֶדֶק - לפי שהמשפט שהוא זעיר אנפין נתרחק מבחינת הצדק הזו שהיא המלכות, וְלָא אִתְבַּסְּמָא - ולא נמתקה מדיניה, וְצֶדֶק יָנְקָא מֵאֲתַר אָחֳרָא - ואזי צדק שהיא המלכות יונקת ממקום אחר דינים קשים יותר.

מעלת הכינוס של האידרא זוטא יותר מן הכינוס שהיה בעת האידרא רבא כי שם באו המלאכים וכאן הצדיקים.

בזה יבואר הפסוק שאמר שלמה 'יֵשׁ צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ', כלומר מחמת דיני המלכות הנקראת צדק.

וְעַל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא - ועל הסוד הזה אמר שלמה: 'אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ' וְגוֹ', הֶבֶל דָּא - ההבל הזה הנזכר במלת 'הֶבְלִי' הוא הֶבֶל חֲדָא מֵהֲבָלִים דִּלְעֵילָּא - הבל אחד משבעת ההבלים שלמעלה, דְּאִקְּרוּן אַפֵּי מַלְכָּא - שהם נקראים בשם פני המלך, וְדָא אִיהוּ מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא - וזו היא המלכות הקדושה, דְּכַד הִיא מִתָּעֲרָא בְּדִינוֹי - שכאשר היא מתעוררת בדיניה, אזי כְּתִיב: 'יֵשׁ צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ', כי נאבד מחמת התעוררות דיני הצדק, ושואל: מַאי טַעְמָא - מה הטעם, ומשיב: מִשּׁוּם דְּמִשְׁפָּט אִתְרַחַק מִצֶּדֶק- משום שמשפט שהוא זעיר אנפין נתרחק מצדק שהיא המלכות, וּבְגִין כָּךְ אִקְּרִי - ולכך אנו קוראים: 'וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט'.

על ידי זכות הצדיק הגדול והעליון אהובו של ה' הנמצא בעולם ניצלים כל בני העולם מדיני המלכות, כמו שמצינו אצל דוד שאמר בתחילה קודם שחטא שאינו ירא מדיני המלכות הנקראת צדק, אמנם לאחר שחטא מצינו שהיה ירא אפילו מן הדינים המעורבים ברחמים הנמצאים בזעיר אנפין.

תָּא חֲזִי - בא וראה איך להנצל מדיני המלכות, כַּד אִשְׁתְּכַח זַכָּאָה עִלָּאָה בְּעָלְמָא - כאשר נמצא בעולם צדיק עליון וגדול, רְחִימָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - אהוב של הקדוש ברוך הוא, אֲפִילּוּ כַּד אִתְּעַר צֶדֶק בִּלְחוֹדוֹי - אפילו כאשר מתעורר צדק לבדו, יָכִיל עָלְמָא לְאִשְׁתֵּזָבָא בְּגִינֵיהּ - יכול העולם להנצל בשבילו, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי בִּיקָרֵיהּ - והקדוש ברוך הוא רוצה בכבודו, וְלָא מִסְתָּפֵי [דף רצב, א] מִן דִּינָא - ואינו מתירא מן הדין, וְכַד הַהוּא זַכָּאָה לָא קָיְימָא בְּקִיּוּמֵיהּ - וכאשר אותו הצדיק אינו עומד על עומדו, מִסְתָּפֵי אֲפִילּוּ מִמִּשְׁפָּט - אזי הוא מתירא אפילו ממשפט, וְלָא יָכִיל לְמֵיקָם בֵּיהּ - ואינו יכול לעמוד בו, כָּל שֶׁכֵּן בְּצֶדֶק - וכל שכן שאינו יכול לסבול את דיני המלכות הנקראת צדק.

וראיה לדבר שהרי דָּוִד מַלְכָּא בְּקַדְמִיתָא אָמַר - דוד המלך אמר בתחילה: 'בְּחָנֵנִי יְיָ וְנַסֵּנִי', דְּהָא אֲנָא לָא מִסְתַּפֵינָא מִכָּל דִּינִין - שהרי אני לא מתירא מכל מיני דינים, אֲפִילּוּ מֵהַאי - ואפילו לא מדיני המלכות הזו הנקראת צֶדֶק, וְכָּל שֶׁכֵּן דַּאֲחִידְנָא בֵּיהּ - וכל שכן שאין לי להתירא שהרי אני אחוז בה, מַה כְּתִיב - ומה כתוב שאמר דוד עוד: 'אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ', מה שאמר: 'בְּצֶדֶק' וַדַּאי הכוונה אל המלכות, כי אמר דוד: לָא מִסְתַּפֵינָא לְמֵיקָם בְּדִינוֹי - איני מתירא לעמוד ולסבול דיני המלכות, אבל בָּתַר דְּחָב - לאחר חטאו עם בת שבע אֲפִילּוּ מִמִּשְׁפָּט מִסְתָּפֵי - אפילו מדיני זעיר אנפין הנקרא משפט היה ירא, דִּכְתִיב - שאמר דוד: 'וְאַל תָּבֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ'.

תָּא חֲזִי - בא וראה ראיה שהמלכות נקראת 'צדק' מחמת הדינים שבה, שהרי כַּד מִתְבַּסְּמָא הַאי צֶדֶק מִמִּשְׁפָּט - כאשר הצדק הזה שהיא המלכות נמתקת משפע המשפט שהוא זעיר אנפין, כְּדֵין אִקְּרִי - אזי היא נקראת בשם 'צְדָקָה', וְעָלְמָא מִתְבַּסְּמָא בְּחֶסֶד - והעולם נמתק בשפע של חסד, וְאִתְמַלְּיָא מִנֵּיהּ - ומתמלא ממנו, דִּכְתִיב: 'אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד יְיָ מָלְאָה הָאָרֶץ'.

רבי שמעון מעיד על עצמו שבימיו נשמר העולם מלהנזק מדינים אלו, אמנם לאחר מיתתו לא יהיה עוד שמירה לעולם אלא לפי מעלת הצדיקים שיהיו בכל דור ודור.

אמר רבי שמעון: אַסְהַדְנָא עֲלַי - אני מעיד על עצמי, דְּכָל יוֹמָאי הֲוֵינָא מִצְטַעֵר עַל עָלְמָא - שבכל ימי הייתי מצטער על העולם ביסורים וסיגופים דְּלָא יֶעֱרַע בְּדִינוֹי דְּצֶדֶק - שלא יפגע בדיני המלכות, וְלָא יוֹקֵיד עָלְמָא בְּשַׁלְהוֹבוֹי - ולא ישרוף את העולם בשלהבת אש הדינים, כְּמָה דִּכְתִיב: 'אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ', כי המלכות אוכלת ושורפת את כל העולם בדינים שבה. מִכָּאן וּלְהָלְאָה לאחר שאסתלק מן העולם, כְּפוּם כָּל חַד - כל דור יהיה מוגן לפי כוח הצדיקים שבו, כי כְּפוּם בֵּירָא עֻמְקָא - כשיעור גובה הבור כך שיעור העומק שלו, וְהָא בְּדָרָא דָּא אִית בֵּיהּ זַכָּאִין - והרי בדור הזה יש בו צדיקים שיכולים להגן, וּזְעֵירִין אִינּוּן - ומן הדור הבא ואילך מעטים הם הצדיקים דִּיקוּמוּן לְאַגָּנָא עַל עָלְמָא וְעַל עָאנָא - שיקומו להגן על העולם ועל הצאן, שהם בני ישראל, מֵאַרְבָּעָה זִיוְיָן - ממקומם בארבע כנפות העולם.

רבי שמעון מקדים ואומר שמכאן ואילך יתבארו הסודות של זעיר אנפין שלא נתגלו עדיין באידרא רבא.

אמר רבי שמעון: עַד כָּאן אֲחִידָן מִלָּי דָּא בְּדָא - מתחילת האידרא ועד כאן היו הדברים שלי אחוזים ומקושרים אלו באלו, וּמִתְפָּרְשָׁן מִלִּין דִּסְתִימָן בְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - ונתבארו הדברים הסתומים שבעתיק הקדוש, אריך אנפין, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - שהוא סתום של כל הסתומים, וְהֵיךְ אֲחִידָן אִלֵּין בְּאִלֵּין - ונתבאר איך כל הפרצופים אחוזים אלו באלו, ואין צורך לבאר יותר, לכן מִכָּאן וּלְהָלְאָה מִלִּין דִּזְעֵיר אַנְפִּין - מכאן ולהלאה נבאר את הסודות של פרצוף זעיר אנפין, אִינּוּן דְּלָא אִתְגַּלְּיָין בְּאִדָּרָא - ונגלה את הסודות שלא נתבארו באידרא רבא, אִינּוּן דַּהֲווֹ סְתִימִין בְּלִבָּאי - אלו שהיו סתומים בלבי עד עתה, וְתַמָּן לָא אִתַּקְּנוּ - ושם באידרא רבא לא נתקנו אלו הסודות, הַשְׁתָּא אִתְתַּקְּנוּ וְאִתְגַּלְּיָין - ועתה אני מכוון לגלות אותם ועל ידי זה לתקן אותם, וְכֻלְּהוּ מִלִּין סְתִימִין - וכל דברי הסודות האלו הם סתומים וּבְרִירִין כֻּלְּהוּ - ומכל מקום הם ברורים לראויים להבינם, זַכָּאָה חוּלָקִי - אשרי חלקי, וְאִינּוּן דְּיָרְתוּ יְרוּתָּא דָּא - ואשרי חלקם של כל השומעים שזכו לרשת את הירושה הזאת, דִּכְתִיב: 'אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ' וְגוֹ', כלומר אשרי הדור שיש בראשו צדיק כרבי שמעון עם ניצוץ של משה שהוא בגימטריא 'שֶׁכָּכָה'.

אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: כַּמָּה שַׁנְיָא - כמה משונה לטובה שָׁעֲתָא [דף רפח, א] דָּא מֵאִדָּרָא - השעה הזו יותר ממה שהיה בכינוס של האידרא רבא, דִּבְאִדָּרָא - שהרי באידרא רבא אִזְדַּמַּן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּרְתִיכּוֹי - נזדמן אלינו הקדוש ברוך הוא עם מרכבותיו, וְהַשְׁתָּא - ואילו עתה, הָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הָכָא - הרי הקדוש ברוך הוא כאן, היינו השכינה שנתגלתה באש הסובבת שם, וְאָתֵי עִם אִינּוּן צַדִּיקַיָּיא דִּבְגִּנְתָא דְּעֵדֶן - והוא בא עם אותם הצדיקים שבגן עדן שהם גדולים ממלאכי השרת, מַה דְּלָא אִעֲרַעוּ בְּאִדָּרָא - וזהו מה שלא נזדמנו בעת האידרא רבא.

מסכם בקצרה מה שנתבאר שפרצופי אבא ואימא תלויים ויונקים מתיקוני הדיקנא דאריך אנפין שבהם נמשך שפע מן המוחא סתימאה דאריך אנפין.

הַאי דְּאוֹקִימְנָא - את הסוד הזה שכבר ביארנו לעיל, דהיינו: אָב וָאֵם בְּעַתִּיקָא אֲחִידָן בְּתִיקּוּנוֹי - שאבא ואימא אחוזים בתיקוני הדיקנא של אריך אנפין, הָכִי הוּא - כך הוא באמת כמו שביארנו, דְּהָא מִמּוֹחָא סְתִימָאָה דְּכָל סְתִימִין תַּלְיָין - שהרי הם תלויים לינק מן המוח של אריך אנפין שהוא סתום מכל הסתומים המאיר בתוך תיקוני הדיקנא, וּמִתְאַחֲדָן בֵּיהּ - ומלבד זאת הם גם נאחזים בו ממש באריך אנפין, וְכַד יִסְתַּכְּלוּן (בְּכָל) מִלָּי - וכאשר יסתכלו ויתבוננו בכל דברי הסודות שגיליתי עד עתה, יבינו כי כֹּלָּא הוּא עַתִּיקָא בִּלְחוֹדוֹי - בכל עולם האצילות נמצא אריך אנפין לבדו, הוּא הַוֵי - הוא כך מתחילת בריאת העולמות, וְהוּא יְהֵא - והוא יהיה כך לעתיד לבא, וְכָל הַנֵי תִּקּוּנִין בֵּיהּ - וכל אלו התיקונים של אבא ואימא וזעיר אנפין ומלכות הם אחוזים בו, ומבאר: שהרי אָ"ב וָאֵ"ם מֵהַאי מוֹחָא נַפְקוּ - אבא ואימא יצאו מן המוח הסתום הזה של אריך אנפין, אִתְכְּלִילוּ בְּמַזָּלָא - ואחר כך נכללו בשתי המזלות שבדיקנא דאריך אנפין, וּבֵיהּ תַּלְיָין - ובו הם נשארו תלויים, וּבֵיהּ אֲחִידָן - ובו הם תמיד אחוזים, ולעומתם פרצוף זְעֵיר אַנְפִּין, הוא יותר מעולה מהם כי בְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא תַּלְיָיא - בגולגלתא דאריך אנפין הוא תלוי וְאָחִיד - ובו הוא אחוז, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלָּי בְּאִדָּרָא - והרי כבר ביארתי את דברי באידרא רבא.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּעָאל וּנְפַק - אשרי חלקו של מי שנכנס אל פרדס החכמה ויצא ממנו בשלום בלי לכפור מחמת ספיקות ושאלות, וְיִנְדַּע אוֹרְחִין - ועל ידי זה יהיה יודע את דרכי האמת של החכמה, דְּלָא יִסְטֵי לְיַמִּינָא וְלִשְׂמָאלָא - שלא יטה מהם לימין או לשמאל, וּמַאן דְּלָא עָאל וּנְפַק - ומי שלא נכנס ויצא בשלום, טָב לֵיהּ דְּלָא אִבְּרִי - טוב היה לו שלא נברא, וּכְתִיב: 'כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ', וסוף הפסוק וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם' היינו כלפי מי שלא נכנס ויצא בשלום.

מבאר איך נתקיים עתה הפסוק 'בַּה' תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ', ומבקש רשות לגלות סודות של זעיר אנפין.

אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִסְתַּכֵּל הֲוֵינָא כָּל יוֹמָא בְּהַאי קְרָא - מתבונן הייתי בכל היום הזה בפסוק זה דִּכְתִיב: 'בַּייָ תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ', איך יוכל כל הפסוק להתקיים יחד, וְהָאִידְּנָא אִתְקַיַּים קְרָא כֹּלָּא - ועתה שבאו נשמות הצדיקים לשמוע את הסודות שלי אם כן נתקיים כל הפסוק, כי תחילת הפסוק שאמר 'בַּייָ תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי' וַדַּאי כבר נתקיים, דְּהָא נִשְׁמָתִי בֵּיהּ אֲחִידָא - שהרי נשמתי אחוזה וקשורה בו בהקדוש ברוך הוא, בֵּיהּ לָהֲטָא - והיא לוהטת באור שלו, בֵּיהּ אִתְדַבְּקַת וְאִשְׁתַּדְּלַת - והיא מתדבקת ומשתדלת בו, וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתָא דָּא תִּסְתְּלַק לְאַתְרָהָא - ובזו ההשתדלות היא תעלה אל מקומה שבגן עדן. וכן נתקיים סוף הפסוק שאמר: 'יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ', כי כָּל הַנֵי צַדִּיקַיָּיא - כל הצדיקים האלו, וְכָל בְּנֵי מְתִיבְתָא קַדִּישָׁא - וכל התלמידים שלי בני הישיבה הקדושה, וְזַכָּאִין דְּאַתְיָין הַשְׁתָּא עִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - וכן הצדיקים העליונים שבאו עתה מגן עדן בליווי של הקדוש ברוך הוא, כֻּלְּהוּ שָׁמְעִין מִלָּי וְחָדָאן - כולם שומעים את דברי הסודות שגיליתי ושמחים, בְּגִין כָּךְ - ומשום כך אני אומר לכם עתה את הפסוק שלאחריו: 'גַּדְּלוּ לַייָ אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּיו', כלומר שתסכימו עמי כולם לגלות סודות של זעיר אנפין.

מה שכתוב שהמלכים 'מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם' אינה מלוכה ממש, שהרי ארץ אדום היינו מעי הבינה ושם עדיין לא מלכו המלכים אלא שהיו בהתוועדות יחד כעין תחילת מלוכה, וזהו שאמר דוד בתהילים 'כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ', ועל פי זה מבאר את המשך הפסוקים בתהילים שכתוב 'עָבְרוּ יַחְדָּיו' היינו שעברו ממלכותם, וכתוב 'הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ' על ענין שבירתם (יפה שעה).

פְּתַח רבי שמעון וַאֲמַר: כְּתִיב: 'וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם', מה שכתוב שהם מלכו 'בְּאֶרֶץ אֱדוֹם' הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו יובן מתוך הכתוב: 'כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּיו', כי מה שכתוב: 'נוֹעֲדוּ', הוא מלשון ועד וחיבור יחד, ובא הכתוב לפרש בְּאָן אֲתַר - באיזה מקום היה כן, שהרי שבעת המלכים שמלכו בעולם הנקודים לא היו בחיבור יחד, לזה אמר הכתוב: 'בְּאֶרֶץ אֱדוֹם', דהיינו שהם היו מחוברים בַּאֲתַר דְּדִינִין מִתְאַחֲדִין תַּמָּן - כאשר היו בעיבור אצל הבינה ששם הוא המקום שהדינים מתאחדים שם ביחד.

ומה שכתוב עוד: 'עָבְרוּ יַחְדָּיו', היינו שעברו ביחד כל האורות למלוך בכלי שעדיין לא נשבר, דִּכְתִיב - כמו שכתוב: 'וַיָּמָת וַיִּמְלוֹךְ תַחְתָּיו', ומה שכתוב: 'הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ', היינו לפי דְּלָא אִתְקַיְּימוּ בְּאַתְרַיְיהוּ - שלא נתקיימו הכלים שלהם במקומם בעולם האצילות אלא ירדו למטה, בְּגִין דְּתִקּוּנִין דְּמַלְכָּא לָא אִתַּקְּנוּ - לפי שהתיקונים של המלך לא נתקנו, וְקַרְתָּא קַדִּישָׁא וְשׁוּרוֹי - והעיר הקדושה העליונה שהיא המלכות שהיא חומותיו של זעיר אנפין לָא אִזְדַּמְּנוּ - עדיין לא היו מזומנים ומתוקנים בחוזק כראוי, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו מה שכתוב שאמרו המלכים אלו לאלו: 'כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ' וְגוֹ', כאשר שמענו שנשברו המלכים הראשונים כן ראינו שנשברנו גם אנו, דְּהָא כֻּלְּהוּ לָא אִתְקַיְּימוּ - שהרי כולם נשברו ולא נתקיימו.

תיקון המלכים משבירתם נעשה על ידי אורות הזכר שהאירו יחד עם הנשברים שהיו מצד הנקבה, ומבאר איך סוד זה רמוז בפסוקים.

וְהִיא אִתְקַיְּימַת הַשְׁתָּא - ועתה לבסוף נתקיימה המלכות שהיא שם ב"ן בְּסִטְרָא דִּדְכוּרָא דְּשָׁרְיָא עִמָּהּ - בצד הזכר שהוא שם מ"ה ששכן עמה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'וַיִּמְלוֹךְ תַחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב', מה שכתוב: 'מֵי זָהָב' וַדַּאי בזה רמוז זכר ונקבה יחד כי מים הם סוד החסד שבזכר וזהב הוא סוד גבורה שבנקבה, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא בְּאִדָּרָא- כמו שכבר ביארתי סוד זה באידרא רבא.

טעם שנקרא הדרוש הזה בשם 'אידרא' מלשון חדר, כי כאשר היו מתאספים לענין זה היה נעשה להם סביב כמו חדר של אש, וכמו שאומר להלן 'אסחר אשא מקמאי' וכו' (אור יקר). ובליקוטי הגר"א (על האידרא רבא) ביאר לפי שאידרא הוא תרגום של גורן, שהוא מקום אשר מבררים בר מתוך התבן, דוגמת פעולתם לומדי הסוד. וביין הרקח (שם) ביאר הטעם לפי שהיו החברים יושבים בעיגול כמו גורן. ובדמשק אליעזר (שם) ביאר שהוא מלשון הפסוק (תהילים צג, ד) 'אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'', וכמו שאמרו בביצה (טו, ב) אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, שנאמר 'אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'', והיינו מלשון חשיבות, או על דרך מה שאמרו בביצה (שם) מאי אידרא דקיימא לדרי דרי, כי כל שלמעלה מן האצילות שנתבארו באידרא הם קיימים לעולם ולא קרה בהם מקרה השבירה.

מבאר טעם למה שאמר שעתה גילוי השכינה משונה לטובה, שהרי ביאת הצדיקים גדולה מביאת המלאכים, שמצינו שגדול כבוד הצדיקים בעיני הקדוש ברוך הוא יותר מכבוד עצמו שהרי לא העניש את ירבעם על חילול כבוד ה' אלא על חילול כבוד הנביא (אמת ליעקב).

בְּסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא דְּרָב הַמְנוּנָא סָבָא אִתְמַר - בספר הסודות של רב המנונא סבא נתבאר הפסוק: 'וַיִּמְלוֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר', שמה שכתוב: 'הֲדַר' וַדַּאי כך ראוי לקרוא בשם את המלך השמיני, כי הוא היסוד הנקרא הדר, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'פְּרִי עֵץ הָדָר', שהיסוד שהוא המקום העושה פירות נקרא 'עֵץ הָדָר', ואמר הכתוב: 'וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל', כי בשם 'מְהֵיטַבְאֵל' רמוז זכר ונקבה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'כַּפּוֹת תְּמָרִים', והרי תמר לעולם הוא זכר ונקבה יחד, וּכְתִיב - וכמו שכתוב: 'צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח', שסיבת פריחתו וקיומו של היסוד הנקרא צדיק הוא משום שהוא עם נקבתו כתמר, ונמצא דְּאִיהִי דְּכַר וְנוּקְבָּא - שגם אשתו בעת התיקון היתה בסוד זכר ונקבה.

מבאר טעם שנקראת המלכות בשם 'בַּת מַטְרֵד' לפי שהיא בת של החכמה והבינה שכל אחד מהם נקרא בשם 'מַטְרֵד', כי החכמה כולם טרודים להשיגה והבינה כולם טרודים להנצל מן הדינים המתעוררים מן הספירות התחתונות שבה, ולכן נקראת גם בשם 'בַּת מֵי זָהָב' כי יש בה צד חסד שהוא סוד מים וצד גבורה שהיא סוד זהב.

הַאי אִתְקְרִיאַת - ואשתו הזו שהיא עטרת היסוד דמ"ה וב"ן נקראת בשם: 'בַּת מַטְרֵד', כלומר שהמלכות היא בַּת מֵהַהוּא אֲתַר דִּטְרִדִין כֹּלָּא לְאִתְדַּבְּקָא - בת מאותו המקום שכולם טרודים ורודפים להתדבק בו ולהשיג אותו, וְאִקְּרִי אָב - והוא המקום הנקרא אב שהוא החכמה, וּכְתִיב על ענין החכמה: 'לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים', הרי שכולם טרודים ורודפים להתדבק בו ולהשיג אותו.

דָּבָר אַחֵר - עוד ביאור אחר מדוע נקראת בשם 'בַּת מַטְרֵד': לפי שהמלכות היא 'בַּת' מֵאִימָּא - בת של הבינה, דְּמִסִּטְרָהָא מִתְאַחֲדִין דִּינִין - שמהצד של הבינה נאחזים בעלי הדינים, דְּטָרְדִין [דף רצב, ב] לְכֹלָּא - שהם מטרידים ביסורים את כל החוטאים.

ומה שכתוב: 'בַּת מֵי זָהָב', היינו משום דְּיָנְקָא בִּתְרֵין אַנְפִּין - שהיא יונקת בשני פנים, דִּנְהִירָא בִּתְרֵין גַּוְונִין - והיא מאירה בשני גוונים, דהיינו: בְּחֶסֶד - בשם מ"ה שהוא חסד בסוד המים וּבְדִינָא - ובשם ב"ן שהוא גבורה בסוד הזהב.

מבאר בקיצור את סדר יציאת המלכים ושבירתם איך נעשה על ידי יציאת הניצוצות ממקורם ואיך לבסוף נעשה תיקונם על ידי אותו בוצינא דקרדינותא שבירר מהם חלקים הראויים להיות פרצופים מתוקנים בעולם האצילות.

עַד לָא אִבְּרִי עָלְמָא - עד שלא נברא עולם התיקון, לָא הֲווֹ מַשְׁגִּיחִין אַנְפִּין בְּאַנְפִּין - עדיין לא היו משגיחים אבא ואימא פנים בפנים, וּבְגִין כָּךְ עָלְמִין קַדְמָאֵי אִתְחֲרָבוּ - ולפיכך העולמות הראשונים נחרבו, וְעָלְמִין קַדְמָאֵי בְּלָא תִּקּוּנָא אִתְעֲבִידוּ - והעולמות הראשונים נעשו בלי תיקון, וְהַהוּא דְּלָא הֲוָה בְּתִקּוּנָא - וכל מלך שיצא למלוך בלי תיקון, אִקְּרִי זִיקִין נִצוֹצִין - נקרא בשם ניצוצי אש, כְּהַאי אוּמָּנָא - כמו האומן שהוא חרש ברזל, מַרְצֵפָא (ס"א מַרְזַפְתָּא) - שהוא מרצף ומרדד טס ברזל מלובן באש על הסדן, כַּד אַכְתֵּשׁ בְּמָנָא דְּפַרְזְלָא - כאשר הוא מכה עליהם בכלי של ברזל, אַפֵּיק זִיקִין לְכָל עֵיבֶר - הוא מוציא ניצוצי אש המתפזרים לכל צד, וְאִינּוּן זִיקִין דְּנָפְקִין - ואותם ניצוצי האש היוצאים, נָפְקִין לְהִיטִין וּנְהִירִין - יוצאים הם לוהטים ומאירים, וְדָעֲכִין לְאַלְתָּר - אבל מיד הם נכבים ומתבטלים, וְאִלֵּין אִקְּרוּן עָלְמִין קַדְמָאֵי - ואלו נקראו בשם העולמות הראשונים, וּבְגִין כָּךְ אִתְחֲרָבוּ וְלָא אִתְקַיְּימוּ - וכיון שיצאו בלי תיקון כנזכר הם נחרבו ולא נתקיימו, עַד דְּאִתְתַּקַן עַתִּיקָא קַדִּישָׁא - עד שנתקן העתיק הקדוש, וְנָפִיק אוּמָּנָא לְאוּמָּנוּתֵיהּ - ויצא האומן לאומנותו לברר ולהסיר את הסיגים והקליפות מתוך הניצוצות.

וְעַל הַאי - ועל הסוד הזה תְּנֵינָא בְּמַתְנִיתָא דִּילָן - למדנו בברייתא שלנו, דְּנִיצוֹצָא - שהניצוץ הראשון שהוא שורש הגבורות אַפֵּיק זִיקִין בְּזִיקִין - הוציא את ניצוצי האש המבזיקים ומתנוצצים לִתְלָת מְאָה וְעֶשְׂרִין עֵיבֶר - לשלוש מאות ועשרים צדדים, וְאִינּוּן זִיקִין - ואותם ניצוצי אש, עָלְמִין קַדְמָאֵי אִקְּרוּן - נקראו בשם העולמות הראשונים, וּמִיתוּ לְאַלְתָּר - והם מתו מיד, עד כאן לשון הברייתא. לְבָתַר - ואחר שנתקן עתיקא קדישא כעין זכר ונקבה נָפִיק אוּמָּנָא לְאוּמָּנוּתֵיהּ - יצא האומן לאומנותו, לברר ולהסיר את הסיגים והקליפות מתוך הניצוצות, וְאִתְתַּקַּן בִּדְכַר וְנוּקְבָּא - ונתקן אריך אנפין להיות בסוד זכר ונקבה, וְהַנֵי זִיקִין דְּאִתְדָּעֲכוּ וּמִיתוּ - וניצוצי האש האלו שדעכו ומתו ביציאתם למלוך, הַשְׁתָּא אִתְקַיַּים כֹּלָּא - עתה בעת התיקון נתקיימו כולם, עד כאן הברייתא.

ועתה מבאר את דברי הברייתא: מִבּוֹצִינָא דְּקַרְדִּינוּתָא - מתוך המאור החזק שהוא הגבורה דעתיק שבמוחא סתימאה דאריך אנפין נָפַק נִיצוֹצָא - יצא ניצוץ אחד, פַּטִּישָׁא תַּקִּיפָא - שהוא בבחינת פטיש חזק, דְּבָטַשׁ - שהכה בבירורי המלכים שעלו מן הבריאה וְאַפֵּיק זִיקִין עָלְמִין קַדְמָאֵי - והוציא את ניצוצי האש שהיו העולמות הראשונים, וּמִתְעָרְבֵי בַּאֲוִירָא דָּכְיָא - ועתה בעת התיקון הם מתערבים באויר הטהור, וְאִתְבַּסְמוּ דָּא בְּדָא - ועל ידי תערובת זו נמתקו אלו באלו. והמיתוק הזה היה כַּד אִתְחַבְּרוּ אַבָּ"א וְאִימָּ"א - כאשר נתקנו אבא ואימא ונתחברו בכדי להוליד את זעיר אנפין, וְהַהוּא אָב הוּא מֵרוּחָא דְּגָנִיז בְּעַתִּיק יוֹמִין - והרי אבא כולל בתוכו מן האוירא דכיא שהוא הרוח הגנוז שבעתיק יומין, כי בֵּיהּ אִתְגְּנִיז הַאי אֲוִירָא - בו נגנז האויר הטהור הנזכר, וְאַכְלֵיל לְנִיצוֹצָא דִּנְפַק מִבּוֹצִינָא דְּקַרְדִּינוּתָא - וכלל האוירא בתוכו את הניצוץ שיצא מן המאור החזק שהוא הגבורה דעתיק כנזכר, דְּגָנִיז בִּמְעוֹי דְּאִימָּא - שאותו הניצוץ גנוז במעיה של אימא.

מבאר סדר תיקון הגולגולת דזעיר אנפין ואיך נעשה בה כללות של חכמה בינה ודעת בתוך גולגולת אחת.

וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי בִּיקָרֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא - והרי הקדוש ברוך הוא רוצה בכבודם של הצדיקים יַתִּיר מִיְּקָרָא דִּילֵיהּ - יותר מכבוד עצמו, כְּמָה דִּכְתִיב בְּיָרָבְעָם - כמו שנאמר אצל ירבעם, דַּהֲוָה מְקַטֵּר וּמַפְלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה - שהיה מקטר ועובד לעבודה זרה, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אוֹרֵיךְ לֵיהּ - והקדוש ברוך הוא המתין לו מלהענישו, וְכֵיוָן דְּאוֹשֵׁיט יְדֵיהּ לְקִבְלֵי דְּעִדּוֹ נְבִיאָה - וכאשר הושיט את ידו כדי להכות את עדו הנביא אִתְיַיבַּשׁ יְדֵיהּ - מיד נתיבשה ידו, דִּכְתִיב: 'וַתִּיבַשׁ יָדוֹ' וְגוֹ', וְעַל דְּפָלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא כְּתִיב - ולא כתוב שנענש על שעבד לעבודה זרה, אֶלָּא עַל דְּאוֹשֵׁיט יְדֵיהּ לְעִדּוֹ נְבִיאָה - אלא על שהושיט את ידו אל עדו הנביא. וְהַשְׁתָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי בִּיקָרָא דִּילָן- ועתה הקדוש ברוך הוא רוצה בכבודנו, ועל כן בא לכאן וְכֻלְּהוּ אָתָאן עִמֵּיהּ - וכל נשמות הצדיקים באו עמו מגן עדן.

וְכַד אִתְחַבְּרוּ תַּרְוַויְיהוּ - וכאשר נתחברו אבא ואימא זה בזה וְאִתְכְּלִילוּ דָּא בְּדָא - ונכללו זה בזה, נָפִיק גּוּלְגַּלְתָּא חַד תַּקִּיפָא - יצאה גולגולת אחת חזקה של זעיר אנפין, וְאִתְפַּשַּׁט בְּסִטְרוֹי - ונתפשט בצדדיו, דָּא בְּסִטְרָא דָּא - מוח החכמה וצד החסד שבדעת בצד ימין, וְדָא בְּסִטְרָא דָּא - ומוח הבינה וצד הגבורה שבדעת בצד שמאל. כְּמָה דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - וכמו שאצל העתיק הקדוש אריך אנפין תְּלָת רֵישִׁין אִשְׁתְּכַחוּ בְּחַד - שלושת הראשים שלו נמצאו כלולים בראש אחד, כָּךְ כֹּלָּא אִזְדַּמַּן בִּתְלָת רֵישִׁין - כך גם כל ראשי הפרצופים נעשו על דרך זה שנכללים שלושת המוחין חכמה בינה ודעת בראש אחד, כְּמָה דַּאֲמֵינָא - כמו שכבר ביארתי בתחילת האידרא.

מהגולגולת דזעיר אנפין נוטף שפע הנקרא טל שבו יחיו המתים לעתיד לבא והוא המן שאכלו ישראל במדבר ושיאכלוהו הצדיקים לעתיד לבא.

בְּהַאי גּוּלְגַּלְתָּא דִּזְעֵיר אַנְפִּין - בגולגולת הזו של זעיר אנפין נָטֵיף טַלָּא מֵרֵישָׁא חִוָּורָא - נוטף טל מן הראש הלבן של אריך אנפין, וְהַהוּא טַלָּא אִתַּחְזִי בִּתְרֵי גַּוְונֵי - והטל ההוא נראה בשני גוונים, כי אצל זעיר אנפין נוסף בו מראה אדום, וּמִנֵּיהּ מִתְּזָן חַקְלָא דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין - ומן הטל הזה ניזון שדה התפוחים הקדושים שבמלכות, וּמֵהַאי טַלָּא דְּגוּלְגַּלְתָּא דָּא - ומן הטל הזה שבגולגולת הזו, טָחֲנִין מַנָּא לְצַדִּיקַיָּיא לְעָלְמָא דְּאָתֵי - טוחנים מן לצדיקים לעולם הבא שלאחר תחיית המתים, וּבֵיהּ זְמִינִין מֵתַיָּיא לְאַחֲיָיא - ובו עתידים המתים להחיות.

וְלָא אִזְדַּמַן מַנָּא דְּנָפַל מֵהַאי טַלָּא - ולא נזדמן מָן שיפול מהטל הזה, בָּר הַהוּא זִמְנָא בְּזִמְנָא דְּאַזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא - אלא רק בזמן ההוא שהוא הזמן שבו הלכו ישראל במדבר, וְזָן לְהוּ עַתִּיקָא דְּכֹלָּא - וזן אותם העתיק מכל שהוא אריך אנפין, מֵהַאי אֲתַר - דרך המקום הזה שהוא הגולגולת של זעיר אנפין, מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח לְבָתַר - וזהו דבר שלא היה בנמצא אחר כך בכל שאר הזמנים, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב- זהו סוד הכתוב שאומר אריך אנפין: 'הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם', היינו דרך הגולגולת דזעיר אנפין הנקרא שמים, וזה הלחם היינו הטל כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם' וְגוֹ'.

בזמן הגלות ירידת שפע המזונות קשה לפני הקדוש ברוך הוא, כיון שאינם תלויים בזכות אלא בשפע הנשפע מן המזלות.

הַאי בְּהַהוּא זִמְנָא - זה היה רק בזמן ההוא בזכות משה, אבל לְזִמְנָא אָחֳרָא תְּנֵינַן - לגבי זמן אחר למדנו: קָשִׁים מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - קשים המזונות של האדם לפני הקדוש ברוך הוא שהוא המלכות, וְהָא בְּמַזָּלָא תַּלְיָיא - שהרי המזונות תלויים בשפע הנמשך מן המזל, בְּמַזָּלָא וַדַּאי - ובודאי הכוונה במזלא הנודע שהוא תיקוני הדיקנא דאריך אנפין ולא במזלות השמים, וְעַל כֵּן אמרו חז"ל: בְּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי - שפע של בנים או של חיים או של מזונות לָאו בִּזְכוּתָא תַּלְיָיא מִלְּתָא - אינם תלויים בהנהגה היוצאת מהיכל הזכות אֶלָּא בְּמַזָּלָא תַּלְיָיא מִלְּתָא - אלא בשפע הנמשך מן המזלות תלוי הדבר, וְכֹלָּא תַּלְיָין בְּהַאי מַזָּלָא - ולא רק בנים חיים ומזונות אלא הכל תלוי במזל הזה דאריך אנפין, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא - כמו שכבר ביארתי לעיל.

מלבד הטל הנזכר שיורד מארבע החיוורתי שבאחורי אריך אנפין אל הגולגולת דזעיר אנפין, עוד יורד מצד הפנים של אריך אנפין תשע חיוורתי הנותרים ויושבים על גבי הגולגולת דזעיר אנפין מלמעלה (עץ חיים שער אריך אנפין ה).

תִּשְׁעָה אַלְפִין רִבּוֹא עָלְמִין - תשעה אלפי ריבוא עולמות, שהם תשע אגודות שערות היורדים מצד הפנים דאריך אנפין, נָטְלִין וְסָמְכִין עַל הַאי גּוּלְגַּלְתָּא - הם נמשכים ונסמכים על הגולגולת הזו של זעיר אנפין.

מבאר שיש דמיון בין הגולגולת של אריך אנפין לגולגולת של זעיר אנפין, ועל ידי שפע שיורד מזה לזה נקרא גם זעיר אנפין בשם אריך אנפין.

חוזר לבאר את ענין המוחין הנכנסים אל זעיר אנפין: וְהַאי אֲוִירָא דַּכְיָא - והאויר הטהור הזה שהוא במוח של אריך אנפין הוא אִתְכְּלִיל בְּכֹלָּא - נכלל מכל, דהיינו מחסדים ומגבורות, כֵּיוָן דְּהוּא כָּלִיל מִכֹּלָּא - וכיון שהוא כלול מחסדים ומגבורות, וְכֹלָּא אִתְכְּלִיל בֵּיהּ - והכל נכללו בו, אִתְפַּשְּׁטוּ אַנְפּוֹי לִתְרֵין סִטְרִין - על כן נתפשטו פניו של זעיר אנפין לשני צדדים, בִּתְרֵי נְהוֹרִין כְּלִילָן מִכֹּלָּא - בשני אורות אלו של חסדים וגבורות הכלולים מכל.

מפרט כמה צדיקים שבאו לשמוע סתרי תורה מפיו של רבי שמעון.

וְכַד אִסְתַּכְּלוּ אַנְפּוֹי בְּאַנְפִּין דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - וכאשר מסתכלים פניו של זעיר אנפין בפניו של העתיק הקדוש אריך אנפין, על ידי זה כֹּלָּא 'אֶרֶךְ אַפַּיִם' אִקְּרִי - הכל נקרא בשם 'אֶרֶךְ אַפַּיִם' ואפילו זעיר אנפין, ושואל: מַאי - מה הטעם שיכול גם זעיר אנפין להיות נקרא בשם 'אֶרֶךְ אַפַּיִם', ומשיב אֶלָּא הָכִי תְּנֵינַן - אלא כך למדנו את פשט הדבר בתלמוד: בְּגִין דְּאָרִיךְ אַפֵּיהּ לְחַיָּיבַיָּא - לפי שהוא מאריך את אפו לרשעים עד שישובו בתשובה, אֲבָל לפי הסוד הפירוש של 'אֶרֶךְ אַפַּיִם', הוא אַסְוָותָא דְּאַנְפִּין - רפואה הנמשכת מן הפנים, כי 'אֶרֶךְ' מלשון ארוכה ומרפא ו'אַפַּיִם' היינו לשון פנים ממש, דְּהָא לָא אִשְׁתְּכַח אַסְוָותָא בְּעָלְמָא - שהרי לא נמצאת רפואה בעולם, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּאַשְׁגְּחִין אַנְפִּין בְּאַנְפִּין - אלא בזמן שפרצופי האצילות משגיחים פנים בפנים.

שלושה חללים יש תוך הגולגולת של זעיר אנפין והם מקום אל שלושת המוחין, כי אף על פי שיש ארבעה מוחין מכל מקום שני המוחין התחתונים שהם חסדים וגבורות של הדעת נעשים מוח אחד לאחר שנכנסים תוך החלל האמצעי הנקרא דעת מטעם שממנו נמשכת הארת הפנים המעידים על המוחין שזעיר אנפין יורש מחכמה ובינה, אמנם אצל אריך אנפין לא ניכר במוח הדעת חילוק בין חסדים לגבורות כי כולו רק רחמים גדולים.

בַּחֲלָלָא דְּגוּלְגַּלְתָּא - בשלושת חללי הגולגולת של זעיר אנפין, נְהִירִין תְּלָת נְהוֹרִין - מאירים ג' הארות של המוחין חכמה בינה ודעת, וְאִי תֵּימַא תְּלָת - ואם תשאל איך אנו אומרים שהמוחין הם שלושה, אַרְבַּע אִינּוּן - והרי המוחין הם ארבעה, כְּמָה דַּאֲמֵינָא - כמו שביארתי לעיל, דהיינו: החכמה והבינה שהם אַחְסָנְתָא דַּאֲבוּי וְאִמֵּיהּ - ירושה מן המוחין של אבא ואימא עצמם, וּתְרֵין גְּנִיזִין דִּלְהוֹן - ושני חלקי הדעת שהיו רק גנוזים באבא ואימא ואינם משלהם בעצמם, דְּמִתְעַטְּרָן כֻּלְּהוּ בְּרֵישֵׁיהּ - שכל אלו הארבעה מתעטרים בראשו של זעיר אנפין, וְאִינּוּן תְּפִלִּין דְּרֵישָׁא - והם בבחינת תפילין של ראש עם ארבע פרשיות, ומשיב: שעל אף שבתחילה הם ארבעה מכל מקום לְבָתַרמִתְחַבְּרָן בְּסִטְרוֹי וְנָהֲרִין - אחר כך מתחברים הם בתוך נצח הוד ויסוד דאימא ומאירים, וְעָאלִין בִּתְלָת חֲלָלֵי דְּגוּלְגַּלְתָּא - ונכנסים בשלושת חללי הגולגולת, כי נָפְקִין כָּל חַד בְּסִטְרוֹי - יוצאים כל מוח בצד שלו, וּמִתְפַּשְּׁטִין בְּכָל גּוּפָא - ומשם מתפשטים בכל הגוף.

וְאִלֵּין מִתְחַבְּרִין בִּתְרֵי מוֹחֵי - ואלו החכמה והבינה מתחברים בשני מוחין מימין ומשמאל, וּמוֹחָא תְּלִיתָאָה - והמוח השלישי שהוא מוח הדעת כָּלֵיל לוֹן - כולל אותם ומכריע ביניהם, וְאָחִיד בְּהַאי סִטְרָא וּבְהַאי סִטְרָא - והוא נאחז גם בצד ימין וגם בצד שמאל, וּמִתְפַּשַּׁט בְּכָל גּוּפָא - ומתפשט בכל הגוף כנזכר, וְאִתְעֲבִיד מִנֵּיהּ - ונעשה ממנו בתוך גופו של זעיר אנפין תְּרֵי גַּוְונֵי כְּלִילָן כַּחֲדָא - שני גוונים של חסדים וגבורות כלולים כאחד, וּמֵהַאי נָהִיר אַנְפּוֹי - ומהמוח הזה של הדעת מאירים פניו של זעיר אנפין בשני גוונים, וְאַסְהֵיד בְּאַבָּא וְאִימָּא גַּוְונֵי דְּאַנְפּוֹי - וגווני פניו המאירים מן הדעת מעידים על אמיתות פרצופי אבא ואימא, וְהוּא אִקְּרִי - ולכן זעיר אנפין נקרא בשם דַּעַת, ודעת אותיות עדו"ת.

בְּדַעַת כְּתִיב - בענין הדעת כתוב על זעיר אנפין: 'כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ' וְגוֹ', והטעם שכתוב שיש בזעיר אנפין 'דֵּעוֹת' בלשון רבים הוא בְּגִין דְּאִיהוּ בִּתְרֵי גַּוְונֵי - משום שיש בו שני גוונים, חסדים וגבורות, ואצל זעיר אנפין נאמר: 'לוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת' עם ו', כי ההנהגה משתנית אצלו מחסד לדין, אֲבָל לְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָאָה - אבל אצל העתיק הקדוש אריך אנפין הסתום ונעלם, כתוב: 'לֹא נִתְכְּנוּ' עם א', ושואל: מַאי טַעְמָא 'נִתְכְּנוּ' לְהַאי - מה הטעם שהעלילות נתכנו דווקא לזעיר אנפין, ומשיב: בְּגִין דְּיָרִית תְּרֵין חוּלָקֵי - לפי שהוא ירש שני חלקים של חכמה ובינה שמהם נמשכים חסדים וגבורות של הדעת, וּכְתִיב: 'עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד' וְגוֹ', הרי שיש צורך להתנהג דווקא עם חסיד בחסד אבל עם עיקש לא.

יעקב אבינו לפי שהיתה נשמתו אחוזה מצד הדעת של זעיר אנפין, לכן אמר לרחל שהוא אחיו של אביה לבן ברמאות, ולכן אמר שהוא בן רבקה כדי לרמוז על סוד זה שכיון שהוא מצד הדעת יש בו גם חסדים וגם גבורות (יפה שעה).

וְהָא בִּקְשׁוֹט אוֹקִימוּ חַבְרַיָּיא - והרי ביארו החברים ודבריהם אמת, דִּכְתִיב: 'וַיַּגֵּד יַעֲקֹב [דף רצג, א] לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא', מה שכתוב: 'וַיַּגֵּד', הָא אוֹקְמוּהּ - הרי כבר בארוהו דְּכֹלָּא רָזָא דְּחָכְמְתָא - שכל לשון הגדה הוא הגדת סוד של חכמה, וזהו שאמר: 'וְכִי בֶּן רִבְקָה הוּא', בדווקא כתוב 'בֶּן רִבְקָה', וְלָא כְּתִיב בֶּן יִצְחָק, רֶמֶז - לרמוז בזה שהוא אחיו ברמאות כי יש בו גם מוחין מצד אימא שיש בהם עלילות של דין, וְכֹלָּא רְמִיזָא בְּחָכְמְתָא - והכל רמוז בחכמה, וְעַל הַאי אִקְּרִי שְׁלִים בְּכֹלָּא - ועל כן נקרא יעקב בשם 'אִישׁ תָּם' שהוא שלם בכל, וּבֵיהּ אִתַּחְזִי מְהֵימְנוּתָא - ובו נראית האמונה, כי חלק הגבורות הוא בעבור המלכות הנקראת אמונה, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב - ומשום כך כתוב: 'וַיַּגֵּד יַעֲקֹב', וְלָא כְּתִיב וַיֹּאמֶר, כדי ללמדנו שנתכוון בדבריו לדברי סודות החכמה.

חוזר לסכם את החילוק שיש בענין הדעת בין זעיר אנפין לאריך אנפין.

הַנֵי גַּוְונֵי - שני הגוונים האלו של הדעת, כְּמָה דְּנָהֲרִין בְּעִטְרָא דְּרֵישָׁא - כמו שהם מאירים בעטרה שעל הראש בהיותם עדיין למעלה בבחינת אור מקיף, וְעָאלִין בַּחֲלָלֵי דְּגוּלְגַּלְתָּא - ונכנסים בחללי הגולגולת בחלל הדעת שבו, הָכִי מִתְפַּשְּׁטִין בְּכָל גּוּפָא - כך הם מתפשטים בכל הגוף, וְגוּפָא אִתְאֲחִיד בְּהוּ - והגוף של זעיר אנפין נאחז בהם ומנהיג את העולם לפעמים בחסד ולפעמים בדין, אבל לְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא - לעתיק הקדוש אריך אנפין הסתום ונעלם, כתוב: 'לֹא נִתְכְּנוּ' עם א', וְלָא יָיאָן לֵיהּ - והנהגות הדינים אינן נאות לו, דְּהָא כֹּלָּא בְּחַד אִשְׁתְּכַח - שהרי כל הנהגותיו נמצאות רק בהנהגה אחת של רחמים, וממנו נשפע תמיד רק חֵידוּ לְכֹלָּא - שמחה לכולם, חַיִּין לְכֹלָּא - חיים לכולם, כי לָא תַּלְיָיא בֵּיהּ דִּינָא - אין תלוי ונמצא בו שום דין כלל, אֲבָל בְּהַאי - אבל בזעיר אנפין הזה נאמר: 'לוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת', וַדַּאי 'לוֹ' עם ו', כי לפעמים מתנהג במידת הדין.

השערות היוצאות מעל גבי הגולגולת של זעיר אנפין מסתבכים ומתערבים אלו באלו מכיון שיציאתם היא מהארת כמה מיני מוחין שיש בתוך הגולגולת, ומהם נמשכים כל טעמי המצוות. וכמו שכל אלו כלולים בכתר של זעיר אנפין כך כל המצוות רמוזים בכת"ר אותיות שיש בעשרת הדברות.

אֲמַר רבי שמעון: הָא רָב הַמְנוּנָא סָבָא הָכָא - הרי נשמת רב המנונא סבא נמצאת כאן עמנו, וְסַחְרָנֵיהּ שִׁבְעִין צַדִּיקֵי - וסביבו שבעים נשמות של צדיקים, גְּלִיפָן בְּעִיטְרִין - חקוקים בעטרות, מְנַהֲרִין כָּל חַד וְחַד - ומאירים כל אחד ואחד מנשמות הצדיקים מִזִּיהֲרָא דְּזִיוָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - מזוהר הזיו של הפרצוף העתיק הקדוש, אריך אנפין דאצילות, שהוא סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - סתום יותר מכל הפרצופים הסתומים שהם אבא ואימא הסתומים תוך זעיר אנפין ומלכות, וְהוּא אָתֵי לְמִשְׁמַע בְּחֶדְוָותָא - והוא בא לשמוע בשמחה אִלֵּין מִלִּין דַּאֲנָא אֵימַא - את הדברים האלו שאני אומַר.

בְּגוּלְגַּלְתָּא דְּרֵישָׁא - בגולגולת של הראש של זעיר אנפין תַּלְיָין כָּל אִינּוּן רִבְּוָון וְאַלְפִין מִקּוֹצֵי דְּשַׂעֲרִין - תלויים ומשתלשלים כל אותן רבבות ואלפים מן האגודות של השערות, דְּאִינּוּן אוּכָּמִין - שהם שחורים, וּמִסְתַּבְּכִין דָּא בְּדָא - ומסובכים זה בזה, אֲחִידָן דָּא בְּדָא - ואחוזים זה בזה, משום דַּאֲחִידָן בִּנְהִירוּ עִלָּאָה דִּמְעַטַּר בְּרֵישֵׁיהּ מֵאַבָּא - שנאחזים באור השורש העליון של החכמה שמתעטר בכתר של זעיר אנפין, וּמִמּוֹחָא דְּאִתְנְהִיר מֵאַבָּא - וגם ממוח החכמה שבזעיר אנפין שמקבל הארה מאבא, לְבָתַר נָפְקִין נִימִין עַל נִימִין - ואחר כך יוצאים וצומחים הרבה נימים של שערות אלו על גבי אלו, מִנְּהִירוּ דְּמִתְעַטַּר בְּרֵישֵׁיהּ מֵאִימָּא - מהאור של שורש הבינה המתעטר בכתר של זעיר אנפין, וּמִשְׁאָר מוֹחֵי - ואחר כך צומחים עוד שערות גם מהבינה דזעיר אנפין ממש, ומשאר המוחין שהם החסדים והגבורות של הדעת, וְכֻלְּהוּ - וכל השערות של הבינה ושל הדעת אֲחִידָן וּמִסְתַּבְּכֵי - אחוזים הם ומסובכים בְּאִינּוּן שַׂעֲרֵי - עם אותן השערות הראשונות דַּאֲחִידָן מֵאַבָּא - שנאחזו מאבא וצמחו מהארתו, בְּגִין דְּאִינּוּן מִתְעָרְבִין דָּא בְּדָא - לפי שהם מתערבים זה בזה, וּמִסְתַּבְּכִין דָּא בְּדָא - ומסתבכים זה בזה, כיון שיוצאים ממיני מוחין רבים, וְכֻלְּהוּ מוֹחֵי אֲחִידָן בְּגוּלְגּוּלְתָא בְּמוֹחָא עִלָּאָה - וכל המוחין אחוזים במוח העליון שבגולגולת, דהיינו בכתר שבו נמצאים שורשי כל המוחין.

וְכֻלְּהוּ מְשִׁיכָן - וכל ההמשכות שבשערות אִתְמַשְׁכָן מִתְּלָת חֲלָלֵי דְּמוֹחָא - נמשכים משלושת החללים של המוחין, אֲחִידָן בְּמוֹחֵי - האחוזים במוחין, וכל אלו האורות של החללים ושל המוחין מִתְעָרְבָן דָּא בְּדָא - מתערבים זה בזה, בְּדַכְיָא בִּמְסָאֲבָא - ומהם טעמי הטהרה וטעמי הטומאה, בְּכָל אִינּוּן טַעְמִין - ומהם גם כל שאר הטעמים, כמו כשר ופסול, מותר ואסור, זכאי וחייב, וְרָזִין סְתִימָן וּמִתְגַּלְיָין - ומהם כל טעמי הסודות והנגלות, וּבְגִין כָּךְ - וכיון שנתבאר שטעמי המצוות תלויים בשערות היוצאים מן המוחין לכן מטעם זה כֻּלְּהוּ מוֹחֵי רְמִיזֵי בְּ'אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ' וְכוּ' - כל המוחין רמוזים בעשרת הדברות, שיש בהם כת"ר אותיות, כְּמָה דְּנָהֲרִין בְּעִטְרָא דְּרֵישָׁא - כמו שהמוחין הם מאירים בשורשם שבכתר שבראש, וְעָאלִין בַּחֲלָלֵי דְּגוּלְגַּלְתָּא - ונכנסים בשלושת חללי הגולגולת.

השערות היוצאות מעל הגולגולת יורדים ומכסים את האזניים ומונעים את שמיעת התפילות של בני ישראל ויש צורך להטות כביכול את האזניים של מעלה או להסיר השערות מהם על ידי סלסול בכדי שישמעו את התפילות.

כָּל אִינּוּן קוֹצִין אוּכָּמִין - כל אותם האגודות השחורות של השערות שבראש דזעיר אנפין, חַפְיָין וְתַלְיָין לְסִטְרָא דְּאוּדְנִין - מכסים ותלויים לפעמים על ידי העוונות על צד האזניים, וְהָא אוֹקִימְנָא - והרי כבר ביארנו ענין זה באידרא רבא, דִּבְגִין כָּךְ כְּתִיב - שבשביל זה כתוב אצל חזקיהו המלך כשהתפלל: 'הַטֵּה יְיָ אָזְנְךָ וּשֲׁמָע', הטיית האזן היא כדי שיסתלקו השערות מעליו, מִכָּאן אוֹקִימְנָא - ומפסוק זה למדנו מַאן דְּבָעֵי דְּיַרְכִּין מַלְכָּא אוּדְנֵיהּ לְקִבְלֵיהּ - שמי שרוצה שהמלך זעיר אנפין ירכין אזניו כנגדו לשמוע את תפילתו, יְסַלְסֵל בְּרֵישֵׁיהּ דְּמַלְכָּא - יסלסל בשערות ראש המלך זעיר אנפין לסדר אותם על מקומם על ידי יחודים, וְיַפְנֶה שַׂעֲרֵי מֵעַל אוּדְנוֹי - ובזה יתפנו השערות מעל אזניו, וְיִשְׁמַע לֵיהּ מַלְכָּא בְּכָל מַה דְּבָעֵי - ועל ידי זה ישמע אותו המלך זעיר אנפין בכל מה שיבקש ממנו בתפילתו.

כל הנזכר שתלויים בשערות עצמם היינו טעמי המצוות אבל המצוות עצמן תלויים באותו האורח שבאמצע השערות (יין הרקח).

בְּפַלְגוּתָא דְּשַׂעֲרֵי - באמצע השערות שבראש דזעיר אנפין, מִתְאַחֲדָא חַד אוֹרְחָא - יש אורח אחד פנוי משערות שהוא נאחז בְּאָרְחָא דְּעַתִּיק יוֹמִין - באורח שבאמצע השערות שבראש עתיק הימים אריך אנפין, וּמִתְפָּרְשָׁן מִנֵּיהּ - ונחלקין מן האורח הזה כָּל אוֹרְחוֹי דְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא - כל האורחות של תרי"ג מצוות התורה.

כיון שהשערות יוצאות מן הגולגולת באור חוזר על כן הם בחינות של דינים, וכל המלאכים בעלי הדינים תלויים בהם, אמנם אין כולם דינים שווים, כי אלו היוצאים מצד מוח החכמה אינם דינים כמו אלו היוצאים ממוח הבינה או משאר המוחין (יפה שעה).

כָּל מָארֵיהוֹן דִּיבָבָא וִילָלָא - כל בעלי השברים והתרועה תַּלְיָין בְּכָל קוֹצָא וְקוֹצָא - תלויים ונאחזים בכל אגודה ואגודה של שערות, וְאִינּוּן מְפָרְשִׂין רִשְׁתָּא לְחַיָּיבַיָּא - והם פורסים רשת לרשעים ללכוד אותם בעוונם ולהעניש אותם, על דְּלָא יָדְעִין אִינּוּן אָרְחִין - שאינם יודעים את אותם האורחות של תרי"ג מצוות התורה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו מה שכתוב: 'דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה', וכמו שיבואר לקמן. וְכָל אִלֵּין - וכל בעלי השברים והתרועה האלו תַּלְיָין בְּקוֹצִין תַּקִּיפִין - תלויים באגודות של השערות החזקות היוצאות ממוח הבינה, וּבְגִין כָּךְ כֻּלְּהוּ תַּקִּיפִין - ולפיכך כל אלו פועלים בדינים קשים.

וְאוֹקִימְנָא - וביארנו באידרא רבא, בְּאִינּוּן שְׁעִיעָן - שבאותן האגודות של השערות החלקות היוצאות ממוח החכמה, אִתְאַחֲדָן מָארֵיהוֹן דְּמַתְקְלָא - נאחזים בעלי המשקל המטים כלפי חסד עם הצדיקים, דִּכְתִיב: 'כָּל אָרְחוֹת יְיָ חֶסֶד וֶאֱמֶת', וְכָּל כָּךְ נשתנו אלו המלאכים אלו מאלו, בְּגִין דְּמָשְׁכִין - לפי שהם מקבלים את השפע שלהם מִמּוֹחִין סְתִימִין דִּרְהִיטֵי דְּמוֹחָא - מן המוחין הסתומים בתוך שלושת חללי המוח, וּבְגִין כָּךְ מִשְׁתַּכְחֵי - ולפיכך נמצאים בהנהגתם כָּל חַד כְּפוּם אוֹרְחוֹי - כל אחד לפי דרכו.

סוד הכתוב 'לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ', כי הרשעים שאינם רוצים לדעת את מצוות התורה נענשים על ידי המלאכים הנאחזים בשערות הנמשכות מצד אימא, וזהו סוד 'בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ' אל תקרי 'בַּמֶּה' אלא באימא.

עַד דַּהֲוָה יָתִיב - עד שהיה יושב, אֲמַר רבי שמעון אל שאר החכמים שלפניו: הָא רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר הָכָא - הרי נשמתו של חמי רבי פנחס בן יאיר באה לכאן מגן עדן, אַתְקִינוּ דּוּכְתֵּיהּ - תתקנו ותכינו לו מקום לשבת בו כראוי לו, אִזְדַּעְזַעוּ חַבְרַיָּיא דַּהֲווֹ תַּמָּן - נזדעזעו החברים שהיו שם, וְקָמוּ וְיַתְבוּ בְּשִׁיפּוֹלֵי בֵּיתָא - וקמו וישבו בירכתי הבית, וְרַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי אַבָּא אִשְׁתְּאַרוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן - ורבי אלעזר ורבי אבא נשארו לשבת לפני רבי שמעון.

ומפרש דבריו ואומר: מֵחַד מוֹחָא - מן המוח הראשון של החכמה, בְּאִינּוּן קוֹצִין שְׁעִיעָן - באותן אגודות השערות החלקות, אִתְמַשְׁכָן מָארֵיהוֹן דְּמַתְקְלָא - נמשכים בעלי המשקל המטים כלפי חסד ואמת עם הצדיקים, דִּכְתִיב: 'כָּל אָרְחוֹת יְיָ חֶסֶד וֶאֱמֶת'. מִמּוֹחָא תִּנְיָינָא - מן המוח השני של הבינה בְּאִינּוּן קוֹצִין תַּקִּיפִין - באותן אגודות השערות החזקות, אִתְמַשְׁכָן וְתַלְיָין מָארֵיהוֹן דִּיבָבָא וִילָלָא - נמשכים ותלויים בעלי השברים והתרועה, דִּכְתִיב בְּהוּ - שכתוב בהם: 'דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ', ושואל: מַאי קָא מַיְירֵי - במה מדובר, והרי אם לא ידעו אם כן אינם רשעים אלא שוגגים, ומשיב: אֶלָּא 'לֹא יָדְעוּ', כְּלוֹמַר לָא יָדְעִין - כלומר שמלבד מה שהם אינם יודעים, וְלָא בָּעָאן לְמִנְדַּע - הם גם אינם רוצים לדעת.

ולפי זה יתבאר מה שכתוב: 'בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ', ואומר: אַל תִּקְרֵי 'בַּמֶּה', אֶלָּא בְּאִימָּא יִכָּשֵׁלוּ, ומפרש דבריו: בְּאִינּוּן דְּמִתְאַחֲדִין בִּסְטַר דְּאִימָּא- באותם בעלי השברים והתרועה הנאחזים בצד המוח של אימא, כי מַאי סִטְרָא דְּאִימָּא - מהו הצד של אימא, גְּבוּרָה תַּקִּיפָא - גבורה חזקה, כי מִינָּהּ מִתְאַחֲדָן מָארֵיהוֹן דִּיבָבָא וִילָלָא - ממנה נאחזים בעלי השברים והתרועה המענישים את הרשעים.

עתה חוזר לסיים את ענין המלאכים הנאחזים בשערות, ואומר: מִמּוֹחָא תְּלִיתָאָה - מן המוח השלישי של הדעת, בְּאִינּוּן קוֹצִין דְּאִינּוּן בְּאֶמְצָעִיתָא - באותן אגודות השערות שהם באמצע, שאינם לא חזקים ולא חלקים, אִתְמַשְׁכָן וְתַלְיָין מָארֵיהוֹן דְּמִידִּין - נמשכים ותלויים בעלי מידין, שהם מכריעים לפעמים לזכות ולפעמים לחובה, וְאִקְּרוּן אַפִּין נְהִירִין וְלָא נְהִירִין - ונקראים בשם פנים מאירים מצד החסד ואינם מאירים מצד הגבורה, וּבְהַנֵי כְּתִיב - ובאלו כתוב: 'פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶיךָ', כי הם כמו כלי הפלס המכריע לכאן ולכאן, וְכֹלָּא אִשְׁתְּכַח בְּאִינּוּן קוֹצִין וְשַׂעֲרֵי דְּרֵישָׁא - וכל אלו המלאכים נמצאים תלויים באותן האגודות והשערות שבראש זעיר אנפין.

המצח של זעיר אנפין אינו כמו מצח הרצון של אריך אנפין אלא יש בו דינים וממנו נמשך עונש להעניש לרשעים החוטאים במצח נחושה.

מִצְחָא דְּגוּלְגַּלְתָּא - המצח שבגולגולת דזעיר אנפין הוא מִצְחָא לְאִתְפַּקְּדָא חַיָּיבַיָּא עַל עוֹבָדֵיהוֹן - מצח שממנו פקודת העונש לרשעים על מעשיהם, וְכַד הַאי מִצְחָא אִתְגַּלְּיָיא - וכאשר המצח הזה מתגלה מן השערות של י"ג הנימין שבראש, מִתְּעָרִין מָארֵיהוֹן דְּדִינִין - מתעוררים בעלי הדינים להעניש, לְאִינּוּן דְּלָא מִתְכַּסְפִין בְּעוֹבָדֵיהוֹן - לאותם שחוטאים במצח נחושה ואינם מתביישים במעשיהם.

הַאי מִצְחָא סוּמָּקָא כְּוַורְדָּא - המצח הזה של זעיר אנפין הוא בגוון אדום כשושנה מחמת הדינים שבו, וּבְשָׁעֲתָא דְּאִתְגַּלְּיָיא מִצְחָא דְּעַתִּיקָא - ובשעה שמתגלה המצח של עתיק שהוא אריך אנפין בְּהַאי מִצְחָא - במצח הזה של זעיר אנפין, אִתְהַדְּרַת חִוָּורָא כְּתַלְגָּא - חוזר המצח של זעיר אנפין להיות לבן כשלג, וְהַהִיא שָׁעֲתָא 'עֵת רָצוֹן' אִקְּרִי לְכֹלָּא - והשעה ההיא נקראת עת רצון לכל, אפילו לרשעים שאינם מתביישים במעשיהם.

אותיות מצ"ח כסדרן רומזים למצח הרצון של אריך אנפין אבל אצל זעיר אנפין משתנה סדרן ונעשה מח"ץ שהוא לשון דין ועונש.

בְּסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא דְּבֵי - בספר הסודות שבבית מדרשו של רָב יֵיבָא סָבָא אָמַר: מֶצַח אותיות מח"ץ, ועל כן זָכֵי - אם זוכה האדם בעשיית מעשים טובים אזי הוא בבחינת מֶצַח, כי זעיר אנפין מקבל הארה של מִצְחָא דְּעַתִּיקָא - מצח עתיק שהוא אריך אנפין ומתמתקים כל הדינים, וְאִי לָאו - ואם אינו זוכה, אזי מסתלקת הארת אריך אנפין מזעיר אנפין, ולכן אַשְׁדִי ח' בֵּין תְּרֵין אָתְוָון - מטילים את האות ח' בין שתי האותיות ונעשה מח"ץ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב', שהוא לשון דין ועונש.

לרבי שמעון ענין הדינים שבמצח נרמז בחילוף אות מ' לאות נ' ונעשה נצח, כי ספירת הנצח שבצד הימין דזעיר אנפין מאיר אל המצח ומשפיע בו דין (יין הרקח).

וְאוֹקִימְנָא - ואני ביארתי באידרא רבא, חילוף מצח באופן אחר: דְּאִקְּרִי נֶצַח בְּאָתְוָון רְצוּפִין - שהמצח מתחלף להקרא נצח בחילוף האותיות הרצופות, כי נשפע בו דינים מהנצח דאימא שבמוח החכמה דזעיר אנפין. וְכַמָּה נְצָחִים הֲווֹ - ואל תקשה שהרי הנצח אינו במוח אלא בירך למטה, שהרי כמה נצחים יש, ופרק עליון דנצח דאימא נמצא במוח דזעיר אנפין, וְאַף עַל גַּב דְּנֶצַח אָחֳרָא - ואף על גב שהנצח הזה הוא של פרצוף אחר ואינו של זעיר אנפין, מכל מקום בְּנֶצַח אָחֳרָא אִסְתְּלַק - בנצח האחר שהוא המצח של זעיר אנפין הוא עולה, וְאִית נְצָחִים אָחֳרָנִין - ויש עוד נצחים אחרים שהם שני פרקים תחתונים דנצח דאימא, דְּמִתְפַּשְּׁטִין בְּכָל גּוּפָא - שהם מתפשטים בכל הגוף, כלומר בכל קו ימין דזעיר אנפין.

אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: בְּאִדָּרָא אִשְׁתְּכַחְנָא דְּכָל חַבְרַיָּיא הֲווֹ אָמְרֵי - בעת האידרא רבא נמצאנו שכל החברים היו אומרים דברי תורה וַאֲנָא עִמְּהוֹן - ואני עמהם, הַשְׁתָּא אֵימַא אֲנָא בִּלְחוֹדַאי - עתה בכל האידרא הזו אני אומר לבדי את הכל, וְכֻלְּהוּ צָיְיתִין לְמִלּוּלִי - וכולם יקשיבו לדברי עִלָּאִין וְתַתָּאִין - נשמות הצדיקים שבאו מן העליונים והצדיקים התחתונים, זַכָּאָה חוּלָקִי יוֹמָא דֵּין - אשרי חלקי היום הזה.

הדינים שבמצח דזעיר אנפין נכפים על ידי גילוי מצח הרצון של אריך אנפין כגון בשעת מנחת שבת.

וּבְגִין דְּשַׁבְּתָא בְּשָׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה - ולפי שבשבת בשעת תפילת המנחה אינו ראוי שיתעוררו הדינים, לכן בְּגִין דְּלָא יִתְּעַר דִּינִין - כדי שלא יתעוררו הדינים כהרגלם ביום חול, גַּלְיָא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא מִצְחָא דִּילֵיהּ - מגלה העתיק הקדוש אריך אנפין את הארת המצח שלו, וְכָל דִּינִין אִתְכַּפְיָין - וכל הדינים שבמצח דזעיר אנפין נכפים, וְאִשְׁתְּכָכוּ וְלָא אִתְעֲבִידוּ - ונשקטים ולא נפעלים להשפיע דינים לבעלי הדין.

כ"ד בתי דינים יש במצח דזעיר אנפין והם נחלקים עשרים לבית הדין העליון שעל כן אינם עונשים אלא מבן עשרים ומעלה וארבעה לבית הדין התחתון שעל כן יש למטה רק ארבע מיתות בית דין, וכללותם כ"ד להעניש את העוברים על כ"ד ספרי הקודש.

בְּהַאי מִצְחָא - במצח הזה של זעיר אנפין שיש בו דינים, תַּלְיָין כ"ד בָּתֵּי דִּינִין - תלויים עשרים וארבעה בתי דינים, לדון ולהעניש לְכָל אִינּוּן דַּחֲצִיפִין בְּעוֹבָדֵיהוֹן - לכל אותם המתחצפים במעשיהם בעזות מצח, כְּמָה דִּכְתִיב - כמו שכתוב: 'וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן', ראשי תיבות איאוד"ב כמספר כ"ד בתי דינים הנזכרים, שעושים דין באלו שאומרים פסוק זה.

ושואל: וְהָא עֶשְׂרִים אִינּוּן - והרי הדינים שבמצח הם רק עשרים, כמנין האותיות שיש בחמש פעמים אהי"ה, אַרְבַּע [דף רצג, ב] לָמָּה - ומדוע נוספו עליהם עוד ארבעה, ומשיב: לְקִבְלֵיהוֹן דְּאַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּינָא לְתַתָּא - כנגד ארבע מיתות בי"ד שלמטה, דְּתַלְיָין מִלְּעֵילָּא- שהן תלויות ונמשכות מבתי הדינים העליונים שבמצח דזעיר אנפין, וְאִשְׁתְּאַרוּ עֶשְׂרִין - ונשארו עשרים לבית דין של מעלה, וּבְגִין כָּךְ - ולפיכך לָא מַעֲנִישִׁין בֵּי דִּינָא עִלָּאָה - אין בי"ד של מעלה מענישים עַד דְּיַשְׁלִים וְסָלְקָא לְעֶשְׂרִין שְׁנִין - עד שהאדם ישלים שנותיו ויעלה למנין עשרים שנה, לְקִבְלֵיהוֹן דְּעֶשְׂרִין בָּתֵּי דִּינָא - כנגד עשרים בתי דין של מעלה הנזכרים שבמצח דזעיר אנפין. בְּמַתְנִיתָא סְתִימָאָה דִּילָן תְּנֵינַן - בברייתא הסתומה שלנו למדנו: לְקִבְלֵיהוֹן דְּכ"ד סְפָרִים דְּאִתְכְּלִילָן בְּאוֹרַיְיתָא - שהם כנגד כ"ד ספרי התנ"ך הנכללים בתורה, כדי לדון את העוברים עליהם.

העיניים של זעיר אנפין נראה כביכול שאינן רואות כדי להטעות את הרשעים ולהענישם על עוונותיהם, אמנם באמת הקדוש ברוך הוא מביט תמיד על כל מעשי בני האדם.

עַיְינִין דְּרֵישָׁא - העיניים שבראש דזעיר אנפין, אִינּוּן עַיְינִין דְּלָא מִסְתַּמְרִין מִנַּיְיהוּ חַיָּיבַיָּא - הם עיניים שאין הרשעים נשמרים מהם, כי הם עַיְינִין דְּנָיְימִין וְלָא נָיְימִין - עיניים שנראה שהן ישֵׁנות אבל באמת אינן ישֵׁנות, וּבְגִין כָּךְ אִקְּרוּ - ולפיכך נקראו בכתוב: 'עֵינָיו כְּיוֹנִים', ושואל: מַאי - מה ביאור מלת 'יוֹנִים', ומשיב: מלשון אונאה כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ', כי הן מאנות ומטעות את הבריות לחשוב שהן ישֵׁנות, כדי להענישם על עוונותיהם, וְעַל דָּא כְּתִיב - ועל זה כתוב: 'וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָהּ' וְגוֹ', וּכְתִיבבפסוק שלאחריו: 'הֲנוֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע וְגוֹ' אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט', שהרי הקדוש ברוך הוא הוא מביט תמיד ורק נראה כמו ישֵׁן כדי להאריך אפו עד שישובו הרשעים בתשובה.

יש מלאכים שהם משגיחים על מעשי בני אדם והם נאחזים באלו העיניים ומהם יש שנאחזים בגבינים שעל העיניים או בעפעפיים, ועל ידי פקיחת העיניים נרחצים מן הדינים כל הגוונים שבעיניים שיש בהם דין על ידי הארת גוון הלובן שבעין של אריך אנפין.

תִּקּוּנָא דְּעַל עֵינָא - התיקון והקישוט שעל העין, הם שַׂעֲרֵי - השערות של הגבינים הצומחים בסוף המצח דְּמִתְשַׁעְרָן בְּשִׁעוּרָא שְׁלִים - כאשר הם משוערים בשיעור שלם, דהיינו שכולם באורך שווה, מֵאִינּוּן שַׂעֲרִין - מאותן השערות תַּלְיָין - תלויים ויונקים שפע אֶלֶף וּשְׁבַע מְאָה מלאכים שהם מָארֵי דְּאַשְׁגָּחוּתָא - בעלי השגחה על מעשי בני האדם, והם הממונים לַאֲגָחָא קְרָבָא - להלחם בעוברי רצונו, וּכְדֵין קָיְימֵי כֻּלְּהוּ מִשּׁוּלְשְׁלֵיהוֹן - ואז עומדים ויוצאים כל המלאכים האלו מן השלשלאות שלהם, וּמִתְפַּקְּחִין עַיְינִין - ונפקחות העיניים של זעיר אנפין להביט בדין ולעשות נקמה.

כְּסוּתָא דְּעַל עַיְינִין - כסות העפעפיים שעל העיניים, גְּבִינִין מִתְאַחֲדָן בְּהוּ - השערות של הגבינים נאחזים בהם, וְאֶלֶף רִבְּוָון - ואלף רבבות מלאכים מָארֵי תָּרִיסִין - בעלי מגינים שהם בעלי דינים אִתְאַחֲדָן בְּהוּ - נאחזים בהם, וְאִינּוּן אִקְּרוּן כְּסוּתָא דְּעַיְינִין - ואלו המלאכים נקראים בעצמם בשם כסות העיניים, וְכָל אִינּוּן דְּאִקְּרוּן - וכל אותם המלאכים האחרים הנקראים בשם: 'עֵינֵי יְיָ', משום שאחיזתם היא בעיניים עצמן של זעיר אנפין כדלקמן, לָא פָּקְחִין וְלָא אִתְּעָרוּן - העיניים דזעיר אינם נפקחים והמלאכים הנאחזים בהם אינם מתעוררים להשגיח בתחתונים, בָּר בְּזִמְנָא דְּאִלֵּין כְּסוּתֵי דִּגְבִינִין - אלא בעת שכיסויי הגבינים האלו שהם העפעפיים עם השערות שבהם מִתְפָּרְשָׁן אִינּוּן תַּתָּאֵי מֵעִלָּאֵי - הם נפרדים התחתונים מן העליונים, וּבְשָׁעֲתָא דְּאִתְפָּרְשָׁן גְּבִינֵי תַּתָּאֵי מֵעִלָּאֵי - ובעת שנפרדים כיסויי הגבינים התחתונים מן העליונים, וְיָהֲבִין אֲתַר לְאַשְׁגָּחָא - ונותנים מקום לעיניים להשגיח, מִתְפַּקְּחִין עַיְינִין - נפקחות העיניים של זעיר אנפין, וְאִתַּחְזִי כְּמַאן דְּאִתְּעַר מִשִּׁינְתֵיהּ - והוא נראה כמו מי שניעור משֵׁנתו, ואז אִסְתַּחֲרוּ עַיְינִין - מסתובבות העיניים להסתכל למעלה, וְחָמָאן לְעֵינָא פְּקִיחָא - ורואות את העין הפקוחה תמיד של אריך אנפין, וְאִסְתָּחָן בְּחִוָּורָא דִּילֵיהּ - ורוחצות מן הדינים שבהן על ידי הלובן שלו, וְכַד אִסְתַּחְיָין - וכאשר הן רוחצות אִתְכַּפְיָין מָארֵיהוֹן דְּדִינִין לְיִשְׂרָאֵל - נכפים בעלי הדינים שהיו מקטרגים על ישראל, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב - ולפיכך כתוב שהתפלל דוד: 'עוּרָה לָמָּה תִישַׁן יְיָ הָקִיצָה' וְגוֹ' כלומר שיתעורר כדי לכפות את הדינים על ידי פתיחת העיניים.

רבי שמעון דורש את הפסוק 'אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ' על עצמו, שכיון שכל ימיו היה דבק בהקדוש ברוך הוא לכן ביומו האחרון הקדוש ברוך הוא דבק עמו ובא עם כל נשמות הצדיקים מגן עדן לשמוע מפיו סתרי תורה.

אַרְבַּע גַּוְונִין אִתַּחְזְיָין בְּאִינּוּן עַיְינִין - ארבעה גוונים נראים באותם העיניים של זעיר אנפין, מֵאִינּוּן נְהִירִין אַרְבַּע בָּתֵּי דִּתְפִילִּין - מאותם האורות של ארבעה בתי התפילין, דְּנָהֲרִין בִּרְהִיטֵי מוֹחָא - שמאירים מחללי המוח של זעיר אנפין.

בכל גוון מגווני העין יש שבע כיתות של מלאכים הנאחזים בהם מקצתם בעלי השגחה להעניש ומקצתם ממונים לגלות מעשי בני אדם לטוב ולרע, ומקצתם ממונים להיטיב, וכל אחד לפי הגוון שבו הוא נאחז.

שִׁבְעָה דְּאִקְּרוּן - יש שבע כיתות מלאכים הנקראים בשם 'עֵינֵי יְיָ' לפי שהם משגיחים על מעשי בני אדם, וְאַשְׁגָּחוּתָא נָפְקֵי מִגְּוָון אוּכָּמָא דְּעֵינָא - וההשגחה שלהם היא יוצאת מגוון השחור שבעין, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא בְּאִדָּרָא - כמו שביארתי באידרא רבא, דִּכְתִיב: 'עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם', שמהגוון השחור הנקרא אבן אחת נמשכים ותלויים שבע כיתות מלאכים הנקראים עיניים, וְאִינּוּן גַּוְונִין מִתְלַהֲטִין בְּסִטְרַיְיהוּ - ואותם הגוונים שבעיניים מתלהטים ומאירים מצדדי המוחין.

מִסּוּמָּקָא נָפְקִין אוּחְרָנִין - מהגוון האדום שבעיניים יוצאים שבע כיתות מלאכים אחרים שהם מָארֵי דְּאַשְׁגָּחוּתָא לְדִינָא - בעלי השגחה כדי לדון את הרשעים, וְאִינּוּן אִקְּרוּן - והם נקראים בשם: 'עֵינֵי יְיָ מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ', נאמר בלשון נקבה: 'מְשׁוֹטְטוֹת', וְלֹא מְשׁוֹטְטִיםבלשון זכר, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ דִּינָא - לפי שכל אלו הם מצד הדין המתעורר מצד מוח הבינה שהיא נקבה בערך החכמה.

מִיָּרוֹקָא נָפְקִין אוּחְרָנִין - מהגוון הירוק שבעיניים יוצאים שבע כיתות מלאכים אחרים דְּקָיְימִין לְגַלָּאָה עוֹבָדִין בֵּין טָב וּבֵין בִּישׁ - שהם עומדים לגלות ולפרסם לכל את כלל מעשי בני אדם בין טוב ובין רע, דִּכְתִיב: 'כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ', הרי שיש עיניים המשגיחים על כל מיני הדרכים כולם, וְאִלֵּין אִקְּרוּן - ואלו נקראים בשם: 'עֵינֵי יְיָ מְשׁוֹטְטִים', 'מְשׁוֹטְטִים' בלשון זכר וְלֹא מְשׁוֹטְטוֹת בלשון נקבה, בְּגִין דְּאִינּוּן לִתְרֵין סִטְרִין - לפי שהם משגיחים לשני הצדדים, לְטָב וּלְבִישׁ - על מעשי טוב ועל מעשי רע.

מֵחִוָּורָא נָפְקִין - מהגוון הלבן שבעיניים יוצאים כָּל אִינּוּן רַחֲמֵי - כל הרחמים ההם, כָּל אִינּוּן טָבָאן דְּמִשְׁתַּכְחֵי בְּעָלְמָא - וכל אותן הטובות הנמצאות בעולם, לְאוֹטָבָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל - להיטיב להם לישראל. וּכְדֵין - ואז כאשר מתגבר גוון הלבן על כל הגוונים האחרים אזי כולם אִסְתַּחְיָין כָּל אִינּוּן תְּלָת גַּוְונֵי - נרחצים מן הדינים שבהם וחוזרים להיות רחמים בשביל ישראל כדי לְרַחֲמָא עֲלַיְיהוּ - לרחם עליהם.

פעולת הרחמים על ישראל נעשית על ידי עירוב גווני העיניים אלו באלו ועל ידי כללותם בגוון הלבן הנעשה מהארת העין של אריך אנפין שעל ידו נהפכים כולם ללבן, וזו ההארה הנמשכת מאריך אנפין מתאפשרת על ידי פתיחת העפעפיים (יין הרקח).

אִלֵּין גַּוְונִין מִתְעָרְבִין דָּא בְּדָא - אלו הגוונים מתערבבים ונכללים זה בזה, וְאִתְדַּבְּקָן דָּא בְּדָא - ומתדבקים ומתקשרים זה בזה, כָּל חַד אוֹזֵיף לְחַבְרֵיהּ מִגַּוְונֵי דִּילֵיהּ - כל אחד מהם מלוה לחבירו מהגוון שלו, ועי"ז גוברים הרחמים שבהם לרחם על ישראל, בָּר מֵחִוָּורָא - חוץ מן הגוון הלבן, דְּכֻלְּהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ כַּד אִצְטְרִיךְ - שכולם נכללים בו כאשר יש צורך לרחם על העולם, וְהוּא חָפֵי עַל כֹּלָּא - והוא מכסה על כל הגוונים. כָּל גַּוְונִין דִּלְתַּתָּא - כל הגוונים הגשמיים שבעולם הזה לָא יָכְלִין כָּל בְּנֵי עָלְמָא - אין יכולת לכל בני העולם לְאַסְחֲרָא לוֹן חִוָּורָא לְאוּכָּמָא לְסוּמָּקָא וּלְיָרוֹקָא - להסיר את גוון השחור האדום והירוק מכל וכל ולהחזירם ללבן כשלג, וְהָכָא בְּאַשְׁגָּחוּתָא חַד - ואילו כאן אצל גווני עיני זעיר אנפין בהשגחה אחת של עיני אריך אנפין בו, כֻּלְּהוּ אִתְאַחֲדָן וְאִסְתַּחְיָין בְּחִוָּורָא - כולם נאחזים ונרחצים בגוון הלבן של אריך אנפין.

גְּבִינוֹי לָא מִשְׁתַּכְּכִין - גביניו שהם עפעפיו של זעיר אנפין אינם שוקטים אלא תמיד נפתחים ונסגרים, בָּר כַּד בַּעְיָין גַּוְונִין דְּחִוָּורָא לְאַשְׁגָּחָא - מלבד כאשר רוצים גווני הלבן של אריך אנפין להשגיח בו אזי אינם יכולים להסגר, בְּגִין דִּגְבִינִין יָהֲבִין אֲתַר לְאַשְׁגָּחָא לְכֻלְּהוּ גַּוְונֵי - לפי שהעפעפיים נותנים מקום לכל הגוונים להשגיח, וְאִי אִינּוּן לָא יָהֲבִין אֲתַר - ואם הם אינם נותנים מקום, לָא יָכְלִין לְאַשְׁגָּחָא וּלְאִסְתַּכְּלָא - אין יכולת לעיניים להשגיח ולהסתכל. וחוזר ומבאר: בדרך כלל גְּבִינִין לָא קָיְימִין - הגבינים שהם העפעפיים אינם עומדים וְלָא מִשְׁתַּכְּכִין שָׁעֲתָא חֲדָא שְׁלֵימְתָא - ולא שוקטים שעה אחת שלימה, אֶלָּא פָּקְחִין וְסָתְמִין - אלא נפתחים ונסגרים, כלומר סָתְמִין - סגורים הם בדרך כלל וּפָקְחִין מִשּׁוּם עֵינָא פְּקִיחָא דְּקָאֵי עֲלַיְיהוּ - ונפתחים בהכרח משום העין הפתוחה של אריך אנפין שעומדת עליהם מלמעלה, וְעַל דָּא כְּתִיב - על זה כתוב: 'וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב', כי עיני זעיר אנפין הן בדוגמת אותן החיות שהן רצות להסתכל וחוזרות אל מקומן.

במלכות יש בחינת ירושלים שיש בה דינים ובחינת ציון שיש בה רחמים, ולכן ביקש ישעיה 'עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה יְרוּשָׁלַם' כדי להמתיק את הדינים שבמלכות על ידי העין העליונה של אריך אנפין, אמנם עד לעתיד לבא אין מאירים במלכות אלא עיני זעיר אנפין שיש בהם גם צד של דינים.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן לדרוש בסתרי תורה, וְאָמַר: הרי כתוב בפסוק: 'אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ', כי כאשר הצדיק בעולם הזה משתוקק אל הקדוש ברוך הוא אזי גם הקדוש ברוך הוא משתוקק אליו, והרי כָּל יוֹמִין דְּאִתְקְטַרְנָא בְּהַאי עָלְמָא - בכל הימים שנתקשרתי בעולם הזה, בְּחַד קְטִירָא אִתְקְטַרְנָא בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - בקשר אחד נתקשרתי בהקדוש ברוך הוא, וּבְגִין כָּךְ הַשְׁתָּא - ולכן עתה בעת פקודתי מתקיים בי מה שכתוב 'וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ', דְּהוּא וְכָל סִיעָתָא קַדִּישָׁא דִּילֵיהּ - שהוא וכל נשמות הצדיקים שהם המחנה הקדוש שלו, אָתוּ לְמִשְׁמַע בְּחֶדְוָה - באו לשמוע בשמחה מה שאני אדרוש.

וְהָא אוֹקִימְנָא - והרי כבר ביארתי באידרא רבא כְּתִיב - שכתוב שישעיה התפלל על ירושלים ואמר: 'עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה יְרוּשָׁלַם נָוֶה שַׁאֲנָן', וּכְתִיב: 'תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה' וְגוֹ', דְּהָא יְרוּשָׁלַם בַּעְיָא כֵּן - שהרי ירושלים שהיא המלכות היא צריכה השגחת עיני אריך אנפין בה להמתיק דיניה, דִּכְתִיב: 'צֶדֶק יָלִין בָּהּ', ו'צדק' היינו מידת הדין שבה, וּבְגִין כָּךְ - ולפיכך קרא הכתוב את המלכות בשם 'יְרוּשָׁלַם' כי יר"ו של"ם היינו גבור"ה שלימה, וְלָא קרא אותה בשם צִיּוֹן, דִּכְתִיב - שהרי ציון הוא היסוד שהוא רחמים כי יש בו גם חסדים, וכמו שכתוב: 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה' וְגוֹ', דְּכֹלָּא רַחֲמֵי - שכל בחינת 'משפט' הוא רחמים.

ובפסוק: 'עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה יְרוּשָׁלַם', לא כתוב מלא י' אלא 'עֵינְךָ' כְּתִיב, כלומר עֵינָא - עין אחת שהיא העין דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - של העתיק הקדוש אריך אנפין, סְתִימָא דְּכֹלָּא - הסתום ונעלם יותר משאר הפרצופים, כי ישעיה התפלל שאריך אנפין יאיר במלכות, וכך יהיה לעתיד לבא, אבל הַשְׁתָּא - עתה בזמן הזה כתוב: 'עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ', בלשון רבים, כי הם עיני זעיר אנפין שיש בהם שתי בחינות השגחה לְטָב וּלְבִישׁ - לטוב ולרע, כְּמָה דְּאִתְחֲזִי - כמו שכך ראוי להיות אצל זעיר אנפין שיש בו ימין ושמאל, בְּגִין כָּךְ לָא אִתְקַיְּימוּ בְּקִיּוּמָא תָּדִּיר - ולפיכך לא נתקיימו ישראל בירושלים בקיום תמידי, וְהָתָם - ושם בישעיה נאמר: 'עֵינְךָ תִּרְאֶינָה יְרוּשָׁלַם', בלשון יחיד, כי הכוונה לעינו של אריך אנפין, ועל ידי זה כֹּלָּא לְטָב - כל ההשגחה על המלכות היא רק לטוב, כֹּלָּא בְּרַחֲמֵי - וכל ההשגחה היא רק ברחמים, דִּכְתִיב לעתיד לבא: 'וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבְּצֵךְ', הרי שלעתיד לבא יושפע רחמים גדולים שהם מאריך אנפין.

לעתיד לבא יאיר על המלכות אור מאריך אנפין המאיר תוך אבא, ולכן לעתיד לבא כתוב 'רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הֵנָּה הִנָּם' שהוא סוד האות א' שבמלת 'רֵאשִׁית' אבל עתה אין מאיר במלכות אלא אור של אימא בלי אור של אבא ולכן כתוב 'עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה', כלומר שזעיר אנפין מאיר בה רק את הארת 'רֵשִׁית' שהיא הבינה בלי אות א' שהוא אבא (אמת ליעקב).

ומה שכתוב: 'תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה', המלה 'מֵרֵשִׁית' חָסֵר א' כְּתִיב, וְלָא רֵאשִׁית בְּאָלֶף, כי אין על המלכות שפע עליון הנרמז באות א'. ושואל: מַאן הִיא - מי היא שאינה מקבלת את האור העליון הזה, ומשיב: הֵ"א דִּלְתַּתָּא - ה' אחרונה של הוי"ה שהיא המלכות התחתונה, וּלְעֵילָּא כְּתִיב - ואצל בחינתה שבאצילות למעלה כתוב: 'הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל', ושואל: מַאי טַעְמָא - מה הטעם ש'הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ', ומשיב: מִשּׁוּם דִּכְתִיב: 'אַלְבִּישׁ [דף רצד, א] שָׁמַיִם קַדְרוּת', וְעַיְינִין בְּקַדְרוּתָא בְּגַוְונָא אוּכָּמָא אִתְחֲפוּ - והעיניים נתכסו בגוון שחור מפני תוקף הדינים, הרי שכיון שחשך אור העיניים מן המלכות לכן הושלכה.

ומבאר עוד מה שכתוב: 'מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה', שבא הכתוב לפרש מֵאָן אֲתַר מִסְתַּכְּלִין בִּיְרוּשָׁלַם אִלֵּין 'עֵינֵי יְיָ' - מאיזה מקום עיני זעיר אנפין מסתכלות ומושכות את ההארה אל ירושלים שהיא המלכות, לזה חָזַר וּפֵירַשׁ: 'מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה', כלומר מאותו המקום שהוא בבינה דְּהוּא דִּינָא בְּלָא אָלֶף - שהוא דין בלי אור עליון הנרמז באות א', וְדִינָא אִתְאֲחַד מִסִּטְרָהָא - והדין נאחז בצידה, אַף עַל גַּב דְּלָאו הוּא דִּינָא מַמָּשׁ - אף על גב שאינו בחינת דין ממש, ומה שכתוב: 'וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה', היינו עד המלכות שהיא 'אַחֲרִית שָׁנָה', וַדַּאי דִּינָא אִשְׁתְּכַח - שבה בודאי נמצא הדין ממש, דְּהָא כְּתִיב - שהרי כך כתוב: 'צֶדֶק יָלִין בָּהּ', דְּהִיא - שהיא באחרית כל מדרגות האצילות ולכן נקראת 'אַחֲרִית הַשָּׁנָה'.

תָּא חֲזִי - בא וראה ביאור ענין מה שכתוב 'מֵרֵשִׁית' בלי א', כי א' בִּלְחוֹדוֹי - אל"ף שהוא יסוד דחכמה כאשר הוא לבדו בלי התלבשות בתוך הבינה, אזי הוא אִקְּרִי - נקרא בשם 'רִאשׁוֹן', דְּכַר - בלשון זכר ולא ראשית בלשון נקבה, בְּאָלֶף סָתִים וְגָנִיז מַה דְּלָא אִתְיְדַע - בבחינת האל"ף הזו סתום וגנוז העתיק שהוא רישא דלא אתידע, אבל כַּד אִתְחַבַּר הַאי אָלֶף בַּאֲתַר אָחֳרָא - כאשר נתחבר האות א' הזו שהוא יסוד דחכמה במקום אחר, דהיינו שנתלבש בתוך הבינה הנקראת 'רשית', על ידי זה אִקְּרִי נקרא יסוד החכמה בלשון נקבה: 'רֵאשִׁית', ושואל: וְאִי תֵּימַא דְּאִתְחַבְּרָא - ואם תאמר שכוונתינו היא שנתחבר יסוד דחכמה עם הבינה, זה אי אפשר שהרי תמיד הם מחוברים ממש, ומשיב: לָא - אין הכוונה שנתחברו אֶלָּא אִתְגַּלְּיָא בֵּיהּ - אלא מה שנוסף הוא שנתגלה שפע החכמה אל הבינה, וְנָהִיר לֵיהּ - ומאיר לה ממש, וּכְדֵין אִקְּרִי - ועל כן נקרא יסוד החכמה בשם 'רֵאשִׁית' בלשון נקבה, וַאֲפִילּוּ בְּהַאי רֵאשִׁית - ואפילו בבחינה הזו הנקראת ראשית בלשון נקבה, לָא אַשְׁגַּח בִּיְרוּשָׁלַם - לא השגיח על המלכות הנקראת ירושלים, דְּאִלְמָלֵא הֲוָת בְּהַאי - כי אם היה משגיח אפילו רק בבחינה הזו, אִתְקַיְּימַת תָּדִּירָא - אזי היתה ירושלים מתקיימת בתמידות, אֲבָל 'מֵרֵשִׁית' כְּתִיב, כי האות א' שהוא אור של אבא אינו משגיח בה כלל, וּלְעָלְמָא דְּאָתֵי כְּתִיב - ולעתיד לבא כתוב: 'רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם' וְגוֹ', כי ישגיח אבא בבחינתו הנקראת 'רִאשׁוֹן' על ציון שהיא המלכות.

בחוטם של זעיר אנפין יש דינים ולכן נמשכים ממנו עשן ואש, ואינו כחוטם של אריך אנפין שנמשכים ממנו רק חיים ורחמים גמורים, בעשן היוצא מהחוטם דזעיר אנפין נאחזים מלאכים הממונים להפרע מן הרשעים, והמיתוק של אלו הדינים נעשה על ידי עשן העולה מן המזבח שלמטה שהוא מעורר את כל הפרצופים העליונים והעולמות להתקשר אלו באלו עד שעל ידי זה מאיר אור גדול מאריך אנפין ונמתקים כל הדינים (יין הרקח).

חוּטְמָא דִּזְעֵיר אַנְפִין - החוטם של זעיר אנפין הוא תִּקּוּנָא דְּפַרְצוּפָא - תיקון וקישוט של פרצוף הפנים, כָּל פַּרְצוּפָא בֵּיהּ אִשְׁתְּמוֹדַע - וכל פרצוף הפנים ניכר רק על ידי החוטם. חוּטְמָא דָּא - החוטם הזה של זעיר אנפין לָא כְּחוּטְמָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - אינו כמו החוטם של העתיק הקדוש אריך אנפין סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - הסתום של כל הסתומים, דְּחוּטְמָא דְּעַתִּיקָא - כי החוטם של העתיק אריך אנפין, נמשכים ממנו חַיִּין דְּחַיִּין (לְכֹלָּא) - חיים המעולים מכל מיני חיים לכל העולמות, דְּהָא מִתְּרֵין נוּקְבִּין - כי משני נקבי החוטם, כלומר אפילו מצד השמאלי, נָפְקִין רוּחִין דְּחַיִּין לְכֹלָּא - יוצאים רוחות של חיים לכל העולמות, אבל בְּהַאי זְעֵיר אַנְפִּין כְּתִיב - בחוטם של זעיר אנפין כתוב: 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ' וְגוֹ', כי בו שורש הדינים והגבורות.

בְּהַאי תְּנָנָא - בעשן העולה מן החוטם של זעיר אנפין כָּל גַּוְונֵי אֲחִידָן בֵּיהּ - כל הגוונים נאחזים בו, בְּכָל גַּוְונָא וְגַוְונָא - בכל גוון וגוון מן הגוונים הנאחזים בעשן הזה אֲחִידָן כַּמָּה מָארֵיהוֹן דְּדִינָא קַשְׁיָא - נאחזים כמה מלאכים שהם בעלי דין קשה להפרע מהרשעים, דַּאֲחִידָן בְּהַהוּא תְּנָנָא - שהגוונים נאחזים בעשן ההוא, וְלָא מִתְבַּסְּמִין כֻּלְּהוּ - וכל אלו אינם נמתקים מחוזק הדין אֶלָּא בִּתְנָנָא דְּמַדְבְּחָא דִּלְתַּתָּא- אלא בכוח עשן העולה מהקרבנות שעל המזבח שלמטה בעולם הזה, וְעַל דָּא כְּתִיב - ועל זה כתוב: 'וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ', ושואל: מַהוּ 'הַנִּיחֹחַ', ומשיב: אִתְבַּסְּמוּתָא דְּמָארֵי דִּינָא - המתקה של בעלי הדין מחוזק הדין שבהם, וזהו נַחַת רוּחַ להקדוש ברוך הוא.

ומבאר עוד מה שכתוב: 'וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, כי אֶת רֵיחַ הַקָּרְבָּן לָא כְּתִיב, אֶלָּא 'אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ', והטעם הוא משום דְּכֻלְּהוּ גְּבוּרָאן דַּאֲחִידָן בְּחוּטְמָא - שעל ידי הריח הזה כל שאר הגבורות הנאחזות בחוטם דזעיר אנפין, וְכָל דְּאִתְאַחֲדָן בְּהוּ - וכל בעלי הדין הנאחזים בהם כֻּלְּהוּ מִתְבַּסְּמָן - כולם מתמתקים, וזהו 'הַנִּיחֹחַ' כי בזה יש להקדוש ברוך הוא נחת רוח.

תחילה מודיע רבי שמעון בכללות אילו סודות הוא עתיד לגלות בזו האידרא, והם גילוי פרצופי אבא ואימא וביאור ענין הרישא דלא אתידע וגולגלתא ומוחא סתימאה דאריך אנפין (מים אדירים).

וְכַמָּה גְּבוּרָאן - ומה שאמרנו שכל הגבורות מתמתקים היינו משום שכמה גבורות יש בזעיר אנפין, אלא שלפי שהן מִתְאַחֲדָן כַּחֲדָא - מתחברות יחד נראין כגבורה אחת, ומביא ראיה שיש כמה גבורות: דִּכְתִיב: 'מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ'.

לדעת רבי שמעון גם מנקב ימין שבחוטם של זעיר אנפין יוצאים בחינות דינים אלא שאינם אלא עשן ולא אש ממש כמו שיוצא מנקב השמאלי שהדינים בו קשים יותר, אמנם לדעת רב המנונא סבא לא יוצאים דינים מנקב ימין אלא מן הנקב השמאלי בלבד.

וְהַאי חוּטְמָא - והחוטם הזה של זעיר אנפין שנתבאר שיוצא ממנו עשן, אין הכוונה שיוצא עשן משני הנקבים אלא מֵחַד נוּקְבָּא - מנקב האחד שהוא הנקב השמאלי שיש בו גבורה קשה יותר נָפַק אֶשָּׁא דְּאָכְלָא כָּל שְׁאָר אֶשִּׁין - יוצאת אש שאוכלת את כל שאר האשים, מֵחַד נוּקְבָּא - ומנקב אחד שהוא הנקב הימיני שהגבורה שבו אינה קשה כל כך יוצא רק תְּנָנָא - עשן, וְהַאי וְהַאי - והאש והעשן האלו אִשְׁתְּכַך בְּאֶשָּׁא וּתְנָנָא דְּמַדְבְּחָא - נשקטים מלפעול גבורות בעולם על ידי אש ועשן של המזבח, וְאִתְגַּלְּיָיא הַאי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא - וכאשר מתגלה הארת החוטם של העתיק הקדוש [אריך אנפין] הזה, וְאִשְׁתְּכַךְ כֹּלָּא - נשקטים כל הדינים וכל בעלי הדינים, הַיְינוּ דְּאִתְמַר - וזהו סוד מה שאומר אריך אנפין אל זעיר אנפין: 'וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ', כלומר שאני אשפיע אל החוטם שלך למתק הדינים שבך.

אריך אנפין וזעיר אנפין נקראים כן על שם אורך החוטם שלהם, כי לפי שהחוטם דזעיר אנפין קצר אין לו יכולת לעכב את הדינים בטרת יציאתם מה שאין כן אצל אריך אנפין.

חוּטְמָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - החוטם של העתיק הקדוש [אריך אנפין], אֲרִיךְ וּמִתְפְּשַׁט - הוא ארוך ומתפשט הרבה, וְאִקְּרִי - ועל כן נקרא בשם 'אֶרֶךְ אַפַּיִם', וְהַאי חוּטְמָא זְעֵיר - והחוטם של זעיר אנפין הוא קצר וקטן, וְכַד תְּנָנָא שָׁרֵי - וכאשר מתחיל העשן להתעורר, נָפֵיק בִּבְהִילוּ - הוא יוצא במהירות כי אין בו מקום להתעכב בו, וְאִתְעֲבִיד דִּינָא - ונעשה הדין מיד, ושואל: וּמַאן מְעַכֵּב לְהַאי - ומי יש בו יכולת לעכב את הדינים שלא יצאו מיד, ומשיב: חוּטְמָא דְּעַתִּיקָא - החוטם של העתיק [אריך אנפין] על ידי שהוא מאיר בזעיר אנפין, וְכֹלָּא כְּמָה דַּאֲמֵינָא בְּאִדָּרָא - וכל הדברים הם כפי שכבר ביארתי באידרא רבא, וְאִתְּעַרוּ חַבְרַיָּיא - ונתעוררו שם החברים לפרשו.

וּבְסִפְרָא דְּרָב הַמְנוּנָא סָבָא ובספר הסודות של רב המנונא סבא, אוֹקֵים הַנֵי תְּרֵי נוּקְבֵּי - ביאר את ענין שני נקבי החוטם באופן אחר, שאמר שם: מֵחַד תְּנָנָא וְאֶשָּׁא - מנקב אחד שמאלי יוצא אש ועשן, וּמֵחַד נַיְיחָא וְרוּחָא טָבָא - ומנקב האחד הימיני יוצא נחת ורוח טוב, דְּאִית בֵּיהּ יַמִּינָא וּשְׂמָאלָא - כי יש בחוטם של זעיר אנפין שני נקבים בימין ובשמאל, וּכְתִיב: 'וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן', הרי שיש בחינת ריח טוב בחוטם של זעיר אנפין, וּבְנוּקְבָּא - ואפילו אצל הנקבה שהיא המלכות כְּתִיב: 'וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפוּחִים', וּמַה בְּנוּקְבָּא הָכִי - ואם אצל המלכות הנקבה שמצויים בה הדינים מצינו כך ריח טוב מחוטמה כָּל שֶׁכֵּן בֵּיהּ - כל שכן בחוטם של זעיר אנפין, וְשַׁפִּיר קַאֲמַר - ויפה אמר רב המנונא סבא.

במלת 'הַנִּיחֹחַ' יש משמעות לשני מיני נחת רוח, והוא משום שיש מיתוק הנעשה ע"י עליית עשן הקרבנות ממטה למעלה ויש מיתוק הנעשה ע"י הארה עליונה של אריך אנפין היורדת ממעלה למטה.

וּמַה דְּאָמַר - ומה שנאמר: 'וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ', 'הַנִּיחֹחַ' בִּתְרֵי סִטְרֵי - במלת 'הַנִּיחֹחַ' יש במשמע נחת כפולה בשני צדדים, כי חַד נַיְיחָא - הנחת האחת שיש לזעיר אנפין הוא דְּאִתְגַּלְּיָיא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא - כאשר מתגלה עליו הארת חוטם העתיק הקדוש אריך אנפין סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - הסתום יותר מכל שאר הפרצופים הסתומים, דְּהַאי הוּא נַיְיחָא וְאִתְבַּסְּמוּתָא לְכֹלָּא - שזה הוא נחת ומיתוק כל הדינים והגבורות שבזעיר אנפין, וְחַד - והנחת רוח האחרת היא אִתְבַּסְּמוּתָא דִּלְתַּתָּא - המתקה הבאה מלמטה בְּהַהוּא תְּנָנָא וְאֶשָּׁא דְּמַדְבְּחָא - באותו העשן והאש של המזבח התחתון, וּבְגִין דְּאִיהוּ מִתְּרֵין סִטְרִין - ולפי שהנחת בא אליו משני צדדים לכן כְּתִיב 'נִיחֹחַ', וְכֹלָּא בִּזְעֵיר אַנְפִּין אִתְמַר - וכל אלו ההמתקות נאמרו רק אצל זעיר אנפין כי חוטם של אריך אנפין אינו צריך שום מיתוק כי כולו רחמים גמורים.

מבאר סוד האזניים וסוד התעלה אשר בתוכם ההולכת בעקמומיות כדי שיוכל להבחין בקול הנכנס בין טוב לרע, וכן יבאר להלן סוד הנטיפה הנוטפת ויורדת באוזן מן המוח בתעלת האוזן שתכליתה לשאוב את הקול אל המוח וכן לסייע בהבחנתו, ומלאכים הממונים להעלות את הקולות של בני אדם שבעולם הזה תלויים בכל הבחינות האלו שבזעיר אנפין.

תְּרֵי אוּדְנִין - סוד שתי האזניים של זעיר אנפין לְמִשְׁמַע טָב וּבִישׁ - לשמוע טוב ורע, וְתַרְוַויְיהוּ סָלְקִין לְחַד - ושתיהן עולות ונחשבות כאוזן אחת, דִּכְתִיב: 'הַטֵּה יְיָ אָזְנְךָ וּשֲׁמָע', הרי שנאמר 'אָזְנְךָ' בלשון יחיד.

וזהו מה שאני אדרוש: מִלִּין סְתִימִין - דברי סודות סתומים שהם פרצופי אבא ואימא, וּשְׁבָחָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - והשבח של העתיק הקדוש, הכולל שלושה ראשים של האצילות, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - הסתום יותר מכל הפרצופים הסתומים שהם אבא ואימא הסתומים תוך זעיר אנפין ומלכות, כי הוא פָּרִישׁ וְאִתְפְּרַשׁ מִכֹּלָּא - נסתר ומסתתר מכל פרצופי עולם האצילות, וְלָא פָּרִישׁ - ואינו נסתר לגמרי, דְּהָא כֹּלָּא בֵּיהּ מִתְדַּבְּקָן - שהרי כל פרצופי עולם האצילות מתדבקים בו ומלבישים עליו, וְהוּא מִתְדְּבַק בְּכֹלָּא - והוא מתדבק בכולם, הוּא כֹּלָּא- והוא בעצמו הוא כולל את כל עולם האצילות, כי הוא כלול מכולם ומתלבש בכולם.

אוּדְנָא לְגוֹ בְּגוֹ דִּילֵיהּ - לפני ולפנים של האוזן, תַּלְיָיא בִּרְשִׁימִין עֲקִימִין - היא תלויה בתעלות הרשומות בעקמימות, ולא כנקבי החוטם והפה, והטעם הוא בְּגִין דְּיִתְעַכַּב קָלָא לְאַעָלָא בְּמוֹחָא - כדי שיתעכב הקול מלהכנס במוח, וְיַבְחִין בֵּיהּ מוֹחָא - ועל ידי זה יבחין בו המוח, וְלָא בִּבְהִילוּ - ולא יכנס הקול במהירות כי אז לא יבחין בו המוח כראוי, דְּכָל מִלָּה דַּהֲוֵי בִּבְהִילוּ - כי כל דבר שנעשה במהירות לָא הֲוָה בְּחָכְמְתָא שְׁלִימְתָא - אינו נעשה בחכמה שלימה.

מֵאוּדְנִין אִלֵּין - מן האזניים האלו של זעיר אנפין תַּלְיָין כָּל מָארֵיהוֹן דְּגַדְפִּין - תלויים ונאחזים כל המלאכים בעלי הכנפיים, דְּנָטְלִין קָלָא מֵעָלְמָא - שלוקחים להעלות את הקול של בני העולם אל זעיר אנפין, וְכֻלְּהוּ הָכִי אִקְּרוּן - וכל אלו נקראים בשם 'אָזְנֵי יְיָ', על שם המקום שהם תלויים בו, דִּכְתִיב בְּהוּ - ולכן נאמר באלו המלאכים: 'כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל' וְגוֹ', כי הם בעלי כנפיים כמו עוף והם נאחזים בזעיר אנפין הנקרא שמים.

גם דיבורים בלחש או במחשבה שיוצאים מן האדם בלי קול נעשים לבסוף קול על ידו של האדם בלי כוונה או על ידי אותם המלאכים (הדרת מלך).

מה שכתוב: 'כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל', הַאי קְרָא קַשְׁיָא - הפסוק הזה קשה, הַשְׁתָּא מַאי קוֹל אִיכָּא הָכָא - עתה יש להבין איזה קול יש כאן בפסוק הזה, דְּהָא רֵישָׁא דִּקְרָא כְּתִיב - שהרי בראש הפסוק כתוב: 'גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל', הרי ש'בְּמַדָּעֲךָ' כְּתִיב שהוא לשון מדע ומחשבה בלבד בלי קול, ועל המחשבה המשיך הכתוב ואמר: 'וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ' וְגוֹ', ואם כן מַאי טַעְמָא - מה הטעם שכתוב כאן: 'כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל', וְהָא לִיכָּא הָכָא קָלָא - והרי אין כאן קול אלא מחשבה בלבד.

אֶלָּא וַדַּאי, כָּל מַה דְּחָשֵׁיב בַּר נָשׁ - כל מה שחושב האדם, וְכָל מַה דְּיִסְתַּכַּל בְּלִבּוֹי - וכל מה שיסתכל בלבו, לָא עָבֵיד מִלָּה - אינו עושה ולא פועל בזה שום דבר, עַד דְּאַפֵּיק לֵיהּ בְּשִׂפְוָותֵיהּ - עד שהוא יוציא אותו בשפתיו, וְהוּא לָא אִתְכַּוַּון בֵּיהּ - וכיון שמקלל במחשבתו בודאי גם יוציא זאת בשפתיו בלי שיתכוין בו, וְהַהִיא מִלָּה דְּאַפֵּיק - ואותו הדיבור שהוציא בשפתיו, מִתְבַּקְּעָא בַּאֲוִירָא - בוקע את האויר של העולם, [דף רצד, ב] וְאָזְלָא וְסָלְקָא וְטָסָא בְּעָלְמָא - והולך ועולה וטס בעולם, וְאִתְעֲבִיד מִנֵּיהּ קָלָא - ונעשה ממנו קול, וְהַהוּא קָלָא - ואת אותו הקול נָטְלִין לֵיהּ מָארֵי דְּגַדְפִּין - לוקחים אותו המלאכים בעלי הכנפיים, וְסַלְקִין לֵיהּ לְמַלְכָּא - ומעלים אותו אל המלך זעיר אנפין, וְעָיֵיל בְּאוּדְנוֹי - ועל ידי זה נכנס הקול באזניו, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'וַיִּשְׁמַע יְיָ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם', שנאמר בענין שמיעה לטוב, ונאמר גם בענין שמיעה לרע: 'וַיִּשְׁמַע יְיָ וַיִּחַר אַפּוֹ'.

וּבְגִין כָּךְ - ולפיכך אנו למדים כָּל צְלוֹתָא וּבָעוּתָא - שבכל תפילה ובקשה דְּבָעֵי בַּר נָשׁ מִקַּמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - שהאדם מבקש מלפני הקדוש ברוך הוא, בָּעִי לְאַפָּקָא מִלִּין בְּשִׂפְוָותֵיהּ - צריך הוא שיוציא את הדיבורים בשפתיו, דְּאִי לָא אַפֵּיק לוֹן - שאם לא הוציא אותם, לָאו צְלוֹתֵיהּ צְלוֹתָא - אין תפילתו תפילה, וְלָאו בָּעוּתֵיהּ בָּעוּתָא - ואין בקשתו בקשה. וְכֵיוָן דְּמִלִּין נָפְקִין - וכיון שיצאו הדיבורים מפיו, מִתְבַּקְּעִין בַּאֲוִירָא - הם בוקעים את אויר העולם, וְסָלְקִין וְטָסִין - ועולים וטסים, וְאִתְעֲבִידוּ קָלָא - ונעשים קול, וְנָטֵיל לוֹן מַאן דְּנָטֵיל - ולוקח אותם מי שממונה לקחת אותם, וְאָחִיד לוֹן לְאַתְרָא קַדִּישָׁא - וקושר אותם למקום קדוש, בְּרֵישָׁא דְּמַלְכָּא - בראש המלך זעיר אנפין.

מִתְּלָת חֲלָלֵי דְּמוֹחֵי - משלושת חללי המוח שבהם שלושת המוחין חכמה בינה ודעת, נָטֵיף נְטִיפָא לְאוּדְנִין - נוטפת נטיפה לאזניים, וְהַהוּא אִקְּרִי - ונטיפה הנמשכת אל האזניים נקראת בשם: 'נַחַל כְּרִית', כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'נַחַל כְּרִית', כְּלוֹמַר כְּרוּתָא דְּאוּדְנִין - וביאור מלת 'כְּרִית' הוא מלשון חפירת תעלות האזניים כמו בפסוק 'אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי', וְקָלָא עָיֵיל בְּהַהוּא עֲקִימָא - והקול נכנס באותו העיקום, וְאִשְׁתְּאַב בְּהַהוּא נַהֲרָא דְּהַהוּא נְטִיפָא - ונשאב באותו הנהר של הנטיפה ההיא, וּכְדֵין אִתְעַכַּב תַּמָּן - ואז הוא מתעכב שם בעיקום, וְאִתְבְּחִין בֵּין טָב לְבִישׁ - ויש יכולת להבחין בין טוב לרע, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'כִּי אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן', ושואל: וּמַאי טַעְמָא - ומה הטעם שיכול להתקיים בחינת: 'אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן', ומשיב: מִשּׁוּם דְּאִתְעַכַּב קָלָא בְּהַהוּא נַהֲרָא דִּנְטִיפָא - משום שמתעכב הקול באותו הנהר של הנטיפה, דהיינו בַּעֲקִימוּתָא דְּאוּדְנִין - בעקמימות תעלות האזניים, וְלָא עָיֵיל בִּבְהִילוּ - ואינו נכנס במהירות, וּבְגִין כָּךְ אִתְבְּחִין בֵּין טָב לְבִישׁ - ולפיכך יש יכולת לבחון את הקול בין טוב לרע.

ועל דרך זה כתוב עוד לאחר מכן: 'וְחֵיךְ יִטְעַם לֶאֱכוֹל', ושואל: מַאי טַעְמָא - מה הטעם 'חֵיךְ יִטְעַם לֶאֱכוֹל', ומשיב: בְּגִין דְּיִתְעַכַּב תַּמָּן - לפי שהמאכל מתעכב שם בחיך, וְלָא עָיֵיל בִּבְהִילוּ בְּגוּפָא - ואינו נכנס במהירות לגוף, וְעַל דָּא 'יִטְעַם' - ועי"ז יטעם החיך את המאכל וְיִתְבְּחַן בֵּין מְתִיקָא לִמְרִירוּ - ויבחין בין מאכל מתוק למר.

שאר נקבים שבראש תלויים בנקבי האזניים, ועל כן הקול הנכנס באזניים גורם לעיניים לדמוע ולחוטם לכעוס ולפה לדבר ולכל הגוף להתרגש ולכן יזהר האדם מאוד לשמור על טוהר הקול הנכנס באזניים העליונות.

בְּהַאי נוּקְבָּא דְּאוּדְנִין - בנקב הזה של האזניים, תַּלְיָין נוּקְבִּין אוּחְרָנִין - תלויים עוד נקבים אחרים, שהם: נוּקְבָּא דְּעַיְינִין - הנקב של העיניים, נוּקְבָּא דְּפוּמָּא - והנקב של הפה, נוּקְבָּא דְּחוּטְמָא - והנקב של החוטם, ועל כן מֵהַהוּא קָלָא דְּעָיֵיל בְּנוּקְבָּא דְּאוּדְנִין - מאותו הקול הנכנס בנקב האזניים, אִי אִצְטְרִיךְ עָיֵיל לְנוּקְבֵּי דְּעַיְינִין - אם יש צורך הוא נכנס לנקב העיניים, וְנָבְעִין דִּמְעִין מֵהַהוּא קָלָא - ונובעות הדמעות מכוח אותו הקול, אִי אִצְטְרִיךְ עָיֵיל לְנוּקְבָּא דְּחוּטְמָא דְּפַרְדַּשְׁקָא - ואם יש צורך הוא נכנס לנקב החוטם החלול, וּמַפְּקֵי תְּנָנָא וְאֶשָּׁא מֵהַהוּא קָלָא - ויוצאים עשן ואש מכוח אותו הקול, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'וַיִּשְׁמַע יְיָ וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְיָ', כי הקול שנשמע באוזן נכנס גם אל החוטם וממנו בערה אש. וְאִי אִצְטְרִיךְ עָיֵיל הַהוּא קָלָא לְנוּקְבָּא דְּפוּמָּא - ואם יש צורך אזי אותו הקול נכנס לנקב של הפה, וּמַלֵּיל וְגָזַר מִלִּין מֵהַהוּא קָלָא - והוא מדבר וגוזר גזרות מכוח אותו הקול. כֹּלָּא מֵהַהוּא קָלָא דְּאוּדְנִין - הכל מכוח אותו הקול הנשמע באזניים, כי הוא גם עָיֵיל בְּכָל גּוּפָא - נכנס בכל הגוף, וְאִתְרְגִישׁ מִנֵּיהּ - ומתרגש הגוף ממנו, כֹּלָּא תַּלְיָיא בְּהַאי אוּדְנָא - כל הנהגות העולם תלויים באוזן הזו של זעיר אנפין, זַכָּאָה מַאן דְּנָטֵיר מִלּוֹי - אשרי מי ששומר דיבוריו, עַל דָּא כְּתִיב - על זה כתוב: 'נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה'.

ובספר לבנת הספיר (פרשת וירא) כתב וזה לשונו: ונראה כי נקראת אידרא, מה גורן מזון לכולא ביה, אוף האי דרגא, ומה גורן עגולה, אוף האי גלגלא, ומה גורן מוקפת אטדין, אוף האי דרגא לנטרא לה, ובלשון חז"ל נקראת פרד"ס על שכלול מכל מיני נטיעות, אוף כלה כלולה מהכל, עד כאן לשונו.

כמו שפרצוף אריך אנפין מתלבש תוך עולם האצילות כך יש עוד פרצוף עליון יותר הנקרא אדם קדמון המתלבש תוך אריך אנפין אלא שהוא מאוד נעלם ואינו מושג אפילו לאריך אנפין (אמת ליעקב).

סיבה נוספת לחשיבות האזניים יותר משאר האיברים מטעם שמצינו בכתובים שבכלל השמיעה יש את כל המוחין חכמה בינה ודעת.

הַאי אוּדְנָא - האוזן הזו של זעיר אנפין קָרֵי בֵּיהּ - קורא בה הכתוב לשון שְׁמִיעָה, וּבַשְּׁמִיעָה אִתְכְּלִילָן אִינּוּן מוֹחֵי - ובסוד השמיעה מצינו בפסוקים שנכללו בה כל המוחין האלו, ומפרט היכן מצינו כן: חָכְמָה אִתְכְּלִיל בֵּיהּ - מצינו בפסוק שהחכמה נכללת בסוד שמיעה, דִּכְתִיב: 'וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שׁוֹמֵעַ', שפירושו לב חכם, בִּינָה - ומצינו בפסוק שגם הבינה נכללת בסוד שמיעה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'דַּבֵּר כִּי שׁוֹמֵעַ עַבְדֶּךָ', שפירושו מבין עבדך, ועוד נאמר: 'כִּי שׁוֹמְעִים אֲנָחְנוּ', שפירושו מבינים אנחנו, דַּעַת - ומצינו בפסוק שגם הדעת נכלל בסוד שמיעה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'שְׁמַע בְּנִי וְקַח אֲמָרָי', שפירושו דע בני, ונאמר: 'וּמִצְוֹתַי תִּצְפּוֹן אִתָּךְ', הרי שהבן הוא סוד הדעת, הָא כֹּלָּא תַּלְיָין בְּאוּדְנִין - הרי שהכל תלוי באזניים.

ועוד בענין חשיבות האזניים: בְּהַאי אוּדְנָא - באוזן הזו של זעיר אנפין תַּלְיָין צְלוֹתִין וּבָעוּתִין - תלויות התפילות והבקשות, וּפְקִיחָא דְּעַיְינִין - ופתיחת עיני זעיר אנפין להסתכל בעיני אריך אנפין, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'הַטֵּה יְיָ אָזְנְךָ וּשֲׁמָע פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה', הָא כֹּלָּא בֵּיהּ תַּלְיָיא - הרי שהכל תלוי באוזן הזו של זעיר אנפין.

טעם נוסף לעקמימות תעלת האוזן הוא כדי שישמור האדם דברי סודות ששמע ולא יגלה אותם כי המגלה סוד של חבירו, דהיינו שמספר רכילות, הרי הוא נחשב כאילו שפך דמו וכאילו עבד עבודה זרה, וכל שכן דברי סודות התורה שחייב האדם לשמור ולא לגלות לשאינם ראויים, כי אם מגלה סודות התורה לשאינם ראויים סימן הוא שאין נשמתו נשמה קדושה ולא יזכה לעתיד לבא להתקשר במקור החיים.

בְּהַאי אוּדְנָא - באוזן הזו של זעיר אנפין תַּלְיָין רָזִין עִלָּאִין - תלויים הסודות העליונים, דְּלָא נָפְקִין לְבָר - שאינם יוצאים לחוץ, בְּגִין כָּךְ הִיא עֲקִימָא לְגוֹ - ולפיכך האוזן היא עקומה מבפנים, וְרָזָא דְּרָזִין סְתִימִין בֵּיהּ - וסוד הסודות סתומים בה על ידי העקמימות הזו, וַוי לְהַהוּא מְגַלֶּה רָזִין - אוי לאותו אדם שהוא מגלה סודות, וּבְגִין דְּהַאי אוּדְנָא כָּנֵישׁ רָזִין - ולפי שהאוזן הזו אוספת סודות, וַעֲקִימוּתָא דִּלְגוֹ נָטֵיל לוֹן - והעקמימות שבתוכה לוקחת אותם, לָא גַּלֵּי רָזִין לְאִינּוּן דַּעֲקִימִין בְּאָרְחַיְיהוּ - על כן אין הקב"ה מגלה סודות לאותם שהם עקומים בדרכם, אֶלָּא לְאִינּוּן דְּלָא עֲקִימִין - אלא לאלו שאינם עקומים בדרכם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם', כי גילוי סודות התורה הוא רק 'לִירֵאָיו' דְּנָטְלֵי אָרְחוֹי - שהם הולכים בדרכיו של הקב"ה, וְנָטְלֵי מִלִּין - ולוקחים את הסודות ושומרים אותם.

וְאִינּוּן דַּעֲקִימִין בְּאָרְחַיְיהוּ - ואותם בני אדם שדרכיהם עקומות, נָטְלֵי מִלִּין - לוקחים הם את הדברים, וְעַיְּילִין לוֹן בִּבְהִילוּ - ומכניסים אותם באזניהם במהירות, וְלֵית בְּהוּ אֲתַר לְאִתְעַכְּבָא - ואין באזניהם מקום לעכב את הדברים, וְכָל נוּקְבִּין אָחֳרָנִין מִתְפַּתְּחִין בֵּיהּ - וכל הנקבים האחרים שבראשם נפתחים בהם, עַד דְּנָפְקִין מִלִּין בְּנוּקְבָּא דְּפוּמָּא - עד שיוצאים הדברים בנקב הפה לגלות סודות לאחרים, וְאִלֵּין אִקְּרוּ חַיָּיבֵי דָּרָא - ואלו נקראים רשעי הדור, שְׂנוּאֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - שנואין של הקדוש ברוך הוא, בַּמַּתְנִיתָא דִּילָן תְּנַן - בברייתא שלנו למדנו שמי שהוא מגלה סודות, דהינו שמספר רכילות על חבירו נחשב לו כְּאִילּוּ קָטִיל גּוּבְרִין - כאילו הרג אנשים, וּכְאִלּוּ פָּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה - וכאילו עבד לעבודה זרה, וְכֹלָּא בְּחַד קְרָא - והכל בפסוק אחד רמוז, דִּכְתִיב: 'לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ' לגלות סוד, ועל ידי זה 'לֹא תַעֲמוֹד עַל דַּם רֵעֶךָ' שלא תהרוג אנשים, ותאמין ביחוד ה' שאמר 'אֲנִי יְיָ'. כי מַאן דְּעָבַר עַל הַאי רֵישָׁא דִּקְרָא - כי מי שעבר על ראש הפסוק הזה וסיפר רכילות, כְּאִילּוּ עָבַר עַל כֹּלָּא - כאילו עבר על כל הפסוק.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא - אשרי חלקם של הצדיקים, דַּעֲלַיְיהוּ כְּתִיב - שעליהם כתוב: 'וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָּבָר', מה שכתוב: 'נֶאֱמַן רוּחַ' וַדַּאי בכוונה קרא אותם הכתוב בתואר הזה, דְּהָא רוּחָא דִּלְהוֹן - כי הרוח שלהם מֵאֲתַר עִלָּאָה קַדִּישָׁא אִשְׁתְּלִיף - נשלף ונחצב ממקום עליון וקדוש, שהוא המלכות, וּבְגִין כָּךְ 'נֶאֱמַן רוּחַ' אִקְּרוּן - ולפיכך נקראים בשם 'נֶאֱמַן רוּחַ', וְסִימָן דָּא אוֹקִימְנָא - ואת הסימן הזה העמדנו: הַהוּא דִּמְגַלֶּה רָזִין - אותו אדם שהוא מגלה סודות, בְּיָדוּעַ דְּנִשְׁמָתֵיהּ לָאו אִיהוּ מִגּוּפָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא - בידוע שנשמתו אינה מן המלכות שהיא גוף המלך הקדוש זעיר אנפין, וּבְגִין כָּךְ לֵית בֵּיהּ רָזָא - ולכן אין בו כוח שמירת סוד, וְלָא מֵאֲתַר דְּרָזָא הוּא - ואינו ממקום של סוד, וְכַד תִּיפּוּק נִשְׁמָתֵיהּ - וכאשר נשמתו תצא מגופו במיתתו, לָא אִתְדַּבְּקָא בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא - לא תתדבק במלכות שהיא גוף המלך, דְּהָא לָא אַתְרֵיהּ הוּא - שהרי אינו מקומו הוא, וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ - אוי לאותו אדם, וַוי לֵיהּ וַוי לְנִשְׁמָתֵיהּ - אוי לו ואוי לנשמתו, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא דִּמְכַסִּין רָזִין - אשרי חלקם של הצדיקים שמכסים סודות, כָּל שֶׁכֵּן רָזִין עִלָּאִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - וכל שכן סודות עליונים של הקדוש ברוך הוא, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב - עליהם כתוב: 'וְעַמֵּךְ כּוּלָּם צַדִּיקִים' כי יצאו מיסוד צדיק של זעיר אנפין אל יסוד צדיק של המלכות, ולכן 'לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ' שהמלכות נקראת ארץ והם ירשו אותה כי ישובו אל המלכות ששורשם ממנה.

גווני אדום ולבן שבפני זעיר אנפין הם עדות שיש בראשו מוחין מאבא שהוא בגוון לבן ומאימא שהיא בגוון אדום.

[דף רצה, א] אַנְפּוֹי - הפנים של זעיר אנפין, הם כִּתְרֵין תַּקְרוֹבִין דְּבוּסְמָא - כמו שתי ערוגות הבושם, (כֻּלְּהוּ) סָהֲדוּתָא עַל מַה דַּאֲמֵינָא - וכולם הם עדות על מה שאמרתי לעיל, דהיינו שהם מעידים על מוחין דאבא ואימא שנמצאים במוחין דזעיר אנפין, דְּהָא סָהֲדוּתָא בְּהוּ תַּלְיָא - שהרי העדות תלויה בהם יותר משאר האיברים, וּבְכֹלָּא תַּלְיָא סָהֲדוּתָא - ומכל מקום אף בכל הגוף תלויה העדות, אֲבָל הַנֵי תַּקְרוֹבֵי דְּבוּסְמָא - אבל שתי הערוגות הבושם האלו שיש בהם חִוָּורָא וְסוּמָּקָא - גוון לבן וגוון אדום, הם סָהֲדוּתָא לְאַבָּא וְאִימָּא - עיקר העדות לאבא ואימא, כלומר סָהֲדוּתָא לְאַחְסָנָא דְּיָרִית - עדות על הירושה של המוחין שירש זעיר אנפין מאבא ואימא וְאָחִיד לוֹן - ועדות על כך שהוא אוחז בהם.

לפעמים גוברים המוחין שמצד אבא וזהו בחינת הארת פנים כי הגוון הלבן מתפשט בכל פני זעיר אנפין, אבל אם חס ושלום גוברים העוונות זה בחינת צרעת, כי הגוון האדום שמצד המוחין דאימא שהוא דין מתפשט ומכסה את כל הפנים ונמשך פעולת עונש לרשעים.

ולמעלה ממנו נמצא פרצוף אדם קדמון הנקרא עַתִּיקָא דְּכָל עַתִּיקִין - עתיק יותר מכל העתיקים, וגם הוא סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - סתום מכל הסתומים, והוא אִתְתַּקַּן וְלָא אִתְתַּקַּן - נתלבש בתוך אריך אנפין ולא נתלבש ממש, ומפרש: אִתְתַּקַּן - נתלבש בתוך פרצופי האצילות בְּגִין לְקַיְּימָא כֹּלָּא - כדי לקיים ולהחיות את כולם, וְלָא אִתְתַּקַּן - וזה אינו נחשב שנתלבש ממש בְּגִין דְּלָא שְׁכִיחַ - לפי שאינו מצוי ואי אפשר להשיגו.

וְהָא בְּמַתְנִיתָא דִּילָן אוֹקִימְנָא - והרי בברייתא שלנו למדנו שיש כַּמָּה פַּרְסֵי בֵּין חִוָּורָא לְסוּמָּקָא - כמה פרסאות בין הגוון הלבן לגוון האדום אצל שורשם העליון שבאריך אנפין, וְאִתְכְּלִילָן בֵּיהּ כַּחֲדָא - ובכל זאת כאן אצל זעיר אנפין שני הגוונים נכללים כאחד, וכאשר נכללים בְּסִטְרָא דְּחִוָּורָא - הגוון האדום בגוון הלבן, דהיינו כַּד אִתְנְהִיר - כאשר פני זעיר אנפין מאירים מִן נְהִירוּ דְּחִוָּורָא דְּעַתִּיקָא - מן האור הלבן של העתיק אריך אנפין, אזי חָפְיָיא הַהוּא חִוָּורָא - מכסה הגוון הלבן ההוא שבפני זעיר אנפין עַל סוּמָּקָא - על הגוון האדום הנמשך ממוחין דאימא, וְכֹלָא בִּנְהִירוּ אִשְׁתְּכַח - ועל ידי זה כל הפנים של זעיר אנפין נמצאים מאירים באור של חסדים, וּכְדֵין כְּתִיב - ואז כתוב: 'יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ', כי מסתלקים הפנים של זעם.

וְכַד חַיָּיבִין סַגִּיאִין - וכאשר יש רשעים רבים, תַּלְיָין דִּינִין בְּעָלְמָא - אזי בעוונתיהם הדינים תלויים בעולם, אִשְׁתְּכַחַת סְגִירוּתָא בְּכֹלָּא (בְּעָלְמָא) - ונמצאת צרעת בעולם, כי הגוון הלבן שהוא שפע החסדים סגור מלהתפשט בעולם, וְסוּמָּקָא אִתְפְּשַׁט בְּאַנְפִּין - והגוון האדום הנמשך ממוחין דאימא מתפשט לבדו בכל הפנים, וְחָפְיָיא כָּל חִוָּורָא - ומכסה את כל הגוון הלבן עד שאינו ניכר, וּכְדֵין כֹּלָּא אִשְׁתְּכַח בְּדִינָא - ואזי על ידי זה כל הפנים של זעיר אנפין נמצאים בבחינת דין, וּכְדֵין כְּתִיב - ואז כתוב: 'פְּנֵי יְיָ בְּעוֹשֵׂי רָע', כי אז אורך פניו של זעיר אנפין רק ר"ע עולמות, וְכֹלָּא בְּהַאי תַּלְיָיא - וכל הנהגות העולם תלויים לפי גווני הפנים של זעיר אנפין, וּבְגִין דָּא - ולפיכך ביארנו סָהֲדוּתָא הוּא בְּכֹלָּא - שגווני הפנים הם עדות על ההנהגה הנמשכת מכל הגוף.

שינוי ההנהגה בין דין לרחמים ניכר גם בכל העולמות, כי בהתעורר הגוון הלבן להשפיע מתעוררים כל המלאכים שמצד הרחמים וכאשר מתעורר הגוון האדום להשפיע מתעוררים כל המלאכים שהם מצד הדין.

כַּמָּה וְכַמָּה מָארֵי תָּרִיסִין - כמה וכמה מלאכים שהם בעלי מגינים, כלומר בעלי מלחמה מצד הדין הם מְחַפָּאן לְהַנֵי גַּוְונֵי - מחכים לגוונים האדומים מְצַפָּאן לְהַנֵי גַּוְונֵי - ומצפים לגוונים האדומים של הפנים שיתפשטו. אבל כַּד נְהִירִין גַּוְונֵי - כאשר הגוונים שאצל זעיר אנפין מאירים באור הלבן של אריך אנפין, אזי כָּל עָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחֵדוּ - כל העולמות הם בשמחה, כי בְּזִמְנָא דְּנָהִיר חִוָּורָא - בזמן שהאור הלבן מאיר, כֹּלָּא אִתַּחְזוּ בְּהַהוּא גַּוְונָא - הכל נראה באותו הגוון הלבן, וְכַד אִתַּחְזוּ בְּסוּמָּקָא - וכאשר נראה הגוון האדום, כֹּלָּא הָכִי אִתַּחְזוּ בְּהַהוּא גַּוְונָא - אזי גם כל העולמות נראים בגוון ההוא.

הולך ומבאר בענין תיקוני הדיקנא של זעיר אנפין, באלו דברים נשתנה מדיקנא דאריך אנפין ואיך תיקוני הדיקנא דאריך אנפין משפיעים בו.

בְּאִלֵּין תַּקְרוֹבִין דְּבוּסְמָא - במקום של שתי ערוגות הבושם שבפני זעיר אנפין, שם שַׁארֵי דִּיקְנָא לְאִתַּחְזָאָה - מתחיל הזקָן להיראות ולהתגלות, התיקון הראשון יוצא מֵרֵישָׁא דְּאוּדְנִין - מכנגד ראש האזניים, וְנָחֵית - ויורד משם סביב הפה אל התיקון השני והשלישי, וְסָלֵיק בְּתַקְרוֹבָא דְּבוּסְמָא - ואחר כך עולה אל מקום ערוגות הבושם ששם מקום שאר התיקונים.

שַׂעֲרִין אוּכָּמִין דְּדִיקְנָא - השערות של הזקָן בזעיר אנפין שחורים, בְּתִקּוּנָא יָאָה שַׁפִּיר - והם מסודרים בתיקון וסדר נאה ויפה, כְּגִיבָּר תַּקִּיף שַׁפִּיר - כמו גיבור חזק שהוא יפה תואר. מִשְׁחָא דִּרְבוּת דְּדִיקְנָא עִלָּאָה דְּעַתִּיקָא - ושמן המשחה שבזקָן העליון של העתיק אריך אנפין, בְּהַאי דִּיקְנָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין אִתַּחְזִי וְנָהִיר - הוא נראה ומתגלה ומאיר בזקָן הזה של זעיר אנפין, וכדלהלן.

בתיקוני הדיקנא של זעיר אנפין נמצאים תשעה תיקונים שהזכירם משה בפרשת שלח, והם: א. אֶרֶךְ ב. אַפַּיִם ג. וְרַב חֶסֶד ד. נֹשֵׂא עָוֹן ה. וָפָשַׁע ו. וְנַקֵּה ז. לֹא יְנַקֶּה ח. פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים ט. עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. ועל ידי הארת י"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין בהם נעשה אצל זעיר אנפין כ"ב תיקונים.

שַׁפִּירוּ דְּהַאי דִּיקְנָא - היופי של הזקָן הזה שבזעיר אנפין, בְּתִשְׁעָה תִּקּוּנִין אִשְׁתְּכַח - נמצא במנין של תשעה תיקונים, וְכַד מִשְׁחָא דִּרְבוּת דִּתְלָת עֲשַׂר נְבִיעִין דְּדִיקְנָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - וכאשר שמן המשחה של י"ג נביעות שבזקָן של העתיק הקדוש אריך אנפין נָהִיר בְּהַאי דִּיקְנָא - מאיר בזקָן הזה של זעיר אנפין, אִשְׁתְּכַחוּ עֶשְׂרִין וּתְרֵין תִּקּוּנִין - אזי נמצאים יחד עשרים ושנים תיקונים בזעיר אנפין, שורש לשם של כ"ב אותיות, וּכְדֵין מִתְבָּרְכִין כֻּלְּהוּ - ואז מתברכים כל השערות השחורות, ואף התיקונים שיש בהם דין מתהפכים לרחמים, וְיִשְׂרָאֵל סָבָא שהוא זעיר אנפין מִתְבָּרְכָא בְּהַאי - מתברך בהארת כ"ב התיקונים המתפשטת בגופו, וְסִימָן: 'בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל', כי על ידי ב"ך התיקונים מתברך זעיר אנפין הנקרא ישראל.

כָּל תִּקּוּנִין דְּדִיקְנָא דָּא - כל התיקונים שבזקָן הזה של זעיר אנפין, אוֹקִימְנָא בְּאִדְּרָא קַדִּישָׁא - כבר ביארנו באידרא רבא הקדושה דְּכֻלְּהוּ מִתִּיקּוּנִין דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא אִתְּקָנוּ - שכולם נתקנים על ידי הארת תיקוני הזקָן של אריך אנפין, וְהָכָא בְּעֵינָא לְגַלָּאָה מַה דְּלָא אִתְגַּלִּי תַּמָּן- וכאן אני רוצה לגלות סודות שלא נתגלו שם, בְּגִין לְמֵיעַל בְּלָא כִּסּוּפָא - כדי שאכנס לעולם הבא בלי בושת פנים.

בהתלבשות אדם קדמון בתוך עתיק האציל את תשע הספירות של אריך אנפין ונתלבש בתוכם, וכל אורות של אריך אנפין הולכים ומתפשטים בכוח אותו האור המתלבש בתוכם שהוא מפרצוף עתיק, ועל דרך אור הנר שעל אף התפשטות האורות מכל מקום כולם אינם אלא מנר אחד המאיר.

לפי שנתבאר לעיל שכל תיקוני זעיר אנפין מקבלים הארה מתיקוני אריך אנפין, לזה מבאר עתה שזה אינו אלא בשמונה התיקונים האחרונים בסוד שמונת בגדי הכהן הגדול, אבל התיקון הראשון של זעיר אנפין יש בו הארה מיוחדת מצד מוחין דאימא הכלולים במוחין דאבא (יין הרקח).

הנה נתבאר שם באידרא רבא שִׁתָּא אִינּוּן - שיש בזקָן של זעיר אנפין מתחילה רק ששה תיקונים, תִּשְׁעָה אִקְּרוּן - וע"י שלושה תיקונים שנוספים עליהם הם נקראים בפסוק תשעה תיקונים. תִּקּוּנָא קַדְמָאָה - התיקון הראשון נתקן באופן הזה: נָפַק הַהוּא נִיצוֹצָא בּוֹצִינָא דְּקַרְדִּינוּתָא - יצא אותו הניצוץ של הנר הקשה, וּבָטַשׁ בִּתְחוֹת שַׂעֲרָא דְּרֵישָׁא - והכה תחת שערות הראש בפנימיות הפנים של זעיר אנפין, מִתְּחוֹת קוֹצִין דְּעַל אוּדְנִין - מתחת קוצי השערות של פאות הראש שעל האזניים, ומכוח ההכאה התנוצץ האור לחוץ ונעשה התיקון הראשון וְנָחִית מִקַּמֵּי פִּתְחָא דְּאוּדְנִין - וירד מלפני פתח האזניים ונמשך משם עַד רֵישָׁא דְּפוּמָּא - עד כנגד ראש הפה.

הָא תִּקּוּנָא דָּא - והנה התיקון הראשון הזה מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא לָא אִשְׁתְּכַח - לא נמצא בו בתוכו תיקון מהעתיק הקדוש [אריך אנפין], ומפרש: אֶלָּא כַּד נָגִיד מַזָּלָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - כי כאשר המזל של העתיק הקדוש אריך אנפין מושך הארה, וְתַלְיָיא מִנֵּיהּ הַהוּא מַבּוּעָא דְּחָכְמְתָא (חסר) - וממנו תלוי אותו המבוע של החכמה סתימאה להאיר בשאר שמונת התיקונים האחרים, אזי אינו מאיר בתיקון הראשון. אמנם ההארה שיש לתיקון הראשון הזה הוא כַּד אִימָּא אִתְמַשְׁכָא - כאשר הארת אימא נמשכת וְאִתְכְּלִילַת בַּאֲוִירָא דַּכְיָא - ומזדווגת עם הארת אבא שהוא האויר הטהור, אזי הַהוּא חִוָּורָא נָקִיט אִימָּא (חסר) - אותו גוון לבן של המוחין דאבא לוקחת אימא והמוחין שלה מלבישים על המוחין דאבא, וְנִיצוֹצָא עָאלַת - והניצוץ שהוא מן המוחין דאימא נכנס בתוך ראש דזעיר אנפין, וְנָפְקַת - ויוצאת הארה לחוץ, וְאִתְאֲחַד דָּא בְּדָא - והארת המוחין דאימא הזו מתאחדת עם התיקון הראשון של הזקָן דזעיר אנפין, וְאִתְעֲבִידַת חַד תִּקּוּנָא - ונעשה התיקון הראשון שלו.

וְכַד אִצְטְרִיךְ - וכאשר יש צורך בעולם להתעוררות של רחמים, סָלְקָא דָּא עַל דָּא - עולה האויר הטהור שמצד אבא שהוא רחמים על הניצוץ שמצד אימא שהוא דין, וְאִתְכַּסְּיָא חַד מִקַּמֵּי חֲדָא - ומתכסה הניצוץ מלפני הרחמים, וּבְגִין כָּךְ כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ - ולפיכך צריך שיהיו אצל זעיר אנפין גם מן האויר הטהור שהם מוחין מצד אבא וגם מן הניצוץ שהם מוחין מצד אימא, חַד לְמִעְבַּד נוּקְמִין - האחד שמצד אימא כדי לעשות נקמות, וְחַד לְרַחֲמָא - והאחד שמצד אבא כדי לרחם, וְעַל הַאי - ומחמת הטעם הזה שנתבאר שהזקָן של זעיר אנפין כלול גם מצד הדין, לכן תָּאִיב לְהַאי דִּיקְנָא דָּוִד מַלְכָּא - חשק דוד המלך לקבל הארה מן הזקָן הזה של זעיר אנפין, כדי לעשות נקמה באויביו, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא - כמו שנתבאר באידרא רבא.

נמשכות הארות מאריך אנפין אל הדיקנא של זעיר אנפין ומתקבצים כולם בשערות הדיקנא התלויים עד החזה של זעיר אנפין שהוא המקום היותר מכובד משאר הדיקנא.

בְּהַאי דִּיקְנָא - בזקָן הזה של זעיר אנפין, תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין אִשְׁתְּכַחוּ - נמצאים הארות מתשעה תיקונים של אריך אנפין, ובהם שִׁתָּא רִבְּוָון דְּתַלְיָין בְּהוּ - שש רבבות של הארות התלויים בהם, וּמִתְפַּשְּׁטִין בְּכָל גּוּפָא - ומתפשטים בכל הגוף דזעיר אנפין, וְאִלֵּין שִׁתָּא דְּתַלְיָין - ושש רבבות ההארות של אריך אנפין האלו התלויים בזעיר אנפין, תַּלְיָין בְּשַׂעֲרֵי דִּתְחוֹת תַּקְרוּבָא דְּבוּסְמִין - תלויים הם בשערות שתחת הלחיים הנקראים ערוגת הבשמים, ובתחילה מתפשטים תְּלָת מֵהַאי סִטְרָא - שלושה מהם לצד ימין, וּתְלָת מֵהַאי סִטְרָא - ושלושה מהם לצד שמאל, וּבְיַקִּירוּתָא דְּדִיקְנָא - ובמקום המכובד של הזקָן תַּלְיָין תְּלָת אָחֳרָנִין - תלויים עוד שלוש רבבות הארות אחרות של אריך אנפין, חַד לְעֵילָּא בְּשִׂפְוָון - רבבה אחת תלויה למעלה בשערות השפתיים, וּתְרֵין בְּאִינּוּן שַׂעֲרִין דְּתַלְיָין עַד טַבּוּרָא - ושתי רבבות תלויות באותן השערות התלויות עד החזה שבו טבור הלב.

וְכָל הַנֵי שִׁתָּא - וכל שש הרבבות שנתפשטו בתחילה תְּלָת מִכָּאן וּתְלָת מִכָּאן - שלושה מצד הימין ושלושה מצד השמאל, אחר כך אִתְמַשְׁכָן וְתַלְיָין כֻּלְּהוֹן - כולם נמשכים ותלויים גם הם בְּאִינּוּן שַׂעֲרֵי דְּתַלְיָין - באותן השערות התלויות עד החזה, ומתחברים שם עם הרבבות האחרות אשר שם, וּמִתְפַּשְּׁטִין בְּכָל גּוּפָא - וגם השלושה האלו מתפשטת הארתם בכל הגוף כמו שנתבאר בששה הראשונים.

לפי שתיקון השישי והתשיעי שבהם השערות התלויות עד החזה הם במקום מכובד יותר על כן הזכיר בהם דוד בתהילים שמות הקודש, כי מה שאמר 'מִן הַמֵּצַר' וגו' אין הכוונה אל השיער שלפני האזניים כמו שנתבאר באידרא רבא ובדברי רב המנונא סבא, אלא הכוונה אל שער השפתיים ואחריו נזכר מיד השיער התלוי עד החזה שהוא מכובד משאר התיקונים.

וּבְגִין דְּהַנֵי תְּלָתָא - ולפי שאלו השלוש רבבות הנוספות על השש, אִינּוּן בְּיַקִּירוּ דְּדִיקְנָא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ - הם במקום המכובד שבזקָן יותר מכל שאר הרבבות, על כן כְּתִיב בְּהוּ שְׁמָא קַדִּישָׁא - כתוב בהם שם קדוש, דִּכְתִיב: 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ' וגו', היינו למעלה בשערות השפתיים, 'עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ' ו'יְיָ לִי לֹא אִירָא' וגו', היינו בשערות התלויות עד החזה, וְהָא דְּאוֹקִימְנָא בְּאִדָּרָא - ומה שביארנו באידרא רבא שכוונת הפסוק שאמר: 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ', הוא מֵאֲתַר דְּשַׁרֵי דִּיקְנָא לְאִתְפַּשְּׁטָא - בתיקון הראשון שהוא המקום שמתחיל הזקָן להתפשט, דְּהוּא אֲתַר (דָּחִיק) רָחִיק מִקַּמֵּי אוּדְנִין - שהוא מקום צר ודחוק הנמצא לפני האזניים, שַׁפִּיר הוּא - יפה הוא אותו הביאור.

וּבְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא דְּבֵי רָב יֵיבָא סָבָא - ובספר האגדה של רב ייבא סבא, הָכִי אֲמַר - אמר כך, ש'מִן הַמֵּצַר' רומז אל התיקון הנמצא לפני האזניים, וְאוֹקֵים - וביאר כך משום דְּשֵׁירוּתָא דְּדִיקְנָא מֵחֶסֶד עִלָּאָה - שבתחילת תיקוני הזקָן של זעיר אנפין ראוי להיות אור החסד העליון, דִּכְתִיב: 'לְךָ יְיָ הַגְּדוּלָה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת' וְגוֹ', הרי שהגדולה שהיא החסד לעולם בתחילה, עד כאן דבריו. וְכֹלָּא הוּא - וכל בחינותיו של זעיר אנפין הם באופן הזה, וְהָכִי שַׁארֵי - וכך מתחילים גם תיקוני הזקָן מצד החסד, וְתִשְׁעָה אִתְמַשְׁכָן וְתַלְיָין בְּדִיקְנָא - ותשעה תיקונים אחרונים נמשכים מהתיקון הראשון הזה של זעיר אנפין, וּמִקַּמֵּי אוּדְנִין הָכִי שַׁארֵי - וכך באמת מתחיל התיקון הראשון מלפני פתח האזניים, וְקִיּוּמָא לָא מִתְקַיְּימִין - אבל קיום והעמדת הדברים על דיוקם אינם מתקיימים עתה אֶלָּא בַּאֲתַר אָחֳרָא - אלא כפי הביאור האחר שביארנו עתה שהזקָן מתחיל מצד הדעת שבאמצע, ו'מִן הַמֵּצַר' בשער השפתיים, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא - וכמו שביארתי עתה.

כַּד אִתְתַּקַּן - כאשר אדם קדמון נתלבש בתוך פרצוף עתיק יומין, אַפֵּיק תֵּשַׁע נְהוֹרִין - הוציא והאציל את תשע האורות שהם תשע הספירות של אריך אנפין, דְּלָהֲטִין מִנֵּיהּ מִתִּקּוּנוֹי - שהם לוהטים מן הספירות של עתיק יומין שהן המלבושים שלו, וְאִינּוּן נְהוֹרִין - ואותם האורות דאריך אנפין מִנֵּיהּ מִתְנַהֲרִין וּמִתְלַהֲטִין - הם מאירים מצד החסדים שלו ומתלהטים מצד הגבורות שלו, וְאָזְלִין וּמִתְפַּשְׁטִין לְכָל עֵיבֶר - והולכים ומתפשטים לכל צדדי עולם האצילות, כְּבוֹצִינָא - כמו נר שהוא דולק דְּאִתְפַּשְּׁטִין מִנֵּיהּ נְהוֹרִין לְכָל עֵיבֶר - שמתפשטים ממנו אורות לכל צדדי הבית, וְאִינּוּן נְהוֹרִין דְּמִתְפַּשְּׁטִין - ואותם האורות המתפשטים מן הנר, כַּד יִקְרְבוּן לְמִנְדַּע לוֹן - כאשר יתקרבו אליהם לדעת אותם מהיכן הם באים, לָא שְׁכִיחַ אֶלָּא בּוֹצִינָא בִּלְחוֹדוֹי - אינו מצוי אלא הנר לבדו, כָּךְ הוּא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא - כך הוא גם העתיק הקדוש, אריך אנפין, בּוֹצִינָא עִלָּאָה - הנר העליון סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - הסתום יותר מכל הפרצופים הסתומים שהם אבא ואימא הסתומים תוך זעיר אנפין ומלכות, שכל אלו הפרצופים אינם אלא הארה ממנו.

וְכַד אִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְרַחֲמֵי - וכאשר העולם צריך לרחמים, אִתְגַּלְּיָיא מַזָּלָא קַדִּישָׁא - מתגלה המזל הקדוש דאריך אנפין, וְכָל הַנֵי תִּקּוּנִין דִּבְדִיקְנָא יַקִּירָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין - וכל אלו התיקונים שבזקָן המכובד של זעיר אנפין, כֻּלְּהוּ רַחֲמֵי מִשְׁתַּכְחֵי - כולם נמצאים בהנהגת הרחמים, וְכַד אִצְטְרִיךְ לְדִינָא - וכאשר צריך למידת הדין על שונאי ישראל מִתְחַזְיָיא דִּינָא - אזי נראה ומתגלה הדין שבזקָן, וּכְדֵין עָבְדִין נוּקְמִין - ואז על ידי זה עושים בעלי הדין נקמות לְשָׂנְאֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל לְאִינּוּן דְּעָקִין לְהוּ - לאותם אויבי ישראל המצערים ודוחקים אותם. [דף רצה, ב] כָּל יַקִּירוּ דְּדִיקְנָא - כל הכבוד של הזקָן, בְּאִינּוּן שַׂעֲרֵי דְּתַלְיָין אִינְּהוּ - הוא באותן השערות התלויות עד החזה, מִשּׁוּם דְּכֹלָּא בְּהַאי תַּלְיָין - משום שכל השפע מתקבץ ומתחבר באלו השערות התלויים עד החזה.

על כן שערות הזקָן של זעיר אנפין הם קשים כדי שיהיה בהם כוח לכפות את הדינים בעת שנמשכת הארה מאריך אנפין, וכן כדי שיהיה בהם כוח לערוך מלחמה בעת הצורך.

כָּל הַנֵי שַׂעֲרֵי דְּדִיקְנָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין - כל אלו השערות של הזקָן דזעיר אנפין, כֻּלְּהוּ קְשִׁישִׁין תַּקִּיפִין - כולם הם קשים וחזקים, מִשּׁוּם דְּכֻלְּהוּ אַכְפְּיָין לְדִינִין - משום שכולם הם מיועדים לכפות את הדינים, בְּשָׁעֲתָא דְּמַזָּלָא קַדִּישָׁא אִתְגַּלִּי - בשעה שהמזל הקדוש של אריך אנפין מתגלה.

וְכַד בָּעָא לַאֲגָחָא קְרָבָא - וכאשר זעיר אנפין רוצה לעשות מלחמה, אזי בְּהַאי דִּיקְנָא - בזה הזקָן שלו אִתַּחְזִי כְּגִבָּר תַּקִּיף - הוא נראה כגיבור חזק, ע"י ששערות זקנו קשים וחזקים, והוא נראה מָארֵי נִצְחָן קְרָבַיָּא - בעל ניצוח מלחמות, וּכְדֵין - ואזי על ידו מָרִיט מַאן דְּמָרִיט- מורט מי שמורט, וְאַגְלִישׁ מַאן דְּאַגְלִישׁ - ומקריח מי שמקריח.

כשהזכיר משה רבינו את ט' התיקונים של זעיר אנפין לאחר חטא המרגלים לא היה זה אלא כדי להתפלל שימשך עליהם הארות מאריך אנפין ולזה היתה כוונתו של משה.

הַנֵי תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין - אלו התשעה תיקוני הזקָן של זעיר אנפין, אֲמָרָן מֹשֶׁה זִמְנָא תִּנְיָינָא - אמרם משה כאשר הזכיר את מידותיו של הקדוש ברוך הוא בפעם השניה לאחר חטא המרגלים בפרשת שלח, והיה זה בְּשָׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לְאַהְדְּרָא לוֹן כֻּלְּהוּ רַחֲמֵי - בשעה שהיה צורך לעולם להחזיר את כולם להיות רחמים, דְּאַף עַל גַּב דִּתְלֵיסַר תִּקּוּנִין לָא אֲמָרָן הַשְׁתָּא - שאף על פי שעתה בפעם השניה לא אמר משה את כל י"ג תיקוני הדיקנא, מכל מקום בְּכַוָּונָא תַּלְיָיא מִלְּתָא - בכוונת הלב הדבר תלוי, דְּהָא לָא יֵיעוּל בְּהַנֵי תִּקּוּנִין לְאַדְכְרָא - שהרי בודאי לא יכנס משה להזכיר את התיקונים האלו לעורר מידת הדין, אֶלָּא בְּמַזָּלָא אִתְכַּוַּון וְאַדְכַר לֵיהּ - אלא היה מתכוון בהמשכת הארת המזל מאריך אנפין ובכוונה זו הזכיר את תיקוני זעיר אנפין, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב שאמר משה: 'עַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ יְיָ', ושואל כדי לפרש: מַאן - מי הוא הנקרא 'כֹּחַ יְיָ', ומשיב: הַהוּא דְּאִקְּרִי מַזָּלָא קַדִּישָׁא - תיקון הזקָן של אריך אנפין שנקרא בשם מזל קדוש סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - הסתום של כל הסתומים, כי דְּחִילָא דָּא - הכוח הזה להמתיק את הדינים, וּנְהִירוּ דָּא - והארה זו שיש בכוחה להפוך דין לרחמים, מִמַּזָּלָא תָּלֵי - מן המזל של אריך אנפין הוא תלוי, וְכֵיוָן דַּאֲמַר מֹשֶׁה דָּא - וכיון שאמר משה את הפסוק 'וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי', וְאַדְכַר דָּא - והזכיר אותו, וְאִתְכַּוַּון בֵּיהּ - ונתכוון להמשיך הארה ממזל דאריך אנפין, אֲמַר אחר כך את הַנֵי תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין דְּתַלְיָין בִּזְעֵיר אַנְפִּין - אלו התשעה תיקונים התלויים בזעיר אנפין, בְּגִין דְּיַנְהִירוּ כֻּלְּהוּ - כדי שעל ידי ההארה מאריך אנפין יאירו כולם, וְלָא יִשְׁתְּכַח דִּינָא - ולא ימצא בהם דין, וְעַל דָּא כֹּלָּא בְּמַזָּלָא תָּלֵי - ועל כן אמרו חז"ל שהכל תלוי במזל, והיתה כוונתם אל המזל שבזקָן של אריך אנפין.

הַאי דִּיקְנָא - הזקָן הזה של זעיר אנפין כַּד שָׁרָאן שַׂעֲרֵי לְאִתְּעָרָא - כאשר מתחילות השערות להתעורר ולצמוח, אִתַּחְזִי כְּגִיבָּר תַּקִּיף - אזי זעיר אנפין נראה כמו גיבור תקיף, כְּגִיבָּר מָארֵי נָצַח קְרָבִין - וכמו גיבור בעל ניצוח מלחמות, בְּהַאי דִּיקְנָא - בזקָן הזה של זעיר אנפין, נָגִיד מְשַׁח דִּרְבוּת מֵעַתִּיקָא סְתִימָאָה - נמשך שמן המשחה מהעתיק אריך אנפין הסתום, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יוֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן', ועל ידי אותו שפע נמתקים מן הדינים שבהם ומאירים.

הולך ומבאר סוד השפתיים של זעיר אנפין שנמשך מהם הנהגות של דין ורחמים, והמלאכים הממונים לפעול בעולם תלויים בהם, לכן יש מהם מלאכי דין ויש מהם מלאכי רחמים.

אִלֵּין שַׂעֲרֵי לָא חָפְיָין עַל שִׂפְוָון - אלו השערות של התיקון השני שהוא מעל הפה אינם משתלשלים לכסות על השפתיים, וְשִׂפְוָון כֻּלְּהוּ סוּמָּקִין כְּוַורְדָּא - והשפתיים של זעיר אנפין כולם אדומים כשושנה, דִּכְתִיב: 'שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים', מחמת דיני החוטם שיורדים ופוגעים בהם, ובשושנה יש גוון אדום ולבן, וכן כאן לפעמים שִׂפְוָון מְרַחֲשָׁן גְּבוּרָה - השפתיים של זעיר אנפין מרחשות דברי גבורה, מְרַחֲשָׁן חָכְמְתָא - ולפעמים מרחשות דברי חכמה, וכן בְּאִינּוּן שִׂפְוָון תַּלְיָין טָב וּבִישׁ - בשפתיים האלו תלויים גם הנהגות הטוב וגם הרע, וכן חַיֵּי וּמוֹתָא - גם שפע החיים וגם המות, מֵאִלֵּין שִׂפְוָון - מן השפתיים האלו של זעיר אנפין תַּלְיָין מָארֵיהוֹן דְּאַתְעָרוּתָא - תלויים המלאכים בעלי התעוררות הדינים, דְּכַד מְרַחֲשִׁין אִלֵּין שִׂפְוָון - שכאשר מרחשות השפתיים האלו דברי גבורה, מִתְּעָרִין כֹּלָּא לְמִגְזַר דִּינָא - מתעוררים כולם לגזור גזירות מצד הדין, בְּכָל בָּתֵּי דִּינִין - בכל בתי הדינים שבהיכל הזכות, דְּאִקְּרוּן - הנקראים בפסוק בשם 'עִירִין', דִּכְתִיב: 'בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּבְמֵימַר' וְגוֹ'.

ושואל: מַאי - מהו סוד שם 'עִיר', ומשיב: בְּסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא - בספר הסודות נתבאר שהוא מלשון דין, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'וַיְהִי עָרֶךָ' שפירושו שונאך, כלומר דְּמִתְּעָרִין דִּינִין לְאִינּוּן דְּלָא אִתְרְחִימוּ לְעֵילָּא - שמתעוררים דינים לאותם שאינם אהובים למעלה, בְּגִין כָּךְ מִתְּעָרִין אִלֵּין - לפיכך מתעוררים אלו המלאכים לפעול דין, לפי דְּאִינּוּן מָארֵי דְּבָבוּ דְּכֻלְּהוּ - שאלו המלאכים הנקראים 'עירין' הם בעלי שנאה לכל אלו שאינם אהובים למעלה, וְעִם כָּל דָּא - ועם כל זה הנהגתם היא בִּתְרֵי גַּוְונֵי בְּרַחֲמֵי וְדִינָא - בשני גוונים של רחמים לצדיקים ודין לרשעים, וְעַל דָּא אִקְּרוּן - ולכן הם נקראים בפסוק בשם: 'עִיר וְקַדִּישׁ', כלומר דִּינָא וְרַחֲמֵי - דין ורחמים.

וְלָא שְׁכִיחַ - ולא יכול להמצא בעולם האצילות שפע בָּר אִינּוּן נְהוֹרִין - אלא על ידי אותם האורות של אריך אנפין דְּמִתְפַּשְּׁטָן - שמתפשטים באבא ואימא וזעיר אנפין ומלכות דְּמִתְגַּלְּיָין - שהם מתגלים בערך האין סוף וּטְמִירָן - ונסתרים בערך התחתונים, וְאִינּוּן אִקְּרוּן שְׁמָא קַדִּישָׁא - והם יחד נקראים שם הוי"ה הקדוש, כי אריך אנפין קוצו של י', ואבא ואימא הם י"ה, וזעיר אנפין ומלכות הם ו"ה, וּבְגִין כָּךְ כֹּלָּא חַד - ומשום כך כל פרצופי עולם האצילות נחשבים כאחד.

כיון שביאר סוד השפתיים הולך ומבאר סוד הדיבור היוצא מן הפה שממנו נמשכת הנבואה לנביאים, ושורש הדיבור נעשה על ידי זיווג של חיך וגרון שהם אותיות אחה"ע שבגרון עם אותיות גיכ"ק שבחיך ומהם יוצא הקול לשאר מוצאות הפה (יין הרקח).

וּבְאִלֵּין שִׂפְוָון אִתַּחְזִי פּוּמָּא - ובאלו השפתיים בפתיחתם נראה פנימיות הפה, כַּד אִתְפְּתַח - כאשר הפה נפתח ויוצא דיבור, אזי רוּחָא דְּנָפֵיק מִן פּוּמָּא - הרוח שיוצא מן הפה בלי חיתוך של מלות ודיבור, בֵּיהּ מִתְלַבְּשִּׁין כַּמָּה אֶלֶף וְרִבְּבָן - מתלבשים בו וניזונים ממנו כמה אלף ורבבות מלאכים, וְכַד אִתְפַּשַּׁט - וכאשר הוא מתפשט למטה אל המקום שממנו נמשכת הנבואה לנביאים, אזי מִתְלַבְּשִּׁין בֵּיהּ נְבִיאָן מְהֵימְנֵי - מתלבשים בו נביאים נאמנים, וְכֻלְּהוּ 'פֶּה יְיָ' אִקְּרוּן - וכל הנביאים האלו נקראים בשם פי ה' מטעם זה שמתלבשים ברוח היוצאת מן הפה של זעיר אנפין.

כַּד מִלִּין נָפְקִין מִן פּוּמָּא - כאשר הדיבורים יוצאים מן הפה, וּמִתְרַחֲשִׁין בְּשִׂפְוָון - ומתרחשים בשפתיים, אזי מִתְנָהֲרִין - הם מאירים על ידי יחוד עליון הנקרא יחוד הנשיקין לְכֻלְּהוּ תַּמְנֵי סְרֵי אַלְפִין עָלְמִין - לכל שמונה עשר אלף עולמות שבחכמה, עַד דְּמִתְקַטְּרִין כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא - עד שמתקשרים ומתיחדים כל העולמות האלו, בְּתַמְנֵיסַר אוֹרְחָן וּשְׁבִילִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן - בשמונה עשר אורחות ושבילים הנודעים שבגרון שהוא בסוד הבינה.

וְכֹלָּא מְחַכָּאן לְפוּמָּא דָּא - וכל העולמות והשבילים שהם בבחינות של חיך וגרון, מחכים אל הפה הזה בְּלִישָׁן מְמַלֵּל רַבְרְבָן - שבו בחינת הלשון המדברת גדולות שהיא המזווגת ביניהם, בְּקִיטְרָא דְּטִיהֲרָא בְּעוּטְרָא - בקשר וחיבור של עטרת החסדים המאירה שבחיך עם עטרת הגבורות שבגרון, וְעַל דָּא כְּתִיב - ועל זה כתוב: 'חִכּוֹ מַמְתַקִּים', 'מַמְתַקִּים' וַדַּאי, כי החסדים שבחיך ממתקים את הגבורות שבגרון, ושואל: מַאי - מה ביאור מלת 'חִכּוֹ', ומשיב שהוא בחינת החיך ממש הטועם את המאכל, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'וְחֵיךְ יִטְעַם לֶאֱכוֹל', וזהו שממשיך הפסוק: 'וְכֻלּוֹ' - וכל אותיות החיך הן בבחינת חסדים גמורים ולכן נקראים 'מַחֲמַדִּים', ונמצא שבכללות החיך והגרון יש בחינות של אֵשׁ וּמַיִם, שהם דינים וחסדים, כלומר אֶשָּׁא וּמַיָּיא מִתְתַּקְּנָן - אש ומים מתוקנים וְיָאָן בְּצִיּיוּרוֹי - ויפים בציור של זעיר אנפין, דְּהָא גַּוְונֵי מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא - שהרי הגוונים לבן ואדום מתחברים כאחד.

הולך ומבאר את סוד כוח האותיות אחה"ע שבגרון שנמתקות על ידי אותיות גיכ"ק שבחיך.

מה שכתוב: 'חִכּוֹ' היינו אותיות גיכ"ק שבחיך שמצד החסדים, בְּאָתְוָון רְשִׁימָן - בכוח האותיות הרשומות שהן אהח"ע דְּמִתְגַּלְּפָן בְּעִטְרוֹי- שהן נחקקות בעטרותיו שמצד הגבורות, גְּלִידִין - הן נגלדות ומתעבות כדי להתגלות ולהתבטא, וכדלהלן.

כי האותיות אחה"ע בַּגָּרוֹן, ומפרט והולך ביאור סוד אותיות אלו: האות א' רומזת לאור של אריך אנפין דְּטָרֵיד מַלְכִין - שהוא מגרש את המלכים מכסאם 'וּמְהַעְדֵּא מַלְכִין' - ומסיר מלכים מממשלתם וּמְהָקֵם מַלְכִין - ומקים מלכים ומעמידם על מלכותם.

האות ח' רומזת לאור החכמה דְּטָרֵיד וְנָחֵית - שמגרש ומוריד נכבדים מדרגתם, וְסָלֵיק וְעָטֵיר - ומגביה ומעטר את השפלים, כָּבֵישׁ בְּאֶשָּׁא - כובש בכוח האש מהגבורות את הגאים, גָּלֵיד בְּרוּחָא - ומגליד ומחזק בכוח הרוח מהחסדים את הנשברים.

האות ה' רומזת לאור הבינה שהיא ה' ראשונה של הוי"ה יָנוּקָא דְּאִימָּא - ורמוז בה בחינת ההנקה שמניקה אימא את זעיר אנפין, סָטִיר לְנוּקְבָּא - ומצדדת עצמה להניק גם למלכות, כי אִתְפַּשַּׁט לְנוּקְבָּא רַבָּא - מתפשטת היא אל הנקב הגדול שבחזה דזעיר אנפין, בְּתִיאוּבְתָּא דְּקַרְתָּא קַדִּישָׁא - בחשק ורצון להאיר משם אל עיר הקודש שהיא המלכות, והולכת הארה זו היוצאת אל המלכות וגודלת עד דְמִתְקַטְּרֵי אַתְרִין דָּא בְּדָא - שמתגדלת המלכות כל כך ונעשית ראויה ליחוד, ומתקשרים מקומות היחוד אלו באלו, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'הַר הַמּוֹר גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה', היינו יסוד דזעיר אנפין הנקרא 'הַר הַמּוֹר' ביסוד דמלכות הנקרא 'גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה'.

האות ע' רומזת אל טִיהֲרָא דְּטִיפְסָא - הזוהר המזהיר כצהרים מן השלהבת, שהיא הגבורה גְּלִיפָא בְּשִׂיפְסָא - החקוקה בשפתיים של זעיר אנפין, והאורות שבה רְהִיטִין - רצים במרוצה, דַּעֲנָפִין מִתְאַחֲדָן לְסִטְרוֹי - שהענפים שהם הגבורות התחתונות נאחזים בצדדיה, וכל אלו החמש גבורות אחה"ע נחקקים ומתחברים עם החסדים לְרוּחִין גְּלִיפִין - בעבור רוחות המלאכים הנחקקים ונולדים מזיווג זה.

באידרא רבא לפי שלא רצה רבי שמעון לגלות שם את פרצופי אבא ואימא על כן נתבאר שם כמו שאמרו החברים בספרים הקדמונים שכל אורותיו של אריך אנפין מושפעים למטה רק באמצעות הי"ג תיקוני הדיקנא, אמנם עתה הגיע זמן גילוי פרצופי אבא ואימא על כן כל תיקוני הדיקנא דאריך אנפין לא יתבארו כאן באידרא זוטא אלא שני המזלות אשר מהם יורד השפע אל פרצופי אבא ואימא (אמת ליעקב; יפה שעה).

וְהָא בְּרָזֵי דְּאָתְוָון דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא - והרי בספר סודות האותיות של שלמה המלך, מבואר אִתְעַטְּרוּ אִלֵּין אָתְוָון אַרְבַּע - שנתעטרו ארבע האותיות האלו שהם אחה"ע גבורות שבגרון בְּאַרְבַּע שהם גיכ"ק שבַּחֵיךְ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'וְחֵיךְ יִטְעַם לֶאֱכוֹל', הרי שהחיך מטעים וממתק. וקודם המיתוק נאמר על אותיות אחה"ע: 'הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח' וְגוֹ', כי כיון שלא נמתקו על ידי גיכ"ק על כן אין בהם טעם כלל. וּכְתִיב - ועוד כתוב בענין סוד מיתוק הגבורות שבמלכות על ידי הצדקה: 'וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם', שהוא סוד נתינת החסדים מהצדיק שהוא היסוד למלכות הנקראת צדק למתק גבורותיה, עד ש'צדק' נעשה 'צדקה', וכן נאמר על החסדים: 'הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים' וְגוֹ', 'מְתוּקִים' וַדַּאי, כי החסדים הם בודאי מתוקים שהרי הם גם ממתיקים לאחרים, דָּוִד מַלְכָּא אָמַר - ולאחר שהזכיר דוד המלך בדבריו את המיתוק הזה, אמר: 'גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם' וְגוֹ', כלומר שהיה דוד נזהר תמיד לכוון אל מיתוק הגבורות.

מעשה שהיה אצל רבי שמעון במערה של כפר מירון ששגג יום אחד בענין מיתוק הגבורות והראו לו אש בוערת על הר מירון ועל ידי זה נזהר בזה ביותר כל ימי חייו.

אמר רבי שמעון: אַסְהַדְנָא עֲלַי - אני מעיד על עצמי, דְּכָל יוֹמָא אִזְדְּהַרְנָא בְּהוּ - שבכל יום הייתי נזהר למתק את הגבורות בכל פעם שנמשכים מחדש מוחין לזעיר אנפין, והייתי זהיר דְּלָא לְאַטְעָאָה בְּהוּ - שלא לטעות בהם, בָּר יוֹמָא חַד דְּעַטִּירְנָא עִטְרֵי מַלְכָּא - חוץ מיום אחד שהייתי מעטר עטרות למלך זעיר אנפין בִּמְעָרְתָּא דְּמֵרוֹנְיָא - במערה שבכפר מירון, וַחֲמֵינָא בּוֹצִינָא דְּאֶשָּׁא - וראיתי נר של אש מִתְלַהֲטָא אַפּוּתְיָא דְּמֵרוֹנְיָא - הולך ובוער על רחבו של הר מירון וְאִזְדַּעְזַעְנָא - ונזדעזעתי על ששכחתי לכוון במיתוק הגבורות, מֵהַהוּא יוֹמָא אִזְדְּהַרְנָא בְּדַעְתַּאי בְּהוּ - ומאותו היום נזהרתי לתת דעתי על ענין הגבורות שלא לשכוח מלמתקם, וְלָא שְׁבִיקְנָא לוֹן כָּל יוֹמַאי - ולא הסחתי את לבי מן המיתוק הזה בכל ימי, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּאִזְדְּהַר בִּמְתִיקָא דְּמַלְכָּא - אשרי חלקו של מי שזהיר במיתוק גבורות המלך, וְטָעִים בְּהוּ כִּדְקַחֲזִי - ומטעים וממתק אותם כראוי, עַל דָּא כְּתִיב - על זה כתוב: 'טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְיָ' וְגוֹ', מה שכתוב: 'טַעֲמוּ' הכוונה שתמתקו את הגבורות בחסדים שעל ידי זה יהיה בהם טעם ובזה תראו שטוב ה' ואינו מתנהג רק בגבורה, וּכְתִיב: 'לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי' וְגוֹ', וסוף הפסוק 'וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי' הוא מצות מיתוק היין במים הרומז אל מצות מיתוק הגבורות בחסדים.

סדר התפשטות החסדים ממקורם שבדעת ועד סוף התפשטותם בכל הגוף דזעיר אנפין.

אִתְפַּשַּׁט דְּכוּרָא בְּדַעַת - גוף זעיר אנפין הזכר מתפשט ומתגדל בהארות החסדים המתפשטים מן הדעת, וְאִתְמַלְּיָין אַכְסַדְרִין - ומתמלאים האכסדראות שהם נצח הוד ויסוד וְאִדָּרִין - והחדרים שהם חסד גבורה ותפארת, מֵרֵישָׁא דְּגוּלְגַּלְתָּא שַׁרֵי - ותחילת התפשטות החסדים דדעת היא מראש הגולגולת, וְאִתְפַּשַּׁט בְּכָל גּוּפָא - ומתפשטים החסדים דדעת בכל הגוף, מֵחֲדוֹי - ותחילת התפשטותם היא מן החזה ששם הם יוצאים מהתלבשותם ביסוד דאימא, וּדְרוֹעוֹי - וחוזרים לעלות באור חוזר ומתפשטים בזרועותיו שלמעלה מן החזה שהן הספירות חסד וגבורה וּבְכֹלָּא - ומתפשטים עוד בכל קומת זעיר אנפין.

חמש הגבורות יוצאות מנקב החזה ומהם נעשה גולגולת של המלכות עם שערותיה בגוון ארגמן מאחורי התפארת שלו, והיא סתומה עם שני מוחין בלבד, ואחר כך בהתפשטות הגבורות בה נבנה גם גופה מאחוריו ונשארת דבוקה כך עד עת הנסירה שבה היא חוזרת לעמוד עם זעיר אנפין פנים בפנים.

מֵאֲחוֹרוֹי - מאחורי זעיר אנפין כנגד החזה שלו אִתְדְּבַק נִיצוֹצָא דְּבוֹצִינָא דְּקַרְדִּינוּתָא - נתדבק הניצוץ שיצא מן הנר הקשה, שהוא חמש הגבורות דדעת, וְלָהֲטָא - ואותו ניצוץ הוא לוהט ועולה מן היסוד דזעיר אנפין אל החזה ונוקב שם ויוצא לאחור, וְאַפֵּיק [דף רצו, א] גֻּלְגַּלְתָּא חֲדָא - ומוציא גולגולת אחת שהיא ראש המלכות סְתִימָא מִכָּל סִטְרוֹי - שהיא סתומה מכל צדדיה, וּנְהִירוּ דִּתְרֵי מוֹחֵי גְּלִיפָן בָּהּ - וחקוקים בתוך הגולגולת שלה אורות של שני מוחין חכמה ובינה בלבד, וְאִתְדַּבְּקַת בְּסִטְרוֹי דִּדְכוּרָא - ונתדבקה המלכות בצד האחור של זעיר אנפין הזכר, בְּגִין כָּךְ אִתְקְרִי - לכך נקראת המלכות בשם: 'יוֹנָתִי תַמָּתִי', אַל תִּקְרֵי 'תַמָּתִי' אֶלָּא תְּאוֹמָתִי וַדַּאי, לפי שזעיר אנפין ומלכות דבוקים יחד כתאומים.

שַׂעֲרוֹי דְּנוּקְבָּא - שערותיה של הנקבה שהיא המלכות כְּלִילָן בֵּיהּ גַּוְונֵי - כלולים בהם כמה גוונים, כְּדִכְתִיב - כמו שכתוב: 'וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן', והרי ארגמן הוא כלול מכמה גוונים, לבן שחור ואדום.

אִתְקְטַר גְּבוּרָה - הגבורה האחת נמשכת מהיסוד אל הדעת של המלכות והיא נקשרת שם בַּחֲמֵשׁ גְּבוּרָאן - בחמש גבורות, וְאִתְפַּשְּׁטַת נוּקְבָּא בְּסִטְרָהָא - ועל ידי הגבורות האלו נתפשטה הנקבה בכל צדדי גופה עד רגליה, וְאִתְדַּבְּקַת בְּסִטְרוֹי דִּדְכוּרָא - ונתדבקה בצדדי האחור של זעיר אנפין הזכר, עַד דְּאִתְפָּרְשָׁא מִסִּטְרוֹי - עד שלאחר זמן נפרדה מצדדי האחור שלו, וְאָתִיאַת לְאִתְחַבְּרָא עִמֵּיהּ אַפִּין בְּאַפִּין - ובאה להתחבר עמו פנים בפנים.

בעת היחוד נחשבים זעיר אנפין ומלכות כגוף אחד שלם ועל ידי זה נמשכת מהם ברכה שלימה לכל העולמות, וכמו שמצינו בשבת שיש בו יחוד ולכן נאמר בו 'עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, ועל דרך זה אצל האדם התחתון רק אדם שנשא אשה מתברך בשלימות.

וּמַה דְּאַמְרֵי חַבְרָנָא בְּסִפְרֵי קַדְמָאֵי - ומה שאמרו חברינו החכמים בספרים הקדמונים, דְּאִינּוּן דַּרְגִּין דְּאִתְבְּרִיאוּ - שהן המדרגות שנבראו, וְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא אִתְגַּלִּי בְּהוּ - והעתיק הקדוש אריך אנפין מתגלה בהם, בְּכָל חַד וְחַד - בכל אחד ואחד כפי בחינתו, מִשּׁוּם דְּאִינּוּן תִּקּוּנִין דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - לפי שהם המלבושים של העתיק הקדוש אריך אנפין בעצמו, לָאו הַשְׁתָּא עִידָּנָא לְהַנֵי מִלִּין - אין עתה הזמן לעסוק בדברים האלו, דְּהָא אֲמֵינָא לוֹן בְּאִדָּרָא קַדִּישָׁא - שהרי כבר אמרתי אותם באידרא רבא הקדושה. וַחֲמֵינָא מַה דְּלָא יְדַעְנָא הָכִי - ונתגלו לי בחזיוני סודות סתומים שלא ידעתי אותם לפני כן, וְעַד הַשְׁתָּא אִסְּתִים בְּלִבַּאי מִלָּה - ועד עתה היו הדברים סתומים בלבי, וְהַשְׁתָּא אֲנָא בִּלְחוֹדַאי - ועתה אני לבדי אַסְהִידְנָא קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא - אני מעיד לפני המלך הקדוש, וְכָל הַנֵי זַכָּאֵי קְשׁוֹט דְּאָתוּ לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין - ולפני כל אלו הצדיקי אמת שבאו לשמוע את הדברים האלו.

וְכַד מִתְחַבְּרָן - וכאשר הם מתחברים מִתַּחְזְיָין חַד גּוּפָא מַמָּשׁ - הם נראים כמו גוף אחד ממש. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא - מכאן למדנו דְּכַר בִּלְחוֹדוֹי - שכאשר הזכר בעולם הזה הוא לבדו אזי הוא אִתַּחְזִי פְּלַג גּוּפָא - נראה כמו חצי גוף בלבד, וְכֻלְּהוּ רַחֲמֵי - כי כל חלקיו כולם רק רחמים, וְכָּךְ נוּקְבָּא - וכך גם הנקבה לבדה כל חלקיה רק גבורות, וְכַד מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא - וכאשר מתחברים יחד, אִתַּחְזִי כֹּלָּא חַד גּוּפָא מַמָּשׁ - נראה הכל כמו גוף אחד ממש, וְהָכִי הוּא - וכן הוא האמת בלי ספק. אוּף הָכָא - וכן כאן בעולם האצילות, כַּד דְּכַר אִתְחַבַּר בְּנוּקְבָּא - כאשר הזכר מתחבר עם הנקבה, כֹּלָּא הוּא חַד גּוּפָא - הכל נחשב לגוף אחד, וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחֵידוּ - וכל העולמות בריאה יצירה ועשייה הם בשמחה, דְּהָא כֻּלְּהוּ מִגּוּפָא שְׁלִים מִתְבָּרְכָן - שהרי כולם מתברכים מגוף שלם, וזו היא ברכה שלימה.

וְהַיְינוּ רָזָא - וזהו סוד מה שכתוב: 'עַל כֵּן בֵּרַךְ יְיָ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ', דְּהָא - שהרי בשבת יש יחוד לזעיר אנפין ומלכות ועל ידי זה אִשְׁתְּכַח כֹּלָּא בְּחַד גּוּפָא שְׁלִים - נמצא הכל בגוף אחד שלם, דְּהָא מַטְרוֹנִיתָא אִתְדַּבְּקַת בְּמַלְכָּא - שהרי המלכה מתדבקת עם המלך, היינו המלכות עם זעיר אנפין, וְאִשְׁתְּכַח גּוּפָא חַד - ונמצא שהם גוף אחד, וְעַל כֵּן בִּרְכָאן מִשְׁתַּכְחִין בְּהַאי יוֹמָא - ועל כן נמצאות הברכות ביום השבת יותר משאר ימות החול.

וּמֵהָכָא - ומכאן אנו למדים מַאן דְּלָא אִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָּא - שמי שאינו נמצא בסוד זכר ונקבה כי לא נשא אשה, אִקְּרִי פְּלַג גּוּפָא - הוא נקרא חצי גוף, וְלֵית בִּרְכְתָא שָׁרְיָא בְּמִלָּה פְּגִימָא וַחֲסֵירָה - ואין ברכה שורה בדבר פגום וחסר, אֶלָּא בַּאֲתַר שְׁלִים - אלא רק במקום שלם, בְּמִלָּה שְׁלִים - ובדבר שלם, וְלָא בְּפַלְגוּת מִלָּה - ולא בחצי דבר, וּפַלְגוּת מִלָּה לָא אִתְקַיַּים לְעָלְמִין - וחצי דבר אין לו קיום לעולמים, וְלָא אִתְבָּרְכָן לְעָלְמִין - ואינו מתברך לעולמים.

תיקון שלימות בנין המלכות נעשה על ידי הארות מזעיר אנפין, ואחר שנשלמת היא מניקה ומשפיעה לכל העולמות התחתונים על דרך שהבינה מניקה ומשפיעה אל זעיר אנפין.

נוֹי דְּנוּקְבָּא - היופי של הנקבה, כֹּלָּא מִנּוֹי דִּדְכוּרָא הוּא - כולו הוא נעשה על ידי האורות שמקבלת מזעיר אנפין שהם היופי של הזכר, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי - והרי כבר ביארנו את הדברים, וְאִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּינֵי חַבְרַיָּיא - וכבר נודעים הם בין החברים.

מֵהַאי נוּקְבָּא מִתְאַחֲדָן - מהנקבה הזו נאחזים כָּל אִינּוּן דִּלְתַתָּא - כל אלו העולמות שלמטה ממנה, מִנָּהּ יָנְקִין - ממנה הם יונקים, וּבָהּ תָּבִין - ואליה הם חוזרים תמיד לקבל שפע, וְהִיא אִתְקְרִיאַת אֵם לְכֻלְּהוּ - והיא נקראת אֵם לכולם, כְּמָה דְּאָחֳרָא אֵם לְגוּפָא - כמו שהפרצוף האחר שהיא הבינה היא אֵם אל הגוף שהוא זעיר אנפין, וְכָל גּוּפָא מִנָּהּ יָנְקָא - וכל הגוף שהוא זעיר אנפין יונק ממנה, כָּךְ הַאי- כך הנקבה הזו התחתונה היא כמו אֵם, לְכֻלְּהוּ אָחֳרָנִין דִּלְתַתָּא - לכל העולמות האחרים שלמטה ממנה.

לפי שנתבאר שהמלכות מניקה ומשפיעה לכל העולמות לזה מביא עתה את הפסוק 'אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ' ואת הפסוק 'אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת' שמתבאר בהם ענין זה, ומקדים לבאר מדוע נקראת המלכות בשם 'אָחוֹת', מתוך הכתוב 'אֱמוֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ' (יין הרקח).

כְּתִיב: 'אֱמוֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ', פירושו הוא שכאילו אומרים אל זעיר אנפין או אל אבא, אמור אל המלכות אחותי את, כי אִית חָכְמָה - יש חכמה עליונה וְאִית חָכְמָה - ויש חכמה תחתונה, וְהַאי נוּקְבָּא - והנקבה הזו שהיא המלכות, אִתְקְרִי חָכְמָה זְעֵירָא לְגַבֵּי אָחֳרָא - נקראת חכמה קטנה בערך החכמה האחרת העליונה, וְעַל דָּא כְּתִיב - ועל זה כתוב על המלכות: 'אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה' כי המלכות היא אחות לאבא ולזעיר אנפין, 'וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ' וְגוֹ', דְּהָא דָּא בְּגָלוּתָא אִתְמְשַׁךְ - שהרי הנקבה הזו שהיא המלכות נמשכת בגלות ואין לה שדיים להניק את העולמות התחתונים.

ומפרש עוד מה שכתוב: 'אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה', וַדַּאי קְטַנָּה אִתַּחְזִי - בודאי המלכות היא נראית קטנה, אֲבָל רַבְרְבָא הִיא - אבל באמת היא גדולה, וְסַגִּיאָה הִיא - ורבה היא, דְּהָא הִיא שְׁלִימוּ - שהרי היא שלימות של זעיר אנפין, דְּנָטֵיל מִכֹּלָּא - וכשהיא עולה לאצילות היא נוטלת שפע מכל פרצופי האצילות, כְּמָה דִּכְתִיב - כמו שכתוב על בחינתה שבאצילות: 'אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת', כלומר שהיא גדולה כמו חומה, ומה שכתוב: 'וְשָׁדַי', היינו משום דְּהָא מַלְיָין אִינּוּן לְיָנְקָא לְכֹלָּא - שהרי שדיה מלאים להניק לכל העולמות התחתונים, וזהו שכתוב: 'כַּמִּגְדָּלוֹת', דְּאִינּוּן נַהֲרִין רַבְרְבִין - שהם נהרות גדולים דְּנַפְקוּ מֵאִימָּא עִלָּאָה - שיוצאים מן האימא העליונה שהיא הבינה הנקראת 'מגדל'.

מפרט איך מתפשט ונתקן כל פרטי איבריו של זעיר אנפין על ידי התפשטות החסדים עד שנעשה מושלם בכדי שיוכל לזון ולהשפיע לכולם. ותחילה מבאר שהזרועות שהם חסד וגבורה מתפשטים על ידי המוחין חכמה ובינה, והמעיים שבאמצע על ידי הדעת.

התחיל בביאור גולגלתא דאריך אנפין מפני כבוד הצדיקים שבאו לשמוע את דבריו, כי מן הגולגלתא הזו נמשכת להם הארה בעולם הבא, ומבאר שאותה ההארה נמשכת גם לזעיר אנפין ונמשכת גם להחיות את המתים לעתיד לבא (אמת ליעקב).

תּוּ אִתְפַּשַּׁט דְּכוּרָא - ועוד נתפשט זעיר אנפין הזכר בְּיַמִּינָא וּשְׂמָאלָא - בחסד שבימין ובגבורה שבשמאל, בִּירוּתָּא דְּאַחְסָנָא - בשפע המוחין חכמה ובינה שהם ירושת הנחלה שירש מאבא ואימא, וְכַד גַּוְונֵי אִתְחַבְּרוּ - וכאשר הגוונים נתחברו, אִקְּרִי - אזי זעיר אנפין נקרא בשם תִּפְאֶרֶת, כי הוא מפואר בגוונים שונים, וְאִתְתַּקַּן כָּל גּוּפָא - וכל הגוף שהוא זעיר אנפין נתקן על ידי אלו הגוונים, וְאִתְעֲבִיד אִילָנָא רַבְרְבָא וְתַקִּיף - ונעשה אילן גדול וחזק, שַׁפִּיר וְיָאֶה - יפה ונאה, 'תְּחוֹתוֹהִי תַּטְלֵל חֵיוַת בָּרָא' - תחתיו תחסה חית השדה שהיא המלכות, 'וּבְעַנְפוֹהִי יְדוּרוּן עוֹפֵי שְׁמַיָּא' - ובענפיו ישכנו עופות השמים שהם המלאכים והנשמות, 'וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵּיהּ' - ושפע של מזון רב נמצא בו להשפיע אל כל העולמות.

דְּרוֹעוֹי יַמִּינָא וּשְׂמָאלָא - זרועותיו מתפשטים לימין ולשמאל, בְּיַמִּינָא - בצד ימין שהוא צד החסד נמצאים תמיד חַיִּים וָחֶסֶד, בִּשְׂמָאלָא - ובצד שמאל שהוא צד הגבורה נמצאות תמיד מִיתָה וּגְבוּרָה. מֵעוֹי אִתְתַּקַּן בְּדַעַת - מעיו של זעיר אנפין שהם בקו האמצעי נתקנים על ידי אור הדעת שגם הוא בקו האמצעי, וְאִתְמַלְיָין - ובאותו האור של הדעת מתמלאים כָּל אַכְסַדְרִין - כל האכסדראות שהם נצח הוד ויסוד וְאִדָּרִין - והחדרים שהם חסד גבורה ותפארת, כְּמָה דַּאֲמֵינָא - כמו שכבר אמרתי לעיל, דִּכְתִיב: 'וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ'.

כמה בחינות של נצח והוד מתפשטים בהמשך לאחר התפארת והן בחינות שמהן יוצאות הנשמות הנקראות בשם צבאות ה' ועל כן הנצח והוד נקראים צבאות.

תּוּ אִתְפַּשַּׁט גּוּפָא - ועוד נתפשט הגוף שהוא זעיר אנפין בִּתְרֵין שׁוֹקִין - בשתי שוקיים שהם נצח והוד, וּמִתְאַחֲדָן בֵּינַיְיהוּ תְּרֵין כּוֹלְיָין - ונאחזים ביניהם שתי הכליות, וּתְרֵין בֵּיעֵי דִּדְכוּרָא - ושני ביצי הזכר, דְּכָל מִשְׁחָא - שכל השמן שהוא שפע החכמה וּרְבוּת - והגדלות שהוא שפע הבינה וְחֵילָא דְּכָל גּוּפָא - והכוח של כל הגוף שהוא שפע הדעת, בְּהוּ אִתְכְּנַשׁ - מתכנס בהם, דְּכָל חַיָּילִין דְּנָפְקֵי - שכל צבאות ה' שהן נשמות ישראל שיוצאות מִנְּהוֹן נָפְקִין - מהן יוצאות, וְשָׁרְיָין כֹּלָּא בְּפוּם אַמָּה - וכל הנשמות האלו שוכנים לבסוף בפי היסוד, וּבְגִין כָּךְ אִקְּרוּן - ולכך אלו נקראים בשם 'צְבָאוֹת', וְאִינּוּן - והם: נֶצַח וְהוֹד, ונמצא כי ספירת תִּפְאֶרֶת נקרא בשם: יְהוָֹ"ה, והספירות נֶצַח וְהוֹד נקראים יחד בשם: 'צְבָאוֹת', וּבְגִין כָּךְ - ולפיכך נזכרו בפסוק יחד: 'יְהוָֹ"ה צְבָאוֹת', כי התפארת דבוק עם הנצח וההוד.

מהחסדים שביסוד של הזכר מתמתקים בעת היחוד הגבורות שביסוד הנקבה הנקרא ציון.

אַמָּה דִּדְכוּרָא - סוד האמה של הזכר, סִיּוּמָא דְּכָל גּוּפָא - בו הסיום של כל הגוף, וְאִקְּרִי - והוא נקרא בשם: יְסוֹד, וְדָא הוּא דַּרְגָּא דִּמְבַסֵּם לְנוּקְבָּא - וזו היא המדרגה הממתקת את הגבורות שבנקבה על ידי החסדים שנותן בה, וְכָל תִּיאוּבְתָּא דִּדְכוּרָא לְגַבֵּי נוּקְבָּא בְּהַאי יְסוֹד - וכל התשוקה של הזכר אל הנקבה הוא ביסוד הזה, עָיֵיל לְנוּקְבָּא - כי היסוד הוא נכנס אל הנקבה לַאֲתַר דְּאִקְּרִי צִיּוֹן - אל מקום היסוד שלה הנקרא ציון, דְּהָתָם הוּא אֲתַר כְּסוּתָא דְּנוּקְבָּא - ששם הוא המקום שבו מכסה הנקבה את היסוד של הזכר, כְּבֵית רֶחֶם לְאִתְּתָא - כמו בית רחם של האשה שבו מתכסה העובר, וּבְגִין כָּךְ 'יְיָ צְבָאוֹת' אִקְּרִי יְסוֹד - ולכן נקרא היסוד בשם הוי"ה צבאות כי הוא הוי"ה ומקבל שפע מן הנצח וההוד.

כְּתִיב: 'כִּי בָחַר יְיָ בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ', כלומר שיסוד דזעיר אנפין הנקרא הוי"ה בחר ונתאוה ביסוד הנקבה הנקרא ציון להיות לו לבחינת מושב וכסא, ומפרש: כַּד אִתְפָּרְשַׁת מַטְרוֹנִיתָא - כאשר ננסרה ונתפרדה המלכות ממקום התדבקותה באחורי זעיר אנפין, וְאִתְחַבְּרַת בְּמַלְכָּא אַנְפִּין בְּאַנְפִּין - ונתחברה עם המלך זעיר אנפין פנים בפנים, בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא - בליל שבת, אִתְעֲבִיד כֹּלָּא חַד גּוּפָא - נעשים זעיר אנפין ומלכות גוף אחד, וּכְדֵין יָתִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכוּרְסְיֵיהּ - ואז הקדוש ברוך הוא שהוא זעיר אנפין יושב בכסאו שהיא המלכות, וְאִקְּרִי כֹּלָּא שְׁמָא שְׁלִים - ונקרא הכל בשם שלם כזה: יאהלוההי"ם, שהוא חיבור הוי"ה אלהי"ם, שְׁמָא קַדִּישָׁא - שם קדוש, בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ - ברוך שמו בעולם האצילות לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמִין - לעולם ולעולמי עולמים בבריאה יצירה ועשייה.

אמר רבי שמעון: כָּל אִלֵּין מִלִּין - כל דברי הסודות האלו סְלִיקְנָא עַד יוֹמָא דָּא - העלתי אותם וכיסיתי אותם שלא לגלותם עד היום הזה, כדי דְּאִתְעַטַּר בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי - שאני אתעטר בהם לעולם הבא על ידי שאדרוש אותם שם לפני הצדיקים, וְהַשְׁתָּא אִתְגַּלְּיָין הָכָא - ועתה נתגלו כאן, זַכָּאָה חוּלָקִי - אשרי חלקי.

הַאי מַטְרוֹנִיתָא - המלכות הזו, כַּד אִתְחַבְּרַת עִם מַלְכָּא - כאשר היא מתחברת עם המלך זעיר אנפין בליל שבת, כָּל עָלְמִין מִתְבָּרְכָן - כל העולמות העליונים והתחתונים מתברכים, וְאִשְׁתְּכַחוּ בְּחֶדְוָותָא דְּכֹלָּא - ונמצאים שמחים בשמחת כולם.

אין המלכות מתברכת ומקבלת את המוחין שלה אלא מנצח הוד ויסוד של זעיר אנפין, כי מהם נשפעת טיפת החסדים דרך היסוד אל היסוד שלה הנקרא קודש הקדשים, ולכן רק הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים שהוא בסוד החסד שביסוד הנכנס ליסוד המלכות.

גּוּלְגַּלְתָּא דְּרֵישָׁא חִוָּורָא - הגולגולת של הראש הלבן, דהיינו הכתר של אריך אנפין, לָאו בֵּיהּ שִׁירוּתָא וְסִיּוּמָא - אין בו התחלה וסיום, קוּלְטְרָא דְּקִטְפוֹי - והעור הנקלף ממנו שהם ארבע חיוורתי שמצד אחור אִתְפַּשַּׁט וְאִתְנְהִיר - מתפשט ומאיר עד ראשו של זעיר אנפין.

[דף רצו, ב] כְּמָה דִּדְכוּרָא כָּלִיל בִּתְלָתָא - כמו שהזכר זעיר אנפין כלול בשלושה קוים שהם חסד גבורה ותפארת, וְשֵׁירוּתָא בִּתְלָתָא - והמוחין שבתחילתו הם שלושה ראשים, חכמה בינה ודעת, כָּךְ כֹּלָּא הָכִי - כך כל הפרצופים עיקר גופם בשלושה, ולהם שלושה ראשים, וְסִיּוּמָא דְּכָל גּוּפָא הָכִי - והסיום של כל הגוף שהוא זעיר אנפין גם הוא בשלושה, וּמַטְרוֹנִיתָא לָא מִתְבָּרְכָא - והמלכות אינה מתברכת אֶלָּא בִּכְלָלָא דִּתְלָתָא אִלֵּין - אלא בכללות של שלושה אלו, דְּאִינּוּן - שהם נקראים בשם נֶצַח הוֹד יְסוֹד, וּמִתְבַּסְּמָא וּמִתְבָּרְכָא - ומתמתקת מגבורותיה ומתברכת בחסדים בַּאֲתַר דְּאִקְּרִי קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים דִּלְתַתָּא - במקום היסוד שבה הנקרא קודש הקדשים שלמטה, דִּכְתִיב: 'כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת הַבְּרָכָה', הוי"ה שהוא התפארת נותן את ברכותיו דווקא שם במקום היסוד שלה הנקרא ציון, דְּהָא תְּרֵין דַּרְגִּין אִינּוּן לְעֵילָּא וְתַתָּא - שהרי שתי דרגות של קודש הקדשים יש האחד למעלה במוחין והשני למטה ביסוד.

וּבְגִין כָּךְ - וכיון שקודש הקדשים הוא בחינת היסוד דמלכות לפיכך לֵית רְשׁוּתָא לְמֵיעַל תַּמָּן - אין רשות להכנס אל קודש הקדשים בעולם הזה בָּר כָּהֲנָא רַבָּא - מלבד הכהן הגדול, דְּאָתֵי מִן סִטְרָא דְּחֶסֶד - שהוא בא מצד החסד, בְּגִין דְּלָא עָיֵיל לְהַהוּא אֲתַר דִּלְעֵילָּא - לפי שאינו נכנס אל המקום ההוא למעלה, אֶלָּא הַהוּא דְּאִקְּרִי חֶסֶד - אלא אותו שהוא נקרא חסד, היינו היסוד שבו טיפת החסדים, וְעָיֵיל - והוא נכנס בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שהוא היסוד של הנקבה, וּמִתְבַּסְּמַת נוּקְבָּא - ומתמתקת הנקבה שהיא המלכות מגבורותיה שביסוד שלה, וּמִתְבָּרְכָא הַאי קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים בְּגוֹ לְגוֹ - ומתברך קודש הקדשים הזה שהוא לפני ולפנים, כלומר אֲתַר דְּאִקְּרִי צִיּוֹן - במקום הנקרא ציון שהוא לפנים מעטרת היסוד הנקראת ירושלים.

היסוד דמלכות נקרא ציון והמלכות דמלכות נקראת ירושלים, וחוזר ומבאר כמה פרטים שכבר נתבארו, ומסיים בביאור סוד הכתוב 'כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה', כלומר שם בציון שהוא יסוד דמלכות השפיע היסוד הנקרא הוי"ה את שפע החסדים הנקראים ברכה.

ומפרש יותר: צִיּוֹן וִירוּשָׁלַם, תְּרֵין דַּרְגִּין אִינּוּן - שתי מדרגות הן, חַד רַחֲמֵי - דרגה אחת במידת הרחמים, וְחַד דִּינָא - ודרגה אחת היא במידת הדין, צִיּוֹן היא במידת הרחמים דִּכְתִיב: 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה', היינו ברחמים של זעיר אנפין הנקרא משפט, יְרוּשָׁלַם היא במידת הדין דִּכְתִיב: 'צֶדֶק יָלִין בָּהּ', כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא - וכמו שכבר ביארנו שהמלכות נקראת צדק מצד הדינים שבה.

וְכָל תִּיאוּבְתָּא דִּדְכוּרָא לְגַבֵּי נוּקְבָּא - וכל התשוקה של הזכר אל הנקבה, הָכָא הוּא - הוא כאן ביסוד שלה כדי להמתיק את גבורותיה אשר שם, וּקְרֵינַן לְהוּ - ואנו קוראים אותם בשם בְּרָכָה, לפי דְּמִתַּמָּן נָפְקֵי בִּרְכָן - שמשם יוצאות הברכות לְכֻלְּהוּ עָלְמִין - לכל העולמות, וְכֻלְּהוּ מִתְבָּרְכָן - וכולם מתברכים. וטעם שהיסוד דמלכות נקרא בשם 'קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים' הוא משום הַאי אֲתַר אִקְּרִי קֹדֶשׁ - שהמקום הזה שהוא היסוד דמלכות נקרא קודש, וְכָל קֳדָשִׁים דִּדְכוּרָא עָיְילִין תַּמָּן - וכל הקדשים שהם טיפות החסדים מן הזכר נכנסים שם בעת היחוד, בְּהַהוּא דַּרְגָּא דַּאֲמֵינָא - באותה המדרגה שבמלכות שאמרתי, דהיינו היסוד הנקרא ציון.

וְכֻלְּהוּ אַתְיָין מֵרֵישָׁא עִלָּאָה - וכולם באים מן הראש העליון דְּגוּלְגַּלְתָּא דִּדְכוּרָא - שהוא הגולגולת של הזכר זעיר אנפין, מִסִּטְרָא דְּמוֹחֵי עִלָּאֵי - מצד המוחין העליונים שקיבל מאבא ואימא, דְּשָׁרְיָין בֵּיהּ - שהם שוכנים בו בתוך הגולגולת שבו, וְנָגִיד הַהִיא בְּרָכָה - ונמשכת הברכה ההיא, דהיינו החסדים בְּכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא - בכל איברי זעיר אנפין הנקרא גוף, עַד אִינּוּן דְּאִקְּרוּן צְבָאוֹת - עד מקום פנימיות הנצח וההוד הנקראים צבאות, שהן תרין ביעי דדכורא, וְכָל הַהוּא נְגִידוּ דְּאִתְנְגִיד מִכָּל גּוּפָא - וכל אותן ההמשכות הנמשכות מכל איברי הגוף מִתְכַּנְשֵׁי תַּמָּן - מתכנסות גם הן שם, וְעַל דָּא אִקְּרוּן - ועל כן נקראו הנצח וההוד בשם צְבָאוֹת, לפי דְּכָל צְבָאוֹת דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין תַּמָּן נָפְקִין - שכל הצבאות העליונים הנמשכים מן המוחין והתחתונים הנמשכים מן האיברים יוצאים ממקומם ומתכנסים שם, וְהַהוּא נְגִידוּ בָּתַר דְּאִתְכְּנִישׁ תַּמָּן - ואותו השפע הנמשך לאחר שנתכנס שם בנצח והוד שהם ביעי דדכורא, שָׁרְיָין לֵיהּ בְּהַהוּא יְסוֹד קַדִּישָׁא - הם משכינים אותו באותו היסוד הקדוש, כֹּלָּא חִוָּורָא - וכל השפע הוא בגוון לבן, בְּגִין כָּךְ אִקְּרִי - ועל כן נקרא היסוד בשם חֶסֶד על שם טיפת החסד שבו, וְהַהוּא חֶסֶד עָיֵיל לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים - ואותו חסד הוא נכנס אל היסוד דמלכות הנקרא קודש הקדשים להמתיק את הגבורות ששם, דִּכְתִיב: 'כִּי שָׁם' ביסוד של המלכות 'צִוָּה יְיָ' שהוא זעיר אנפין 'אֶת הַבְּרָכָה' שהיא טיפת החסדים כדי להמשיך 'חַיִּים', 'עַד הָעוֹלָם' כלומר עד המלכות הנקראת עולם.

רבי שמעון נשתתק לפני שאמר 'חַיִּים עַד הָעוֹלָם' מטעם שלא נמשך לו עוד חיים לחיות, וכך נשארו כולם בדומיה כי לא יכלו להרים עיניהם להסתכל בו מחמת האש שהיתה סביבו (יין הרקח).

אֲמַר רַבִּי אַבָּא: לָא סִיַּים בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא - לא סיים המאור הקדוש רבי שמעון לְמֵימַר - לומר מלת 'חַיִּים', עַד דְּאִשְׁתְּכָכוּ מִלּוֹי - עד שנשתתקו דבריו לאחר מלת 'הַבְּרָכָה', וַאֲנָא כַּתְבָנָא - ואני הכותב הממונה על הכתיבה סְבַרְנָא לְמִכְתַּב טְפֵי - סברתי מסברת עצמי לכתוב עוד את סיום הפסוק, וְלָא שְׁמַעְנָא - מבלי ששמעתי מפיו, וְלָא זְקִיפְנָא רֵישָׁא - ולא זקפתי את ראשי לראות מדוע פסק רבי שמעון מלדבר, דִּנְהוֹרָא הֲוָה סַגִּי - כי האור היה גדול, וְלָא הֲוָה יָכִילְנָא לְאִסְתַּכְּלָא - ולא הייתי יכול להסתכל, אַדְּהָכִי אִזְדַּעְזַעְנָא - ובינתים נזדעזעתי, שְׁמַעְנָא קָלָא דְּקָארֵי וְאָמַר - כי שמעתי קול שהיה קורא ואומר: 'אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים' וְגוֹ', כי אותו קול ביקש להאריך את שנותיו של רבי שמעון, ואחר כך שְׁמַעְנָא קָלָא אָחֳרָא - שמעתי קול אחר שהיה קורא ואומר: 'חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ' וְגוֹ', וכוונתו היתה שאי אפשר להוסיף לרבי שמעון עוד חיים שהרי כבר שאל בעבר חיים והוסיפו לו.

כָּל הַהוּא יוֹמָא - בכל אותו היום לָא אִפְּסִיק אֶשָּׁא מִן בֵּיתָא - לא נפסקה האש מן הבית, וְלָא הֲוָה מַאן דְּמָטֵי לְגַבֵּיהּ - ולא היה מי שיגיע אליו, דְּלָא יָכִילוּ - כי לא היו יכולים, מחמת דִּנְהוֹרָא וְאֶשָּׁא הֲוָה בְּסוּחְרָנֵיהּ - שהאור והאש היו סביבו כָּל הַהוּא יוֹמָא - כל אותו היום, נְפִילְנָא עַל אַרְעָא וּגְעֵינָא - נפלנו על הארץ וגעינו בבכיה.

בָּתַר דְּאָזִיל אֶשָּׁא - לאחר שהאש הלכה, חֲמֵינָא לְבוֹצִינָא קַדִּישָׁא - ראיתי את המאור הקדוש קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, דְּאִסְתַּלַּק מִן עָלְמָא - שנסתלק מן העולם, אִתְעַטַּף - והיה רבי שמעון מעוטף בטליתו, שָׁכֵיב עַל יַמִּינֵיהּ - ושוכב על צד ימינו, וְאַנְפּוֹי חָיְיכִין - ופניו היו שמחות.

וּמִנֵּיהּ - ומן השפע הזה יָרְתוּן צַדִּיקַיָּיא - יורשים הצדיקים האחוזים בזעיר אנפין אַרְבַּע מְאָה עָלְמִין דְּכִסּוּפִין - ארבע מאות עולמות נחשקים לְעָלְמָא דְּאָתֵי - בעולם הבא, מֵהַאי קוּלְטְרָא דְּקִטְפָא - מהעור הנקלף הזה, דְּהִיא גּוּלְגַּלְתָּא חִוָּורָא - שהוא של הגולגולת הלבנה, נָטֵיף טַלָּא כָּל יוֹמָא - נוטף ונשפע טל בכל יום לְהַהוּא זְעֵיר אַנְפִּין לַאֲתַר דְּאִתְקְרִי 'שָׁמַיִם' - אל זעיר אנפין אל המקום שבו הנקרא 'שמים', וּבֵיהּ זְמִינִין מֵיתַיָּיא לַאֲחָיָיא לְזִמְנָא דְּאָתֵי - ובו עתידים המתים לחיות לעתיד לבא, דִּכְתִיב: 'וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם', וְאִתְמַלְּיָיא רֵישֵׁיהּ - וממנו מתמלא ראשו של זעיר אנפין, וּמֵהַהוּא זְעֵיר אַפִּין נָטֵיף לַחֲקַל תַּפּוּחִין - ומזעיר אנפין נוטף אל המלכות הנקראת שדה תפוחים, וְכָל חֲקַל תַּפּוּחִין נְהִירִין מֵהַהוּא טַלָּא - וכל שדה התפוחים מאירים מן הטל ההוא.

לאחר שנפל רבי אלעזר בנו על פני אביו רבי שמעון עמד ותיאר איך נשאר העולם בלעדיו.

קָם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ - עמד רבי אלעזר בנו, וְנָטִיל יְדוֹי - ולקח את ידיו של רבי שמעון אביו וְנַשֵּׁיק לוֹן - ונישק אותם, וַאֲנָא לָחִיכְנָא עַפְרָא דִּתְחוֹת רַגְלוֹי - ואני לחכתי את העפר שהיה תחת רגליו, בָּעוּ חַבְרַיָּיא לְמִבְכֵּי - והחברים רצו לבכות, וְלָא יָכִילוּ לְמַלְּלָא - ולא היו יכולים לדבר, ולבסוף שָׁארוּ חַבְרַיָּיא בְּבִכְיָה - התחילו החברים בבכיה, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ - ורבי אלעזר בנו נָפִיל תְּלָת זִמְנִין - נפל על פניו של רבי שמעון שלוש פעמים, וְלָא יָכִיל לְמִפְתַּח פּוּמֵּיהּ - ובתחילה לא היה יכול לפתוח את פיו, לְבָתַר - ואחר כך פָּתַח את פיו וְאָמַר: אַבָּא אַבָּא, תְּלָת הֲווֹ - שלושה מאורות היו בעולם שהם רבי פנחס בן יאיר ורבי שמעון ורבי אלעזר, חַד אִתְחֲזַרוּ - וחזרו להיות למאור אחד, כי נסתלקו שני מאורות הראשונים.

וכיון שהיה רבי שמעון כמו האילן הגדול זעיר אנפין שעליו נאמר 'תְּחֹתוֹהִי תַּטְלֵל חֵיוַת בָּרָא', הַשְׁתָּא - עתה לאחר פטירתו תְּנוּד חֵיוָתָא - ינודו וינועו החיות ללא מחסה, וכנגד מה שנאמר 'וּבְעַנְפוֹהִי יְדוּרָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא' עתה לאחר פטירתו צִפֳּרָאן טָאסִין - יטוסו וילכו להם הציפורים שהם הנשמות הטהורות, מִשְׁתַּקְּעָן בְּנוּקְבָּאן דְּיַמָּא רַבָּא - וישתקעו בנקבי הים הגדול, וְחַבְרַיָּיא כֻּלְּהוּ שַׁתְיָין דָּמָא - וכנגד מה שנאמר 'וּמִנֵּהּ יִתְּזִין כָּל בִּשְׂרָא' עתה לאחר פטירתו כל החברים שותים דם במקום המזון שקיבלו ממנו.

קָם רַבִּי חִיָּיא עַל רַגְלוֹי וַאֲמַר - קם רבי חייא על רגליו ואמר: עַד הַשְׁתָּא בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא מִסְתַּכַּל עֲלָן - עד עתה המאור הקדוש היה מסתכל עלינו להיטיב לנו, הַשְׁתָּא לָאו הוּא עִדָּן - עתה אין עוד שהות לבכות ולהספיד אֶלָּא לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרֵיהּ - אלא לעסוק בכבודו, קָם רַבִּי אֶלְעָזָר לעסוק בצרכי הקבורה וְרַבִּי אַבָּא עמו, נַטְלוּ בֵּיהּ בְּטִיקְרָא דְּסִיקְלָא - לקחו אותו ממיטתו במיטה מוצעת ומכובדת, כדי להתעסק בכבודו בחדר אחר.

בעת פטירת הצדיקים ראוי שישכון השלום בעולם שנאמר 'יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם' וכן היה בעת פטירתו של רבי שמעון שאף על פי שנתעוררו אנשי כפר ציפורי למריבה על מקום קבורתו, מיד נשקטה המריבה על ידי שנשאו המלאכים את מיטתו למערה של מירון (עומר מן; יין הרקח).

מַאן חָמָא - מי ראה עוד דבר כזה מיוחד, והוא עִרְבּוּבְיָא דְּחַבְרַיָּיא - המרקחת שהביאו החברים כדי לטהר בה את גופו של רבי שמעון, וְכָל בֵּיתָא הֲוָה סָלִיק רֵיחִין - וכל הבית היה מעלה ריחות טובים, ולאחר שנתעסקו בטהרתו סְלִיקוּ בֵּיהּ בְּפוּרְיֵיהּ - השכיבוהו במיטתו, וְלָא אִשְׁתַּמַּשׁ בֵּיהּ - ולא נתעסקו בהולכתו אֶלָּא רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי אַבָּא, אָתוּ טְרִיקִין - באו אנשי חיל המכים וּמָארֵי תָּרִיסִין - ואנשי מלחמה גיבורים בעלי מגינים דִּכְפַר צִפֳּרִי - של כפר ציפורי הסמוך לעיר צפת וְטַרְדָא בְּהוּ (דְּצִפֳּרִי וְטַרְדַיָּא - והיו עמהם שאר טרדנים, וַהֲווּ) בְּנֵי מֵרוֹנְיָא - ובני כפר מירון, צָוְוחִין בִּקְטִירִין - היו צועקים יחד בצוותא על זה, לפי דְּחַשִּׁיבוּ דְּלָא יִתְקְבַר תַּמָּן - שחששו שמא לא יקבר רבי שמעון אצלם.

בָּתַר דְּנָפַק פּוּרְיָיא - לאחר שיצאה המיטה מן הבית, נעשה נס גדול הֲוָה סָלֵיק בַּאֲוִירָא - והמיטה היתה עולה באויר על ידי המלאכים, וְאֶשָּׁא הֲוָה לָהֵיט קַמֵּיהּ - והיתה האש מלהטת לפניו, שָׁמְעוּ קָלָא - שמעו קול שהכריז ואמר: עוּלוּ וַאֲתוּ וְאִתְכְּנַשׁוּ - הכנסו ובואו והתקבצו לְהִילּוּלָא - לחופתו דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. והיו המלאכים מכריזים: 'יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם', כי בזמן מנוחת הצדיקים שוכן עליהם השלום.

נשמע קול מתוך המערה שדיבר בשבחו של רבי שמעון.

כַּד עָאל לִמְעָרְתָא - כאשר נכנס רבי שמעון אל המערה, שָׁמְעוּ קָלָא בִּמְעָרְתָא - שמעו קול במערה שהכריז ואמר: זֶה הָאִישׁ 'מַרְעִישׁ הָאָרֶץ' - רבי שמעון בעבורו רועשים תושבי הארץ, 'מַרְגִּיז מַמְלָכוֹת' - והוא היה מבטל את גזירות המלכויות, כַּמָּה פִּטְרִין בִּרְקִיעָא - כמה פתחון פה של מקטרגים מִשְׁתַּכְּכִין בְּיוֹמָא דֵּין בְּגִינָךְ - משתתקים ביום הזה לכבודך, דְּנָא - זהו רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, דְּמָארֵיהּ מִשְׁתַּבַּח בֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא - שהקדוש ברוך הוא משתבח בו בכל יום, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ לְעֵילָּא וְתַתָּא - אשרי חלקו בגן עדן העליון למעלה ובגן עדן התחתון למטה, כַּמָּה גְּנִיזִין עִלָּאִין מִסְתַּמְרָן לֵיהּ - כמה אוצרות עליונים משתמרים עבורו, עֲלֵיהּ אִתְמַר- עליו נאמר: 

'וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמוֹד לְגוֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין'

והנה האידרא שבזוהר פרשת נשא נקראת 'אידרא רבא' משום שהוא גדול בכמות ואיכות כי שם התחיל לפרש שורש כל תיקוני הפרצופים, ומה שקדם להם בענין הפרסא עד פרצופי זעיר אנפין ומלכות, ואילו האידרא כאן נקראת בשם 'אידרא זוטא' כי לא נתגלו כאן באידרא אלא רק תיקוני אבא ואימא. אמנם יש יתרון אחד באידרא זוטא מצד השומעים כי נזדמן הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים שבגן עדן שנשמתם מצד הפנימיות ואילו שם באידרא רבא נזדמן הקדוש ברוך הוא עם מרכבותיו שהם מצד החיצוניות. ועוד יש חילוק ביניהם כי שם דיבר רבי שמעון וברשותו דיברו כולם, ואילו כאן באידרא זוטא דיבר רבי שמעון לבדו (קול ברמה בתחילת האידרא רבא).

תחילה מבאר סוד הראש דאריך אנפין שהוא הגולגלתא ובתוכה המוחא סתימאה, ורק ראש זה מגולה מתוך כל פרצופו כי מן הגרון ולמטה הוא מתלבש בתוך הפרצופים שתחתיו באצילות (יפה שעה).

, 

כי לבוש נשמתו של רבי שמעון מצד החסדים על כן נתבשר שיעמוד בעולם הבא לימינו של זעיר אנפין. 

עַד כָּאן הָאִדְּרָא קַדִּישָׁא זוּטָא

הַאי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא - העתיק הקדוש הזה, שהוא גולגלתא דאריך אנפין, הוא טָמִיר - נסתר לפי שהוא עליון וְגָנִיז - ואורו גנוז בתוך האורות המתפשטים ממנו, וְחָכְמְתָא עִלָּאָה סְתִימָאָה - והחכמה העליונה הסתומה שהיא האוירא, בְּהַהוּא גּוּלְגַּלְתָּא מִשְׁתְּכַח - נמצאת בתוך הגולגולת הזו של אריך אנפין, וַדַּאי בְּהַאי עַתִּיקָא - בודאי מכל פרצוף העתיק הזה שהוא אריך אנפין לָא אִתְגַּלְּיָיא אֶלָּא רֵישָׁא בִּלְחוֹדוֹי - לא נגלה אלא הראש לבדו, בְּגִין דְּאִיהוּ רֵישָׁא לְכָל רֵישָׁא - לפי שהוא ראש לכל הראשים שהם אבא ואימא דאצילות.

חָכְמְתָא עִלָּאָה - החכמה העליונה, דהיינו האוירא, דְּאִיהִי רֵישָׁא - שהיא בעצמה נחשבת ראש, בֵּיהּ סָתִים - היא סתומה בתוך הגולגולת, וְאִקְּרִי מוֹחָא עִלָּאָה - ונקראת בשם המוח העליון. והראש השלישי הוא מוֹחָא סְתִימָא - המוח הסתום בקרומא, מוֹחָא דְּשָׁכִיךְ וְשָׁקִיט - המוח השוכך ושוקט, וְלֵית דְּיָדַע לֵיהּ - ואין מי שיודע ומשיג אותו, בָּר אִיהוּ - מלבד הגולגלתא עצמו.

הגולגלתא הנזכר הוא בחינת ראש בפני עצמו וכן המוחא שבתוכו וכן פרצוף עתיק אשר למעלה מן הגולגלתא הנקרא רישא דלא אתידע גם הוא נחשב ראש האצילות, ונמצא שיש שלושה ראשים לעולם האצילות.

ומבאר יותר: תְּלָת רֵישִׁין אִתְגַּלְּפָן - שלושה ראשים נחקקו בראש עולם האצילות, דָּא לְגוֹ מִן דָּא - זה לפנים מזה, וְדָא לְעֵילָּא מִן דָּא - וזה עליון מזה, ומבאר: רֵישָׁא חֲדָא חָכְמְתָא סְתִימָאָה - הראש האחד התחתון מכולם הוא החכמה הסתומה, דְּאִתְכַּסְּיָיא - שהיא מכוסה בקרומא דאוירא וְלָאו מִתְפַּתְּחָא - ואינה נפתחת להתחלק לנתיבות כמו בחכמה דזעיר אנפין, וְחָכְמְתָא דָּא סְתִימָאָה - והחכמה הזו הסתומה היא רֵישָׁא לְכָל רֵישֵׁיהּ (רֵישֵׁי) דִּשְׁאָר חָכְמוֹת - הראש לכל הראשים שהם שאר החכמות דאצילות. והראש השני הוא: רֵישָׁא עִלָּאָה - הראש העליון מן החכמה ומכסה עליה, הוא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא - העתיק הקדוש הנקרא אריך אנפין, דהיינו הגולגולת שלו, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - והוא סתום יותר מכל הסתומים. והוא רֵישָׁא דְּכָל רֵישָׁא - ראש של כל הראשים שהם שאר הכתרים דאצילות, [דף רפח, ב]והראש השלישי שהוא שלוש ראשונות של עתיק יומין הוא: רֵישָׁא דְּלָאו רֵישָׁא - ראש שאי אפשר לכנותו בשם ראש, כי הוא נעלם ודבוק במאציל, וְלֹא יָדַע - ומרוב העלמו לא נודע לנו מהותו עתה, וְלָא אִתְיְדַע - ולא נודע לנו בזמנים שעברו מָה דַּהֲוֵי בְּרֵישָׁא דָּא - אילו בחינות נמצאות בראש הזה, דְּלָא אִתְדְּבַק בְּחָכְמְתָא וְלָא בְּסוּכְלְתָנוּ - שהרי אינו נדבק להשיגו לא בחכמה ולא בבינה, כלומר שאינו מושג אפילו לאבא ואימא, וְעַל הַאי אִקְּרִי - ועל הראש הזה אנו קוראים את הכתוב: 'בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ', כי צריכים אנו לברוח מלחקור בו מאחר שלא ניתן להשיגו, וכמו שנאמר אצל חיות הקודש: 'וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב', כי כאשר הם רצים כדי להשיג מיד הם חוזרים לאחור מאין יכולת להשיג, וּבְגִין כָּךְ - ולפיכך עַתִּיקָא קַדִּישָׁא אִקְּרִי 'אַיִן' - העתיק הקדוש גולגלתא דאריך אנפין דהיינו הראש השני נקרא בשם אין, דְּבֵיהּ תַּלְיָיא אַיִן - לפי שבו תלוי הראש השלישי חכמה דאריך אנפין הנקרא אין.

בחינות השערות שעל גבי הגולגולת דאריך אנפין יוצאים מתוך המוחא הפנימי וניכר בהם שהם רחמים גמורים כבחינותיו של אריך אנפין שעל כן כולם יושבים במשקל אחד והם חלקים ורכים.

וְכָל אִינּוּן שַׂעֲרֵי - וכל אותן השערות, וְכָל אִינּוּן נִימִין - וכל אותם הנימים שיוצאין מן הגולגלתא דאריך אנפין, הלא מִמּוֹחָא סְתִימָאָה נָפְקִין - ממוח החכמה הסתום הם יוצאים, וְכֻלְּהוּ שְׁעִיעִין - וכולם הם רכים וחלקים, (ס"א יָתְבִין) בְּשִׁקּוּלָא - ויושבים כולם במשקל אחד בלי ערבוב, וְלָא אִתַּחְזִי קְדָלָא - ויש מהם ארוכים התלויים מאחור ומכסים על העורף עד שאין העורף נראה, כֹּלָּא הוּא בְּגִין - וכל זה הוא משום דְּהַאי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא בְּחַד הֲוֵי - שהעתיק הקדוש הזה אין בו דינים אלא כולו באחדות אחת של רחמים גמורים, כֹּלָּא בְּחֵידוּ - כל בחינותיו רק שמחה, וְלָא שַׁנְיָא מֵרַחֲמֵי לְעָלְמִין - ואינו משתנה ממידת הרחמים לעולמים.

גם השערות של י"ג תיקוני הדיקנא הם מן המוחא סתימאה ולכן הם במנין י"ג, כי המוחא דאריך אנפין נחלק לשלושה חלקים כי הוא כולל בתוכו חכמה בינה ודעת וכל אחד הוא ארבע אותיות הוי"ה הרי י"ב ואריך אנפין הכולל כולם הוא י"ג (יפה שעה).

העתיקא קדישא הנזכר, בִּתְלָת עֲשַׂר מְכִילָן דְּרַחֲמִין אִשְׁתְּכַח - הוא נמצא בשלוש עשרה מידות של רחמים, שהם סוד י"ג תיקוני הדיקנא, בְּגִין דְּהַאי חָכְמְתָא סְתִימָאָה דְּבֵיהּ - לפי שהחכמה הסתומה שבו שממנה יוצאים תיקוני הדיקנא, מִתְפְּרַשׁ תְּלַת זִמְנִין - היא נחלקת שלוש פעמים לְאַרְבַּע אַרְבַּע אותיות הוי"ה, הרי שתים עשרה מידות של רחמים, וְהוּא עַתִּיקָא כָּלִיל לוֹן - והמידה השלוש עשרה היא זו שהעתיק אריך אנפין כולל את כל שתים עשרה המידות, וְשָׁלֵיט עַל כֹּלָּא - ושולט על כולן, והרי כולן יחד הם שלוש עשרה.

על דרך מה שהתיקון הי"ג דדיקנא כולל את כל י"ב תיקוני הדיקנא האחרים, כן גם בענין שערות החיוורתי שעל גבי הגולגולת דאריך אנפין שיש ביניהם י"ב אורחין ויש באמצעם אורח אחד הכולל את כולם שנמשך אל ראש זעיר אנפין ומשם מאירים הצדיקים הנאחזים שם (אמת ליעקב).

באידרא זו מגלה רבי שמעון ביום פטירתו כמה סודות בעולם האצילות שלא גילה אותם באידרא רבא כמו ענין שלושה ראשי עולם האצילות וכן פרצופי אבא ואימא, והטעם שהושמה אידרא זוטא זו בפרשת האזינו הוא כי רבי שמעון בר יוחאי היתה נשמתו של משה רבינו שגם היה דורש סתרי תורה קודם שנסתלק כמבואר בפרשה (עומר מן).

חַד אָרְחָא - אורח אחד פנוי משערות יש בגולגולת של אריך אנפין דְּנָהִיר בְּפַלְגוּתָא - שהוא מאיר באמצען של דְּשַׂעְרֵי דְּנָפְקֵי מִמּוֹחָא - השערות שבראש היוצאות מן המוחא סתימאה, הוּא אָרְחָא דִּנְהִירִין בֵּיהּ צַדִּיקַיָּיא - והוא האורח המאיר אל האורח שבזעיר אנפין ומאירים ממנו הצדיקים לְעָלְמָא דְּאָתֵי - בעולם הבא, דִּכְתִיב: 'וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נוֹגַהּ' וְגוֹ', וְעַל דָּא כְּתִיב - ועל זה כתוב: 'אָז תִּתְעַנַּג עַל יְיָ', כי זעיר אנפין נקרא הוי"ה והעונג של הצדיקים הוא מן האורח הנזכר שהוא למעלה מראש זעיר אנפין, וּמֵהַאי אָרְחָא - ומן האורח הזה מִתְנַהֲרִין כָּל שְׁאָר אָרְחִין דְּתַלְיָין - מאירים כל שאר תרי"ג האורחות התלויים בִּזְעֵיר אַנְפִּין.

עתה חוזר שוב לבאר ענין הפרצוף הראשון הנקרא אדם קדמון שהתחיל בו, ומבאר שרק ממנו נמצא האור שבכל פרצופי האצילות, כי הוא המתלבש בתוך כולם (אמת ליעקב).

הַאי עַתִּיקָא - העתיק הנזכר בתחילת הדברים, שהוא פרצוף אדם קדמון, שהוא סָבָא דְּסָבִין - הזקן מכל הזקנים, הוא כִּתְרָא עִלָּאָה לְעֵילָּא - הכתר העליון למעלה, דְּמִתְעַטְּרִין בֵּיהּ כָּל עִטְרִין - שמתעטרים בו כל העטרות, וְכִתְרִין מִתְנַהֲרִין - והכתרים מאירים ממנו, כָּל בּוֹצִינִין מִנֵּיהּ וּמִתְלַהֲטִין - וכל הנרות ממנו מתלהטים, וְהוּא הוּא בּוֹצִינָא עִלָּאָה טְמִירָא - והוא בעצמו הוא גם פרצוף עתיק שהוא הנר העליון הנסתר, דְּלָא אִתְיְדַע - שאינו נודע ומושג, (וְכָל שְׁאָר בּוֹצִינִין מִנֵּיהּ מִתְלַהֲטִין וּמִתְנַהֲרִין) - וכל שאר הנרות ממנו מתלהטים ומאירים.

שלושת ראשי האצילות שהאדם קדמון מאיר הארתו בתוכם יש בהם בחינה שנחשבים שלושה ויש בהם בחינה שנחשבים רק שנים ויש גם בחינה שנחשבים כולם אחד ממש, ומזה נמשך גם בשאר הפרצופים שנעשה בהם שלוש בחינות אלו.

הַאי עַתִּיקָא - העתיק הזה הנקרא אדם קדמון אִשְׁתְּכַח בִּתְלָת רֵישִׁין - הוא נמצא ונגלה אל הפרצופים התחתונים בהתלבשותו בתוך שלושה ראשי האצילות, שהם רישא דלא אתידע וגולגלתא ומוחא סתימאה, וּכְלִילָן בְּחַד רֵישָׁא - ונכללים שלושת הראשים בראש אחד, וְהַהוּא (נ"א הוּא) - ואותו הראש האחד שנכללים בו הוא רֵישָׁא עִלָּאָה - הראש העליון שהוא אדם קדמון בעצמו, שהוא לְעֵילָּא לְעֵילָּא - למעלה למעלה מכל שלושת הראשים, וּבְגִין דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא אִתְרְשִׁים בִּתְלָת - ולפי שהעתיק הקדוש הנזכר נרשם בשלושה ראשים, אוּף הָכִי כָּל שְׁאָר בּוֹצִינִין דְּנָהֲרִין מִנֵּיהּ כְּלִילָן בִּתְלָת - כך גם כל שאר הנרות שמאירים ממנו נכללים בשלושה קוים שהם חסד דין ורחמים.

עוֹד יש אופן אחר, כי עַתִּיקָא אִתְרְשִׁים בִּתְרֵין - העתיק אדם קדמון נרשם ומתגלה הארתו רק בשני ראשים, כי לפעמים כְּלָלָא דְּעַתִּיקָא בִּתְרֵין הוּא - הכללות של העתיק היא בשני ראשים, שהם: כִּתְרָא עִלָּאָה דְּכָל עִלָּאִין - הכתר העליון מכל העליונים, שבתוכו רֵישָׁא דְּכָל רֵישֵׁי - הראש של כל הראשים, דהיינו גולגלתא דאריך אנפין שבתוכה המוחא סתימאה, וְהַהוּא דַּהֲוֵי לְעֵילָּא מִן דָּא - והראש השני הוא זה שהוא למעלה משניהם דְּלָא אִתְיְדַע - שהוא נקרא רישא דלא אתידע, ולפי שהעתיק הקדוש נרשם בשני ראשים כָּךְ כָּל שְׁאָר בּוֹצִינִין סְתִימִין בִּתְרֵין - כך גם כל שאר הנרות הסתומים נרשמים בשני קוים, כי קו הרחמים אינו אלא מכריע בינתים.

עוֹד יש אופן אחר, כי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא אִתְרְשִׁים וְאִסְּתִים בְּחַד - העתיק הקדוש הנזכר נרשם ונסתם כולו רק בראש אחד, וְהוּא חַד - והוא אחד ממש, וְכֹלָּא הוּא חַד - והכל הוא אחד, כָּךְ כָּל שְׁאָר בּוֹצִינִין - ולפיכך גם כן כל שאר הנרות שהן הספירות שבכל העולמות מִתְקַדְּשִׁין- נטהרים מאחיזת הקליפות מִתְקַשְּׁרִין - ומתחברים יחד, וּמִתְהַדְּרִין בְּחַד - וחוזרים כולם להיות אחד עם עולם האצילות, וְאִינּוּן חַד - ונעשים אחד.

המצח של אריך אנפין היה ראוי שיתגלו בו בחינות דינים אם לא שמאיר בו יסוד דעתיק שבו נכלל חסד דעתיק ועל ידי זה נעשה מצח הרצון שכולו רק רחמים (אמת ליעקב).

מִצְחָא דְּאִתְגַּלִּי בְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - המצח של העתיק הקדוש אריך אנפין שמתגלה, רָצוֹן אִקְּרִי - הוא נקרא מצח הרצון, והטעם הוא: דְּהָא רֵישָׁא עִלָּאָה דָּא סָתִים לְעֵילָּא דְּלָא אִתְיְדַע - שהרי הראש העליון הזה שהוא סתום למעלה ואינו נודע פָּשִׁיט חַד - נתפשט ממנו אור אחד שהוא טוּרְנָא בֶּסִימָא יָאֶה - אדון ממותק ויפה, שהוא בחינת היסוד דעתיק שמתגלה בו חסד דעתיק, דְּאִתְכְּלִיל בְּמִצְחָא - שהוא נכלל במצח דאריך אנפין, וּבְגִין דְּאִיהוּ רַעֲוָא דְּכָל רַעֲוִין - ולפי שהחסד דעתיק שהוא נקרא רצון של כל הרצונות אִתְתַּקַּן בְּמִצְחָא - הוא נתלבש במצח דאריך אנפין, וְאִתְגַּלְּיָיא בְּבוּסִיטָא - ונתגלה בתואר הפנים, ולכן הַאי מִצְחָא אִקְּרִי רָצוֹן - המצח הזה של אריך אנפין נקרא רצון, וְכַד רָצוֹן דָּא אִתְגַּלְּיָיא - וכאשר הרצון הזה מתגלה, רַעֲוָא דְּרַעֲוִין אִשְׁתְּכַח בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין - הרצון של הרצונות נמצא למתק הדינים שבכל העולמות, וְכָל צְלוֹתִין דִּלְתַתָּא מִתְקַבְּלִין - וכל התפילות של בני ישראל למטה מתקבלות כי אין בחינת דין לעכב אותן, וּמִתְנַהֲרִין אַנְפּוֹי דִּזְעֵיר אַנְפִּין - ומן אותו האור של חסד דעתיק שבמצח דאריך אנפין מאירים פניו של זעיר אנפין, וְכֹלָּא בְּרַחֲמֵי אִשְׁתְּכַח - ועל ידי זה כל העולמות נמצאים במידת הרחמים, וְכָל דִּינִין אִתְטַמְרָן וְאִתְכַּפְיָין - וכל הדינים מסתתרים ונכפים.

זמן גילוי מצח הרצון הוא בחצות של יום שבת על ידי תפילת המנחה בעת שבימי החול מתחילים הדינים להתעורר.

ותחילה מפרט את סדר התכנסות החברים בביתו של רבי שמעון, ואת צערו של רבי שמעון על כך שנפסקה האש שהיתה רגילה לסובב אותו, ומתאר איך חזרה האש סביבות הבית ואילו חכמים נשארו סמוך לרבי שמעון לשמוע דברי תורתו.

בְּשַׁבְּתָא בְּשָׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה - בשבת כאשר מגעת שעת תפילת המנחה, דְּהוּא עִידָּן דְּכָל דִּינִין מִתְּעָרִין - שהיא העת שבימי החול מתעוררים כל הדינים, אזי בשבת אִתְגַּלְיָיא הַאי מִצְחָא - מתגלה המצח הזה, וְאִתְכַּפְיָין כָּל דִּינִין - ונכפים כל הדינים, וְאִשְׁתְּכַחוּ רַחֲמִין בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין - ונמצאו רק רחמים בכל העולמות, וּבְגִין כָּךְ - ומשום כך אִשְׁתְּכַח שַׁבָּת בְּלָא דִּינָא - נמצא יום השבת בלי שום דין גם בשעת המנחה, לָא לְעֵילָּא - לא למעלה ברום עולם האצילות וְלָא לְתַתָּא - ולא למטה בתחתית עולם האצילות, וַאֲפִילּוּ אֶשָּׁא דְּגֵיהִנָּם אִשְׁתְּקַע בְּאַתְרֵיהּ - ואפילו האש של הגיהנם נשקע במקומו, וְנָיְיחִין חַיָּיבַיָּא - ונחים הרשעים שבגיהנם מן העונש שלהם.

על ידי קיום מצות שלש סעודות בשבת בשמחה יזכה האדם בעולם הבא לשפע רב משלושת הפרצופים שבעולם האצילות (עומר מן; אמת ליעקב).

וְעַל דָּא אִתּוֹסַף נִשְׁמְתָא דְּחֵדוּ בְּשַׁבְּתָא - ולכן נוספת לכל אדם במנחת שבת נשמה של שמחה, וּבָעִי בַּר נָשׁ לְמִחְדֵּי - וצריך האדם לשמוח ולשורר בִּתְלָת סְעוּדָתֵי דְּשַׁבְּתָא - בשלוש הסעודות של שבת, דְּהָא כָּל מְהֵימְנוּתָא - שהרי כל האמונה שהיא האצילות, וְכָל כְּלָלָא דִּמְהֵימְנוּתָא - וכל הכללות של האמונה, בֵּיהּ אִשְׁתְּכַח - נמצא ביום שבת, וּבָעִי בַּר נָשׁ לְסַדְּרָא פָּתוֹרָא - וצריך האדם לסדר את שולחנו, וּלְמֵיכַל תְּלָת סְעוּדָתֵי דִּמְהֵימְנוּתָא - ולאכול שלוש סעודות של האמונה, וּלְמִחְדֵי בְּהוּ - ולשמוח בהם.

הנזהר בשלוש הסעודות של שבת אינו צריך לחשוש לחלומות רעים ואינו צריך להתענות עליהם לא בשבת ולא בחול, וכן העיד רשב"י על עצמו (יין הרקח).

אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אַסְהֵדְנָא עֲלַי - אני מעיד על עצמי לְכָל אִלֵּין דְּהָכָא - לפני כל אלו שנמצאים כאן, דְּהָא מִן יוֹמַאי - שבכל ימי חיי לָא בַּטִּילְנָא אִלֵּין תְּלָת סְעוּדָתֵי - לא ביטלתי את שלוש הסעודות האלו, וּבְגִינֵיהוֹן לָא אִצְטְרִיכְנָא לְתַעֲנִיתָא בְּשַׁבְּתָא - ובזכותם לא נצרכתי לתענית חלום בשבת, וַאֲפִילּוּ בְּיוֹמֵי אַחֲרִינֵי לָא אִצְטְרִיכְנָא - ואפילו בימים אחרים לא נצרכתי לתענית, כָּל שֶׁכֵּן בְּשַׁבְּתָא - כל שכן בשבת, דְּמַאן דְּזָכֵי בְּהוּ - כי מי שזוכה לקיים מצות שלוש סעודות בשבת, זָכֵי לִמְהֵימְנוּתָא שְׁלֵימְתָא - הוא זוכה אל האמונה השלימה.

חַד - הסעודה הראשונה בליל שבת, היא נגד סְעוּדְתָא דְּמַטְרוֹנִיתָא - הסעודה של המלכה שהיא המלכות, וְחַד - והסעודה השלישית ביום שבת, היא נגד סְעוּדְתָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא - הסעודה של המלך הקדוש זעיר אנפין, וְחַד - והסעודה השנית בשחרית של שבת, היא נגד סְעוּדְתָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - הסעודה של העתיק הקדוש אריך אנפין, שהוא סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - סתום יותר מכל הפרצופים הסתומים שהם אבא ואימא הסתומים תוך זעיר אנפין ומלכות, וּבְהַהוּא עָלְמָא - ולכן הנזהר בשלוש הסעודות האלו אזי בעולם ההוא יִזְכֵּי בְּהוּ לְאִלֵּין - יזכה להאחז באלו הפרצופים שהם מלכות זעיר אנפין ואריך אנפין.

חוזר לבאר סדר ירידת הרצון העליון ואיך הוא מתפשט ממדרגה למדרגה, כי בתחילה מתלבש ומאיר אל האוירא עילאה ואחר כך אל המוחא סתימאה ומשם מאיר אל המצח עד שיורד אל התיקון השמיני שבדיקנא דאריך אנפין הנקרא מטעם זה בשם נוצר חסד נוצ"ר אותיות רצו"ן (שער מאמרי רשב"י).

וחוזר לדבריו הראשונים ואומר: הַאי רָצוֹן כַּד אִתְגַּלְּיָיא - כאשר מתגלה הרצון העליון שהוא חסד דעתיק במצח דאריך אנפין, אזי כָּל דִּינִין אִתְכַּפְיָין מִשּׁוּלְשְׁלֵיהוֹן - כל בעלי הדינים נכפים ונקשרים בשלשלאות, ועתה הולך ומבאר איך מתגלה אור המצח.

תִּקּוּנָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - התיקון וההתלבשות של העתיק הקדוש, גולגלתא דאריך אנפין, אִתְתַּקַן בְּתִקּוּנָא חַד - נתקן ונתלבש בו תיקון אחד שהוא דעת דעתיק יומין, כְּלָלָא דְּכָל תִּקּוּנִין - שהוא כללות של כל שבעת תיקוני עתיק התחתונים, וְהִיא חָכְמָה עִלָּאָה סְתִימָאָה - והיא סוד החכמה העליונה הסתומה הנקראת אוירא, שהיא כְּלָלָא דְּכָל שְׁאָר - כללות של כל שאר החכמות, וְהַאי - וזו האוירא עילאה אִקְּרִי עֵדֶן עִלָּאָה סְתִימָא - היא נקראת בשם עדן עליון סתום, וְהוּא מוֹחָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - והיא בחינת המוח של העתיק הקדוש אריך אנפין, וְהַאי מוֹחָא אִתְפַּשַּׁט לְכָל עֵיבֶר - והמוח הזה מתפשט לכל עבר, מִנֵּיהּ אִתְפַּשַּׁט עֵדֶן אָחֳרָא - וממנו מתפשט בחינת עדן אחר חכמה דאריך אנפין, וּמֵהַאי עֵדֶן אִתְגְּלַף - ומזה העדן שהוא חכמה דאריך אנפין נחקק השפע בכל אריך אנפין.

וְהַהוּא [דף רפט, א] רֵישָׁא סְתִימָא דִּבְרֵישָׁא דְּעַתִּיקָא דְּלָא אִתְיְדַע - ואותו הראש הסתום שבראש העתיק שאינו נודע, היינו הדעת דעתיק הנזכר, כַּד פָּשִׁיט חַד טוּרְנָא - כאשר נתפשט ממנו אדון אחד, שהוא בחינת היסוד דעתיק, דַּהֲוָה מִתְתַּקַּן לְאִתְנַהֲרָא - שהיה מתלבש תוך אריך אנפין כדי להאיר במצח שלו כנזכר לעיל, אזי בָּטַשׁ בְּהַאי מוֹחָא - הכה במוח הזה תחילה, וְאִתְגְּלַף - ונחקק המוח להיות בית קיבול אליו, וְאִתְנְהִיר בְּכַמָּה נְהִירִין - והאיר בכמה הארות, כי נתגלה אור חסד דעתיק שביסוד דעתיק, וְאַפֵּיק וְאַרְשִׁים כְּבוֹסִיטָא דָּא בְּהַאי מִצְחָא - והוציא המוחא ורשם כמו תואר הפנים הזה במצח הזה של אריך אנפין, וְאִתְרְשִׁים בֵּיהּ חַד נְהוֹרָא דְּאִקְּרִי רָצוֹן - ובזה נרשם בו במצח אור אחד של החסד הנקרא רצון. וְהַאי רָצוֹן - ואור החסד הנקרא רצון הזה שבמצח אִתְפְּשַׁט לְתַתָּא בְּדִיקְנָא - נתפשט עוד יותר למטה בדיקנא דאריך אנפין, עַד הַהוּא אֲתַר דְּמִתְיַשְּׁבָא בְּדִיקְנָא - עד המקום ההוא של התיקון השמיני והי"ג שבו הוא מתישב בדיקנא, וְאִקְּרִי חֶסֶד עִלָּאָה - ושם הוא נקרא בשם חסד עליון, וְדָא אִיהוּ - וזהו סוד: 'נוֹצֵר חֶסֶד', כי נוצ"ר אותיות רצו"ן, וּבְהַאי רָצוֹן כַּד אִתְגַּלְּיָיא - ובזה הרצון שהוא אור חסד דעתיק כאשר הוא מתגלה, מִסְתַּכְּלִין מָארֵי דְּדִינָא וּמִתְכַּפְיָין - מסתכלים בו בעלי הדינים ונכפים.

תַּאנָא, בְּהַהוּא יוֹמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בָּעָא לְאִסְתַּלְּקָא מִן עָלְמָא - באותו היום שרצה רבי שמעון להסתלק בו מן העולם, וַהֲוָה מְסַדֵּר מִלּוֹי - והיה מסדר את דבריו, אִתְכַּנְשׁוּ חַבְרַיָּא לְבֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן - נתאספו חבורת החכמים אל ביתו של רבי שמעון, וַהֲווּ קַמֵּיה - והיו נמצאים שם לפניו רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ - רבי אלעזר בנו, וְרַבִּי אַבָּא, וּשְׁאָר חַבְרַיָּא - ושאר החברים, וַהֲוָה מַלְיָא בֵּיתָא - והיה הבית מלא בחכמים רבים.

סוד ההשגחה העליונה נקראת בחינת עיניים, ואצל פרצוף של אריך אנפין נחשבות שתי העיניים כמו עין אחת לפי שאין בחינת שמאל באריך אנפין שהרי שמאל הוא דין וגבורה ואריך אנפין הוא רק רחמים גמורים, וזו העין היא תמיד בשמירה על זעיר אנפין.

עֵינוֹי דְּרֵישָׁא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - העיניים שבראש העתיק הקדוש אריך אנפין, תְּרֵין בְּחַד שְׁקִילָן - שתיהן שקולות ונחשבות כאחת, דְּאַשְׁגְּחִין תָּדִּירָא - שהן משגיחות תמיד, וְלָא נָאִים - ואינו נם, דִּכְתִיב: 'לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל', מה שכתוב: 'שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל' היינו יִשְׂרָאֵל קַדִּישָׁא - זעיר אנפין הנקרא ישראל הקדוש שאריך אנפין לא נם מלשמור עליו, בְּגִין כָּךְ - ולפיכך לָא אִית לֵיהּ גְּבִינִין עַל עֵינָא - אין לו גביני שיער על העין, וְלָא כְּסוּתָא - ולא כיסוי בשר העפעפיים.

אור המוחא סתימאה הנחלק לשלושה חלקים כנזכר לעיל מאיר אל העין וממנו נמשכים שלושת גווני העין, ומהם נמשכים אורות אל זעיר אנפין למתק הדינים שבו בסוד 'רוֹחֲצוֹת בֶּחָלָב'.

הַהוּא מוֹחָא - המוח ההוא שהוא חכמה דאריך אנפין אִתְגְּלִיף - נחקק מהארת הדעת דעתיק הגנוז באוירא דאריך אנפין, כנזכר לעיל, וְנָהִיר בִּתְלָת חִוָּורִין דְּעֵילָא (נ"א דְּעֵינָא) - והוא מאיר על ידי הארה זו בשלושת גווני העין הלבנים. בְּחִוָּורָא חֲדָא - בלובן הראשון משלושתם מִסְתַּחְיָין עַיְנִין דִּזְעֵיר אַנְפִּין - רוחצות העיניים של זעיר אנפין מן הדינים שבהן, דִּכְתִּיב: 'רוֹחֲצוֹת בֶּחָלָב', היינו באותו הלובן שהוא לבן כחלב, דְּהוּא חִוָּורָא קַדְמָאָה - שהוא הלובן הראשון משלושתם, וּשְׁאָר חִוָּורִין אִסְתַּחְיָין וְנָהֲרִין לִשְׁאָר בּוֹצִינִין - ושני גווני הלובן האחרים שבעיני אריך אנפין הם רוחצים ומאירים את שאר הנרות, שהן שאר הספירות דזעיר אנפין.

הברכות נמשכות מן המוחא סתימאה ששם שורש כל המוחין ובכל זאת תלה הפסוק את הברכות בעין מטעם שהאורות של המוח מאירים בעין כנזכר.

מוֹחָא אִקְּרִי נְבִיעָא דְּבִרְכָתָא - המוחא סתימאה דאריך אנפין נקרא בשם מבוע הברכות, כי הוא נְבִיעָא דְּכָל בִּרְכָאן מִנֵּיהּ אִשְׁתְּכַחוּ - המבוע שכל הברכות נמצאות ממנו, וּבְגִין דְּהַאי מוֹחָא לָהִיט בִּתְלָת חִוָּורִין דְּעֵינָא - ולפי שהמוח הזה הוא לוהט בשלושת גווני לובן העין, לכן בְּעֵינָא תָּלָא בֵּיהּ בִּרְכְתָא - תלה הכתוב את הברכה הנמשכת מאריך אנפין בעין שלו, דִּכְתִיב: 'טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ', וזה העין הנזכר בפסוק היינו של אריך אנפין ששתי עיניו נחשבות לעין אחת ולכן נקראו עין בלשון יחיד, דְּהָא בְּמוֹחָא תַּלְיָין חִוָּורוּ דְּעֵינָא - שהרי הלובן שבעין הוא נמשך מן המוח.

הַאי עֵינָא - העין הזו של אריך אנפין כַּד אַשְׁגַּח בִּזְעֵיר אַנְפִּין - כאשר היא משגחת בעיני זעיר אנפין, אזי אַנְהֲרָן כֻּלְּהוּ בְּחֵדוּ - מאירים כל העולמות בשמחה, עֵינָא דָּא - העין הזו של אריך אנפין הוּא כֹּלָּא יַמִּינָא - היא כולה בחינת ימין, לֵית בֵּיהּ שְׂמָאלָא - כי אין באריך אנפין בחינת שמאל, אבל עַיְינִין דְּתַתָּא - העיניים של זעיר אנפין שהוא למטה, יש בהן שתי בחינות יַמִּינָא וּשְׂמָאלָא - ימין ושמאל, כי הן תְּרֵי בִּתְרֵי גַּוְונִין - שתי עיניים בשתי בחינות של דין ורחמים.

יש באריך אנפין שם הוי"ה וכן בזעיר אנפין וכל אות מארבע אותיות הוי"ה שבאריך אנפין מקיימת אות שכנגדה בזעיר אנפין. ומטעם זה הברכות נתקנו בלשון סתומה וגלויה.

בִּצְנִיעוּתָא דְּסִפְרָא אוֹלִיפְנָא - למדנו בסודות המוצנעים בסיפרא דצניעותא: דְּהָא י' עִלָּאָה י' תַּתָּאָה - שהאות י' העליונה שבהוי"ה שבאריך אנפין היא נגד האות י' התחתונה שבהוי"ה שבזעיר אנפין, ועל דרך זה ה' עִלָּאָה ה' תַּתָּאָה - האות ה' העליונה הראשונה שבהוי"ה שבאריך אנפין היא נגד האות ה' הראשונה שבהוי"ה שבזעיר אנפין, ועל דרך זה ו' עִלָּאָה ו' תַּתָּאָה - האות ו' העליונה שבהוי"ה שבאריך אנפין היא נגד האות ו' התחתונה שבהוי"ה שבזעיר אנפין, וכן על דרך זה האות ה' האחרונה שבאריך אנפין היא נגד האות ה' האחרונה שבזעיר אנפין. כָּל אִלֵּין עִלָּאִין בְּעַתִּיקָא תַּלְיָין - כל אלו האותיות העליונות הן רק תלויות באריך אנפין, אבל תַּתָּאִין בִּזְעֵיר אַנְפִּין אִינּוּן - התחתונות הן בזעיר אנפין, לָאו תַּלְיָין אֶלָּא אִינּוּן מַמָּשׁ - אינן תלויות אלא הן בו ממש, וּבְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא תַּלְיָין - ואילו אצל אריך אנפין הן רק תלויות ואינן בו ממש, דְּהָא שְׁמָא דְּעַתִּיקָא אִתְכַּסְּיָיא מִכֹּלָּא - שהרי שם של אריך אנפין הוא מכוסה ונעלם מכולם, וְלָא אִשְׁתְּכַח - ואינו נגלה ומצוי, אֲבָל אִלֵּין אָתְוָון דְּתַלְיָין בְּעַתִּיקָא - אבל אלו האותיות התלויות באריך אנפין, אינן אלא בְּגִין דְּיִתְקַיְּימוּן אִינּוּן דִּלְתַּתָּא - כדי שיתקיימו אלו האותיות שבזעיר אנפין למטה, דְּאִי לָאו הָכִי - שאלמלא הן שלמעלה באריך אנפין, לָא יִתְקַיְּימוּן - לא יתקיימו אלו שבזעיר אנפין.

וּבְגִין כָּךְ - ומשום שיש שם הוי"ה נעלם באריך אנפין ושם הוי"ה נגלה בזעיר אנפין, על כן נאמר שְׁמָא קַדִּישָׁא סָתִים וְגַלְיָיא - ששם הוי"ה הוא גם סתום וגם מגולה, ומבאר: הַהוּא דְּסָתִים לְקִבְלֵיהּ דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא דְּכֹלָּא - מה שנאמר שהוא סתום היינו כלפי אריך אנפין הסתום מכל שאר הפרצופים, וְהַהוּא (דְּאִתְגַּלִּי - ומה שנאמר שהוא מתגלה היינו בְּגִינֵי דְּהַהוּא (דְּאִתְגַּלְּיָיא) דְּתַלְיָיא) בִּזְעֵיר אַפִּין- בשביל שהוא מתגלה בזעיר אנפין. וּבְגִין כָּךְ - ולפי שיש שתי בחינות בשם הוי"ה, לכן כָּל בִּרְכָאן - בכל הברכות שאנו מברכים את השם הוי"ה, בַּעְיָין סָתִים וְגַלְיָיא - אנו צריכים לומר 'ברוך' בלשון סתומה ו'אתה' בלשון מגולה. ומבאר שוב: אִלֵּין אָתְוָון סְתִימָן - אלו האותיות הסתומות, דְּתַלְיָין - שנתבאר שהן תלויות באריך אנפין (ס"א וַדַּאי בְּגוּלְגַּלְתָּא בְּמִצְחָא בְּעַיְינִין תַּלְיָא י' - בגולגולת ובעיניים ובמצח של אריך אנפין תלויה האות י' כי בהם אור החכמה כנזכר, ושואל: (ס"א אַמַּאי) אַמַא תַּלְיָא - ומדוע תלויה האות י' באלו, ומשיב: לְקַיְּימָא לְי' דִּלְתַתָּא) - כדי לקיים את האות י' התחתונה שבזעיר אנפין כמו שנתבאר.

זָקִיף עֵינוֹי רַבִּי שִׁמְעוֹן - נשא רבי שמעון את עיניו, וַחֲמָא דְּאִתְמְלִי בֵּיתָא - וראה שהתמלא הבית בחכמים רבים שבאו לבקרו, ונכנסו בלי לבקש ממנו רשות, בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן, כי הבין מזה שנסתלקה ממנו השכינה שהיתה תמיד סובבת אותו באש כדלהלן, וַאֲמַר: בְּזִמְנָא אָחֳרָא כַּד הֲוֵינָא בְּבֵי מַרְעִי - בזמן אחר כאשר אני הייתי חולה, הֲוָה רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר קַמַּאי - אזי היה חמי רבי פנחס בן יאיר נמצא לפני, וְעַד דְּבָרִירְנָא דּוּכְתַּאי - ועד שבחרתי לי את מקומי בגן עדן לצדו של אחיה השילוני, אוֹרִיכוּ לִי עַד הַשְׁתָּא - האריכו לי את חיי עד עתה, וְכַד תַּבְנָא - וכאשר חזרתי לבריאותי אַסְחַר אֶשָּׁא מִקַּמַּאי - היתה האש סובבת לפני, וּמֵעָלְמִין לָא אִתְפְּסַק - ולא נפסקה לעולמים, וְלָא הֲוָה עָאל בַּר נָשׁ אֶלָּא בִּרְשׁוּתָא - ולא היה יכול אדם להכנס אל מקומי אלא ברשות, וְהַשְׁתָּא חֲמֵינָא דְּאִתְפְּסַק - ועתה אני רואה שנפסקה האש, וְהָא אִתְמְלִי בֵּיתָא - ועל ידי זה נתמלא כל הבית בחכמים רבים.

מהחוטם דאריך אנפין נושב רוח חיים אל זעיר אנפין למתק את הדינים שבו, וכן יש בחינת דינים גם בפה אמנם עיקר הדינים מתעוררים מן החוטם.

חוּטְמָא - עתה נבאר סוד החוטם. בְּהַאי חוּטְמָא - בחוטם הזה של אריך אנפין בְּנוּקְבָּא דְּפַרְדַּשְׁקָא דְּבֵיהּ - בנקב העמוד החלול שבו, נָשִׁיב רוּחָא דְּחַיֵּי לִזְעֵיר אַפִּין - נושב רוח החיים אל זעיר אנפין להמתיק הדינים שבו, וּבְהַאי חוּטְמָא - ובחוטם הזה, בְּנוּקְבָּא דְּפַרְדַּשְׁקָא- בנקב העמוד החלול, תַּלְיָיא ה' - תלויה האות ה' אחרונה של הוי"ה שהיא מלכות דעתיק, כדי לְקַיְּימָא ה' אָחֳרָא דִּלְתַתָּא - כדי לקיים את האות ה' של הוי"ה שהיא נוקבא דזעיר אנפין למטה, וְדָא רוּחָא - והרוח הזה נָפִיק מִמּוֹחָא סְתִימָאָה - יוצא מן המוחא סתימאה דאריך אנפין, וְאִקְּרִי רוּחָא דְּחַיֵּי - ונקרא רוח החיים, וּבְהַאי רוּחָא - ובכוח הרוח הזה אחר שישתלשל עד המלכות זְמִינִין לְמִנְדַּע חָכְמְתָא - עתידים הצדיקים לדעת חכמה בְּזִמְנָא דְּמַלְכָּא מְשִׁיחָא - בעת שיגיע מלך המשיח, דִּכְתִיב: 'וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְיָ רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה' וְגוֹ', היינו על המשיח וממנו יתפשט לכמה צדיקים.

הַאי חוּטְמָא - החוטם הזה שבאריך אנפין חַיִּין מִכָּל סִטְרִין - משפיע חיים מכל הצדדים, כלומר גם מנקב שמאל כי אין בו בחינת שמאל ודין, ומשפיע תמיד רק חֵדוּ שְׁלֵימָא - שמחה שלימה, ומשפיע נַחַת רוּחַ, ומשפיע אַסְוָותָא - רפואה, אבל בְּחוּטְמָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין - בחוטם התחתון של זעיר אנפין כְּתִיב: 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ' וְגוֹ', כי יש בו בחינת דינים, וְהָכָא כְּתִיב - ואכן אצל אריך אנפין כתוב: 'וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ', דהיינו שאומר אריך אנפין אל זעיר אנפין: אני אשפיע עליך מן החוטם שלי למתק את הדינים שבך.

וּבְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא דְּבֵי - ובספר האגדה מבית מדרשו של רָב יֵיבָא סָבָא, אוֹקִים ה' בְּפוּמָּא - העמיד וביאר שהאות ה' היא בפה דאריך אנפין ולא בחוטם, וְהָכָא לָא מִתְקַיְּימָא הָכִי - וכאן לפי מה שאנו מבארים אינו כך, וְלָא אִצְטָרְפָא (ס"א אִצְטְרִיכְנָא) - ואינו מצטרף לעלות בקנה אחד, אַף עַל גַּב דִּבְחַד סָלְקָא - אף על גב שהכל עולה לכוונה אחת, אֶלָּא אנו מבארים כך כי בְּה' דִּינָא תַּלְיָא - באות ה' תלוי הדין, וְדִינָא בְּחוּטְמָא תַּלְיָא - והרי הדין תלוי בחוטם, דִּכְתִיב: 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ', ושואל: וְאִי תֵּימַא - ואם תאמר, הָא כְּתִיב - והרי כתוב גם כן: 'וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל', הרי שיש דין גם בפה, ומשיב: מכל מקום עִקָּרָא דְּרוּגְזָא בְּחוּטְמָא תַּלְיָא - עיקרו של הרוגז הוא תלוי בחוטם.

כל התיקונים בין באריך אנפין ובין בזעיר אנפין נעשים באמצעות אור החכמה של כל אחד.

כָּל תִּקּוּנִין דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - כל התיקונים שהם המלבושים של העתיק הקדוש אריך אנפין, בְּמוֹחָא שָׁקִיט וְסָתִים מִתְתַּקְּנָן - הם נתקנים במוח השקט והסתום שלו, שהוא החכמה העליונה, וְכָל תִּקּוּנִין דִּזְעֵיר אַנְפִּין - וכל התיקונים שהם המלבושים של זעיר אנפין בְּחָכְמָה תַּתָּאָה מִתְתַּקְּנָן - הם נתקנים בחכמה התחתונה שהיא החכמה של זעיר אנפין, דִּכְתִיב: 'כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ', וְה' כְּלָלָא דְּכֹלָּא וַדַּאי - והאות ה' היא בודאי הכלל של הכל, ושואל: מַה בֵּין ה' לְה' - מה בין האות ה' התלויה בחוטם דאריך אנפין לבין האות ה' שבזעיר אנפין, ומשיב: ה' דְּהָכָא דִּינָא אִתְּעַר מִנָּהּ - האות ה' שבזעיר אנפין כאן הדין מתעורר ממנה, וּדְהָכָא רַחֲמֵי גּוֹ רַחֲמֵי - והאות ה' התלויה כאן בחוטם דאריך אנפין בה נמצאים הרחמים שבתוך הרחמים.

לפי שבאידרא רבא כבר נתבארו באורך כל י"ג תיקוני הדיקנא וכאן בא לקצר, לכן מתוך כל תיקוני הדיקנא אינו מבאר עתה אלא את בחינת שני המזלות, שהם התיקון השמיני הנקרא 'נוצר חסד' והתיקון הי"ג הנקרא 'ונקה', שמהם נמשכים המוחין אל פרצופי אבא ואימא שהם עיקר החידוש שבאידרא זוטא יותר ממה שנתבאר באידרא רבא (יפה שעה; אמת ליעקב; יין הרקח).

בְּדִיקְנָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - בזקן של העתיק הקדוש אריך אנפין, תַּלְיָא כָּל יַקִּירוּ דְּכֹלָּא - תלוי הכבוד של כל הפרצופים, מַזָּלָא דְּכֹלָּא אִקְּרִי - ונקרא המזל של כולם, כי מֵהַאי דִּיקְנָא - מהזקן הזה של אריך אנפין נמשך שפע אל התיקון הזה הנקרא מַזָּלָא, שהוא יַקִּירוּתָא דְּכָל יַקִּירִין - מכובד יותר מכל מיני מכובדים, מַזָּלֵי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי - והמזלות העליונים ותחתונים, כֻּלְּהוּ מַשְׁגִּיחִין לְהַהוּא מַזָּלָא - כולם משגיחים ומסתכלים אל המזל הזה, בְּהַאי מַזָּלָא תַּלְיָיא חַיֵּי דְּכֹלָּא - במזל הזה תלויים חיי כל העולמות, מְזוֹנֵי דְּכֹלָּא - ומזון כל העולמות, בְּהַאי מַזָּלָא תַּלְיָין שְׁמַיָּא וְאַרְעָא - במזל הזה תלויים השמים והארץ, ובו תלויים גִּשְׁמִין דְּרַעֲוָא - גשמי רצון הבאים בנחת, בְּהַאי מַזָּלָא אַשְׁגָּחוּתָא דְּכֹלָּא - במזל הזה נמצאת ההשגחה וההסתכלות של כל הספירות כנזכר, בְּהַאי מַזָּלָא תַּלְיָין - במזל הזה תלויים כָּל חַיָּילִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין - כל הצבאות העליונים והתחתונים.

מתוך י"ג תיקוני הדיקנא של אריך אנפין נמשכים תשעה אל זעיר אנפין לכפות את הדינים שבו.

[דף רפט, ב] בזקן הזה של אריך אנפין יש י"ג תיקונים שהם תְּלָת עֲשַׂר נְבִיעִין - שלוש עשרה נביעות דְּמִשְׁחָא דִּרְבוּתָא טָבָא - של שמן המשחה הטוב, ואלו הנביעות תַּלְיָין - הם תלויים ונכללים כולם בְּדִיקְנָא דְּמַזָּלָא יַקִּירָא דָּא - בזקן שהוא המזל המכובד הזה, דהיינו בתיקון הי"ג, וְכֻלְּהוּ נָפְקִין לִזְעֵיר אַנְפִּין - ועל ידי התיקון הזה כולם יוצאים אל זעיר אנפין, לָא תֵּימַא כֻּלְּהוּ - לא תאמר שכולם יוצאים תמיד, אֶלָּא תִּשְׁעָה מִנַּיְיהוּ מִשְׁתַּכְחָן בִּזְעֵיר אַנְפִּין - אלא לפעמים רק תשעה מתוכם נמצאים בזעיר אנפין, לְאַכְפְּיָיא דִּינִין - לכפות את הדינים שבו.

עַד דַּהֲווֹ יָתְבֵי - בעוד שהיו יושבים אצלו כל החכמים, פְּתַח עֵינוֹי רַבִּי שִׁמְעוֹן - פתח רבי שמעון את עיניו, וְחָמָא מַה דְּחָמָא - וראה מה שראה, וְאַסְחַר אֶשָּׁא בְּבֵיתָא - ומיד סיבבה האש של השכינה לפני רבי שמעון בתוך ביתו, ומיד נַפְקוּ כֻּלְּהוּ - יצאו כל החכמים כי לא יכלו לסבול, וְאִשְׁתְּאַרוּ - ונשארו בביתו של רבי שמעון רק רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ - רבי אלעזר בנו וְרַבִּי אַבָּא שהיה תמיד לצדו של רבי שמעון לכתוב דבריו וכדלהלן, וּשְׁאָר חַבְרַיָּא יַתְבוּ אַבַּרַאי - וכל שאר החברים ישבו בחוץ.

מבאר מעלת הדיקנא דאריך אנפין שכמה וכמה אורות עליונים מתלבשים בתוכו, כמו אור היסוד דעתיק המתפשט במצח דאריך אנפין, וכן אור שלושת הראשים דאריך אנפין ושאר אותיות ההויו"ת שבראשו כולם מאירים בזה הדיקנא, ועל כן כל השפע נמשך מאלו המזלות.

הַאי מַזָּלָא - המזל הזה, הוא תַּלְיָיא בְּשִׁקּוּלָא עַד טַבּוּרָא - תלוי ומשתלשל במשקל ובאורך שווה עד הטבור, ועל ידי זה כָּל קִדּוּשֵׁי קִדּוּשִׁין דִּקְדוּשָּׁא - כל קידושי הקידושים שבקדושה שהם המוחין של אבא ואימא וזעיר אנפין ומלכות בֵּיהּ תַּלְיָין - תלויים במזל הזה. בְּהַאי מַזָּלָא - במזל הזה פָּשִׁיט פְּשִׁיטוּתָא דְּקוּטְרָא עִלָּאָה - נתפשט בו התפשטות של היסוד שהוא הקשר העליון, של הַהוּא רֵישָׁא דְּכָל רֵישִׁין - פרצוף עתיק שהוא הראש הכולל את כל שאר הראשים, דְּלָא אִתְיְדַע וְלָא אִשְׁתְּמוֹדַע - שאינו נודע ואינו ניכר וְלָא יָדְעִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין - ולא יודעים ומשיגים בו לא העליונים שהם אבא ואימא ולא התחתונים שהם זעיר אנפין ומלכות, בְּגִין כָּךְ - ומשום שהוא כל כך מעולה, על כן אמרו חז"ל: כֹּלָּא בְּהַאי מַזָּלָא תַּלְיָיא - שכל עניני העולם הזה תלויים במזל הזה.

בְּדִיקְנָא דָּא - בזקן הזה של אריך אנפין תְּלָת רֵישִׁין דַּאֲמֵינָא מִתְפַּשְּׁטָן - מתפשטים ומאירים שלושת הראשים שנתבארו לעיל, וְכֻלְּהוּ מִתְחַבְּרָן בְּהַאי מַזָּלָא - וכולם מתחברים במזל הזה, וּמִשְׁתַּכְחִין בֵּיהּ - ונמצאים בו, וּבְגִין כָּךְ - ומשום כך כָּל יַקִּירוּ דְּיַקִּירוּתָא - כל המכובדים שבמכובדים שהם פרצופי אבא ואימא בְּהַאי מַזָּלָא תַּלְיָיא - תלויים במזל הזה שממנו הם מקבלים את המוחין.

כָּל אִלֵּין אָתְוָון דְּתַלְיָין בְּהַאי עַתִּיקָא - כל אלו האותיות התלויות בראש של אריך אנפין הזה, כּוּלְּהוּ תַּלְיָין בְּהַאי דִּיקְנָא - כולן תלויות בזקן הזה, וּמִתְחַבְּרָן בְּהַאי מַזָּלָא - ומתחברות במזל הזה בי"ב תיקונים הראשונים וְתַלְיָין בֵּיהּ - ותלויות בו בתיקון הי"ג, לְקַיְּימָא אָתְוָון אָחֳרָנִין - לקיים את האותיות האחרות כמותן שבתשעה תיקוני דיקנא דזעיר אנפין. דְּאִלְמָלֵי לָא סְלִיק אִלֵּין אָתְוָון בְּעַתִּיקָא - שאם לא היו עולות האותיות האלו באריך אנפין, לָא קָיְימִין אִלֵּין אָחֳרָנִין - לא היו מתקיימות אלו האחרות שבזעיר אנפין, וּבְגִין כָּךְ אֲמַר מֹשֶׁה כַּד אִצְטְרִיךְ - ולפיכך אמר משה רבינו כאשר היה צריך לעורר רחמים: 'יְיָ יְיָ' תְּרֵי זִימְנָא - שתי פעמים שם הוי"ה, הראשון בזעיר אנפין והשני באריך אנפין, וּפָסִיק טַעְמָא בְּגַוַּויְיהוּ - והפסיק הטעם ביניהם, ללמדנו שאינם שווים אלא באריך אנפין הם תלויים ובזעיר אנפין הם ממש.

דְּהָא בְּמַזָּלָא תַּלְיָיא כֹּלָּא - שהרי השפע של כל העולמות תלוי במזל של אריך אנפין, מֵהַאי מַזָּלָא מִתְכַּסְפֵי עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי - מן המזל הזה מתביישים בעלי הדין העליונים והתחתונים, וּמִתְכַּפְיָין קַמֵּיהּ - ונכפים לפניו, ונתכוון משה להמתיק בזה את הדינים שבזעיר אנפין, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּזָכֵי לְהַאי - אשרי חלקו מי שזוכה שעל ידי תפילתו וכוונתו יאירו תיקוני דיקנא דאריך אנפין בזעיר אנפין.

ראש דאריך אנפין מגולה ונזכר בתורה אבל שבע התחתונות שלו מתלבשים בתוך הפרצופים שלמטה ממנו ומכוסים שם, ולכן אינו מוזכר בתורה (יפה שעה).

הַאי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא - הפרצוף הזה הנקרא אריך אנפין, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - שהוא סתום בתוך הפרצופים הסתומים שהם אבא ואימא, לָא אִדְּכַר - אינו מוזכר בתורה, וְלָא אִשְׁתְּכַח - ואינו מצוי ומושג לתחתונים ממנו, וּבְגִין דְּאִיהוּ רֵישָׁא עִלָּאָה לְכָל עִלָּאִין - ולפי שהוא הראש העליון מכל העליונים, על כן לָא אִדְּכַר - לא נזכר בתורה, בָּר רֵישָׁא חֲדָא בְּלָא גּוּפָא - מלבד ראש אחד בלי גוף, שפעולתו של הראש היא לְקַיְּימָא כֹּלָּא - לקיים את הכל על ידי שהוא מאיר לכל העולמות, וְהַאי - והראש הזה הוא טָמִיר וְסָתִים וְגָנִיז מִכֹּלָּא - נסתר וסתום וגנוז יותר מכל ראשי שאר הפרצופים.

עתה מבאר שאף על פי שאמרנו שהראש של אריך אנפין הוא טמיר וסתים ואינו מושג כלל לשום פרצוף מפרצופי האצילות, מכל מקום עדיין יש הארה שנמשך ממנו ומתפשט למטה אל המוחא סתימאה ויוצא ממנה על ידי השערות של הראש והדיקנא (יין הרקח).

תִּקּוּנוֹי אִתְתַּקְּנָן - תיקוני הראש דאריך אנפין נתקנו תחילה בְּהַהוּא מוֹחָא סְתִימָאָה דְּכֹלָּא - באותו המוח של אריך אנפין שהוא סתום מכל שאר המוחות, דְּאִתְפְּשַׁט וְאִתְתַּקַּן כֹּלָּא - שנתפשט האור שלו ונתקנו כל תיקוניו, ומבאר דבריו יותר: וְנָפִיק חֶסֶד עִלָּאָה וְתַתָּאָה - ותחילה יצאו החסד העליון והתחתון של עתיק, וְחֶסֶד עִלָּאָה אִתְפְּשַׁט - והחסד העליון נתפשט אל מקום החסד התחתון שבמוחא דאריך אנפין, וְאִתַּקַּן וְאִתְכְּלִיל כֹּלָּא בְּמוֹחָא סְתִימָאָה דָּא - ונתקן ונכלל הכל במוח הסתום הזה של אריך אנפין.

מבאר איך נאצלו אבא ואימא ואיך גם לאחר אצילותם הם תמיד תלויים ויונקים את השפע שלהם מן הדיקנא דאריך אנפין.

כַּד אִתְתַּקַּן חִוָּורָא דָּא - כאשר נתקן ונתלבש האור הלבן הזה שבגולגלתא דאריך אנפין שהוא אור חסד דעתיק, בִּנְהִירוּ דָּא - באור הזה שבמוחא סתימאה, בֲּטַשׁ מַאן דִּבְטַשׁ - הכה מי שהכה, דהיינו אור מן הכתר דאריך אנפין בְּהַאי מוֹחָא - במוח החכמה הסתום הזה של אריך אנפין, וְאִתְנְהִיר - ועל ידי זה האיר באור של החסד שבו, וְתַלְיָיא מִמַּזָּלָא יַקִּירָא - ועל ידי זה נתלה מן המזל השמיני שבדיקנא דאריך אנפין, עוד מוֹחָא אָחֳרָא - מוח אחר שהוא חכמה דאבא דאצילות, דְּאִתְפְּשַׁט וְנָהִיר - שהוא התפשט והאיר לִתְלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין- אל שלושים ושנים נתיבות חכמה. כַּד אִתְנְהִיר - וכאשר מאיר אבא דאצילות נָהִיר מִמַּזָּלָא יַקִּירָא - הארתו היא מן המזל היקר, שהוא התיקון השמיני דדיקנא דאריך אנפין.

נמצא עד עתה: אִתְנְהִירוּ תְּלָת רֵישִׁין עִלָּאִין - האירו שלושה ראשים העליונים שהם אבא ואימא והמזלא, ומפרש: תְּרֵין רֵישִׁין - שני ראשים שהם אבא ואימא, וְחַד דְּכָלִיל לוֹן - וראש אחד שהוא המזל הכולל את שניהם ומכסה עליהם, וּבְמַזָּלָא תַּלְיָין וְאִתְכְּלִילָן בֵּיהּ - ואבא ואימא הם תלויים במזל ונכללים בו.

מִכָּאן - מפרצוף אבא והלאה שָׁארֵי לְאִתְגַּלְּיָיא יַקִּירוּ דְּדִיקְנָא - מתחיל להתגלות היקר והכבוד של הדיקנא, דְּאִיהוּ מַזָּלָא סְתִימָאָה - שהוא המזל העליון התיקון השמיני הסתום בתוך המזל התחתון שהוא התיקון הי"ג, וְאִינּוּן מִתְתַּקְּנָן - ואבא ואימא נתקנים בקבלת המוחין שלהם מאת המזלות האלו.

כְּמָה דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - כמו שבאריך אנפין תְּלָת רֵישִׁין מִתְעַטְּרִין בֵּיהּ - שלושה ראשים מתעטרים בו שהם גולגלתא ומוחא והמזלות שבדיקנא שהם בחינת דעת שלו, הָכִי כֹּלָּא בִּתְלָת רֵישִׁין - כך כל שאר הפרצופים הם בשלושה ראשים, וְכַד אִתְנָהֲרָן - וכאשר הם מאירים בקבלת מוחין, תַּלְיָין כֻּלְּהוּ דָּא בְּדָא בִּתְלָת רֵישִׁין - אזי תלויים כל הפרצופים זה בזה ונעשים בבחינת שלושה ראשים, תְּרֵין מִתְּרֵין סִטְרִין - שתי בחינות חכמה ובינה משני הצדדים ימין ושמאל, וְחַד דְּכָלִיל לוֹן - ופרצוף אחד שהוא הדעת הכולל אותם שהוא המכריע ביניהם בקו האמצעי.

כשנבאר שיורד אור מן העתיקא אל הדיקנא אין הכוונה אל בחינת הרישא דלא אתידע שהרי הוא נעלם מאוד, אלא הכוונה אל האור הנמשך מן הגולגלתא והמוחא סתימאה בלבד (יפה שעה).

וְאִי תֵּימַא - ואם תאמר ותשאל, מַאן - מי הוא הנקרא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא שנתבאר שהשפע הנמשך ממנו יורד דרך המזלא. ומשיב: תָּא חֲזִי- בא וראה מיהו בחינת עתיקא קדישא הנזכר, לְעֵילָּא - למעלה מהמוחא לְעֵילָּא - ולמעלה מהגולגלתא, אִית - יש פרצוף עתיק דְּלָא אִתְיְדַע - שלא נודע מהותו לאריך אנפין, וְלָא אִשְׁתְּמוֹדַע - ואינו ניכר ומושג לאבא ואימא, וְלָא אִתְרְשִׁים - ואינו נרשם אפילו בקוץ היו"ד של הוי"ה, וְהוּא כָּלֵיל כֹּלָּא - והוא כולל את הכל, וּתְרֵין רֵישִׁין בֵּיהּ כְּלִילָן - ושני הראשים שהם גולגלתא ומוחא דאריך אנפין כלולים בו, וּכְדֵין כֹּלָּא הָכִי אִתְתַּקַּן - ואזי על ידי זה כל שאר הראשים נתקנים על דרך זה, וְהַהוּא לָאו בְּמִנְיָינָא - ואותו פרצוף עתיק אף שהוא כולל את כולם בכל זאת אינו במנין עשר ספירות דאצילות, וְלָא בִּכְלָלָא - ואינו נכלל בכללות אותיות ההוי"ה, וְלָא בְּחוּשְׁבַּן - ואינו בחשבון של ארבעת העולמות, ואי אפשר לדבר בו בפה אֶלָּא בִּרְעוּתָא דְּלִבָּא - אלא רק בהרהור הלב, עַל דָּא אִתְמַר - על זה נאמר: 'אָמַרְתִּי אֶשְׁמְרָה דְּרָכַי מֵחֲטֹא בִלְשׁוֹנִי', כי הדיבור בו נחשב לחטא, ואם כן העתיקא קדישא שנתבאר שנמשך אורו דרך המזלא אינו אלא אורות הגולגלתא והמוחא סתימאה דאריך אנפין.

תחילת ההארה יורדת אל פרצוף אבא ורק לאחר מכן אל אימא, כי אבא יונק את שפעו מן המזל העליון שהוא התיקון השמיני דדיקנא דאריך אנפין (יין הרקח).

אֲתַר דְּשֵׁירוּתָא אִשְׁתְּכַח - המקום שבו נמצא ראשית הגילוי שמתגלה מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - מן האור של העתיק הקדוש אריך אנפין, דְּאִתְנְהִיר מִמַּזָּלָא - שהוא המקום המאיר מן המזל העליון, הוּא נְהִירוּ דְּחָכְמְתָא - הוא אור של החכמה דאצילות, דְּמִתְפַּשַּׁט לִתְלָתִין וּתְרֵין עֵיבֶר - שהוא מתפשט אל שלושים ושנים צדדים, וְנָפְקָא מֵהַהוּא מוֹחָא סְתִימָאָה - והאור הזה שורשו העליון יוצא מן המוחא סתימאה דאריך אנפין, מִנְּהִירוּ דְּבֵיהּ - מן האור אשר בתוכו.

וּמָה דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - ומה שהעתיק הקדוש נָהִיר בְּקַדְמִיתָא - מאיר בתחילה, דָּא הִיא - זו היא ההארה במזל השמיני הזה, וְשֵׁירוּתָא מִמַּה דְּאִתְגַּלְּיָיא - ובו ההתחלה של גילוי שם הוי"ה, וְאִתְעֲבִיד לִתְלָת רֵישִׁין - ואחר כך עם הבינה והמזלא נעשו שלושה ראשים, בבחינת חכמה בינה ודעת, וְרֵישָׁא חֲדָא כָּלֵיל לוֹן - וראש אחד מהם שהוא המזלא כולל אותם, וְאִלֵּין תְּלָת מִתְפַּשְּׁטָן לִזְעֵיר אַנְפִּין - ומשלושת הראשים האלו מתפשטים מוחין אל זעיר אנפין, וּמֵאִלֵּין נָהֲרִין כֹּלָּא - ואחר שנתגלו בזעיר אנפין מאירים מהם כל הספירות שלו.

עתה מבאר איך מאלו השלושה מאירים כל הספירות בזעיר אנפין (יין הרקח).

אִתְגְּלִיף הַאי חָכְמְתָא - החכמה הזו דאצילות נחקק וְאַפֵּיק חַד נַהֲרָא - והוציא ממנו נהר אחד, שהוא היסוד שלו דְּנָגִיד וְנָפִיק לְאַשְׁקָאָה גִּנְּתָא - שהוא נמשך ויוצא בסוד הזיווג בכדי להשקות את הגן שהוא הבינה, וְעָיֵיל בְּרֵישָׁא דִּזְעֵיר אַנְפִּין - ולאחר היחוד עם הבינה יוצא מוח החכמה ונכנס בראשו של זעיר אנפין, וְאִתְעֲבִיד חַד מוֹחָא - ונעשה בו מוח אחד הנקרא חכמה, וּמִתַּמָּן אִתְמְשִׁיךְ וְנָגִיד בְּכָל גּוּפָא - ומשם הוא נמשך ומתפשט בכל הגוף, וְאַשְׁקֵי כָּל אִינּוּן נְטִיעָאן - ומשקה את כל אותן הנטיעות שהם חסד ונצח אשר בקו ימין של זעיר אנפין, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן' וְגוֹ'.

תּוּ אִתְגְּלִיף הַאי חָכְמְתָא - ועוד נחקק החכמה הזו דאצילות, וְאִתְמְשַׁךְ - ונמשך מן הבינה שלו וְעָיֵיל בְּרֵישָׁא דִּזְעֵיר אַנְפִּין - ונכנס בראשו של זעיר אנפין, וְאִתְעֲבִיד מוֹחָא אָחֳרָא - ונעשה מוח אחר הנקרא בינה, הַהוּא נְהִירוּ דְּאִתְמַשְׁכָא מִנֵּיהּ - ואותו האור הנמשך מתפשט על דרך מה שנתפשט המוח הראשון.

והמוח השלישי שבזעיר אנפין נעשה באופן הזה: כי אִלֵּין תְּרֵין מְשִׁיכָן אִתְגְּלִיפוּ - שתי ההמשכות האלו שהם חסדים וגבורות שבדעת נחקקו, מִתְחַבְּרָן בְּחַד - וכאשר נכנסים אל הדעת דזעיר אנפין מתחברים להיות כאחד, רֵישָׁא דַּעֲמִיקָא דְּבֵירָא - בראש יסוד דאימא הנקרא ראש עומק הבור, דִּכְתִיב: 'בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ', וְעָיֵיל בְּרֵישָׁא דִּזְעֵיר אַנְפִּין - ונכנס בראשו של זעיר אנפין, וְאִתְעֲבִיד מוֹחָא אָחֳרָא - ונעשה מוח אחר הנקרא דעת, וּמִתַּמָּן אִתְמְשִׁיךְ וְעָיֵיל לְגוֹ גּוּפָא - ומשם נמשך ונכנס לתוך הגוף, וּמַלְיָיא כָּל אִינּוּן אִדָּרִין וְאַכְסַדְרִין דְּגוּפָא - ומתמלאים כל אותם חדרים ואכסדראות של הגוף, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ'.

בתחילה אמר ששלושת הראשים שהם חכמה ובינה ומזלא מאירים בזעיר אנפין ועד עתה ביאר איך החכמה והבינה מאירים בו, ועתה רוצה לבאר איך גם המזלא מאיר בזעיר אנפין (יין הרקח).

וְאִלֵּין - וכל אלו המוחין נָהֲרִין מִנְּהִירוּ דְּהַהוּא מוֹחָא עִלָּאָה סְתִימָאָה - מקבלים הארות מהאור של אותו המוח העליון הסתום של אריך אנפין, דְּנָהִיר בְּמַזָּלָא - שהוא מאיר אל המזל שהוא התיקון השמיני של הדיקנא, וְכֹלָּא דָּא בְּדָא תַּלְיָין - ועל ידי זה כל הפרצופים תלויים זה בזה, וְאִתְקְשַׁר דָּא בְּדָא וְדָא בְּדָא - ומקושרים זה בזה וזה בזה, עַד דְּיִשְׁתְּמוֹדַע דְּכֹלָּא חַד - עד שיהיה ניכר שהכל כמו פרצוף אחד, וְכֹלָּא הוּא עַתִּיקָא - וכל האורות של פרצופי האצילות אינם אלא ממה שמאיר בהם אריך אנפין, [דף רצ, א] וְלָא אִתְפְּרַשׁ מִנֵּיהּ כְּלוּם - ולא נפרד ממנו כלום.

אִלֵּין תְּלָת נְהוֹרִין - שלושת האורות האלו שהם חכמה בינה ודעת של זעיר אנפין, נָהֲרִין לִתְלָת אָחֳרָנִין - מאירים אל שלוש ספירות אחרות דְּאִקְּרוּן אֲבָהָן - שנקראו אבות שהם חסד גבורה ותפארת, וְאִלֵּין נָהֲרִין לִבְנִין - ואלו מאירות לספירות נצח הוד ויסוד שנקראו בנים, וְכֹלָּא נָהִיר מֵאֲתַר חַד - והכל מאיר לזעיר אנפין ממקום המזל דאריך אנפין. כי כַּד אִתְגַּלְּיָיא הַאי עַתִּיקָא - כאשר מתגלה העתיק הזה שהוא המזל דאריך אנפין שבו החסד העליון דעתיק הנקרא רַעֲוָוא דְּרַעֲוָון - רצון של כל הרצונות, כֹּלָּא נָהִיר - הכל מאיר, וְכֹלָּא אִשְׁתְּכַח בְּחֵדוּ שְׁלִימְתָא - והכל נמצא בשמחה שלימה.

אריך אנפין נקרא 'הוא' בלשון נסתר, ומן החכמה דאצילות ולמטה ששם תחילת הגילוי נקרא בפסוק בשם 'אתה' בלשון נוכח.

הַאי חָכְמְתָא אִקְּרִי עֵדֶן - החכמה הזו דאצילות נקראת בתורה בשם עדן, וְהַאי עֵדֶן אִתְמְשַׁךְ - והעדן הזה הוא נמשך מֵעֵדֶן עִלָּאָה - מן העדן העליון שהוא המוח של אריך אנפין סְתִימָאָה דְּכָל סְתִימִין - הסתום מכל הסתומים, וּמֵהַאי עֵדֶן אִקְּרִי שֵׁירוּתָא - ומן העדן הזה נמשך החכמה דאצילות הנקראת 'ראשית', דִּבְעַתִּיקָא - כי אצל העתיק אריך אנפין לָא אִקְּרִי - אינו נקרא שיש בו ראשית וסוף וְלָא הַוֵי שֵׁירוּתָא וְסִיּוּמָא - ואין בו ראשית וסוף, וּבְגִין דְּלָא הַוֵי בֵּיהּ שֵׁירוּתָא וְסִיּוּמָא - ולפי שאין בו ראשית וסוף, לָא אִקְּרִי - על כן אריך אנפין אינו נקרא בשם 'אַתָּה' בלשון מגולה לנוכח, בְּגִין דְּאִתְכַּסְיָיא וְלָא אִתְגַּלְיָיא - לפי שהוא נתכסה ולא נתגלה וְאִקְּרִי - ונקרא בלשון נסתר: 'הוּא', וּמֵאֲתַר דְּשֵׁירוּתָא אִשְׁתְּכַח - וממקום החכמה דאצילות שבו נמצא בחינת ה'ראשית', אִקְּרִי - נקרא בשם 'אַתָּה', וְאִקְּרִי - ונקרא בשם: 'אָב', דִּכְתִיב: 'כִּי אַתָּה אָבִינוּ', הרי שהמקום הנקרא אתה נקרא גם בשם אב.

בספר הסודות של רב ייבא סבא כתוב שזעיר אנפין נקרא אתה, ולא היתה הכוונה למעט את אבא דאצילות אלא שעדיין לא היה ידוע מענין פרצופי אבא ואימא שבין אריך אנפין לזעיר אנפין (יפה שעה).

בְּאַגַּדְתָּא דְּבֵי - בספר הסודות של בית מדרשו של רָב יֵיבָא סָבָא כתוב: כְּלָלָא דְּכֹלָּא - הכלל של כל שמות הספירות, זְעֵיר אַנְפִּין אִקְּרִי - זעיר אנפין נקרא בשם 'אַתָּה', ואילו עַתִּיקָא קַדִּישָׁא דְּאִתְכַּסְיָיא אִקְּרִי - העתיק הקדוש אריך אנפין שנתכסה נקרא 'הוּא', וְשַׁפִּיר - ודבריו יפים, וְהַשְׁתָּא קְרֵינַן בַּאֲתַר דָּא דְּשֵׁירוּתָא אִשְׁתְּכַח - ועתה שנתבאר שיש ביניהם פרצוף אבא אנו קוראים את המקום הזה של אבא בשם: 'אַתָּה', אַף עַל גַּב דְּאִתְכַּסְיָיא - אף על גב שאבא מכוסה תחת הדיקנא, מכל מקום מִנֵּיהּ הַוֵי שֵׁירוּתָא - ממנו ראשית הגילוי, וְאִקְּרִי - ולכך הוא נקרא אָב, וְהוּא אָב לַאֲבָהָן - והוא כמו אב אל הספירות של זעיר אנפין הנקראים אבות, וְהַאי אָב נָפִיק מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - והאב הזה שהוא פרצוף אבא יוצא מעתיק הקדוש שהוא אריך אנפין, דִּכְתִיב: 'וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא', וּבְגִין כָּךְ לָא אִשְׁתְּמוֹדַע- ולפי שהחכמה נאצלת מן האין על כן אינה ניכרת.

מבאר עוד כמה פרטים בענין החכמה עד כמה היא נעלמת ואלו ספירות נכללות בה.

תָּא חֲזִי - בא וראה ראיה שהחכמה דאצילות אינה ניכרת, שהרי כְּתִיב: 'אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ' - 'אֱלֹהִים' שהיא הבינה דאצילות הבין את דרכה של החכמה דאצילות, 'דַּרְכָּהּ' מַמָּשׁ - אבל דווקא את דרכי ההתפשטות של האורות היוצאים ממנה ולא הבין במקום החכמה עצמה, אֲבָל 'וְהוּא' שהוא אריך אנפין הנקרא 'הוא' 'יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ', 'מְקוֹמָהּ' מַמָּשׁ, כי יודע הוא מקום החכמה עצמה, וְכָל שֶׁכֵּן 'דַּרְכָּהּ'- וכל שכן שהוא יודע את דרכי ההתפשטות היוצאת מהחכמה דאצילות, כלומר וְכָל שֶׁכֵּן הַהִיא חָכְמָה - ואם חכמה דאצילות נעלמת כל כך אזי כל שכן אותה החכמה דִּסְתִימָא בֵּיהּ בְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - הסתומה בו בעתיק הקדוש אריך אנפין שהיא בודאי נעלמת מאוד.

הַאי חָכְמָה שֵׁירוּתָא דְּכֹלָּא - החכמה הזו דאצילות היא ראשית הכל, מִנֵּיהּ מִתְפַּשְּׁטָן תְּלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין - ממנה מתפשטים שלושים ושנים שבילים, וְאוֹרַיְיתָא בְּהוּ אִתְכְּלִילַת - והתורה נכללת בהם בְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין אָתְוָון וְעֶשֶׂר אֲמִירָן - בעשרים ושתים אותיות ועשרה מאמרות. הַאי חָכְמָה אָב לַאֲבָהָן - החכמה הזו דאצילות היא אב אל ספירות אחרות באצילות הנקראות אבות, וּבְהַאי חָכְמָה שֵׁירוּתָא וְסִיּוּמָא אִשְׁתְּכַח - ובחכמה הזו נמצא ראשית וסוף כמו שנתבאר, וּבְגִין דָּא - ולפיכך על דרך שאנו קוראים את הספירה הראשונה שבכל פרצוף בשם חָכְמָה עִלָּאָה - חכמה עליונה, כך אנו קוראים את הספירה האחרונה בשם חָכְמָה תַּתָּאָה - חכמה תחתונה. כַּד אִתְפְּשַׁט חָכְמָה - כאשר החכמה מתפשטת להאיר אל הספירות התחתונות, אִקְּרִי אָב לַאֲבָהָן - היא נקראת אב אל האבות כנזכר, כי כֹּלָּא לָא אִתְכְּלִיל אֶלָּא בְּהַאי - כל הספירות הנקראות אבות לא נכללות אלא בספירת החכמה, דִּכְתִיב: 'כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ'.

לאחר שביאר רבי שמעון את סוד החכמה דאצילות ביקש רשות מלמעלה לגלות גם את סוד הבינה, והתחיל לבאר את ענין הבינה שהיא נקבה אל החכמה, וכי כל קיום הפרצופים הוא על ידי ענין זכר ונקבה יחד.

זְקַף רַבִּי שִׁמְעוֹן יְדוֹי - זקף רבי שמעון את ידיו בתפילה לקבל רשות לגלות גם את סוד הבינה, וַחֲדֵי - ולאחר שקיבל רשות שמח על זה, אֲמַר רבי שמעון: וַדַּאי עִידָּן הוּא לְגַלָּאָה - בודאי עתה הוא זמן ראוי לגלות סתרי תורה, וְכֹלָּא אִצְטְרִיךְ בְּשָׁעֲתָא דָּא - ואת כל הסודות שעדיין לא גיליתי צריך לגלותם עתה שהרי עתה עת פטירתי.

תַּאנָא - כך למדנו: בְּשָׁעֲתָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - בשעה שהעתיק הקדוש אדם קדמון סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - הסתום מכל הסתומים בְּעָא לְאִתַּקְּנָא - רצה להתתקן, ולהאציל פרצופים שילבישו עליו, כֹּלָּא אַתְקֵין כְּעֵין דְּכַר וְנוּקְבָּא - הוא תיקן את כל מלבושיו כעין זכר ונקבה, בַּאֲתַר דְּאִתְכְּלִילוּ דְּכַר וְנוּקְבָּא - אבל במקום גבוה יותר שנכללו בו יחד זכר ונקבה בפרצוף אחד, לָא אִתְקַיְּימוּ - לא נתקיימו התחתונים מפני האור הגדול, אֶלָּא בְּקִיּוּמָא אָחֳרָא דִּדְכַר וְנוּקְבָּא - אלא נתקיימו רק לאחר שנעשה קיום אחר של זכר ונקבה כל אחד בפרצוף בפני עצמו.

וְהַאי חָכְמָה כְּלָלָא דְּכֹלָּא - והחכמה הזו דאצילות שהיא כלל של זכר ונקבה הנקראים אבא ואימא עילאין דאצילות, כַּד נָפְקָא וְאִתְנְהִיר מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - כאשר נאצלה ויצאה והאירה מהעתיק הקדוש אריך אנפין, לָא אִתְנְהִיר אֶלָּא בִּדְכַר וְנוּקְבָּא - אין ההארה מאירה אלא בהארה של זכר ונקבה, דְּהַאי חָכְמָה אִתְפְּשַׁט וְאַפֵּיק מִינֵּיהּ בִּינָה - כי החכמה הזו מתפשטת ויוצאת ממנה הבינה, וְאִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָּא הוּא - ונמצא שהוא בחינת זכר ונקבה, ולכן ניתנה לנו רשות לקרוא את חָכְמָה בשם אָב, ואת בִּינָה בשם אֵם.

חָכְמָה וּבִינָה בְּחַד מַתְקְלָא אִתְּקַלוּ - החכמה והבינה דאצילות נשקלו במשקל אחד, ובכל זאת הם בבחינת דְּכַר וְנוּקְבָּא - זכר ונקבה, וּבְגִינַיְיהוּ כֹּלָּא אִתְקַיַּים - ובעבורם כל שאר הפרצופים מתקיימים רק בִּדְכַר וְנוּקְבָּא - בבחינה של זכר ונקבה, דְּאִלְמָלֵא הַאי לָא מִתְקַיְּימִין - שאם החכמה והבינה לא יקיימו אותם לא יתקיימו.

שֵׁירוּתָא דָּא - ראשית הגילוי הזה שהוא חכמה דאצילות, הוא נחשב אָב לְכֹלָּא - אב לכל הפרצופים, כי הוא אָב לְכֻלְּהוּ אֲבָהָן - אב אל כל הפרצופים הנקראים אבות, אִתְחַבְּרוּ דָּא בְּדָא - נתחברו הפרצופים זה בזה, וּנְהִירוּ דָּא בְּדָא - והאירו זה בזה, כַּד אִתְחַבְּרוּ אוֹלִידוּ - וכאשר נתחברו הולידו את זעיר אנפין, וְאִתְפַּשְׁטַת מְהֵימְנוּתָא - ונתפשטה ממנו המלכות הנקראת אמונה.

במלת בינה נכללו אותיות י"ה שהם אבא ואימא וכן אותיות ב"ן לרמוז אל זעיר אנפין הנמצא בעיבור בתוך הבינה ובהיותו שם המלכות כלולה בו ואינה ניכרת עדיין.

בְּאַגַּדְתָּא דְּבֵי - בספר הסודות של בית מדרשו של רָב יֵיבָא סָבָא, הָכִי תַּאנֵי - כך כתוב: מַהוּ 'בִּינָה', ומשיב: אֶלָּא כדי ללמדנו שרק כַּד אִתְחַבְּרוּ דָּא בְּדָא - כאשר מתחברים חכמה בבינה, דהיינו יוּ"ד של הוי"ה שהיא חכמה בְּהֵ"א ראשונה של הוי"ה שהיא בינה, אזי אִתְעַבְּרַת - מתעברת הבינה, וְאַפֵּיקַת בֵּן וְאוֹלֵידַת - ומוציאה בן שהוא זעיר אנפין ומולידה אותו, וּבְגִין כָּךְ בִּינָה אִקְּרִי - ולפיכך היא נקראת בשם בינה, כי בינה אותיות: בֵּן יָ"הּ, שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא - שלימות כל שלושת פרצופים אלו במלת בינה, כי אִשְׁתְּכַחוּ תַּרְוַויְיהוּ דְּמִתְחַבְּרָן - נמצאו רשומים בה החכמה והבינה שמתחברים, וּבֵן בְּגַוַּויְיהוּ - וכן רשומות אותיות ב"ן בתוכם לרמוז אל זעיר אנפין.

כְּלָלָא דְּכֹלָּא בְּתִקּוּנַיְיהוּ - הכלל של כולם נמצא בתיקונם של אלו, כי אִשְׁתְּכַח שְׁלֵימוּתָא דְּכֹלָּא - נמצא השלימות של כולם, כי חכמה בינה הם אָב וָאֵם, וזעיר אנפין ומלכות הם בֵּן וּבַת.

מִלִּין אִלֵּין לָא אִתְיְיהִבוּ לְגַלָּאָה - דברי הסודות האלו לא ניתנו לגלות אותם, בָּר לְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין דְּעָאלוּ וְנַפְקוּ - אלא לקדושים עליונים שנכנסו לעסוק בסודות התורה ויצאו בלי להכשל ולטעות, וְיָדְעִין אָרְחוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - ויודעים הם את דרכיו של הקדוש ברוך הוא, דְּלָא סָטָאן בְּהוּ לְיַמִּינָא וְלִשְׂמָאלָא - ואינם טועים בהם לפנות לימין או לשמאל, דִּכְתִיב: 'כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּיקִים יֵלְכוּ בָם' וְגוֹ', זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּזָכֵי לְמִנְדַּע אוֹרְחוֹי - אשרי חלקו של מי שזוכה לדעת דרכי ה', וְלָא סָטֵי וְלָא יִטְעֵי בְּהוּ - ולא יסטה ולא יטעה בהם.

דְּמִלִּין אִלֵּין - כי דברי הסודות האלו סְתִימִין אִינּוּן - הם דברים סתומים, וְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין - והקדושים העליונים נְהִירִין בְּהוּ - מאירה אליהם ההשגה באלו הסודות רק כְּמַאן דְּנָהִיר מִנְּהִירוּ דְּבוֹצִינָא - כמו האור המאיר מן הנר, לָא אִתְמְסַרוּ מִלִּין אִלֵּין - לא נמסרו דברי סודות אלו אֶלָּא לְמַאן דְּעָאל וְנָפֵיק - אלא למי שנכנס לעסוק בסודות התורה ויצא בלי להכשל ולטעות, דְּמַאן דְּלָא עָאל וּנְפַק - כי מי שנכנס לעסוק בסודות התורה ונכשל וטעה בהם טָב לֵיהּ דְּלָא אִבְּרי - טוב לו שלא נברא, דְּהָא גַּלְיָא קַמֵּי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא - שהרי גלוי לפני העתיק הקדוש אריך אנפין, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - הסתום מכל הסתומים, דְּמִלִּין אִלֵּין - שדברי הסודות האלו נְהִרִין בְּלִבַּאי - מאירים בשלימות ההשגה בלבי בְּאַשְׁלָמוּתָא דִּרְחִימוּתָא וּדְחִילוּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - ובשלימות של אהבתו ויראתו של הקדוש ברוך הוא, וְאִלֵּין בְּנַי דְּהָכָא - ואלו תלמידי הנמצאים כאן, יְדַעְנָא בְּהוּ דְּהָא עָאלוּ וְנַפְקוּ - ידעתי בהם שהרי כבר נכנסו לעסוק בסודות אלו באידרא רבא ויצאו בשלום, וְאִתְנְהִירָן בְּאִלֵּין מִלִּין - והשגתם היתה כבר מאירה באלו הדברים, וְלָא בְּכֻלְּהוּ - אלא שלא השיגו בכולם כי באידרא רבא לא נתגלו סודות פרצופי אבא ואימא, וְהַשְׁתָּא אִתְנְהִירוּ בִּשְׁלֵימוּתָא כְּמָה דְּאִצְטְרִיךְ - ועתה מאירה השגתם בשלימות כל פרצופי האצילות כראוי, זַכָּאָה חוּלָקִי עִמְּהוֹן בְּהַהוּא עָלְמָא - אשרי חלקי עמהם בעולם הנשמות.

אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: כָּל מַה דַּאֲמֵינָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - כל מה שאמרתי בענין עתיק הקדוש אריך אנפין, וְכָל מַה דַּאֲמֵינָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין - וכל מה שאמרתי בענין זעיר אנפין, כֹּלָּא חַד - הכל אחד, כֹּלָּא הוּא חַד מִלָּה - כי כל פרצופי עולם האצילות הם כפרצוף אחד כי מלבישים כולם על אריך אנפין, לָא [דף רצ, ב] תַּלְיָיא בֵּיהּ פִּירוּדָא - לא תלוי בעולם האצילות שום בחינת פירוד, בְּרִיךְ הוּא - ברוך הוא אריך אנפין הנקרא 'הוא' בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ - וברוך שמו בעולם האצילות לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין - לעולם ולעולמי עולמים.

תָּא חֲזִי - בא וראה איך כל פרצופי האצילות כלולים בחכמה, שֵׁירוּתָא דָּא - ראשית הגילוי הזה של האצילות דְּאִקְּרִי אָב - דהיינו פרצוף החכמה הנקרא אב, אִתְכְּלִיל בְּי' דְּתַלְיָיא מִמַּזָּלָא קַדִּישָׁא - הוא נכלל באות י' התלויה במזל הקדוש שהוא התיקון השמיני דאריך אנפין, וּבְגִין כָּךְ - ומשום שהוא תלוי במזל הזה על כן יוּ"ד כָּלֵיל אָתְוָון אָחֳרָנִין - האות י' היא כוללת עמה עוד אותיות אחרות במילואה שהן ו"ד, יוּ"ד סְתִימָא דְּכָל אָתְוָון אָחֳרָן - האות י' היא סותמת את כל האותיות האחרות שהן ו"ד בתוכה, ואם כן יוּ"ד רֵישָׁא וְסֵיפָא דְּכֹלָּא - האות יו"ד במילואה היא ההתחלה והסוף של כל האצילות.

וְהַהוּא נָהָר דְּנָגִיד וְנָפִיק - ואותו הנהר שנמשך ויוצא מגוף האות י', אִקְּרִי עָלְמָא דְּאָתֵי - נקרא בשם העולם הבא, דְּאָתֵי תָּדִּיר וְלָא פָּסִיק- לפי שהוא בא תמיד ומשפיע אל זעיר אנפין ואינו נפסק, וְהַאי הוּא עִדּוּנָא דְּצַדִּיקַיָּא - וזה הוא העידון של הצדיקים, לְזַכָּאָה לְהַאי עָלְמָא דְּאָתֵי - לזכות אל העולם הבא הזה, דְּאַשְׁקֵי תָּדִּיר לְגִנְּתָא וְלָא פָּסִיק - שהוא משקה תמיד את הגן זעיר אנפין ואינו פוסק, עֲלֵיהּ כְּתִיב - עליו אמר הכתוב: 'וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו', וְהַהוּא עָלְמָא דְּאָתֵי אִבְּרִי בְּיוּ"ד - והעולם הבא ההוא נברא באות יו"ד ונרמז בקוץ התחתון, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן', כלומר הבינה יוצאת מן החכמה הנקראת עדן כדי להשקות את הגן זעיר אנפין, והכל רמוז ביו"ד כי י' כָּלֵיל תְּרֵין אָתְוָון ו"ד - האות י' הפשוטה כוללת במילוי שלה את האותיות ו"ד כנזכר.

עתה מביא את דעתו של רב ייבא סבא שביאר סוד מילוי היו"ד על דרך הנזכר כי אותיות ו"ד שבמילוי היו"ד אינם רמז אל הבינה אלא אל זעיר אנפין ומלכות, ומבאר שעל כן נקראת החכמה כלל של הכל (אמת ליעקב).

בְּאַגַּדְתָּא דְּבֵי רָב יֵיבָא סָבָא תְּנֵינַן - בספר הסודות של בית מדרשו של רב ייבא סבא למדנו: אַמַּאי ו"ד כְּלִילָן בְּיוּ"ד - מדוע האותיות ו"ד הן כלולות במילוי אות י', ומשיב: אֶלָּא נְטִיעָה דְּגִנְּתָא דָּא אִקְּרִי - אלא משום שהנטיעה של הגן הזו היא נקראת ו', שהוא זעיר אנפין, וְאִית גִּנְּתָא אָחֳרָא דְּאִיהִי - ויש עוד גינה אחרת שהיא נקראת: ד', שהיא המלכות, וּמֵהַאי ו' אִשְׁתַּקְיָיא ד' - ומן האות ו' מקבלת האות ד' את השקאתה, וְהַיְינוּ רָזָא דִּכְתִיב - וזהו סוד הכתוב: 'וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן' וְגוֹ', ושואל: מַאן הוּא 'עֵדֶן' דָּא - מי הוא העדן הזה, ומשיב: חָכְמָה עִלָּאָה - החכמה העליונה דאצילות, וְדָא - והיא סוד אות י' של הוי"ה כנזכר, ויציאת הנהר משם היא כדי 'לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן', דָּא הוּא - זה הוא זעיר אנפין הנקרא ו', וממנו מקבלת המלכות כמו שכתוב: 'וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים', דָּא הוּא ד' - זו היא המלכות הנקראת ד', וְכֹלָּא כָּלִיל בְּיוּ"ד - ועל כן במילוי האות יו"ד יש אותיות ו"ד כדי שכל הפרצופים יהיו כלולים ביו"ד במילואה.

וּבְגִין כָּךְ אִקְּרִי אָב לְכֹלָּא - ולפיכך נקראת החכמה דאצילות אב לכולם, וכן נקראת אָב לַאֲבָהָן - אב של האבות כמו שנתבאר, וכן נקראת שֵׁירוּתָא דְּכֹלָּא - ראשית כל הספירות, והיא נקראת בֵּיתָא דְּכֹלָּא - בית של כל הספירות, דִּכְתִיב: 'בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת', וּכְתִיב: 'כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ', הרי שגם זעיר אנפין ומלכות נעשו בכח החכמה ולכן רמוזים הם במילוי היו"ד.

גם הבינה נקראת בפני עצמה כלל של הכל כיון שעיקר גילוי החכמה אינו אלא בבינה.

בְּאַתְרֵיהּ לָא אִתְגַּלְּיָיא וְלָא אִתְיְדַע - כאשר אור החכמה במקומו אינו מתגלה ולא נודע, ורק מִדְּאִתְחַבַּר בְּאִימָּא - כשהוא מתחבר באימא שהיא הבינה דאצילות, אִתְרְמִיז בְּאִימָּא - אזי בה יש לו רמז שהוא אות י' שבמלת בינה, וּבְגִין כָּךְ אִימָּא כְּלָלָא דְּכֹלָּא - ולפיכך יכולים אנו לומר שהבינה היא הכלל של הכל, כי בָּהּ אִתְיְדַע - בה נודע מהות החכמה אל זעיר אנפין, וּבָהּ אִתְרְמִיז - ובה נרמז החכמה שהיא שִׁירוּתָא וְסִיּוּמָא דְּכֹלָּא - הראשית והסוף של הכל, דְּבָהּ סָתִים כֹּלָּא - שבה סתום הכל, והחכמה היא כְּלָלָא דְּכֹלָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא - הכלל של כל שם הוי"ה הקדוש.

אותיות בינ"ה כוללות את אבא ואימא שהם י"ה ואת זעיר אנפין שהוא ב"ן, ואותיות תבונה כוללות ב"ן וב"ת עם ה' שהיא אימא המשפיעה בהם.

עַד הַשְׁתָּא רְמֵיזְנָא - עד היום הזה הייתי רומז רק ברמז את סודות פרצופי אבא ואימא וְלָא אֲמֵינָא כָּל אִלֵּין יוֹמִין - ולא הייתי אומר אותם בפירוש בכל הימים האלו שעברו עד היום, וְהָאִידְּנָא מִתְגַּלְּפִין סִטְרִין - ועתה נחקקים הצדדים, ונתגלו הענינים שהיו סתומים. וזהו תמצית הגילוי: י' כָּלִיל בְּהַאי חָכְמָה - האות י' של הוי"ה היא כלולה בחכמה הזו דאצילות, ה' דָּא אִימָּא - והאות ה' ראשונה של הוי"ה היא אימא, וּקְרֵינַן - ואנו קוראים אותה בשם: בִּינָה, והאותיות ו"ה של הוי"ה אִלֵּין תְּרֵין בְּנִין - אלו שני בנים שהם זעיר אנפין ומלכות דְּמִתְעַטְּרָן מֵאִימָּא - שמקבלים עטרותיהם מאימא, וְהָא תְּנֵינַן - והרי למדנו דְּבִינָה אִתְכְּלִיל מִכֹּלָּא - שמלת בינ"ה נכללת מכל הפרצופים, כי יוּ"ד דְּמִתְחַבְּרָא בְּאִימָּא - י' היא החכמה המתחברת באימא, וּמַפְּקִין בֵּ"ן - ויחד הם מוציאים את הבן הנרשם באותיות ב"ן, וְהַיְינוּ - וזהו אותיות בִּינָה, כלומר אָ"ב וָאֵ"ם דְּאִינּוּן - החכמה שהיא אב והבינה שהיא אם שהם אותיות י"ה, בֵּן בְּגַוַּויְיהוּ - והאותיות ב"ן בתוכם במלת בינ"ה.

הַשְׁתָּא אִית לְאִסְתַּכְּלָא - עתה יש לנו להתבונן ולעיין: כי אימא לפעמים נקראת 'בִּינָה', וְאִקְּרִי - ונקראת לפעמים בשם 'תְּבוּנָה', ויש לשאול: אַמַּאי אִקְּרִי - מדוע נקראת גם בשם תְּבוּנָה, וְלָא רק בשם בִּינָה, ומשיב: אֶלָּא תְּבוּנָה אִקְּרִי - אלא אימא נקראת תבונה בְּשָׁעֲתָא דְּיָנְקָא לִתְרֵין בְּנִין - בשעה שהיא מניקה את שני הבנים, שהם בֵּ"ן וּבַ"ת - זעיר אנפין ומלכות, דְּאִינּוּן - שהם אותיות ו"ה של הוי"ה, וְהַהִיא שָׁעֲתָא אִקְּרִי - ובשעה ההיא היא נקראת: תְּבוּנָה, דְּכֹלָּא כָּלִיל בְּאִלֵּין אָתְוָון - שכל הפרצופים הנזכרים כלולים באלו האותיות, כי במלת תבונה יש בֵּ"ן וּבַ"ת, אִינּוּן - הם ו"ה, וְכֹלָּא חַד כְּלָלָא - והכל הוא נכלל במלה אחת, וְהַיְינוּ תְּבוּנָה.

המלכות נקראת בשיר השירים בשם כלה והבינה בשם רעיה, וטעם הדבר כי זיווג של הבינה הוא תדירי ואילו של המלכות הוא נפסק לפעמים.

בְּסִפְרָא דְּרָב הַמְנוּנָא סָבָא אָמַר: דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא - ששלמה המלך בשיר השירים תִּקּוּנָא קַדְמָאָה דְּגַלִּי וַאֲמַר - תיקון ראשון שהוא גילה ואמר בפרק ד' מפסוק א': 'הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי' וגו' עד פסוק ז' שאמר 'כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ', היינו מֵהַאי הוּא - מענין הפרצוף הזה של אימא הזו שדיברנו בה, וְתִקּוּנָא תִּנְיָינָא - והתיקון השני דהיינו מפסוק ח' שאמר 'אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה' ואילך, הוא מענין המלכות אִקְּרִי - הנקראת כַּלָּה, דְּאִיהִי נוּקְבָּא דִּלְתַּתָּא - שהיא הנקבה התחתונה שבאצילות.

וְאִינּוּן דְּאָמְרֵי - ואותם החכמים שמפרשים דְּתַרְוַויְיהוּ - ששני התיקונים שאמר שלמה לְהַאי נוּקְבָּא דִּלְתַּתָּא אִינּוּן - הם אל הנקבה התחתונה, לָאו הָכִי - אין האמת כן, דְּהֵ"א קַדְמָאָה לָא אִקְּרִי - שהרי האות ה' הראשונה של הוי"ה אינה נקראת בשם כַּלָּה, וְהֵ"א בַּתְרָאָה אִקְּרִי - ורק האות ה' האחרונה של הוי"ה נקראת כַּלָּה, לְזִמְנִין יְדִיעִין - בזמנים ידועים לפעמים כאשר מתחבר עמה זעיר אנפין, דְּהָא זִמְנִין סַגִּיאִין אִינּוּן - שהרי זמנים רבים דִּדְכוּרָא לָא אִתְחַבַּר עִמָּהּ - שבעוונותינו זעיר אנפין הזכר אינו מתחבר עמה, וְאִסְתַּלַּק מִינָּהּ - אלא הוא מסתלק ממנה, בְּהַהוּא זִמְנָא כְּתִיב - באותם הזמנים כתוב: 'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב', אבל בְּשָׁעֲתָא דְּאִתְדַכְּאַת נוּקְבָּא - בשעה שנטהרת הנקבה על ידי שישראל שבים בתשובה ועושים מעשים טובים, וּדְכוּרָא בָּעִי לְאִתְחַבְּרָא עִמָּהּ - וזעיר אנפין הזכר רוצה להתחבר עמה, כְּדֵין אִקְּרִי - אזי היא נקראת כַּלָּ"ה, כי היא כְּכַלָּ"ה מַמָּשׁ אַתְיָיא - באה אל היחוד עם זעיר אנפין כמו כלה ממש.

ולעומתה הַאי אִימָּא - אימא זו שהיא הבינה, לָא אִפְּסִיק רְעוּתָא דְּתַרְוַויְיהוּ לְעָלְמִין - לא נפסק הרצון של החכמה ובינה להתחבר יחד לעולמים אפילו בזמן שגוברים העוונות, אלא החכמה והבינה בְּחַד נָפְקִין - ביחד הם יוצאים מאריך אנפין, בְּחַד שָׁרְיָין - ובמקום אחד הם עומדים בשווה תמיד פנים בפנים, לָא אִפְּסִיק דָּא מִן דָּא - ולא נפסק זה מזו, וְלָא אִסְתַּלַּק דָּא מִן דָּא - ולא מסתלק זה מזו, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב - ולפיכך כתוב על הבינה היוצאת מן החכמה: 'וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן', משמעות מלת 'יוֹצֵא', היא שיוצא תָּדִּיר וְלָא אִפְּסִיק - תמיד ולא מפסיק, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו', וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב - ולפיכך בענין אימא כתוב שקורא אותה החכמה בשם: 'רַעְיָתִי', כי החכמה והבינה בִּרְעוּתָא דְּאַחְוָה שָׁרְיָין - ברצון של אחוה הם שוכנים תמיד, בְּאַחְדּוּתָא שְׁלֵימוּתָא - באחדות ושלימות, אֲבָל הָכָא אִקְּרי - אבל כאן אצל המלכות כתוב: 'אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה', דְּכַד אֲתָא דְּכוּרָא לְאִתְחַבְּרָא עִמָּהּ - מפני שכאשר בא זעיר אנפין הזכר להתחבר עמה, הִיא כַּלָּה, כי כְּכַלָּה אִיהִי אָתְיָיא מַמָּשׁ - היא באה אליו אל היחוד כמו כלה ממש. וּבְגִין כָּךְ - ולפיכך תְּרֵי תִּקּוּנִין דְּנוּקְבֵּי פָּרֵישׁ שְׁלֹמֹה - שלמה המלך פירש שני תיקוני נקבות, תִּקּוּנָא דְּקַדְמִיתָא סְתִימָא - התיקון הראשון הוא סתם אותו, בְּגִין דְּאִיהִי סְתִימָא - לפי שהוא באימא שהיא סתומה, וְתִקּוּנָא תִּנְיָינָא פָּרֵישׁ יַתִּיר - ואת התיקון השני הוא פירש יותר, וְלָא סָתֵים כּוּלֵּי הַאי - ולא סתם אותו כל כך כמו בראשונה.

מכיון שכל השבח של המלכות מגיע אליה מן הבינה לכן כל השבח תלה אותו שלמה לבסוף בבינה, ועל כן ממנה נעשה ענין חירות העבדים וכפרת העוונות.

וּלְבָתַר - ולאחר שסיים שלמה לפרש את תיקון שתי הנקבות תַּלְיָא כָּל שְׁבָחָא בְּהַהִיא דִּלְעֵילָּא - תלה את כל השבח של המלכות התחתונה בבינה העליונה, דִּכְתִיב: 'אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ', וּבְגִין דְּאִיהִי אִימָּא מִתְעַטְּרָא בְּעִטְרָא דְּכַלָּה - ולפי שאימא היא מתעטרת תמיד להזדווג עם אבא בעטרת המלכות הנקראת כלה, וּרְעוּתָא דְּיוּ"ד לָא אִפְּסִיק מִנָּהּ לְעָלְמִין - והרצון של החכמה שהיא י' לא נפסק מלהשפיע בה שפע לעולמים, לכן אִתְיְהִיב בִּרְשׁוּתָהּ כָּל חֵירוּ דְּעַבְדִּין - ניתן ברשותה כל חירות העבדים, כָּל חֵירוּ דְּכֹלָּא - וכל החירות של הכל, כָּל חֵירוּ דְּחַיָּיבַיָּא - כל החירות של הרשעים, לְדַכָּאָה לְכֹלָּא - ובידה של אימא לטהר את הכל, דִּכְתִיב: 'כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם', 'יום' הנזכר בפסוק היינו הבינה, וּכְתִיב - ובענין חירות העבדים הנזכר שנעשה על ידי הבינה כתוב: 'וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה', שהיא השנה הרומזת לבינה שיש בה חמשים שערים, ובהמשך הפסוק אמר שהבינה 'יוֹבֵל הִיא', ושואל: מַאי- מהו הטעם שנקראת אימא בשם 'יוֹבֵל', ומשיב: לפי שיובל הוא לשון נהר כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו', ועל כן נקרא יובל ולא נהר מִשּׁוּם הַהוּא נָהָר דְּאָתֵי וְנָגִיד וְנָפִיק - משום שאימא היא נהר שבא ונמשך ויוצא, וְאָתֵי תָּדִּיר וְלָא פָּסִיק - ובא להשקות את הגן תמיד ואינו מפסיק.

אחר שהשלים לדברי רב המנונא סבא חזר לענין ראשון שפירש שכאשר זעיר אנפין בזמן היניקה אזי החלק התחתון של אימא המשפיעה עליו נקראת בשם תבונה (עומר מן; יין הרקח).

מביא ראיה למה שנתבאר בענין בינה ותבונה: כְּתִיב: [דף רצא, א] 'כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ', שואל: כֵּיוָן דַּאֲמַר: 'כִּי אִם לַבִּינָה תִּקְרָא', אַמַּאי - מדוע שינה את השם ואמר: 'לַתְּבוּנָה', ומשיב: אֶלָּא כֹּלָּא כְּמָה דַּאֲמֵינָא - אלא מכאן הוכחה למה שאמרנו שהבינה והתבונה שני פרצופים הם. ושואל: הֵי מִנַּיְיהוּ עִלָּאָה - איזו מהן היא עליונה, ומשיב: בִּינָה עִלָּאָה מִתְּבוּנָה - הבינה היא עליונה מן התבונה. שהרי בִּינָה, היא כוללת אָב וָאֵם וּבֵן, כי י"ה הם אָב וָאֵם, וּבֵן בְּגַוַּויְיהוּ - והאותיות ב"ן רומזים אל הזעיר אנפין שבתוכם. ואילו מלת תְּבוּנָה, כֹּלָּא כְּלָלָא דִּבְנִין - כל המלה היא כללות רק של הבנים, כי תבונה היא אותיות בֵּן וּבַת שהם ו"ה של הוי"ה, וְלָא אִשְׁתְּכַח אָב וָאֵם אֶלָּא בְּאִימָּא - ולא נמצאו רמזים אל החכמה והבינה אלא באימא בשם בינה, דְּאִימָּא וַדַּאי רְבִיעָא עֲלַיְיהוּ - כי אימא אף שהיא רובצת על הבנים, וְלָא אִתְגַּלְּיָיא - מכל מקום עדיין אינה נגלית. אִשְׁתְּכַח - נמצא כלל הדברים: דִּכְלָלָא דִּתְרֵין בְּנִין - שכללות שני הבנים אִקְּרִי - נקרא בשם תְּבוּנָה, וּכְלָלָא - והכללות דְּאָב אֵם וּבֵן, אִקְּרִי - נקרא בשם בִּינָה, וְכַד בָּעֵי לְאַכְלְלָא כֹּלָּא - וכאשר רוצה הכתוב לכלול את כל הפרצופים, בְּהַאי אִתְכְּלִיל - הוא כולל אותם בשם בינה.

זעיר אנפין מקבל את המוחין מן החכמה והבינה ולכן הדעת שלו הוא מלשון עדות שהוא עדות לחכמה ובינה, וזעיר אנפין מקבל גם את המוחין בשביל המלכות ועל כן הוא בבחינת בן בכור, והמוחין שהוא מקבל בראשו הם בחינת התפילין והוא משפיע מהם אל המלכות.

וְהַאי - ואלו הפרצופים שהם אָב וָאֵם וּבֵן, אִקְּרוּן - נקראים בשם חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת של כללות האצילות, בְּגִין דְּהַאי בֵּן - שלפי שהבן הזה, הוא נָטֵיל סִימָנִין דַּאֲבוּי וְאִמֵּיהּ - הוא לוקח את הסימנים של אביו ושל אמו, לכן הוא אִקְּרִי - נקרא בשם דַּעַת, לפי דְּהוּא סָהֲדוּתָא דְּתַרְוַויְיהוּ - שהוא עדות של שניהם, ודעת הוא כמו עדות בחילוף אותיות, וְהַאי בֵּן אִקְּרִי בּוּכְרָא - והבן הזה שהוא זעיר אנפין נקרא בכור, דִּכְתִיב: 'בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל', וּבְגִין דְּאִקְּרִי בּוּכְרָא - ולפי שהוא נקרא בכור, נָטֵיל תְּרֵין חוּלָקִין - הוא לוקח שני חלקים, וְכַד אִתְרַבִּי בְּעִטְרוֹי - וכאשר הוא גדל בעטרותיו, נָטֵיל תְּלָת חוּלָקִין - הוא לוקח שלושה חלקים חכמה בינה ודעת, וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ תְּרֵין חוּלָקִין וּתְלָת חוּלָקִין כֹּלָּא חַד מִלָּה - ובין מה שאמרנו שהוא לוקח שני חלקים ובין מה שאמרנו שהוא לוקח שלושה חלקים הכל דבר אחד, וְהַאי וְהַאי הֲכִי הֲוֵי - וזה וזה שניהם כך הוא יְרוּתָּא דַּאֲבוּי וְאִמֵּיהּ יָרִית - שאינם אלא ירושה של אביו ואמו שהוא יורש.

ושואל: מַאי יְרוּתָּא דָּא - מה הירושה הזו, ומשיב: חלק החכמה והבינה הוא אַחֲסָנְתָא דַּאֲבוּי וְאִימֵּיהּ - הירושה שירשו אביו ואמו לנחלתם מאריך אנפין, וּתְרֵין עִטְרִין - ושתי העטרות של הדעת שאף על פי שאינם מירושת אבא ואימא עצמם, מכל מקום דַּהֲווֹ גְּנִיזִין בְּגַוַּויְיהוּ וְאַחְסִינוּ לְבֵן דָּא - הן אלו שהיו גנוזים בתוכם והורישוהו אל הבן הזה, כי מִסִּטְרָא דַּאֲבוּי - מצד אביו הֲוָה גָּנִיז בְּגַוֵּויהּ חַד עִטְרָא דְּאִקְּרִי - היה גנוז בתוכו עטרה אחת הנקראת חֶסֶד, וּמִסִּטְרָא דְּאִימָּא - ומצד אמו היה גנוז בתוכו חַד עִטְרָא דְּאִקְּרִי - עטרה אחת הנקראת גְּבוּרָה, וְכֻלְּהוּ מִתְעַטְּרִין בְּרֵישֵׁיהּ - וכולם מתעטרים להיות ד' מוחין בראשו של זעיר אנפין וְאָחִיד לוֹן - והוא אוחז אותם עד שנעשים חלק ממנו.

וְכַד נָהֲרִין אִלֵּין אָב וָאֵם עֲלֵיהּ - וכאשר מאירים האב והאם האלו את הארת המוחין חכמה ובינה על זעיר אנפין, אזי כֻּלְּהוּ אִקְּרוּן תְּפִילִּין דְּרֵישָׁא - כל אלו ההארות נקראות בשם תפילין של ראש, וְכֹלָּא נָטֵיל בֵּן דָּא - ואת הכל לוקח הבן הזה שהוא זעיר אנפין, וְיָרִית כֹּלָּא - יורש את הכל, וְאִתְפַּשַּׁט בְּכָל גּוּפָא - והכל מתפשט בכל גופו, וְהַאי בֵּן יָהִיב לִבְרַתָּא - והבן הזה הוא נותן אל הבת, וּבְרַתָּא מִנֵּיהּ אִתְּזָן - והבת היא ניזונת ממנו, וְעַל כָּל פָּנִים אפילו אם לא היה חשוב בכור מִכָּאן משמע בְּרָא יָרִית וְלָא בְּרַתָּא - שהבן הוא יורש ולא הבת, כי כך ההלכה בְּרָא יָרִית לַאֲבוּי וּלְאִמֵּיהּ וְלָא בְּרַתָּא - שרק הבן יורש את אביו ואמו ולא הבת, וּמִנֵּיהּ אִתְּזָן בְּרַתָּא - וממנו ניזונת הבת, כְּמָה דִּכְתִיב - כמו שכתוב: 'וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵיהּ', דהיינו שהמזון אל המלכות הנקראת 'כֹלָּא' הוא נמצא בזעיר אנפין.

אבא ואימא המשפיעים אל זעיר אנפין ומלכות הם תלויים במזל שהוא בדיקנא דאריך אנפין.

הַנֵי אָב וָאֵם - אב ואם האלו שהם חכמה ובינה הנותנים מוחין אל זעיר אנפין ומלכות כְּלִילָן וּמִתְחַבְּרָן דָּא בְּדָא - הם כלולים ומתחברים זה בתוך זה, וְאָב טָמִיר יַתִּיר - והאב הוא נסתר ונעלם יותר מאימא ומתלבש בתוכה.

וְכֹלָּא אָחִיד - וכל פרצופי החכמה והבינה אוחזים ויונקים שפע מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - מהעתיק הקדוש אריך אנפין, כי מלבישים עליו, וְתַלְיָא מִמַּזָּלָא קַדִּישָׁא - ותלויים במזל הקדוש בדיקנא דאריך אנפין, אבא בתיקון השמיני ואימא בתיקון הי"ג, יַקִּירוּ דְּכָל יַקִּירִין - המכובד מכל המכובדים. וְאִלֵּין אָב וָאֵם - ואב והאם האלו שהם ישראל סבא ותבונה מְתַקְּנִין בֵּיתָא - מתקנים את הבית שהוא זעיר אנפין, כְּמָה דַּאֲמֵינָא - כמו שאמרתי, דִּכְתִיב: 'בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים', הרי שנרמזים בפסוק הזה שלושת המוחין הנמשכים אל זעיר אנפין, וּכְתִיב: 'כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ', הרי שבבטן שהוא בקו האמצעי נמצא בחינת 'נעים' שהוא הדעת.

לפי שהזכיר את הפסוק 'כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ', הוסיף רבי שמעון ואמר: גם אני היה דעתי לעשות כן לשמור את הסודות בבטני ולכן לא גיליתי את כל הסודות באידרא רבא, אמנם עתה לפי רצונו יתברך אני מגלה אותם (יין הרקח).

אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: בְּאִדָּרָא - בדרושי האידרא רבא לָא גַּלִּינָא כֹּלָּא - לא גיליתי את הכל, וְכָל הַנֵי מִלִּין - וכל אלו דברי הסודות של פרצופי אבא ואימא טְמִירִין בְּלִבַּאי הֲווֹ עַד הַשְׁתָּא - נסתרים היו בלבי עד עתה, וּבְעִינָא לְאַטְמְרָא לוֹן לְעָלְמָא דְּאָתֵי - ורציתי להסתיר אותם לעולם הבא, מִשּׁוּם דְּתַמָּן שְׁאֶלְתָּא שָׁאִיל לָנָא - משום ששם שואל אותנו ראש הישיבה על חידושי סתרי התורה שלא נתגלו כבר בעולם הזה, כְּמָה דִּכְתִיב - כמו שכתוב: 'וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּךָ חוֹסֶן יְשׁוּעוֹת חָכְמָה וָדָעַת' וְגוֹ', ואין נקרא בשם אמונה אלא דבר מכוסה שלא נתגלה, וְחָכְמָה בַּעְיָין מִינִּי - וסודות החכמה ישאלו ממני, וְהַשְׁתָּא רְעוּתָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַאי - ועתה הרצון של הקדוש ברוך הוא בזה לגלותם, הָא בְּלָא כִּסּוּפָא אֵיעוּל קַמֵּי פַּלְטְרוֹי - הרי בלי בושה אכנס אל היכלו בגן עדן.

זעיר אנפין נקרא בשם 'אֵל דֵּעוֹת' או משום שהדעת מתפשט בכל קצוותיו או משום שיש עוד דעת עליון פנימי יותר המתפשט בתוך הדעת התחתון שבו, או משום ש'דעות' אותיות 'עדות' כי זעיר אנפין הוא עדות במוחין שלו אל החכמה והבינה.

כְּתִיב: 'כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ', מה שכתוב: 'דֵּעוֹת' בלשון רבים וַדַּאי כך ראוי כי זעיר אנפין הוּא נחשב כמו ספירת הַדַּעַת, והרי בַּדַּעַת כָּל פַּלְטְרֹי אִתְמַלְּיָין - באור של ספירת הדעת מתמלאים כל היכלותיו שהם הספירות של זעיר אנפין, דִּכְתִיב: 'וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ', ועוד טעם למה שאמר 'דֵּעוֹת' בלשון רבים, והוא כי יש עוד דַּעַת אָחֳרָא - דעת אחר לָא אִתְגַּלְּיָא - שהוא דעת עליון למעלה מאבא ואימא שלא נתגלה, דְּהָא טְמִירָא - שזה הדעת הוא נעלם ונסתר אָזֵיל בְּגַוֵּויהּ וְאִתְכְּלִיל בֵּיהּ - הולך בתוך הדעת התחתון ונכלל בו. דַּעַת נָהֵיר בְּמוֹחִין - הדעת חוזר עוד למעלה להאיר במוחין של זעיר אנפין, וְאִתְפַּשַּׁט בְּמוֹחָא כֹּלָּא - ומתפשטים הארת החסדים שבו בכל המוח.

בְּסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא תְּנֵינַן - כך למדנו בספר האגדה: מה שכתוב: 'כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ', אַל תִּקְרֵי 'דֵּעוֹת', אֶלָּא עֵדוּת, דְּהוּא סָהֲדוּתָא דְּכֹלָּא - כי הדעת של זעיר אנפין הוא עדות של הכל, כי הוא סָהֲדוּתָא דִּתְרֵין חוּלָקִין - עדות של שני חלקים שקיבל מחכמה ובינה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב', כי זעיר אנפין נקרא יעקב, וְאַף עַל גַּב דְּהַאי מִלָּה - ואף על גב שאת מלת 'יעקב' אוֹקְמוּהָ - ביארוה בְּסִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא, בְּגַוְונָא אָחֳרָא - באופן אחר, שרק התפארת דזעיר אנפין נקרא יעקב, מכל מקום הָתָם בְּאַתְרֵיהּ שְׁלִים - שם במקומו הוא שלם, הָכָא כֹּלָּא שַׁפִּיר - וכאן כל זעיר אנפין נדרש יפה בשם יעקב, וְכֹלָּא הַוֵי - וכל הפירושים טובים הם כַּד אִסְּתִים מִלָּה - כאשר הדבר סתום ואפשר לפרשו בכמה אופנים.

הַאי אָב וָאֵם - האב והאם האלו כֻּלְּהוּ בְּהוּ כְּלִילָן - כולם נכללים ומתלבשים תוך זעיר אנפין ומלכות, כֹּלָּא בְּהוּ סְתִימָן - כולם סתומים תוך זעיר אנפין ומלכות, וְאִינּוּן סְתִימָן בְּמַזָּלָא קַדִּישָׁא - והם סתומים תחת המזל הקדוש של אריך אנפין שהוא עַתִּיקָא דְּכָל עַתִּיקִין - זקן מכל הזקנים, בֵּיהּ סְתִימָן - בו הם סתומים, בֵּיהּ כְּלִילָן - בו הם כלולים, כֹּלָּא הוּא - הכל הוא אריך אנפין, כֹּלָּא הַוֵי - הכל נעשה ונתהווה ממנו, בְּרִיךְ הוּא - ברוך אריך אנפין הנקרא 'הוא', בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ - וברוך שמו, שהוא עולם האצילות הנקרא שם הוי"ה, לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמִין - לעולם ולעולמי עולמים.

מבאר שהסיבה לגילוי דברי הסודות שלא נתבארו באידרא רבא כדי שלא יכנס בבושה להיכל הגן עדן וכן משום שכך נראה רצונו של הקדוש ברוך הוא והסכמת כל הצדיקים.

כָּל מִלִּין דְּאִדָּרָא יָאוּת - כל דברי הסודות שנתבארו באידרא רבא יפים הם, וְכֻלְּהוּ מִלִּין קַדִּישִׁין - וכולם דברים קדושים, מִלִּין דְּלָא סָטָאן לְיַמִּינָא וְלִשְׂמָאלָא - דברים שאינם נוטים מן האמת לימין או לשמאל, כֻּלְּהוּ מִלִּין דִּסְתִימִין - כולם הם דברים סתומים שאינם כפשוטם, וְאִתְגַּלְּיָין לְאִינּוּן דְּעָאלוּ וְנַפְקוּ - ונתגלו רק לאלו שנכנסו לעסוק בסודות התורה ויצאו בלי להכשל ולטעות, וְכֹלָּא הָכִי הוּא - והכל כך הוא, וְעַד הַשְׁתָּא הֲווֹ מִתְכַּסְּיָין אִלֵּין מִלִּין - ועד עתה היו מתכסים אלו הדברים, דְּדָחִילְנָא לְגַלָּאָה - כי הייתי ירא מלגלות אותם, וְהַשְׁתָּא אִתְגַּלְּיָין - ועתה נתגלו, וְגַלִּי קַמֵּי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא - וגלוי לפני העתיק הקדוש אריך אנפין, דְּהָא לָא לִיקָרָא דִּילִי וּדְבֵית אַבָּא עֲבִידְנָא - שלא גיליתי אותם לשם כבודי ולא לכבוד בית אבי, אֶלָּא בְּגִין דְּלָא אֵיעוּל בְּכִסּוּפָא קַמֵּי פַּלְטְרוֹי עֲבִידְנָא - אלא כל מה שגיליתי אותם היה בעבור שלא אכנס בבושה אל היכלו, וְעוֹד דְּהָא חֲמֵינָא - ועוד שהרי ראיתי, דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - שהקדוש ברוך הוא, וְכָל הַנֵי זַכָּאֵי קְשׁוֹט דְּהָכָא מִשְׁתַּכְחָן - וכל אלו צדיקי האמת הנמצאים כאן, כֻּלְּהוּ מִסְתַּכְּמִין עַל יְדִי - כולם מסכימים על ידי על הסודות שגיליתי, דְּהָא חֲמֵינָא - שהרי אני רואה דְּכֻלְּהוּ חָדָאן בְּהַאי הִלּוּלָא דִּילִי - שכולם שמחים בזאת השמחה שלי, וְכֻלְּהוּ זְמִינִין [דף רצא, ב] בְּהַהוּא עָלְמָא בְּהִילּוּלָא דִּילִי - וכולם מזומנים גם בעולם הבא לשמוח בשמחה שלי, זַכָּאָה חוּלָקִי - אשרי חלקי.

התפלל רבי שמעון לקבל רשות לגלות גם סוד הדינים שבזעיר אנפין, ולאחר שקיבל רשות התחיל בגלויים.

אֲמַר רַבִּי אַבָּא: כַּד סִיֵּים מִלָּה דָּא - כאשר סיים לומר את הדבר הזה בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא בּוֹצִינָא עִלָּאָה - המאור הקדוש והמאור העליון שהוא רבי שמעון, אֲרֵים יְדוֹי - הרים את ידיו בתפילה וּבְכָה וְחָיֵיךְ - ותחילה בכה ואחר כך שמח, ומבאר מדוע בכה, כי בָּעָא לְגַלָּאָה מִלָּה חֲדָא - רצה לגלות דבר של סוד אחד, אֲמַר: בְּמִלָּה דָּא אִצְטָעַרְנָא כָּל יוֹמָאי - בדבר הסוד הזה נצטערתי לעמול על חידושו בכל ימי ורצוני לגלות אותו אל החברים, וְהַשְׁתָּא לָא יָהֲבִין לִי רְשׁוּתָא - ועתה לא נותנים לי רשות, אִתְתַּקַּף וְיָתִיב - נתחזק כדי להתפלל וישב על המטה, וְרָחִישׁ בְּשִׂפְוָותֵיהּ - ורחש בלחש בשפתיו, וְסָגִיד תְּלָת זִמְנִין - והשתחווה שלוש פעמים, וְלָא הֲוָה יָכִיל בַּר נָשׁ לְאִסְתַּכְּלָא בְּאַתְרֵיהּ - וירד עליו אור גדול עד שלא היה יכול אדם להסתכל במקומו, כָּל שֶׁכֵּן בֵּיהּ - וכל שכן בו. אֲמַר רבי שמעון לעצמו: פּוּמָּא פּוּמָּא דְּזָכִית לְכָל הַאי - פה פה שזכית לכל זה, לָא אִנְּגִיבוּ מַבּוּעָךְ - לא יבשו מעיינותיך, מַבּוּעָךְ נָפֵיק וְלָא פָּסַק - ממעיינותיך יוצא תמיד שפע שאינו נפסק, עֲלָךְ קְרֵינַן - עליך אני קורא: 'וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן', וּכְתִיב: 'וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו'.

הָאִידְּנָא אַסְהַדְנָא עֲלַי - עתה אני מעיד על עצמי, דְּכָל יוֹמִין דְּקָאִימְנָא - שבכל ימי שעמדתי בעולם הזה, תָּאִיבְנָא לְמִחְמֵי יוֹמָא דָּא - היה תשוקתי לראות את היום הזה, וְלָא סָלִיק בִּרְעוּתִי - ולא עלה ברצוני להסתלק מן העולם, בָּר הָאִידְּנָא - אלא עתה, דְּהָא בְּעִטְרָא דָּא מִתְעַטַּר הַאי יוֹמָא - שהרי היום הזה מתעטר בעטרה הזו של גילוי הסודות, וְהַשְׁתָּא בְּעֵינָא לְגַלָּאָה מִלִּין - ועתה אני רוצה לגלות עוד דברי סודות קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - לפני הקדוש ברוך הוא, דְּהָא כֻּלְּהוּ מִתְעַטְּרִין בְּרֵישֵׁי - שהרי כל אלו הפירושים מתעטרים בראשי, וְהַאי יוֹמָא לָא יִתְרַחַק - והיום הזה לא יתרחק לְמֵיעַל לְדוּכְתֵּיהּ כְּיוֹמָא אָחֳרָא - לבוא השמש במהירות ולהכנס אל מקומו כמו יום אחר, דְּהָא כָּל יוֹמָא דָּא בִּרְשׁוּתִי קָיְימָא - שהרי כל היום הזה עומד ברשותי, וְהַשְׁתָּא שָׁרִינָא לְגַלָּאָה מִלִּין - ועתה התחלתי לגלות סודות אלו, בְּגִין דְּלָא אֵיעוּל בְּכִסּוּפָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי - כדי שלא אכנס בבושה לעולם הבא, וְהָא שָׁרִינָא אֵימַא - והרי אני מתחיל ודורש בענין זעיר אנפין.

המלכות נקראת צדק כאשר הדינים מתעוררים בה בתוקף, וזעיר אנפין נקרא משפט מפני שהדינים שבו מעורבים ברחמים, וכל הדינים כולם יש להם שורש בפרצופים יותר עליונים (אמת ליעקב).

כְּתִיב: 'צֶדֶק' שהיא המלכות 'וּמִשְׁפָּט' שהוא זעיר אנפין, הם 'מְכוֹן כִּסְאֶךָ' לאריך אנפין, 'חֶסֶד' שהוא אבא 'וֶאֱמֶת' שהיא אימא מקבלים מוחין מפני אריך אנפין קודם זעיר אנפין ולכן נאמר עליהם 'יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ'. ומקדים ואומר: מַאן חַכִּימָא יִסְתַּכַּל בְּהַאי - מי שהוא חכם יבין בסוד הזה, לְמִחְמֵי אוֹרְחוֹי דְּקַדִּישָׁא עִלָּאָה - לראות את דרכיו של הקדוש העליון, דִּינִין דִּקְשׁוֹט - דינים של אמת, דִּינִין דְּמִתְעַטְּרִין בְּכִתְרֵי עִלָּאִין - דינים של זעיר אנפין שמתעטרים בכתרים עליונים של אבא ואימא ואריך אנפין ומתמתקים על ידם, דְּהָא אֲמֵינָא - שהרי כבר אמרתי בתחילת האידרא דְּכֻלְּהוּ בּוֹצִינִין נָהֲרִין מִבּוֹצִינָא עִלָּאָה - שכל הנרות שבאצילות מאירות מן הנר העליון אריך אנפין, ומהעתיק שבתוכו הנקרא טְמִירָא דְּכָל טְמִירִין - נסתר מכל הנסתרים, כֻּלְּהוּ דַּרְגִּין לְאִתְנַהֲרָא - כולם הם מדרגות לקבל הארות, וּבְהַהוּא נְהוֹרָא דִּבְכָל דַּרְגָּא וְדַרְגָּא - ובאותו האור שבכל מדרגה ומדרגה, אִתְגַּלְּיָיא מַה דְּאִתְגַּלְּיָיא - מתגלה מה שמתגלה מן האין סוף בפנימיותם, וְכֻלְּהוּ נְהוֹרִין - וכל המאורות של אריך אנפין אֲחִידָן נְהוֹרָא דָּא בִּנְהוֹרָא דָּא - נאחזו האור של זה באור של זה, וּנְהוֹרָא דָּא בִּנְהוֹרָא דָּא - והאור של זה באור של זה, וְנָהֲרִין דָּא בְּדָא - והאירו זה בזה, וְלָא מִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא - ולא נפרדו זה מזה, ובזה האופן נאצל מהם זעיר אנפין.

נְהוֹרָא דְּכָל בּוֹצִינָא וּבוֹצִינָא - האור שבכל נר ונר, דְּאִקְּרוּן תִּקּוּנֵי מַלְכָּא - שנקראים תיקוני המלך, או כִּתְרֵי מַלְכָּא - כתרי המלך, כָּל חַד וְחַד נָהִיר - כל אחד ואחד הוא מאיר וְאָחִיד בְּהַהוּא נְהוֹרָא דִּלְגוֹ לְגוֹ - ונאחז באותו האור של אריך אנפין שנמצא לפני ולפנים ממנו, וְלָא מִתְפְּרַשׁ לְבָר - ואינו נבדל לצאת לחוץ, וּבְגִין כָּךְ כֹּלָּא בְּחַד דַּרְגָּא אִסְתְּלַק - ולפיכך הכל עלה להיות במדרגה אחת, וְכֹלָּא בְּחַד מִלָּה אִתְעַטַּר - והכל נתעטר בדבר אחד, וְלָא מִתְפְּרַשׁ דָּא מִן דָּא - ועל ידי זה אינם נבדלים זה מזה, אלא אִיהוּ - הוא זעיר אנפין וּשְׁמֵיהּ - ושמו שהיא המלכות חַד הוּא - אחד הם.

נְהוֹרָא דְּאִתְגַּלְּיָיא אִקְּרִי לְבוּשָׁא דְּמַלְכָּא - האור שמתגלה בזעיר אנפין נקרא לבוש המלך, נְהוֹרָא דִּלְגוֹ לְגוֹ - והאור אשר לפני ולפנים תוך זעיר אנפין, הוא נְהוֹרָא סָתִים - אור סתום, וּבֵיהּ שָׁרְיָא הַהוּא דְּלָא אִתְפְּרַשׁ וְלָא אִתְגַּלְּיָיא - ובו שוכן אריך אנפין שלא נתפרש ולא נתגלה, וְכֻלְּהוּ בּוֹצִינֵי - ועל ידי זה כל הנרות שהם הכלים של זעיר אנפין, וְכֻלְּהוּ נְהוֹרִין - וכל המאורות שבתוך הכלים, נָהֲרִין מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - מאירים מן העתיק הקדוש אריך אנפין, ומעתיק אשר לפנים ממנו שהוא סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - סתום יותר מכל הסתומים, והוא בּוֹצִינָא עִלָּאָה - הנר העליון, וְכַד מִסְתַּכְּלָן - וכאשר מסתכלים לראות את כֻּלְּהוּ נְהוֹרִין דְּאִתְפַּשְּׁטָן - כל האורות שמתפשטים, לָא אִשְׁתְּכַח בָּר בּוֹצִינָא עִלָּאָה דְּאִטְּמָר וְלָא אִתְגַּלְּיָיא - לא נמצא אלא נר עליון שהוא אריך אנפין הנעלם ולא נגלה.

בְּאִינּוּן לְבוּשִׁין דִּיקָר - באותם לבושי הכבוד של אריך אנפין שהם אבא ואימא הנקראים לְבוּשֵׁי קְשׁוֹט - לבושי אמת, וישראל סבא ותבונה הנקראים תִּקּוּנֵי קְשׁוֹט - תיקוני אמת, וזעיר אנפין ומלכות הנקראים בּוֹצִינֵי קְשׁוֹט - נרות אמת, אִשְׁתְּכַחוּ תְּרֵין בּוֹצִינִין - נמצאו שתי נרות שהם זעיר אנפין ומלכות, שהם תִּקּוּנָא דְּכוּרְסְיָיא דְּמַלְכָּא - תיקוני הבינה הנקראת כסא לחכמה הנקרא מלך, וְאִקְּרוּן - ונקראו בפסוק הנזכר בשם: 'צֶדֶק וּמִשְׁפָּט', המלכות היא 'צדק' וזעיר אנפין 'משפט', וְאִינּוּן שֵׁירוּתָא - ושורשם בתחילת עולם האצילות, וּשְׁלֵימוּתָא בְּכָל מְהֵימְנוּתָא - ובהם תלוי גם השלימות של כל האצילות הנקראת אמונה, וּבְהַנֵי - ובאלו הפרצופים שהם זעיר אנפין ומלכות מִתְעַטְּרִין כָּל דִּינִין דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא - מתעטרים כל הדינים שלמעלה ושלמטה, וְכֹלָּא סָתִים בְּמִשְׁפָּט - והכל סתום אצל זעיר אנפין הנקרא משפט, וְצֶדֶק מֵהַאי מִשְׁפָּט אִתְּזָן - והמלכות הנקראת צדק היא ניזונת מבחינת המשפט הזה.

הדינים הנמשכים אל המלכות הם מגיעים אליה מזעיר אנפין וכאשר הם ממותקים ומעורבים ברחמים אז הם בשלימות ונקראת המלכות בשם 'מֶלֶךְ שָׁלֵם'.

וּלְזִמְנִין קְרֵינַן לָהּ - ולפעמים אנו קוראים את המלכות בבחינת: 'וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם', והיינו כַּד מִתְּעָרִין דִּינִין מִמִּשְׁפָּט - כאשר מתעוררים דינים מזעיר אנפין הנקרא משפט להמשך אל המלכות, כֻּלְּהוּ רַחֲמֵי - כולם רחמים, כֻּלְּהוּ בִּשְׁלִימוּ - כולם הם בשלימות של דין מעורב ברחמים לכן נקראת 'מֶלֶךְ שָׁלֵם', דְּהַאי מְבַסֵּם לְהַאי צֶדֶק - כי זעיר אנפין ממתק את הדינים שבמלכות הנקראת צדק, וְדִינִין מִתְתַּקְּנִין - והדינים שבה נתקנים, וְכֻלְּהוּ נָחֲתִין לְעָלְמָא בִּשְׁלִימוּ בְּרַחֲמֵי - וכולם יורדים לעולם בשלימות מעורבים ברחמים, וּכְדֵין שָׁעֲתָא דְּמִתְחַבְּרָן דְּכַר וְנוּקְבָּא - ואז היא השעה שמתחברים הזכר והנקבה, וְכָל עָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּרַחֲמֵי וּבְחֶדְוָותָא - וכל העולמות כולם ברחמים ובשמחה.

כאשר מתרבים העוונות בעולם מתרחק זעיר אנפין מן המלכות ומתעורר צד הטומאה, ויונקת המלכות בחינות של דינים קשים, ומהשפעתם בעולם נמשך אבדון ופטירת בני אדם.

וְכַד אַסְגִּיאוּ חוֹבֵי עָלְמָא - וכאשר מתרבים העוונות בעולם, וְאִסְתָּאֲבַת מַקְדְּשָׁא - ונטמא המקדש, כלומר שכביכול נטמאת המלכות על ידי יניקת הקליפות ממנה, וּדְכוּרָא אִתְרַחַק מִן נוּקְבָּא - והזכר זעיר אנפין מתרחק מן הנקבה המלכות, וְחִוְיָא תַּקִּיפָא שַׁרְיָא לְאִתְּעָרָא - והנחש החזק מתחיל להתעורר, אזי וַוי לְעָלְמָא - אוי לו לעולם דְּמִתְּזָן בְּהַהוּא זִמְנָא - כשהוא ניזון באותו הזמן מֵהַאי - מהמלכות הנקראת 'צֶדֶק', כי כַּמָּה חֲבִילֵּי טְרִיקִין מִתְּעָרִין בְּעָלְמָא - כמה מחבלים ומשחיתים נושכים מתעוררים בעולם, כַּמָּה זַכָּאִין מִסְתַּלְּקִין מֵעָלְמָא - כמה צדיקים מסתלקים מן העולם, וְכָּל כָּךְ לָמָּה - וכל זה מדוע ניתן להם הכוח להשחית, בְּגִין דְּאִתְרַחַק דְּכוּרָא מִן נוּקְבָּא - לפי שנתרחק הזכר זעיר אנפין מהנקבה המלכות, וּמִשְׁפָּט שהוא זעיר אנפין לָא קָרֵב בְּצֶדֶק דָּא - לא מתקרב להתיחד במלכות הזו הנקראת צדק, וְעַל הַאי כְּתִיב - ועל זה כתוב: 'וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט', ומפרש: דְּמִשְׁפָּט אִתְרַחַק מֵהַאי צֶדֶק - לפי שהמשפט שהוא זעיר אנפין נתרחק מבחינת הצדק הזו שהיא המלכות, וְלָא אִתְבַּסְּמָא - ולא נמתקה מדיניה, וְצֶדֶק יָנְקָא מֵאֲתַר אָחֳרָא - ואזי צדק שהיא המלכות יונקת ממקום אחר דינים קשים יותר.

בזה יבואר הפסוק שאמר שלמה 'יֵשׁ צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ', כלומר מחמת דיני המלכות הנקראת צדק.

וְעַל דָּא אָמַר שְׁלֹמֹה מַלְכָּא - ועל הסוד הזה אמר שלמה: 'אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ' וְגוֹ', הֶבֶל דָּא - ההבל הזה הנזכר במלת 'הֶבְלִי' הוא הֶבֶל חֲדָא מֵהֲבָלִים דִּלְעֵילָּא - הבל אחד משבעת ההבלים שלמעלה, דְּאִקְּרוּן אַפֵּי מַלְכָּא - שהם נקראים בשם פני המלך, וְדָא אִיהוּ מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא - וזו היא המלכות הקדושה, דְּכַד הִיא מִתָּעֲרָא בְּדִינוֹי - שכאשר היא מתעוררת בדיניה, אזי כְּתִיב: 'יֵשׁ צַדִּיק אוֹבֵד בְּצִדְקוֹ', כי נאבד מחמת התעוררות דיני הצדק, ושואל: מַאי טַעְמָא - מה הטעם, ומשיב: מִשּׁוּם דְּמִשְׁפָּט אִתְרַחַק מִצֶּדֶק- משום שמשפט שהוא זעיר אנפין נתרחק מצדק שהיא המלכות, וּבְגִין כָּךְ אִקְּרִי - ולכך אנו קוראים: 'וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט'.

על ידי זכות הצדיק הגדול והעליון אהובו של ה' הנמצא בעולם ניצלים כל בני העולם מדיני המלכות, כמו שמצינו אצל דוד שאמר בתחילה קודם שחטא שאינו ירא מדיני המלכות הנקראת צדק, אמנם לאחר שחטא מצינו שהיה ירא אפילו מן הדינים המעורבים ברחמים הנמצאים בזעיר אנפין.

תָּא חֲזִי - בא וראה איך להנצל מדיני המלכות, כַּד אִשְׁתְּכַח זַכָּאָה עִלָּאָה בְּעָלְמָא - כאשר נמצא בעולם צדיק עליון וגדול, רְחִימָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - אהוב של הקדוש ברוך הוא, אֲפִילּוּ כַּד אִתְּעַר צֶדֶק בִּלְחוֹדוֹי - אפילו כאשר מתעורר צדק לבדו, יָכִיל עָלְמָא לְאִשְׁתֵּזָבָא בְּגִינֵיהּ - יכול העולם להנצל בשבילו, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי בִּיקָרֵיהּ - והקדוש ברוך הוא רוצה בכבודו, וְלָא מִסְתָּפֵי [דף רצב, א] מִן דִּינָא - ואינו מתירא מן הדין, וְכַד הַהוּא זַכָּאָה לָא קָיְימָא בְּקִיּוּמֵיהּ - וכאשר אותו הצדיק אינו עומד על עומדו, מִסְתָּפֵי אֲפִילּוּ מִמִּשְׁפָּט - אזי הוא מתירא אפילו ממשפט, וְלָא יָכִיל לְמֵיקָם בֵּיהּ - ואינו יכול לעמוד בו, כָּל שֶׁכֵּן בְּצֶדֶק - וכל שכן שאינו יכול לסבול את דיני המלכות הנקראת צדק.

וראיה לדבר שהרי דָּוִד מַלְכָּא בְּקַדְמִיתָא אָמַר - דוד המלך אמר בתחילה: 'בְּחָנֵנִי יְיָ וְנַסֵּנִי', דְּהָא אֲנָא לָא מִסְתַּפֵינָא מִכָּל דִּינִין - שהרי אני לא מתירא מכל מיני דינים, אֲפִילּוּ מֵהַאי - ואפילו לא מדיני המלכות הזו הנקראת צֶדֶק, וְכָּל שֶׁכֵּן דַּאֲחִידְנָא בֵּיהּ - וכל שכן שאין לי להתירא שהרי אני אחוז בה, מַה כְּתִיב - ומה כתוב שאמר דוד עוד: 'אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ', מה שאמר: 'בְּצֶדֶק' וַדַּאי הכוונה אל המלכות, כי אמר דוד: לָא מִסְתַּפֵינָא לְמֵיקָם בְּדִינוֹי - איני מתירא לעמוד ולסבול דיני המלכות, אבל בָּתַר דְּחָב - לאחר חטאו עם בת שבע אֲפִילּוּ מִמִּשְׁפָּט מִסְתָּפֵי - אפילו מדיני זעיר אנפין הנקרא משפט היה ירא, דִּכְתִיב - שאמר דוד: 'וְאַל תָּבֹא בְמִשְׁפָּט אֶת עַבְדֶּךָ'.

תָּא חֲזִי - בא וראה ראיה שהמלכות נקראת 'צדק' מחמת הדינים שבה, שהרי כַּד מִתְבַּסְּמָא הַאי צֶדֶק מִמִּשְׁפָּט - כאשר הצדק הזה שהיא המלכות נמתקת משפע המשפט שהוא זעיר אנפין, כְּדֵין אִקְּרִי - אזי היא נקראת בשם 'צְדָקָה', וְעָלְמָא מִתְבַּסְּמָא בְּחֶסֶד - והעולם נמתק בשפע של חסד, וְאִתְמַלְּיָא מִנֵּיהּ - ומתמלא ממנו, דִּכְתִיב: 'אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט חֶסֶד יְיָ מָלְאָה הָאָרֶץ'.

רבי שמעון מעיד על עצמו שבימיו נשמר העולם מלהנזק מדינים אלו, אמנם לאחר מיתתו לא יהיה עוד שמירה לעולם אלא לפי מעלת הצדיקים שיהיו בכל דור ודור.

אמר רבי שמעון: אַסְהַדְנָא עֲלַי - אני מעיד על עצמי, דְּכָל יוֹמָאי הֲוֵינָא מִצְטַעֵר עַל עָלְמָא - שבכל ימי הייתי מצטער על העולם ביסורים וסיגופים דְּלָא יֶעֱרַע בְּדִינוֹי דְּצֶדֶק - שלא יפגע בדיני המלכות, וְלָא יוֹקֵיד עָלְמָא בְּשַׁלְהוֹבוֹי - ולא ישרוף את העולם בשלהבת אש הדינים, כְּמָה דִּכְתִיב: 'אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ', כי המלכות אוכלת ושורפת את כל העולם בדינים שבה. מִכָּאן וּלְהָלְאָה לאחר שאסתלק מן העולם, כְּפוּם כָּל חַד - כל דור יהיה מוגן לפי כוח הצדיקים שבו, כי כְּפוּם בֵּירָא עֻמְקָא - כשיעור גובה הבור כך שיעור העומק שלו, וְהָא בְּדָרָא דָּא אִית בֵּיהּ זַכָּאִין - והרי בדור הזה יש בו צדיקים שיכולים להגן, וּזְעֵירִין אִינּוּן - ומן הדור הבא ואילך מעטים הם הצדיקים דִּיקוּמוּן לְאַגָּנָא עַל עָלְמָא וְעַל עָאנָא - שיקומו להגן על העולם ועל הצאן, שהם בני ישראל, מֵאַרְבָּעָה זִיוְיָן - ממקומם בארבע כנפות העולם.

רבי שמעון מקדים ואומר שמכאן ואילך יתבארו הסודות של זעיר אנפין שלא נתגלו עדיין באידרא רבא.

אמר רבי שמעון: עַד כָּאן אֲחִידָן מִלָּי דָּא בְּדָא - מתחילת האידרא ועד כאן היו הדברים שלי אחוזים ומקושרים אלו באלו, וּמִתְפָּרְשָׁן מִלִּין דִּסְתִימָן בְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - ונתבארו הדברים הסתומים שבעתיק הקדוש, אריך אנפין, סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - שהוא סתום של כל הסתומים, וְהֵיךְ אֲחִידָן אִלֵּין בְּאִלֵּין - ונתבאר איך כל הפרצופים אחוזים אלו באלו, ואין צורך לבאר יותר, לכן מִכָּאן וּלְהָלְאָה מִלִּין דִּזְעֵיר אַנְפִּין - מכאן ולהלאה נבאר את הסודות של פרצוף זעיר אנפין, אִינּוּן דְּלָא אִתְגַּלְּיָין בְּאִדָּרָא - ונגלה את הסודות שלא נתבארו באידרא רבא, אִינּוּן דַּהֲווֹ סְתִימִין בְּלִבָּאי - אלו שהיו סתומים בלבי עד עתה, וְתַמָּן לָא אִתַּקְּנוּ - ושם באידרא רבא לא נתקנו אלו הסודות, הַשְׁתָּא אִתְתַּקְּנוּ וְאִתְגַּלְּיָין - ועתה אני מכוון לגלות אותם ועל ידי זה לתקן אותם, וְכֻלְּהוּ מִלִּין סְתִימִין - וכל דברי הסודות האלו הם סתומים וּבְרִירִין כֻּלְּהוּ - ומכל מקום הם ברורים לראויים להבינם, זַכָּאָה חוּלָקִי - אשרי חלקי, וְאִינּוּן דְּיָרְתוּ יְרוּתָּא דָּא - ואשרי חלקם של כל השומעים שזכו לרשת את הירושה הזאת, דִּכְתִיב: 'אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ' וְגוֹ', כלומר אשרי הדור שיש בראשו צדיק כרבי שמעון עם ניצוץ של משה שהוא בגימטריא 'שֶׁכָּכָה'.

מסכם בקצרה מה שנתבאר שפרצופי אבא ואימא תלויים ויונקים מתיקוני הדיקנא דאריך אנפין שבהם נמשך שפע מן המוחא סתימאה דאריך אנפין.

הַאי דְּאוֹקִימְנָא - את הסוד הזה שכבר ביארנו לעיל, דהיינו: אָב וָאֵם בְּעַתִּיקָא אֲחִידָן בְּתִיקּוּנוֹי - שאבא ואימא אחוזים בתיקוני הדיקנא של אריך אנפין, הָכִי הוּא - כך הוא באמת כמו שביארנו, דְּהָא מִמּוֹחָא סְתִימָאָה דְּכָל סְתִימִין תַּלְיָין - שהרי הם תלויים לינק מן המוח של אריך אנפין שהוא סתום מכל הסתומים המאיר בתוך תיקוני הדיקנא, וּמִתְאַחֲדָן בֵּיהּ - ומלבד זאת הם גם נאחזים בו ממש באריך אנפין, וְכַד יִסְתַּכְּלוּן (בְּכָל) מִלָּי - וכאשר יסתכלו ויתבוננו בכל דברי הסודות שגיליתי עד עתה, יבינו כי כֹּלָּא הוּא עַתִּיקָא בִּלְחוֹדוֹי - בכל עולם האצילות נמצא אריך אנפין לבדו, הוּא הַוֵי - הוא כך מתחילת בריאת העולמות, וְהוּא יְהֵא - והוא יהיה כך לעתיד לבא, וְכָל הַנֵי תִּקּוּנִין בֵּיהּ - וכל אלו התיקונים של אבא ואימא וזעיר אנפין ומלכות הם אחוזים בו, ומבאר: שהרי אָ"ב וָאֵ"ם מֵהַאי מוֹחָא נַפְקוּ - אבא ואימא יצאו מן המוח הסתום הזה של אריך אנפין, אִתְכְּלִילוּ בְּמַזָּלָא - ואחר כך נכללו בשתי המזלות שבדיקנא דאריך אנפין, וּבֵיהּ תַּלְיָין - ובו הם נשארו תלויים, וּבֵיהּ אֲחִידָן - ובו הם תמיד אחוזים, ולעומתם פרצוף זְעֵיר אַנְפִּין, הוא יותר מעולה מהם כי בְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא תַּלְיָיא - בגולגלתא דאריך אנפין הוא תלוי וְאָחִיד - ובו הוא אחוז, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלָּי בְּאִדָּרָא - והרי כבר ביארתי את דברי באידרא רבא.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּמַאן דְּעָאל וּנְפַק - אשרי חלקו של מי שנכנס אל פרדס החכמה ויצא ממנו בשלום בלי לכפור מחמת ספיקות ושאלות, וְיִנְדַּע אוֹרְחִין - ועל ידי זה יהיה יודע את דרכי האמת של החכמה, דְּלָא יִסְטֵי לְיַמִּינָא וְלִשְׂמָאלָא - שלא יטה מהם לימין או לשמאל, וּמַאן דְּלָא עָאל וּנְפַק - ומי שלא נכנס ויצא בשלום, טָב לֵיהּ דְּלָא אִבְּרִי - טוב היה לו שלא נברא, וּכְתִיב: 'כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ', וסוף הפסוק וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם' היינו כלפי מי שלא נכנס ויצא בשלום.

מבאר איך נתקיים עתה הפסוק 'בַּה' תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ', ומבקש רשות לגלות סודות של זעיר אנפין.

אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִסְתַּכֵּל הֲוֵינָא כָּל יוֹמָא בְּהַאי קְרָא - מתבונן הייתי בכל היום הזה בפסוק זה דִּכְתִיב: 'בַּייָ תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ', איך יוכל כל הפסוק להתקיים יחד, וְהָאִידְּנָא אִתְקַיַּים קְרָא כֹּלָּא - ועתה שבאו נשמות הצדיקים לשמוע את הסודות שלי אם כן נתקיים כל הפסוק, כי תחילת הפסוק שאמר 'בַּייָ תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי' וַדַּאי כבר נתקיים, דְּהָא נִשְׁמָתִי בֵּיהּ אֲחִידָא - שהרי נשמתי אחוזה וקשורה בו בהקדוש ברוך הוא, בֵּיהּ לָהֲטָא - והיא לוהטת באור שלו, בֵּיהּ אִתְדַבְּקַת וְאִשְׁתַּדְּלַת - והיא מתדבקת ומשתדלת בו, וּבְאִשְׁתַּדְּלוּתָא דָּא תִּסְתְּלַק לְאַתְרָהָא - ובזו ההשתדלות היא תעלה אל מקומה שבגן עדן. וכן נתקיים סוף הפסוק שאמר: 'יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ', כי כָּל הַנֵי צַדִּיקַיָּיא - כל הצדיקים האלו, וְכָל בְּנֵי מְתִיבְתָא קַדִּישָׁא - וכל התלמידים שלי בני הישיבה הקדושה, וְזַכָּאִין דְּאַתְיָין הַשְׁתָּא עִם קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - וכן הצדיקים העליונים שבאו עתה מגן עדן בליווי של הקדוש ברוך הוא, כֻּלְּהוּ שָׁמְעִין מִלָּי וְחָדָאן - כולם שומעים את דברי הסודות שגיליתי ושמחים, בְּגִין כָּךְ - ומשום כך אני אומר לכם עתה את הפסוק שלאחריו: 'גַּדְּלוּ לַייָ אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּיו', כלומר שתסכימו עמי כולם לגלות סודות של זעיר אנפין.

מה שכתוב שהמלכים 'מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם' אינה מלוכה ממש, שהרי ארץ אדום היינו מעי הבינה ושם עדיין לא מלכו המלכים אלא שהיו בהתוועדות יחד כעין תחילת מלוכה, וזהו שאמר דוד בתהילים 'כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ', ועל פי זה מבאר את המשך הפסוקים בתהילים שכתוב 'עָבְרוּ יַחְדָּיו' היינו שעברו ממלכותם, וכתוב 'הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ' על ענין שבירתם (יפה שעה).

פְּתַח רבי שמעון וַאֲמַר: כְּתִיב: 'וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם', מה שכתוב שהם מלכו 'בְּאֶרֶץ אֱדוֹם' הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו יובן מתוך הכתוב: 'כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּיו', כי מה שכתוב: 'נוֹעֲדוּ', הוא מלשון ועד וחיבור יחד, ובא הכתוב לפרש בְּאָן אֲתַר - באיזה מקום היה כן, שהרי שבעת המלכים שמלכו בעולם הנקודים לא היו בחיבור יחד, לזה אמר הכתוב: 'בְּאֶרֶץ אֱדוֹם', דהיינו שהם היו מחוברים בַּאֲתַר דְּדִינִין מִתְאַחֲדִין תַּמָּן - כאשר היו בעיבור אצל הבינה ששם הוא המקום שהדינים מתאחדים שם ביחד.

ומה שכתוב עוד: 'עָבְרוּ יַחְדָּיו', היינו שעברו ביחד כל האורות למלוך בכלי שעדיין לא נשבר, דִּכְתִיב - כמו שכתוב: 'וַיָּמָת וַיִּמְלוֹךְ תַחְתָּיו', ומה שכתוב: 'הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ', היינו לפי דְּלָא אִתְקַיְּימוּ בְּאַתְרַיְיהוּ - שלא נתקיימו הכלים שלהם במקומם בעולם האצילות אלא ירדו למטה, בְּגִין דְּתִקּוּנִין דְּמַלְכָּא לָא אִתַּקְּנוּ - לפי שהתיקונים של המלך לא נתקנו, וְקַרְתָּא קַדִּישָׁא וְשׁוּרוֹי - והעיר הקדושה העליונה שהיא המלכות שהיא חומותיו של זעיר אנפין לָא אִזְדַּמְּנוּ - עדיין לא היו מזומנים ומתוקנים בחוזק כראוי, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו מה שכתוב שאמרו המלכים אלו לאלו: 'כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ' וְגוֹ', כאשר שמענו שנשברו המלכים הראשונים כן ראינו שנשברנו גם אנו, דְּהָא כֻּלְּהוּ לָא אִתְקַיְּימוּ - שהרי כולם נשברו ולא נתקיימו.

תיקון המלכים משבירתם נעשה על ידי אורות הזכר שהאירו יחד עם הנשברים שהיו מצד הנקבה, ומבאר איך סוד זה רמוז בפסוקים.

וְהִיא אִתְקַיְּימַת הַשְׁתָּא - ועתה לבסוף נתקיימה המלכות שהיא שם ב"ן בְּסִטְרָא דִּדְכוּרָא דְּשָׁרְיָא עִמָּהּ - בצד הזכר שהוא שם מ"ה ששכן עמה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'וַיִּמְלוֹךְ תַחְתָּיו הֲדַר וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד בַּת מֵי זָהָב', מה שכתוב: 'מֵי זָהָב' וַדַּאי בזה רמוז זכר ונקבה יחד כי מים הם סוד החסד שבזכר וזהב הוא סוד גבורה שבנקבה, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא בְּאִדָּרָא- כמו שכבר ביארתי סוד זה באידרא רבא.

בְּסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא דְּרָב הַמְנוּנָא סָבָא אִתְמַר - בספר הסודות של רב המנונא סבא נתבאר הפסוק: 'וַיִּמְלוֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר', שמה שכתוב: 'הֲדַר' וַדַּאי כך ראוי לקרוא בשם את המלך השמיני, כי הוא היסוד הנקרא הדר, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'פְּרִי עֵץ הָדָר', שהיסוד שהוא המקום העושה פירות נקרא 'עֵץ הָדָר', ואמר הכתוב: 'וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל', כי בשם 'מְהֵיטַבְאֵל' רמוז זכר ונקבה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'כַּפּוֹת תְּמָרִים', והרי תמר לעולם הוא זכר ונקבה יחד, וּכְתִיב - וכמו שכתוב: 'צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח', שסיבת פריחתו וקיומו של היסוד הנקרא צדיק הוא משום שהוא עם נקבתו כתמר, ונמצא דְּאִיהִי דְּכַר וְנוּקְבָּא - שגם אשתו בעת התיקון היתה בסוד זכר ונקבה.

מבאר טעם שנקראת המלכות בשם 'בַּת מַטְרֵד' לפי שהיא בת של החכמה והבינה שכל אחד מהם נקרא בשם 'מַטְרֵד', כי החכמה כולם טרודים להשיגה והבינה כולם טרודים להנצל מן הדינים המתעוררים מן הספירות התחתונות שבה, ולכן נקראת גם בשם 'בַּת מֵי זָהָב' כי יש בה צד חסד שהוא סוד מים וצד גבורה שהיא סוד זהב.

הַאי אִתְקְרִיאַת - ואשתו הזו שהיא עטרת היסוד דמ"ה וב"ן נקראת בשם: 'בַּת מַטְרֵד', כלומר שהמלכות היא בַּת מֵהַהוּא אֲתַר דִּטְרִדִין כֹּלָּא לְאִתְדַּבְּקָא - בת מאותו המקום שכולם טרודים ורודפים להתדבק בו ולהשיג אותו, וְאִקְּרִי אָב - והוא המקום הנקרא אב שהוא החכמה, וּכְתִיב על ענין החכמה: 'לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים', הרי שכולם טרודים ורודפים להתדבק בו ולהשיג אותו.

דָּבָר אַחֵר - עוד ביאור אחר מדוע נקראת בשם 'בַּת מַטְרֵד': לפי שהמלכות היא 'בַּת' מֵאִימָּא - בת של הבינה, דְּמִסִּטְרָהָא מִתְאַחֲדִין דִּינִין - שמהצד של הבינה נאחזים בעלי הדינים, דְּטָרְדִין [דף רצב, ב] לְכֹלָּא - שהם מטרידים ביסורים את כל החוטאים.

ומה שכתוב: 'בַּת מֵי זָהָב', היינו משום דְּיָנְקָא בִּתְרֵין אַנְפִּין - שהיא יונקת בשני פנים, דִּנְהִירָא בִּתְרֵין גַּוְונִין - והיא מאירה בשני גוונים, דהיינו: בְּחֶסֶד - בשם מ"ה שהוא חסד בסוד המים וּבְדִינָא - ובשם ב"ן שהוא גבורה בסוד הזהב.

מבאר בקיצור את סדר יציאת המלכים ושבירתם איך נעשה על ידי יציאת הניצוצות ממקורם ואיך לבסוף נעשה תיקונם על ידי אותו בוצינא דקרדינותא שבירר מהם חלקים הראויים להיות פרצופים מתוקנים בעולם האצילות.

עַד לָא אִבְּרִי עָלְמָא - עד שלא נברא עולם התיקון, לָא הֲווֹ מַשְׁגִּיחִין אַנְפִּין בְּאַנְפִּין - עדיין לא היו משגיחים אבא ואימא פנים בפנים, וּבְגִין כָּךְ עָלְמִין קַדְמָאֵי אִתְחֲרָבוּ - ולפיכך העולמות הראשונים נחרבו, וְעָלְמִין קַדְמָאֵי בְּלָא תִּקּוּנָא אִתְעֲבִידוּ - והעולמות הראשונים נעשו בלי תיקון, וְהַהוּא דְּלָא הֲוָה בְּתִקּוּנָא - וכל מלך שיצא למלוך בלי תיקון, אִקְּרִי זִיקִין נִצוֹצִין - נקרא בשם ניצוצי אש, כְּהַאי אוּמָּנָא - כמו האומן שהוא חרש ברזל, מַרְצֵפָא (ס"א מַרְזַפְתָּא) - שהוא מרצף ומרדד טס ברזל מלובן באש על הסדן, כַּד אַכְתֵּשׁ בְּמָנָא דְּפַרְזְלָא - כאשר הוא מכה עליהם בכלי של ברזל, אַפֵּיק זִיקִין לְכָל עֵיבֶר - הוא מוציא ניצוצי אש המתפזרים לכל צד, וְאִינּוּן זִיקִין דְּנָפְקִין - ואותם ניצוצי האש היוצאים, נָפְקִין לְהִיטִין וּנְהִירִין - יוצאים הם לוהטים ומאירים, וְדָעֲכִין לְאַלְתָּר - אבל מיד הם נכבים ומתבטלים, וְאִלֵּין אִקְּרוּן עָלְמִין קַדְמָאֵי - ואלו נקראו בשם העולמות הראשונים, וּבְגִין כָּךְ אִתְחֲרָבוּ וְלָא אִתְקַיְּימוּ - וכיון שיצאו בלי תיקון כנזכר הם נחרבו ולא נתקיימו, עַד דְּאִתְתַּקַן עַתִּיקָא קַדִּישָׁא - עד שנתקן העתיק הקדוש, וְנָפִיק אוּמָּנָא לְאוּמָּנוּתֵיהּ - ויצא האומן לאומנותו לברר ולהסיר את הסיגים והקליפות מתוך הניצוצות.

וְעַל הַאי - ועל הסוד הזה תְּנֵינָא בְּמַתְנִיתָא דִּילָן - למדנו בברייתא שלנו, דְּנִיצוֹצָא - שהניצוץ הראשון שהוא שורש הגבורות אַפֵּיק זִיקִין בְּזִיקִין - הוציא את ניצוצי האש המבזיקים ומתנוצצים לִתְלָת מְאָה וְעֶשְׂרִין עֵיבֶר - לשלוש מאות ועשרים צדדים, וְאִינּוּן זִיקִין - ואותם ניצוצי אש, עָלְמִין קַדְמָאֵי אִקְּרוּן - נקראו בשם העולמות הראשונים, וּמִיתוּ לְאַלְתָּר - והם מתו מיד, עד כאן לשון הברייתא. לְבָתַר - ואחר שנתקן עתיקא קדישא כעין זכר ונקבה נָפִיק אוּמָּנָא לְאוּמָּנוּתֵיהּ - יצא האומן לאומנותו, לברר ולהסיר את הסיגים והקליפות מתוך הניצוצות, וְאִתְתַּקַּן בִּדְכַר וְנוּקְבָּא - ונתקן אריך אנפין להיות בסוד זכר ונקבה, וְהַנֵי זִיקִין דְּאִתְדָּעֲכוּ וּמִיתוּ - וניצוצי האש האלו שדעכו ומתו ביציאתם למלוך, הַשְׁתָּא אִתְקַיַּים כֹּלָּא - עתה בעת התיקון נתקיימו כולם, עד כאן הברייתא.

ועתה מבאר את דברי הברייתא: מִבּוֹצִינָא דְּקַרְדִּינוּתָא - מתוך המאור החזק שהוא הגבורה דעתיק שבמוחא סתימאה דאריך אנפין נָפַק נִיצוֹצָא - יצא ניצוץ אחד, פַּטִּישָׁא תַּקִּיפָא - שהוא בבחינת פטיש חזק, דְּבָטַשׁ - שהכה בבירורי המלכים שעלו מן הבריאה וְאַפֵּיק זִיקִין עָלְמִין קַדְמָאֵי - והוציא את ניצוצי האש שהיו העולמות הראשונים, וּמִתְעָרְבֵי בַּאֲוִירָא דָּכְיָא - ועתה בעת התיקון הם מתערבים באויר הטהור, וְאִתְבַּסְמוּ דָּא בְּדָא - ועל ידי תערובת זו נמתקו אלו באלו. והמיתוק הזה היה כַּד אִתְחַבְּרוּ אַבָּ"א וְאִימָּ"א - כאשר נתקנו אבא ואימא ונתחברו בכדי להוליד את זעיר אנפין, וְהַהוּא אָב הוּא מֵרוּחָא דְּגָנִיז בְּעַתִּיק יוֹמִין - והרי אבא כולל בתוכו מן האוירא דכיא שהוא הרוח הגנוז שבעתיק יומין, כי בֵּיהּ אִתְגְּנִיז הַאי אֲוִירָא - בו נגנז האויר הטהור הנזכר, וְאַכְלֵיל לְנִיצוֹצָא דִּנְפַק מִבּוֹצִינָא דְּקַרְדִּינוּתָא - וכלל האוירא בתוכו את הניצוץ שיצא מן המאור החזק שהוא הגבורה דעתיק כנזכר, דְּגָנִיז בִּמְעוֹי דְּאִימָּא - שאותו הניצוץ גנוז במעיה של אימא.

מבאר סדר תיקון הגולגולת דזעיר אנפין ואיך נעשה בה כללות של חכמה בינה ודעת בתוך גולגולת אחת.

וְכַד אִתְחַבְּרוּ תַּרְוַויְיהוּ - וכאשר נתחברו אבא ואימא זה בזה וְאִתְכְּלִילוּ דָּא בְּדָא - ונכללו זה בזה, נָפִיק גּוּלְגַּלְתָּא חַד תַּקִּיפָא - יצאה גולגולת אחת חזקה של זעיר אנפין, וְאִתְפַּשַּׁט בְּסִטְרוֹי - ונתפשט בצדדיו, דָּא בְּסִטְרָא דָּא - מוח החכמה וצד החסד שבדעת בצד ימין, וְדָא בְּסִטְרָא דָּא - ומוח הבינה וצד הגבורה שבדעת בצד שמאל. כְּמָה דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - וכמו שאצל העתיק הקדוש אריך אנפין תְּלָת רֵישִׁין אִשְׁתְּכַחוּ בְּחַד - שלושת הראשים שלו נמצאו כלולים בראש אחד, כָּךְ כֹּלָּא אִזְדַּמַּן בִּתְלָת רֵישִׁין - כך גם כל ראשי הפרצופים נעשו על דרך זה שנכללים שלושת המוחין חכמה בינה ודעת בראש אחד, כְּמָה דַּאֲמֵינָא - כמו שכבר ביארתי בתחילת האידרא.

מהגולגולת דזעיר אנפין נוטף שפע הנקרא טל שבו יחיו המתים לעתיד לבא והוא המן שאכלו ישראל במדבר ושיאכלוהו הצדיקים לעתיד לבא.

בְּהַאי גּוּלְגַּלְתָּא דִּזְעֵיר אַנְפִּין - בגולגולת הזו של זעיר אנפין נָטֵיף טַלָּא מֵרֵישָׁא חִוָּורָא - נוטף טל מן הראש הלבן של אריך אנפין, וְהַהוּא טַלָּא אִתַּחְזִי בִּתְרֵי גַּוְונֵי - והטל ההוא נראה בשני גוונים, כי אצל זעיר אנפין נוסף בו מראה אדום, וּמִנֵּיהּ מִתְּזָן חַקְלָא דְּתַפּוּחִין קַדִּישִׁין - ומן הטל הזה ניזון שדה התפוחים הקדושים שבמלכות, וּמֵהַאי טַלָּא דְּגוּלְגַּלְתָּא דָּא - ומן הטל הזה שבגולגולת הזו, טָחֲנִין מַנָּא לְצַדִּיקַיָּיא לְעָלְמָא דְּאָתֵי - טוחנים מן לצדיקים לעולם הבא שלאחר תחיית המתים, וּבֵיהּ זְמִינִין מֵתַיָּיא לְאַחֲיָיא - ובו עתידים המתים להחיות.

וְלָא אִזְדַּמַן מַנָּא דְּנָפַל מֵהַאי טַלָּא - ולא נזדמן מָן שיפול מהטל הזה, בָּר הַהוּא זִמְנָא בְּזִמְנָא דְּאַזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא - אלא רק בזמן ההוא שהוא הזמן שבו הלכו ישראל במדבר, וְזָן לְהוּ עַתִּיקָא דְּכֹלָּא - וזן אותם העתיק מכל שהוא אריך אנפין, מֵהַאי אֲתַר - דרך המקום הזה שהוא הגולגולת של זעיר אנפין, מַה דְּלָא אִשְׁתְּכַח לְבָתַר - וזהו דבר שלא היה בנמצא אחר כך בכל שאר הזמנים, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב- זהו סוד הכתוב שאומר אריך אנפין: 'הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם', היינו דרך הגולגולת דזעיר אנפין הנקרא שמים, וזה הלחם היינו הטל כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם' וְגוֹ'.

בזמן הגלות ירידת שפע המזונות קשה לפני הקדוש ברוך הוא, כיון שאינם תלויים בזכות אלא בשפע הנשפע מן המזלות.

הַאי בְּהַהוּא זִמְנָא - זה היה רק בזמן ההוא בזכות משה, אבל לְזִמְנָא אָחֳרָא תְּנֵינַן - לגבי זמן אחר למדנו: קָשִׁים מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - קשים המזונות של האדם לפני הקדוש ברוך הוא שהוא המלכות, וְהָא בְּמַזָּלָא תַּלְיָיא - שהרי המזונות תלויים בשפע הנמשך מן המזל, בְּמַזָּלָא וַדַּאי - ובודאי הכוונה במזלא הנודע שהוא תיקוני הדיקנא דאריך אנפין ולא במזלות השמים, וְעַל כֵּן אמרו חז"ל: בְּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי - שפע של בנים או של חיים או של מזונות לָאו בִּזְכוּתָא תַּלְיָיא מִלְּתָא - אינם תלויים בהנהגה היוצאת מהיכל הזכות אֶלָּא בְּמַזָּלָא תַּלְיָיא מִלְּתָא - אלא בשפע הנמשך מן המזלות תלוי הדבר, וְכֹלָּא תַּלְיָין בְּהַאי מַזָּלָא - ולא רק בנים חיים ומזונות אלא הכל תלוי במזל הזה דאריך אנפין, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא - כמו שכבר ביארתי לעיל.

מלבד הטל הנזכר שיורד מארבע החיוורתי שבאחורי אריך אנפין אל הגולגולת דזעיר אנפין, עוד יורד מצד הפנים של אריך אנפין תשע חיוורתי הנותרים ויושבים על גבי הגולגולת דזעיר אנפין מלמעלה (עץ חיים שער אריך אנפין ה).

תִּשְׁעָה אַלְפִין רִבּוֹא עָלְמִין - תשעה אלפי ריבוא עולמות, שהם תשע אגודות שערות היורדים מצד הפנים דאריך אנפין, נָטְלִין וְסָמְכִין עַל הַאי גּוּלְגַּלְתָּא - הם נמשכים ונסמכים על הגולגולת הזו של זעיר אנפין.

מבאר שיש דמיון בין הגולגולת של אריך אנפין לגולגולת של זעיר אנפין, ועל ידי שפע שיורד מזה לזה נקרא גם זעיר אנפין בשם אריך אנפין.

חוזר לבאר את ענין המוחין הנכנסים אל זעיר אנפין: וְהַאי אֲוִירָא דַּכְיָא - והאויר הטהור הזה שהוא במוח של אריך אנפין הוא אִתְכְּלִיל בְּכֹלָּא - נכלל מכל, דהיינו מחסדים ומגבורות, כֵּיוָן דְּהוּא כָּלִיל מִכֹּלָּא - וכיון שהוא כלול מחסדים ומגבורות, וְכֹלָּא אִתְכְּלִיל בֵּיהּ - והכל נכללו בו, אִתְפַּשְּׁטוּ אַנְפּוֹי לִתְרֵין סִטְרִין - על כן נתפשטו פניו של זעיר אנפין לשני צדדים, בִּתְרֵי נְהוֹרִין כְּלִילָן מִכֹּלָּא - בשני אורות אלו של חסדים וגבורות הכלולים מכל.

וְכַד אִסְתַּכְּלוּ אַנְפּוֹי בְּאַנְפִּין דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - וכאשר מסתכלים פניו של זעיר אנפין בפניו של העתיק הקדוש אריך אנפין, על ידי זה כֹּלָּא 'אֶרֶךְ אַפַּיִם' אִקְּרִי - הכל נקרא בשם 'אֶרֶךְ אַפַּיִם' ואפילו זעיר אנפין, ושואל: מַאי - מה הטעם שיכול גם זעיר אנפין להיות נקרא בשם 'אֶרֶךְ אַפַּיִם', ומשיב אֶלָּא הָכִי תְּנֵינַן - אלא כך למדנו את פשט הדבר בתלמוד: בְּגִין דְּאָרִיךְ אַפֵּיהּ לְחַיָּיבַיָּא - לפי שהוא מאריך את אפו לרשעים עד שישובו בתשובה, אֲבָל לפי הסוד הפירוש של 'אֶרֶךְ אַפַּיִם', הוא אַסְוָותָא דְּאַנְפִּין - רפואה הנמשכת מן הפנים, כי 'אֶרֶךְ' מלשון ארוכה ומרפא ו'אַפַּיִם' היינו לשון פנים ממש, דְּהָא לָא אִשְׁתְּכַח אַסְוָותָא בְּעָלְמָא - שהרי לא נמצאת רפואה בעולם, אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּאַשְׁגְּחִין אַנְפִּין בְּאַנְפִּין - אלא בזמן שפרצופי האצילות משגיחים פנים בפנים.

שלושה חללים יש תוך הגולגולת של זעיר אנפין והם מקום אל שלושת המוחין, כי אף על פי שיש ארבעה מוחין מכל מקום שני המוחין התחתונים שהם חסדים וגבורות של הדעת נעשים מוח אחד לאחר שנכנסים תוך החלל האמצעי הנקרא דעת מטעם שממנו נמשכת הארת הפנים המעידים על המוחין שזעיר אנפין יורש מחכמה ובינה, אמנם אצל אריך אנפין לא ניכר במוח הדעת חילוק בין חסדים לגבורות כי כולו רק רחמים גדולים.

בַּחֲלָלָא דְּגוּלְגַּלְתָּא - בשלושת חללי הגולגולת של זעיר אנפין, נְהִירִין תְּלָת נְהוֹרִין - מאירים ג' הארות של המוחין חכמה בינה ודעת, וְאִי תֵּימַא תְּלָת - ואם תשאל איך אנו אומרים שהמוחין הם שלושה, אַרְבַּע אִינּוּן - והרי המוחין הם ארבעה, כְּמָה דַּאֲמֵינָא - כמו שביארתי לעיל, דהיינו: החכמה והבינה שהם אַחְסָנְתָא דַּאֲבוּי וְאִמֵּיהּ - ירושה מן המוחין של אבא ואימא עצמם, וּתְרֵין גְּנִיזִין דִּלְהוֹן - ושני חלקי הדעת שהיו רק גנוזים באבא ואימא ואינם משלהם בעצמם, דְּמִתְעַטְּרָן כֻּלְּהוּ בְּרֵישֵׁיהּ - שכל אלו הארבעה מתעטרים בראשו של זעיר אנפין, וְאִינּוּן תְּפִלִּין דְּרֵישָׁא - והם בבחינת תפילין של ראש עם ארבע פרשיות, ומשיב: שעל אף שבתחילה הם ארבעה מכל מקום לְבָתַרמִתְחַבְּרָן בְּסִטְרוֹי וְנָהֲרִין - אחר כך מתחברים הם בתוך נצח הוד ויסוד דאימא ומאירים, וְעָאלִין בִּתְלָת חֲלָלֵי דְּגוּלְגַּלְתָּא - ונכנסים בשלושת חללי הגולגולת, כי נָפְקִין כָּל חַד בְּסִטְרוֹי - יוצאים כל מוח בצד שלו, וּמִתְפַּשְּׁטִין בְּכָל גּוּפָא - ומשם מתפשטים בכל הגוף.

וְאִלֵּין מִתְחַבְּרִין בִּתְרֵי מוֹחֵי - ואלו החכמה והבינה מתחברים בשני מוחין מימין ומשמאל, וּמוֹחָא תְּלִיתָאָה - והמוח השלישי שהוא מוח הדעת כָּלֵיל לוֹן - כולל אותם ומכריע ביניהם, וְאָחִיד בְּהַאי סִטְרָא וּבְהַאי סִטְרָא - והוא נאחז גם בצד ימין וגם בצד שמאל, וּמִתְפַּשַּׁט בְּכָל גּוּפָא - ומתפשט בכל הגוף כנזכר, וְאִתְעֲבִיד מִנֵּיהּ - ונעשה ממנו בתוך גופו של זעיר אנפין תְּרֵי גַּוְונֵי כְּלִילָן כַּחֲדָא - שני גוונים של חסדים וגבורות כלולים כאחד, וּמֵהַאי נָהִיר אַנְפּוֹי - ומהמוח הזה של הדעת מאירים פניו של זעיר אנפין בשני גוונים, וְאַסְהֵיד בְּאַבָּא וְאִימָּא גַּוְונֵי דְּאַנְפּוֹי - וגווני פניו המאירים מן הדעת מעידים על אמיתות פרצופי אבא ואימא, וְהוּא אִקְּרִי - ולכן זעיר אנפין נקרא בשם דַּעַת, ודעת אותיות עדו"ת.

בְּדַעַת כְּתִיב - בענין הדעת כתוב על זעיר אנפין: 'כִּי אֵל דֵּעוֹת יְיָ' וְגוֹ', והטעם שכתוב שיש בזעיר אנפין 'דֵּעוֹת' בלשון רבים הוא בְּגִין דְּאִיהוּ בִּתְרֵי גַּוְונֵי - משום שיש בו שני גוונים, חסדים וגבורות, ואצל זעיר אנפין נאמר: 'לוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת' עם ו', כי ההנהגה משתנית אצלו מחסד לדין, אֲבָל לְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָאָה - אבל אצל העתיק הקדוש אריך אנפין הסתום ונעלם, כתוב: 'לֹא נִתְכְּנוּ' עם א', ושואל: מַאי טַעְמָא 'נִתְכְּנוּ' לְהַאי - מה הטעם שהעלילות נתכנו דווקא לזעיר אנפין, ומשיב: בְּגִין דְּיָרִית תְּרֵין חוּלָקֵי - לפי שהוא ירש שני חלקים של חכמה ובינה שמהם נמשכים חסדים וגבורות של הדעת, וּכְתִיב: 'עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד' וְגוֹ', הרי שיש צורך להתנהג דווקא עם חסיד בחסד אבל עם עיקש לא.

יעקב אבינו לפי שהיתה נשמתו אחוזה מצד הדעת של זעיר אנפין, לכן אמר לרחל שהוא אחיו של אביה לבן ברמאות, ולכן אמר שהוא בן רבקה כדי לרמוז על סוד זה שכיון שהוא מצד הדעת יש בו גם חסדים וגם גבורות (יפה שעה).

וְהָא בִּקְשׁוֹט אוֹקִימוּ חַבְרַיָּיא - והרי ביארו החברים ודבריהם אמת, דִּכְתִיב: 'וַיַּגֵּד יַעֲקֹב [דף רצג, א] לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא', מה שכתוב: 'וַיַּגֵּד', הָא אוֹקְמוּהּ - הרי כבר בארוהו דְּכֹלָּא רָזָא דְּחָכְמְתָא - שכל לשון הגדה הוא הגדת סוד של חכמה, וזהו שאמר: 'וְכִי בֶּן רִבְקָה הוּא', בדווקא כתוב 'בֶּן רִבְקָה', וְלָא כְּתִיב בֶּן יִצְחָק, רֶמֶז - לרמוז בזה שהוא אחיו ברמאות כי יש בו גם מוחין מצד אימא שיש בהם עלילות של דין, וְכֹלָּא רְמִיזָא בְּחָכְמְתָא - והכל רמוז בחכמה, וְעַל הַאי אִקְּרִי שְׁלִים בְּכֹלָּא - ועל כן נקרא יעקב בשם 'אִישׁ תָּם' שהוא שלם בכל, וּבֵיהּ אִתַּחְזִי מְהֵימְנוּתָא - ובו נראית האמונה, כי חלק הגבורות הוא בעבור המלכות הנקראת אמונה, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב - ומשום כך כתוב: 'וַיַּגֵּד יַעֲקֹב', וְלָא כְּתִיב וַיֹּאמֶר, כדי ללמדנו שנתכוון בדבריו לדברי סודות החכמה.

חוזר לסכם את החילוק שיש בענין הדעת בין זעיר אנפין לאריך אנפין.

הַנֵי גַּוְונֵי - שני הגוונים האלו של הדעת, כְּמָה דְּנָהֲרִין בְּעִטְרָא דְּרֵישָׁא - כמו שהם מאירים בעטרה שעל הראש בהיותם עדיין למעלה בבחינת אור מקיף, וְעָאלִין בַּחֲלָלֵי דְּגוּלְגַּלְתָּא - ונכנסים בחללי הגולגולת בחלל הדעת שבו, הָכִי מִתְפַּשְּׁטִין בְּכָל גּוּפָא - כך הם מתפשטים בכל הגוף, וְגוּפָא אִתְאֲחִיד בְּהוּ - והגוף של זעיר אנפין נאחז בהם ומנהיג את העולם לפעמים בחסד ולפעמים בדין, אבל לְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא סְתִימָא - לעתיק הקדוש אריך אנפין הסתום ונעלם, כתוב: 'לֹא נִתְכְּנוּ' עם א', וְלָא יָיאָן לֵיהּ - והנהגות הדינים אינן נאות לו, דְּהָא כֹּלָּא בְּחַד אִשְׁתְּכַח - שהרי כל הנהגותיו נמצאות רק בהנהגה אחת של רחמים, וממנו נשפע תמיד רק חֵידוּ לְכֹלָּא - שמחה לכולם, חַיִּין לְכֹלָּא - חיים לכולם, כי לָא תַּלְיָיא בֵּיהּ דִּינָא - אין תלוי ונמצא בו שום דין כלל, אֲבָל בְּהַאי - אבל בזעיר אנפין הזה נאמר: 'לוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִילוֹת', וַדַּאי 'לוֹ' עם ו', כי לפעמים מתנהג במידת הדין.

השערות היוצאות מעל גבי הגולגולת של זעיר אנפין מסתבכים ומתערבים אלו באלו מכיון שיציאתם היא מהארת כמה מיני מוחין שיש בתוך הגולגולת, ומהם נמשכים כל טעמי המצוות. וכמו שכל אלו כלולים בכתר של זעיר אנפין כך כל המצוות רמוזים בכת"ר אותיות שיש בעשרת הדברות.

בְּגוּלְגַּלְתָּא דְּרֵישָׁא - בגולגולת של הראש של זעיר אנפין תַּלְיָין כָּל אִינּוּן רִבְּוָון וְאַלְפִין מִקּוֹצֵי דְּשַׂעֲרִין - תלויים ומשתלשלים כל אותן רבבות ואלפים מן האגודות של השערות, דְּאִינּוּן אוּכָּמִין - שהם שחורים, וּמִסְתַּבְּכִין דָּא בְּדָא - ומסובכים זה בזה, אֲחִידָן דָּא בְּדָא - ואחוזים זה בזה, משום דַּאֲחִידָן בִּנְהִירוּ עִלָּאָה דִּמְעַטַּר בְּרֵישֵׁיהּ מֵאַבָּא - שנאחזים באור השורש העליון של החכמה שמתעטר בכתר של זעיר אנפין, וּמִמּוֹחָא דְּאִתְנְהִיר מֵאַבָּא - וגם ממוח החכמה שבזעיר אנפין שמקבל הארה מאבא, לְבָתַר נָפְקִין נִימִין עַל נִימִין - ואחר כך יוצאים וצומחים הרבה נימים של שערות אלו על גבי אלו, מִנְּהִירוּ דְּמִתְעַטַּר בְּרֵישֵׁיהּ מֵאִימָּא - מהאור של שורש הבינה המתעטר בכתר של זעיר אנפין, וּמִשְׁאָר מוֹחֵי - ואחר כך צומחים עוד שערות גם מהבינה דזעיר אנפין ממש, ומשאר המוחין שהם החסדים והגבורות של הדעת, וְכֻלְּהוּ - וכל השערות של הבינה ושל הדעת אֲחִידָן וּמִסְתַּבְּכֵי - אחוזים הם ומסובכים בְּאִינּוּן שַׂעֲרֵי - עם אותן השערות הראשונות דַּאֲחִידָן מֵאַבָּא - שנאחזו מאבא וצמחו מהארתו, בְּגִין דְּאִינּוּן מִתְעָרְבִין דָּא בְּדָא - לפי שהם מתערבים זה בזה, וּמִסְתַּבְּכִין דָּא בְּדָא - ומסתבכים זה בזה, כיון שיוצאים ממיני מוחין רבים, וְכֻלְּהוּ מוֹחֵי אֲחִידָן בְּגוּלְגּוּלְתָא בְּמוֹחָא עִלָּאָה - וכל המוחין אחוזים במוח העליון שבגולגולת, דהיינו בכתר שבו נמצאים שורשי כל המוחין.

וְכֻלְּהוּ מְשִׁיכָן - וכל ההמשכות שבשערות אִתְמַשְׁכָן מִתְּלָת חֲלָלֵי דְּמוֹחָא - נמשכים משלושת החללים של המוחין, אֲחִידָן בְּמוֹחֵי - האחוזים במוחין, וכל אלו האורות של החללים ושל המוחין מִתְעָרְבָן דָּא בְּדָא - מתערבים זה בזה, בְּדַכְיָא בִּמְסָאֲבָא - ומהם טעמי הטהרה וטעמי הטומאה, בְּכָל אִינּוּן טַעְמִין - ומהם גם כל שאר הטעמים, כמו כשר ופסול, מותר ואסור, זכאי וחייב, וְרָזִין סְתִימָן וּמִתְגַּלְיָין - ומהם כל טעמי הסודות והנגלות, וּבְגִין כָּךְ - וכיון שנתבאר שטעמי המצוות תלויים בשערות היוצאים מן המוחין לכן מטעם זה כֻּלְּהוּ מוֹחֵי רְמִיזֵי בְּ'אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ' וְכוּ' - כל המוחין רמוזים בעשרת הדברות, שיש בהם כת"ר אותיות, כְּמָה דְּנָהֲרִין בְּעִטְרָא דְּרֵישָׁא - כמו שהמוחין הם מאירים בשורשם שבכתר שבראש, וְעָאלִין בַּחֲלָלֵי דְּגוּלְגַּלְתָּא - ונכנסים בשלושת חללי הגולגולת.

השערות היוצאות מעל הגולגולת יורדים ומכסים את האזניים ומונעים את שמיעת התפילות של בני ישראל ויש צורך להטות כביכול את האזניים של מעלה או להסיר השערות מהם על ידי סלסול בכדי שישמעו את התפילות.

כָּל אִינּוּן קוֹצִין אוּכָּמִין - כל אותם האגודות השחורות של השערות שבראש דזעיר אנפין, חַפְיָין וְתַלְיָין לְסִטְרָא דְּאוּדְנִין - מכסים ותלויים לפעמים על ידי העוונות על צד האזניים, וְהָא אוֹקִימְנָא - והרי כבר ביארנו ענין זה באידרא רבא, דִּבְגִין כָּךְ כְּתִיב - שבשביל זה כתוב אצל חזקיהו המלך כשהתפלל: 'הַטֵּה יְיָ אָזְנְךָ וּשֲׁמָע', הטיית האזן היא כדי שיסתלקו השערות מעליו, מִכָּאן אוֹקִימְנָא - ומפסוק זה למדנו מַאן דְּבָעֵי דְּיַרְכִּין מַלְכָּא אוּדְנֵיהּ לְקִבְלֵיהּ - שמי שרוצה שהמלך זעיר אנפין ירכין אזניו כנגדו לשמוע את תפילתו, יְסַלְסֵל בְּרֵישֵׁיהּ דְּמַלְכָּא - יסלסל בשערות ראש המלך זעיר אנפין לסדר אותם על מקומם על ידי יחודים, וְיַפְנֶה שַׂעֲרֵי מֵעַל אוּדְנוֹי - ובזה יתפנו השערות מעל אזניו, וְיִשְׁמַע לֵיהּ מַלְכָּא בְּכָל מַה דְּבָעֵי - ועל ידי זה ישמע אותו המלך זעיר אנפין בכל מה שיבקש ממנו בתפילתו.

כל הנזכר שתלויים בשערות עצמם היינו טעמי המצוות אבל המצוות עצמן תלויים באותו האורח שבאמצע השערות (יין הרקח).

בְּפַלְגוּתָא דְּשַׂעֲרֵי - באמצע השערות שבראש דזעיר אנפין, מִתְאַחֲדָא חַד אוֹרְחָא - יש אורח אחד פנוי משערות שהוא נאחז בְּאָרְחָא דְּעַתִּיק יוֹמִין - באורח שבאמצע השערות שבראש עתיק הימים אריך אנפין, וּמִתְפָּרְשָׁן מִנֵּיהּ - ונחלקין מן האורח הזה כָּל אוֹרְחוֹי דְּפִקּוּדֵי אוֹרַיְיתָא - כל האורחות של תרי"ג מצוות התורה.

כיון שהשערות יוצאות מן הגולגולת באור חוזר על כן הם בחינות של דינים, וכל המלאכים בעלי הדינים תלויים בהם, אמנם אין כולם דינים שווים, כי אלו היוצאים מצד מוח החכמה אינם דינים כמו אלו היוצאים ממוח הבינה או משאר המוחין (יפה שעה).

כָּל מָארֵיהוֹן דִּיבָבָא וִילָלָא - כל בעלי השברים והתרועה תַּלְיָין בְּכָל קוֹצָא וְקוֹצָא - תלויים ונאחזים בכל אגודה ואגודה של שערות, וְאִינּוּן מְפָרְשִׂין רִשְׁתָּא לְחַיָּיבַיָּא - והם פורסים רשת לרשעים ללכוד אותם בעוונם ולהעניש אותם, על דְּלָא יָדְעִין אִינּוּן אָרְחִין - שאינם יודעים את אותם האורחות של תרי"ג מצוות התורה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו מה שכתוב: 'דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה', וכמו שיבואר לקמן. וְכָל אִלֵּין - וכל בעלי השברים והתרועה האלו תַּלְיָין בְּקוֹצִין תַּקִּיפִין - תלויים באגודות של השערות החזקות היוצאות ממוח הבינה, וּבְגִין כָּךְ כֻּלְּהוּ תַּקִּיפִין - ולפיכך כל אלו פועלים בדינים קשים.

וְאוֹקִימְנָא - וביארנו באידרא רבא, בְּאִינּוּן שְׁעִיעָן - שבאותן האגודות של השערות החלקות היוצאות ממוח החכמה, אִתְאַחֲדָן מָארֵיהוֹן דְּמַתְקְלָא - נאחזים בעלי המשקל המטים כלפי חסד עם הצדיקים, דִּכְתִיב: 'כָּל אָרְחוֹת יְיָ חֶסֶד וֶאֱמֶת', וְכָּל כָּךְ נשתנו אלו המלאכים אלו מאלו, בְּגִין דְּמָשְׁכִין - לפי שהם מקבלים את השפע שלהם מִמּוֹחִין סְתִימִין דִּרְהִיטֵי דְּמוֹחָא - מן המוחין הסתומים בתוך שלושת חללי המוח, וּבְגִין כָּךְ מִשְׁתַּכְחֵי - ולפיכך נמצאים בהנהגתם כָּל חַד כְּפוּם אוֹרְחוֹי - כל אחד לפי דרכו.

סוד הכתוב 'לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ', כי הרשעים שאינם רוצים לדעת את מצוות התורה נענשים על ידי המלאכים הנאחזים בשערות הנמשכות מצד אימא, וזהו סוד 'בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ' אל תקרי 'בַּמֶּה' אלא באימא.

ומפרש דבריו ואומר: מֵחַד מוֹחָא - מן המוח הראשון של החכמה, בְּאִינּוּן קוֹצִין שְׁעִיעָן - באותן אגודות השערות החלקות, אִתְמַשְׁכָן מָארֵיהוֹן דְּמַתְקְלָא - נמשכים בעלי המשקל המטים כלפי חסד ואמת עם הצדיקים, דִּכְתִיב: 'כָּל אָרְחוֹת יְיָ חֶסֶד וֶאֱמֶת'. מִמּוֹחָא תִּנְיָינָא - מן המוח השני של הבינה בְּאִינּוּן קוֹצִין תַּקִּיפִין - באותן אגודות השערות החזקות, אִתְמַשְׁכָן וְתַלְיָין מָארֵיהוֹן דִּיבָבָא וִילָלָא - נמשכים ותלויים בעלי השברים והתרועה, דִּכְתִיב בְּהוּ - שכתוב בהם: 'דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ', ושואל: מַאי קָא מַיְירֵי - במה מדובר, והרי אם לא ידעו אם כן אינם רשעים אלא שוגגים, ומשיב: אֶלָּא 'לֹא יָדְעוּ', כְּלוֹמַר לָא יָדְעִין - כלומר שמלבד מה שהם אינם יודעים, וְלָא בָּעָאן לְמִנְדַּע - הם גם אינם רוצים לדעת.

ולפי זה יתבאר מה שכתוב: 'בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ', ואומר: אַל תִּקְרֵי 'בַּמֶּה', אֶלָּא בְּאִימָּא יִכָּשֵׁלוּ, ומפרש דבריו: בְּאִינּוּן דְּמִתְאַחֲדִין בִּסְטַר דְּאִימָּא- באותם בעלי השברים והתרועה הנאחזים בצד המוח של אימא, כי מַאי סִטְרָא דְּאִימָּא - מהו הצד של אימא, גְּבוּרָה תַּקִּיפָא - גבורה חזקה, כי מִינָּהּ מִתְאַחֲדָן מָארֵיהוֹן דִּיבָבָא וִילָלָא - ממנה נאחזים בעלי השברים והתרועה המענישים את הרשעים.

עתה חוזר לסיים את ענין המלאכים הנאחזים בשערות, ואומר: מִמּוֹחָא תְּלִיתָאָה - מן המוח השלישי של הדעת, בְּאִינּוּן קוֹצִין דְּאִינּוּן בְּאֶמְצָעִיתָא - באותן אגודות השערות שהם באמצע, שאינם לא חזקים ולא חלקים, אִתְמַשְׁכָן וְתַלְיָין מָארֵיהוֹן דְּמִידִּין - נמשכים ותלויים בעלי מידין, שהם מכריעים לפעמים לזכות ולפעמים לחובה, וְאִקְּרוּן אַפִּין נְהִירִין וְלָא נְהִירִין - ונקראים בשם פנים מאירים מצד החסד ואינם מאירים מצד הגבורה, וּבְהַנֵי כְּתִיב - ובאלו כתוב: 'פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶיךָ', כי הם כמו כלי הפלס המכריע לכאן ולכאן, וְכֹלָּא אִשְׁתְּכַח בְּאִינּוּן קוֹצִין וְשַׂעֲרֵי דְּרֵישָׁא - וכל אלו המלאכים נמצאים תלויים באותן האגודות והשערות שבראש זעיר אנפין.

המצח של זעיר אנפין אינו כמו מצח הרצון של אריך אנפין אלא יש בו דינים וממנו נמשך עונש להעניש לרשעים החוטאים במצח נחושה.

מִצְחָא דְּגוּלְגַּלְתָּא - המצח שבגולגולת דזעיר אנפין הוא מִצְחָא לְאִתְפַּקְּדָא חַיָּיבַיָּא עַל עוֹבָדֵיהוֹן - מצח שממנו פקודת העונש לרשעים על מעשיהם, וְכַד הַאי מִצְחָא אִתְגַּלְּיָיא - וכאשר המצח הזה מתגלה מן השערות של י"ג הנימין שבראש, מִתְּעָרִין מָארֵיהוֹן דְּדִינִין - מתעוררים בעלי הדינים להעניש, לְאִינּוּן דְּלָא מִתְכַּסְפִין בְּעוֹבָדֵיהוֹן - לאותם שחוטאים במצח נחושה ואינם מתביישים במעשיהם.

הַאי מִצְחָא סוּמָּקָא כְּוַורְדָּא - המצח הזה של זעיר אנפין הוא בגוון אדום כשושנה מחמת הדינים שבו, וּבְשָׁעֲתָא דְּאִתְגַּלְּיָיא מִצְחָא דְּעַתִּיקָא - ובשעה שמתגלה המצח של עתיק שהוא אריך אנפין בְּהַאי מִצְחָא - במצח הזה של זעיר אנפין, אִתְהַדְּרַת חִוָּורָא כְּתַלְגָּא - חוזר המצח של זעיר אנפין להיות לבן כשלג, וְהַהִיא שָׁעֲתָא 'עֵת רָצוֹן' אִקְּרִי לְכֹלָּא - והשעה ההיא נקראת עת רצון לכל, אפילו לרשעים שאינם מתביישים במעשיהם.

אותיות מצ"ח כסדרן רומזים למצח הרצון של אריך אנפין אבל אצל זעיר אנפין משתנה סדרן ונעשה מח"ץ שהוא לשון דין ועונש.

בְּסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא דְּבֵי - בספר הסודות שבבית מדרשו של רָב יֵיבָא סָבָא אָמַר: מֶצַח אותיות מח"ץ, ועל כן זָכֵי - אם זוכה האדם בעשיית מעשים טובים אזי הוא בבחינת מֶצַח, כי זעיר אנפין מקבל הארה של מִצְחָא דְּעַתִּיקָא - מצח עתיק שהוא אריך אנפין ומתמתקים כל הדינים, וְאִי לָאו - ואם אינו זוכה, אזי מסתלקת הארת אריך אנפין מזעיר אנפין, ולכן אַשְׁדִי ח' בֵּין תְּרֵין אָתְוָון - מטילים את האות ח' בין שתי האותיות ונעשה מח"ץ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב', שהוא לשון דין ועונש.

לרבי שמעון ענין הדינים שבמצח נרמז בחילוף אות מ' לאות נ' ונעשה נצח, כי ספירת הנצח שבצד הימין דזעיר אנפין מאיר אל המצח ומשפיע בו דין (יין הרקח).

וְאוֹקִימְנָא - ואני ביארתי באידרא רבא, חילוף מצח באופן אחר: דְּאִקְּרִי נֶצַח בְּאָתְוָון רְצוּפִין - שהמצח מתחלף להקרא נצח בחילוף האותיות הרצופות, כי נשפע בו דינים מהנצח דאימא שבמוח החכמה דזעיר אנפין. וְכַמָּה נְצָחִים הֲווֹ - ואל תקשה שהרי הנצח אינו במוח אלא בירך למטה, שהרי כמה נצחים יש, ופרק עליון דנצח דאימא נמצא במוח דזעיר אנפין, וְאַף עַל גַּב דְּנֶצַח אָחֳרָא - ואף על גב שהנצח הזה הוא של פרצוף אחר ואינו של זעיר אנפין, מכל מקום בְּנֶצַח אָחֳרָא אִסְתְּלַק - בנצח האחר שהוא המצח של זעיר אנפין הוא עולה, וְאִית נְצָחִים אָחֳרָנִין - ויש עוד נצחים אחרים שהם שני פרקים תחתונים דנצח דאימא, דְּמִתְפַּשְּׁטִין בְּכָל גּוּפָא - שהם מתפשטים בכל הגוף, כלומר בכל קו ימין דזעיר אנפין.

הדינים שבמצח דזעיר אנפין נכפים על ידי גילוי מצח הרצון של אריך אנפין כגון בשעת מנחת שבת.

וּבְגִין דְּשַׁבְּתָא בְּשָׁעֲתָא דִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה - ולפי שבשבת בשעת תפילת המנחה אינו ראוי שיתעוררו הדינים, לכן בְּגִין דְּלָא יִתְּעַר דִּינִין - כדי שלא יתעוררו הדינים כהרגלם ביום חול, גַּלְיָא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא מִצְחָא דִּילֵיהּ - מגלה העתיק הקדוש אריך אנפין את הארת המצח שלו, וְכָל דִּינִין אִתְכַּפְיָין - וכל הדינים שבמצח דזעיר אנפין נכפים, וְאִשְׁתְּכָכוּ וְלָא אִתְעֲבִידוּ - ונשקטים ולא נפעלים להשפיע דינים לבעלי הדין.

כ"ד בתי דינים יש במצח דזעיר אנפין והם נחלקים עשרים לבית הדין העליון שעל כן אינם עונשים אלא מבן עשרים ומעלה וארבעה לבית הדין התחתון שעל כן יש למטה רק ארבע מיתות בית דין, וכללותם כ"ד להעניש את העוברים על כ"ד ספרי הקודש.

בְּהַאי מִצְחָא - במצח הזה של זעיר אנפין שיש בו דינים, תַּלְיָין כ"ד בָּתֵּי דִּינִין - תלויים עשרים וארבעה בתי דינים, לדון ולהעניש לְכָל אִינּוּן דַּחֲצִיפִין בְּעוֹבָדֵיהוֹן - לכל אותם המתחצפים במעשיהם בעזות מצח, כְּמָה דִּכְתִיב - כמו שכתוב: 'וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן', ראשי תיבות איאוד"ב כמספר כ"ד בתי דינים הנזכרים, שעושים דין באלו שאומרים פסוק זה.

ושואל: וְהָא עֶשְׂרִים אִינּוּן - והרי הדינים שבמצח הם רק עשרים, כמנין האותיות שיש בחמש פעמים אהי"ה, אַרְבַּע [דף רצג, ב] לָמָּה - ומדוע נוספו עליהם עוד ארבעה, ומשיב: לְקִבְלֵיהוֹן דְּאַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּינָא לְתַתָּא - כנגד ארבע מיתות בי"ד שלמטה, דְּתַלְיָין מִלְּעֵילָּא- שהן תלויות ונמשכות מבתי הדינים העליונים שבמצח דזעיר אנפין, וְאִשְׁתְּאַרוּ עֶשְׂרִין - ונשארו עשרים לבית דין של מעלה, וּבְגִין כָּךְ - ולפיכך לָא מַעֲנִישִׁין בֵּי דִּינָא עִלָּאָה - אין בי"ד של מעלה מענישים עַד דְּיַשְׁלִים וְסָלְקָא לְעֶשְׂרִין שְׁנִין - עד שהאדם ישלים שנותיו ויעלה למנין עשרים שנה, לְקִבְלֵיהוֹן דְּעֶשְׂרִין בָּתֵּי דִּינָא - כנגד עשרים בתי דין של מעלה הנזכרים שבמצח דזעיר אנפין. בְּמַתְנִיתָא סְתִימָאָה דִּילָן תְּנֵינַן - בברייתא הסתומה שלנו למדנו: לְקִבְלֵיהוֹן דְּכ"ד סְפָרִים דְּאִתְכְּלִילָן בְּאוֹרַיְיתָא - שהם כנגד כ"ד ספרי התנ"ך הנכללים בתורה, כדי לדון את העוברים עליהם.

העיניים של זעיר אנפין נראה כביכול שאינן רואות כדי להטעות את הרשעים ולהענישם על עוונותיהם, אמנם באמת הקדוש ברוך הוא מביט תמיד על כל מעשי בני האדם.

עַיְינִין דְּרֵישָׁא - העיניים שבראש דזעיר אנפין, אִינּוּן עַיְינִין דְּלָא מִסְתַּמְרִין מִנַּיְיהוּ חַיָּיבַיָּא - הם עיניים שאין הרשעים נשמרים מהם, כי הם עַיְינִין דְּנָיְימִין וְלָא נָיְימִין - עיניים שנראה שהן ישֵׁנות אבל באמת אינן ישֵׁנות, וּבְגִין כָּךְ אִקְּרוּ - ולפיכך נקראו בכתוב: 'עֵינָיו כְּיוֹנִים', ושואל: מַאי - מה ביאור מלת 'יוֹנִים', ומשיב: מלשון אונאה כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ', כי הן מאנות ומטעות את הבריות לחשוב שהן ישֵׁנות, כדי להענישם על עוונותיהם, וְעַל דָּא כְּתִיב - ועל זה כתוב: 'וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָהּ' וְגוֹ', וּכְתִיבבפסוק שלאחריו: 'הֲנוֹטַע אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע וְגוֹ' אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט', שהרי הקדוש ברוך הוא הוא מביט תמיד ורק נראה כמו ישֵׁן כדי להאריך אפו עד שישובו הרשעים בתשובה.

יש מלאכים שהם משגיחים על מעשי בני אדם והם נאחזים באלו העיניים ומהם יש שנאחזים בגבינים שעל העיניים או בעפעפיים, ועל ידי פקיחת העיניים נרחצים מן הדינים כל הגוונים שבעיניים שיש בהם דין על ידי הארת גוון הלובן שבעין של אריך אנפין.

תִּקּוּנָא דְּעַל עֵינָא - התיקון והקישוט שעל העין, הם שַׂעֲרֵי - השערות של הגבינים הצומחים בסוף המצח דְּמִתְשַׁעְרָן בְּשִׁעוּרָא שְׁלִים - כאשר הם משוערים בשיעור שלם, דהיינו שכולם באורך שווה, מֵאִינּוּן שַׂעֲרִין - מאותן השערות תַּלְיָין - תלויים ויונקים שפע אֶלֶף וּשְׁבַע מְאָה מלאכים שהם מָארֵי דְּאַשְׁגָּחוּתָא - בעלי השגחה על מעשי בני האדם, והם הממונים לַאֲגָחָא קְרָבָא - להלחם בעוברי רצונו, וּכְדֵין קָיְימֵי כֻּלְּהוּ מִשּׁוּלְשְׁלֵיהוֹן - ואז עומדים ויוצאים כל המלאכים האלו מן השלשלאות שלהם, וּמִתְפַּקְּחִין עַיְינִין - ונפקחות העיניים של זעיר אנפין להביט בדין ולעשות נקמה.

כְּסוּתָא דְּעַל עַיְינִין - כסות העפעפיים שעל העיניים, גְּבִינִין מִתְאַחֲדָן בְּהוּ - השערות של הגבינים נאחזים בהם, וְאֶלֶף רִבְּוָון - ואלף רבבות מלאכים מָארֵי תָּרִיסִין - בעלי מגינים שהם בעלי דינים אִתְאַחֲדָן בְּהוּ - נאחזים בהם, וְאִינּוּן אִקְּרוּן כְּסוּתָא דְּעַיְינִין - ואלו המלאכים נקראים בעצמם בשם כסות העיניים, וְכָל אִינּוּן דְּאִקְּרוּן - וכל אותם המלאכים האחרים הנקראים בשם: 'עֵינֵי יְיָ', משום שאחיזתם היא בעיניים עצמן של זעיר אנפין כדלקמן, לָא פָּקְחִין וְלָא אִתְּעָרוּן - העיניים דזעיר אינם נפקחים והמלאכים הנאחזים בהם אינם מתעוררים להשגיח בתחתונים, בָּר בְּזִמְנָא דְּאִלֵּין כְּסוּתֵי דִּגְבִינִין - אלא בעת שכיסויי הגבינים האלו שהם העפעפיים עם השערות שבהם מִתְפָּרְשָׁן אִינּוּן תַּתָּאֵי מֵעִלָּאֵי - הם נפרדים התחתונים מן העליונים, וּבְשָׁעֲתָא דְּאִתְפָּרְשָׁן גְּבִינֵי תַּתָּאֵי מֵעִלָּאֵי - ובעת שנפרדים כיסויי הגבינים התחתונים מן העליונים, וְיָהֲבִין אֲתַר לְאַשְׁגָּחָא - ונותנים מקום לעיניים להשגיח, מִתְפַּקְּחִין עַיְינִין - נפקחות העיניים של זעיר אנפין, וְאִתַּחְזִי כְּמַאן דְּאִתְּעַר מִשִּׁינְתֵיהּ - והוא נראה כמו מי שניעור משֵׁנתו, ואז אִסְתַּחֲרוּ עַיְינִין - מסתובבות העיניים להסתכל למעלה, וְחָמָאן לְעֵינָא פְּקִיחָא - ורואות את העין הפקוחה תמיד של אריך אנפין, וְאִסְתָּחָן בְּחִוָּורָא דִּילֵיהּ - ורוחצות מן הדינים שבהן על ידי הלובן שלו, וְכַד אִסְתַּחְיָין - וכאשר הן רוחצות אִתְכַּפְיָין מָארֵיהוֹן דְּדִינִין לְיִשְׂרָאֵל - נכפים בעלי הדינים שהיו מקטרגים על ישראל, וּבְגִין כָּךְ כְּתִיב - ולפיכך כתוב שהתפלל דוד: 'עוּרָה לָמָּה תִישַׁן יְיָ הָקִיצָה' וְגוֹ' כלומר שיתעורר כדי לכפות את הדינים על ידי פתיחת העיניים.

אַרְבַּע גַּוְונִין אִתַּחְזְיָין בְּאִינּוּן עַיְינִין - ארבעה גוונים נראים באותם העיניים של זעיר אנפין, מֵאִינּוּן נְהִירִין אַרְבַּע בָּתֵּי דִּתְפִילִּין - מאותם האורות של ארבעה בתי התפילין, דְּנָהֲרִין בִּרְהִיטֵי מוֹחָא - שמאירים מחללי המוח של זעיר אנפין.

בכל גוון מגווני העין יש שבע כיתות של מלאכים הנאחזים בהם מקצתם בעלי השגחה להעניש ומקצתם ממונים לגלות מעשי בני אדם לטוב ולרע, ומקצתם ממונים להיטיב, וכל אחד לפי הגוון שבו הוא נאחז.

שִׁבְעָה דְּאִקְּרוּן - יש שבע כיתות מלאכים הנקראים בשם 'עֵינֵי יְיָ' לפי שהם משגיחים על מעשי בני אדם, וְאַשְׁגָּחוּתָא נָפְקֵי מִגְּוָון אוּכָּמָא דְּעֵינָא - וההשגחה שלהם היא יוצאת מגוון השחור שבעין, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא בְּאִדָּרָא - כמו שביארתי באידרא רבא, דִּכְתִיב: 'עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם', שמהגוון השחור הנקרא אבן אחת נמשכים ותלויים שבע כיתות מלאכים הנקראים עיניים, וְאִינּוּן גַּוְונִין מִתְלַהֲטִין בְּסִטְרַיְיהוּ - ואותם הגוונים שבעיניים מתלהטים ומאירים מצדדי המוחין.

מִסּוּמָּקָא נָפְקִין אוּחְרָנִין - מהגוון האדום שבעיניים יוצאים שבע כיתות מלאכים אחרים שהם מָארֵי דְּאַשְׁגָּחוּתָא לְדִינָא - בעלי השגחה כדי לדון את הרשעים, וְאִינּוּן אִקְּרוּן - והם נקראים בשם: 'עֵינֵי יְיָ מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ', נאמר בלשון נקבה: 'מְשׁוֹטְטוֹת', וְלֹא מְשׁוֹטְטִיםבלשון זכר, בְּגִין דְּכֻלְּהוּ דִּינָא - לפי שכל אלו הם מצד הדין המתעורר מצד מוח הבינה שהיא נקבה בערך החכמה.

מִיָּרוֹקָא נָפְקִין אוּחְרָנִין - מהגוון הירוק שבעיניים יוצאים שבע כיתות מלאכים אחרים דְּקָיְימִין לְגַלָּאָה עוֹבָדִין בֵּין טָב וּבֵין בִּישׁ - שהם עומדים לגלות ולפרסם לכל את כלל מעשי בני אדם בין טוב ובין רע, דִּכְתִיב: 'כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ', הרי שיש עיניים המשגיחים על כל מיני הדרכים כולם, וְאִלֵּין אִקְּרוּן - ואלו נקראים בשם: 'עֵינֵי יְיָ מְשׁוֹטְטִים', 'מְשׁוֹטְטִים' בלשון זכר וְלֹא מְשׁוֹטְטוֹת בלשון נקבה, בְּגִין דְּאִינּוּן לִתְרֵין סִטְרִין - לפי שהם משגיחים לשני הצדדים, לְטָב וּלְבִישׁ - על מעשי טוב ועל מעשי רע.

מֵחִוָּורָא נָפְקִין - מהגוון הלבן שבעיניים יוצאים כָּל אִינּוּן רַחֲמֵי - כל הרחמים ההם, כָּל אִינּוּן טָבָאן דְּמִשְׁתַּכְחֵי בְּעָלְמָא - וכל אותן הטובות הנמצאות בעולם, לְאוֹטָבָא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל - להיטיב להם לישראל. וּכְדֵין - ואז כאשר מתגבר גוון הלבן על כל הגוונים האחרים אזי כולם אִסְתַּחְיָין כָּל אִינּוּן תְּלָת גַּוְונֵי - נרחצים מן הדינים שבהם וחוזרים להיות רחמים בשביל ישראל כדי לְרַחֲמָא עֲלַיְיהוּ - לרחם עליהם.

פעולת הרחמים על ישראל נעשית על ידי עירוב גווני העיניים אלו באלו ועל ידי כללותם בגוון הלבן הנעשה מהארת העין של אריך אנפין שעל ידו נהפכים כולם ללבן, וזו ההארה הנמשכת מאריך אנפין מתאפשרת על ידי פתיחת העפעפיים (יין הרקח).

אִלֵּין גַּוְונִין מִתְעָרְבִין דָּא בְּדָא - אלו הגוונים מתערבבים ונכללים זה בזה, וְאִתְדַּבְּקָן דָּא בְּדָא - ומתדבקים ומתקשרים זה בזה, כָּל חַד אוֹזֵיף לְחַבְרֵיהּ מִגַּוְונֵי דִּילֵיהּ - כל אחד מהם מלוה לחבירו מהגוון שלו, ועי"ז גוברים הרחמים שבהם לרחם על ישראל, בָּר מֵחִוָּורָא - חוץ מן הגוון הלבן, דְּכֻלְּהוּ כְּלִילָן בֵּיהּ כַּד אִצְטְרִיךְ - שכולם נכללים בו כאשר יש צורך לרחם על העולם, וְהוּא חָפֵי עַל כֹּלָּא - והוא מכסה על כל הגוונים. כָּל גַּוְונִין דִּלְתַּתָּא - כל הגוונים הגשמיים שבעולם הזה לָא יָכְלִין כָּל בְּנֵי עָלְמָא - אין יכולת לכל בני העולם לְאַסְחֲרָא לוֹן חִוָּורָא לְאוּכָּמָא לְסוּמָּקָא וּלְיָרוֹקָא - להסיר את גוון השחור האדום והירוק מכל וכל ולהחזירם ללבן כשלג, וְהָכָא בְּאַשְׁגָּחוּתָא חַד - ואילו כאן אצל גווני עיני זעיר אנפין בהשגחה אחת של עיני אריך אנפין בו, כֻּלְּהוּ אִתְאַחֲדָן וְאִסְתַּחְיָין בְּחִוָּורָא - כולם נאחזים ונרחצים בגוון הלבן של אריך אנפין.

גְּבִינוֹי לָא מִשְׁתַּכְּכִין - גביניו שהם עפעפיו של זעיר אנפין אינם שוקטים אלא תמיד נפתחים ונסגרים, בָּר כַּד בַּעְיָין גַּוְונִין דְּחִוָּורָא לְאַשְׁגָּחָא - מלבד כאשר רוצים גווני הלבן של אריך אנפין להשגיח בו אזי אינם יכולים להסגר, בְּגִין דִּגְבִינִין יָהֲבִין אֲתַר לְאַשְׁגָּחָא לְכֻלְּהוּ גַּוְונֵי - לפי שהעפעפיים נותנים מקום לכל הגוונים להשגיח, וְאִי אִינּוּן לָא יָהֲבִין אֲתַר - ואם הם אינם נותנים מקום, לָא יָכְלִין לְאַשְׁגָּחָא וּלְאִסְתַּכְּלָא - אין יכולת לעיניים להשגיח ולהסתכל. וחוזר ומבאר: בדרך כלל גְּבִינִין לָא קָיְימִין - הגבינים שהם העפעפיים אינם עומדים וְלָא מִשְׁתַּכְּכִין שָׁעֲתָא חֲדָא שְׁלֵימְתָא - ולא שוקטים שעה אחת שלימה, אֶלָּא פָּקְחִין וְסָתְמִין - אלא נפתחים ונסגרים, כלומר סָתְמִין - סגורים הם בדרך כלל וּפָקְחִין מִשּׁוּם עֵינָא פְּקִיחָא דְּקָאֵי עֲלַיְיהוּ - ונפתחים בהכרח משום העין הפתוחה של אריך אנפין שעומדת עליהם מלמעלה, וְעַל דָּא כְּתִיב - על זה כתוב: 'וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב', כי עיני זעיר אנפין הן בדוגמת אותן החיות שהן רצות להסתכל וחוזרות אל מקומן.

במלכות יש בחינת ירושלים שיש בה דינים ובחינת ציון שיש בה רחמים, ולכן ביקש ישעיה 'עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה יְרוּשָׁלַם' כדי להמתיק את הדינים שבמלכות על ידי העין העליונה של אריך אנפין, אמנם עד לעתיד לבא אין מאירים במלכות אלא עיני זעיר אנפין שיש בהם גם צד של דינים.

וְהָא אוֹקִימְנָא - והרי כבר ביארתי באידרא רבא כְּתִיב - שכתוב שישעיה התפלל על ירושלים ואמר: 'עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה יְרוּשָׁלַם נָוֶה שַׁאֲנָן', וּכְתִיב: 'תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה' וְגוֹ', דְּהָא יְרוּשָׁלַם בַּעְיָא כֵּן - שהרי ירושלים שהיא המלכות היא צריכה השגחת עיני אריך אנפין בה להמתיק דיניה, דִּכְתִיב: 'צֶדֶק יָלִין בָּהּ', ו'צדק' היינו מידת הדין שבה, וּבְגִין כָּךְ - ולפיכך קרא הכתוב את המלכות בשם 'יְרוּשָׁלַם' כי יר"ו של"ם היינו גבור"ה שלימה, וְלָא קרא אותה בשם צִיּוֹן, דִּכְתִיב - שהרי ציון הוא היסוד שהוא רחמים כי יש בו גם חסדים, וכמו שכתוב: 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה' וְגוֹ', דְּכֹלָּא רַחֲמֵי - שכל בחינת 'משפט' הוא רחמים.

ובפסוק: 'עֵינֶיךָ תִּרְאֶינָה יְרוּשָׁלַם', לא כתוב מלא י' אלא 'עֵינְךָ' כְּתִיב, כלומר עֵינָא - עין אחת שהיא העין דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - של העתיק הקדוש אריך אנפין, סְתִימָא דְּכֹלָּא - הסתום ונעלם יותר משאר הפרצופים, כי ישעיה התפלל שאריך אנפין יאיר במלכות, וכך יהיה לעתיד לבא, אבל הַשְׁתָּא - עתה בזמן הזה כתוב: 'עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ', בלשון רבים, כי הם עיני זעיר אנפין שיש בהם שתי בחינות השגחה לְטָב וּלְבִישׁ - לטוב ולרע, כְּמָה דְּאִתְחֲזִי - כמו שכך ראוי להיות אצל זעיר אנפין שיש בו ימין ושמאל, בְּגִין כָּךְ לָא אִתְקַיְּימוּ בְּקִיּוּמָא תָּדִּיר - ולפיכך לא נתקיימו ישראל בירושלים בקיום תמידי, וְהָתָם - ושם בישעיה נאמר: 'עֵינְךָ תִּרְאֶינָה יְרוּשָׁלַם', בלשון יחיד, כי הכוונה לעינו של אריך אנפין, ועל ידי זה כֹּלָּא לְטָב - כל ההשגחה על המלכות היא רק לטוב, כֹּלָּא בְּרַחֲמֵי - וכל ההשגחה היא רק ברחמים, דִּכְתִיב לעתיד לבא: 'וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים אֲקַבְּצֵךְ', הרי שלעתיד לבא יושפע רחמים גדולים שהם מאריך אנפין.

לעתיד לבא יאיר על המלכות אור מאריך אנפין המאיר תוך אבא, ולכן לעתיד לבא כתוב 'רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הֵנָּה הִנָּם' שהוא סוד האות א' שבמלת 'רֵאשִׁית' אבל עתה אין מאיר במלכות אלא אור של אימא בלי אור של אבא ולכן כתוב 'עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה', כלומר שזעיר אנפין מאיר בה רק את הארת 'רֵשִׁית' שהיא הבינה בלי אות א' שהוא אבא (אמת ליעקב).

ומה שכתוב: 'תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה', המלה 'מֵרֵשִׁית' חָסֵר א' כְּתִיב, וְלָא רֵאשִׁית בְּאָלֶף, כי אין על המלכות שפע עליון הנרמז באות א'. ושואל: מַאן הִיא - מי היא שאינה מקבלת את האור העליון הזה, ומשיב: הֵ"א דִּלְתַּתָּא - ה' אחרונה של הוי"ה שהיא המלכות התחתונה, וּלְעֵילָּא כְּתִיב - ואצל בחינתה שבאצילות למעלה כתוב: 'הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל', ושואל: מַאי טַעְמָא - מה הטעם ש'הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ', ומשיב: מִשּׁוּם דִּכְתִיב: 'אַלְבִּישׁ [דף רצד, א] שָׁמַיִם קַדְרוּת', וְעַיְינִין בְּקַדְרוּתָא בְּגַוְונָא אוּכָּמָא אִתְחֲפוּ - והעיניים נתכסו בגוון שחור מפני תוקף הדינים, הרי שכיון שחשך אור העיניים מן המלכות לכן הושלכה.

ומבאר עוד מה שכתוב: 'מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה', שבא הכתוב לפרש מֵאָן אֲתַר מִסְתַּכְּלִין בִּיְרוּשָׁלַם אִלֵּין 'עֵינֵי יְיָ' - מאיזה מקום עיני זעיר אנפין מסתכלות ומושכות את ההארה אל ירושלים שהיא המלכות, לזה חָזַר וּפֵירַשׁ: 'מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה', כלומר מאותו המקום שהוא בבינה דְּהוּא דִּינָא בְּלָא אָלֶף - שהוא דין בלי אור עליון הנרמז באות א', וְדִינָא אִתְאֲחַד מִסִּטְרָהָא - והדין נאחז בצידה, אַף עַל גַּב דְּלָאו הוּא דִּינָא מַמָּשׁ - אף על גב שאינו בחינת דין ממש, ומה שכתוב: 'וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה', היינו עד המלכות שהיא 'אַחֲרִית שָׁנָה', וַדַּאי דִּינָא אִשְׁתְּכַח - שבה בודאי נמצא הדין ממש, דְּהָא כְּתִיב - שהרי כך כתוב: 'צֶדֶק יָלִין בָּהּ', דְּהִיא - שהיא באחרית כל מדרגות האצילות ולכן נקראת 'אַחֲרִית הַשָּׁנָה'.

תָּא חֲזִי - בא וראה ביאור ענין מה שכתוב 'מֵרֵשִׁית' בלי א', כי א' בִּלְחוֹדוֹי - אל"ף שהוא יסוד דחכמה כאשר הוא לבדו בלי התלבשות בתוך הבינה, אזי הוא אִקְּרִי - נקרא בשם 'רִאשׁוֹן', דְּכַר - בלשון זכר ולא ראשית בלשון נקבה, בְּאָלֶף סָתִים וְגָנִיז מַה דְּלָא אִתְיְדַע - בבחינת האל"ף הזו סתום וגנוז העתיק שהוא רישא דלא אתידע, אבל כַּד אִתְחַבַּר הַאי אָלֶף בַּאֲתַר אָחֳרָא - כאשר נתחבר האות א' הזו שהוא יסוד דחכמה במקום אחר, דהיינו שנתלבש בתוך הבינה הנקראת 'רשית', על ידי זה אִקְּרִי נקרא יסוד החכמה בלשון נקבה: 'רֵאשִׁית', ושואל: וְאִי תֵּימַא דְּאִתְחַבְּרָא - ואם תאמר שכוונתינו היא שנתחבר יסוד דחכמה עם הבינה, זה אי אפשר שהרי תמיד הם מחוברים ממש, ומשיב: לָא - אין הכוונה שנתחברו אֶלָּא אִתְגַּלְּיָא בֵּיהּ - אלא מה שנוסף הוא שנתגלה שפע החכמה אל הבינה, וְנָהִיר לֵיהּ - ומאיר לה ממש, וּכְדֵין אִקְּרִי - ועל כן נקרא יסוד החכמה בשם 'רֵאשִׁית' בלשון נקבה, וַאֲפִילּוּ בְּהַאי רֵאשִׁית - ואפילו בבחינה הזו הנקראת ראשית בלשון נקבה, לָא אַשְׁגַּח בִּיְרוּשָׁלַם - לא השגיח על המלכות הנקראת ירושלים, דְּאִלְמָלֵא הֲוָת בְּהַאי - כי אם היה משגיח אפילו רק בבחינה הזו, אִתְקַיְּימַת תָּדִּירָא - אזי היתה ירושלים מתקיימת בתמידות, אֲבָל 'מֵרֵשִׁית' כְּתִיב, כי האות א' שהוא אור של אבא אינו משגיח בה כלל, וּלְעָלְמָא דְּאָתֵי כְּתִיב - ולעתיד לבא כתוב: 'רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם' וְגוֹ', כי ישגיח אבא בבחינתו הנקראת 'רִאשׁוֹן' על ציון שהיא המלכות.

בחוטם של זעיר אנפין יש דינים ולכן נמשכים ממנו עשן ואש, ואינו כחוטם של אריך אנפין שנמשכים ממנו רק חיים ורחמים גמורים, בעשן היוצא מהחוטם דזעיר אנפין נאחזים מלאכים הממונים להפרע מן הרשעים, והמיתוק של אלו הדינים נעשה על ידי עשן העולה מן המזבח שלמטה שהוא מעורר את כל הפרצופים העליונים והעולמות להתקשר אלו באלו עד שעל ידי זה מאיר אור גדול מאריך אנפין ונמתקים כל הדינים (יין הרקח).

חוּטְמָא דִּזְעֵיר אַנְפִין - החוטם של זעיר אנפין הוא תִּקּוּנָא דְּפַרְצוּפָא - תיקון וקישוט של פרצוף הפנים, כָּל פַּרְצוּפָא בֵּיהּ אִשְׁתְּמוֹדַע - וכל פרצוף הפנים ניכר רק על ידי החוטם. חוּטְמָא דָּא - החוטם הזה של זעיר אנפין לָא כְּחוּטְמָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - אינו כמו החוטם של העתיק הקדוש אריך אנפין סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - הסתום של כל הסתומים, דְּחוּטְמָא דְּעַתִּיקָא - כי החוטם של העתיק אריך אנפין, נמשכים ממנו חַיִּין דְּחַיִּין (לְכֹלָּא) - חיים המעולים מכל מיני חיים לכל העולמות, דְּהָא מִתְּרֵין נוּקְבִּין - כי משני נקבי החוטם, כלומר אפילו מצד השמאלי, נָפְקִין רוּחִין דְּחַיִּין לְכֹלָּא - יוצאים רוחות של חיים לכל העולמות, אבל בְּהַאי זְעֵיר אַנְפִּין כְּתִיב - בחוטם של זעיר אנפין כתוב: 'עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ' וְגוֹ', כי בו שורש הדינים והגבורות.

בְּהַאי תְּנָנָא - בעשן העולה מן החוטם של זעיר אנפין כָּל גַּוְונֵי אֲחִידָן בֵּיהּ - כל הגוונים נאחזים בו, בְּכָל גַּוְונָא וְגַוְונָא - בכל גוון וגוון מן הגוונים הנאחזים בעשן הזה אֲחִידָן כַּמָּה מָארֵיהוֹן דְּדִינָא קַשְׁיָא - נאחזים כמה מלאכים שהם בעלי דין קשה להפרע מהרשעים, דַּאֲחִידָן בְּהַהוּא תְּנָנָא - שהגוונים נאחזים בעשן ההוא, וְלָא מִתְבַּסְּמִין כֻּלְּהוּ - וכל אלו אינם נמתקים מחוזק הדין אֶלָּא בִּתְנָנָא דְּמַדְבְּחָא דִּלְתַּתָּא- אלא בכוח עשן העולה מהקרבנות שעל המזבח שלמטה בעולם הזה, וְעַל דָּא כְּתִיב - ועל זה כתוב: 'וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ', ושואל: מַהוּ 'הַנִּיחֹחַ', ומשיב: אִתְבַּסְּמוּתָא דְּמָארֵי דִּינָא - המתקה של בעלי הדין מחוזק הדין שבהם, וזהו נַחַת רוּחַ להקדוש ברוך הוא.

ומבאר עוד מה שכתוב: 'וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, כי אֶת רֵיחַ הַקָּרְבָּן לָא כְּתִיב, אֶלָּא 'אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ', והטעם הוא משום דְּכֻלְּהוּ גְּבוּרָאן דַּאֲחִידָן בְּחוּטְמָא - שעל ידי הריח הזה כל שאר הגבורות הנאחזות בחוטם דזעיר אנפין, וְכָל דְּאִתְאַחֲדָן בְּהוּ - וכל בעלי הדין הנאחזים בהם כֻּלְּהוּ מִתְבַּסְּמָן - כולם מתמתקים, וזהו 'הַנִּיחֹחַ' כי בזה יש להקדוש ברוך הוא נחת רוח.

וְכַמָּה גְּבוּרָאן - ומה שאמרנו שכל הגבורות מתמתקים היינו משום שכמה גבורות יש בזעיר אנפין, אלא שלפי שהן מִתְאַחֲדָן כַּחֲדָא - מתחברות יחד נראין כגבורה אחת, ומביא ראיה שיש כמה גבורות: דִּכְתִיב: 'מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְיָ יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ'.

לדעת רבי שמעון גם מנקב ימין שבחוטם של זעיר אנפין יוצאים בחינות דינים אלא שאינם אלא עשן ולא אש ממש כמו שיוצא מנקב השמאלי שהדינים בו קשים יותר, אמנם לדעת רב המנונא סבא לא יוצאים דינים מנקב ימין אלא מן הנקב השמאלי בלבד.

וְהַאי חוּטְמָא - והחוטם הזה של זעיר אנפין שנתבאר שיוצא ממנו עשן, אין הכוונה שיוצא עשן משני הנקבים אלא מֵחַד נוּקְבָּא - מנקב האחד שהוא הנקב השמאלי שיש בו גבורה קשה יותר נָפַק אֶשָּׁא דְּאָכְלָא כָּל שְׁאָר אֶשִּׁין - יוצאת אש שאוכלת את כל שאר האשים, מֵחַד נוּקְבָּא - ומנקב אחד שהוא הנקב הימיני שהגבורה שבו אינה קשה כל כך יוצא רק תְּנָנָא - עשן, וְהַאי וְהַאי - והאש והעשן האלו אִשְׁתְּכַך בְּאֶשָּׁא וּתְנָנָא דְּמַדְבְּחָא - נשקטים מלפעול גבורות בעולם על ידי אש ועשן של המזבח, וְאִתְגַּלְּיָיא הַאי עַתִּיקָא קַדִּישָׁא - וכאשר מתגלה הארת החוטם של העתיק הקדוש [אריך אנפין] הזה, וְאִשְׁתְּכַךְ כֹּלָּא - נשקטים כל הדינים וכל בעלי הדינים, הַיְינוּ דְּאִתְמַר - וזהו סוד מה שאומר אריך אנפין אל זעיר אנפין: 'וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ', כלומר שאני אשפיע אל החוטם שלך למתק הדינים שבך.

אריך אנפין וזעיר אנפין נקראים כן על שם אורך החוטם שלהם, כי לפי שהחוטם דזעיר אנפין קצר אין לו יכולת לעכב את הדינים בטרת יציאתם מה שאין כן אצל אריך אנפין.

חוּטְמָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - החוטם של העתיק הקדוש [אריך אנפין], אֲרִיךְ וּמִתְפְּשַׁט - הוא ארוך ומתפשט הרבה, וְאִקְּרִי - ועל כן נקרא בשם 'אֶרֶךְ אַפַּיִם', וְהַאי חוּטְמָא זְעֵיר - והחוטם של זעיר אנפין הוא קצר וקטן, וְכַד תְּנָנָא שָׁרֵי - וכאשר מתחיל העשן להתעורר, נָפֵיק בִּבְהִילוּ - הוא יוצא במהירות כי אין בו מקום להתעכב בו, וְאִתְעֲבִיד דִּינָא - ונעשה הדין מיד, ושואל: וּמַאן מְעַכֵּב לְהַאי - ומי יש בו יכולת לעכב את הדינים שלא יצאו מיד, ומשיב: חוּטְמָא דְּעַתִּיקָא - החוטם של העתיק [אריך אנפין] על ידי שהוא מאיר בזעיר אנפין, וְכֹלָּא כְּמָה דַּאֲמֵינָא בְּאִדָּרָא - וכל הדברים הם כפי שכבר ביארתי באידרא רבא, וְאִתְּעַרוּ חַבְרַיָּיא - ונתעוררו שם החברים לפרשו.

וּבְסִפְרָא דְּרָב הַמְנוּנָא סָבָא ובספר הסודות של רב המנונא סבא, אוֹקֵים הַנֵי תְּרֵי נוּקְבֵּי - ביאר את ענין שני נקבי החוטם באופן אחר, שאמר שם: מֵחַד תְּנָנָא וְאֶשָּׁא - מנקב אחד שמאלי יוצא אש ועשן, וּמֵחַד נַיְיחָא וְרוּחָא טָבָא - ומנקב האחד הימיני יוצא נחת ורוח טוב, דְּאִית בֵּיהּ יַמִּינָא וּשְׂמָאלָא - כי יש בחוטם של זעיר אנפין שני נקבים בימין ובשמאל, וּכְתִיב: 'וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן', הרי שיש בחינת ריח טוב בחוטם של זעיר אנפין, וּבְנוּקְבָּא - ואפילו אצל הנקבה שהיא המלכות כְּתִיב: 'וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפוּחִים', וּמַה בְּנוּקְבָּא הָכִי - ואם אצל המלכות הנקבה שמצויים בה הדינים מצינו כך ריח טוב מחוטמה כָּל שֶׁכֵּן בֵּיהּ - כל שכן בחוטם של זעיר אנפין, וְשַׁפִּיר קַאֲמַר - ויפה אמר רב המנונא סבא.

במלת 'הַנִּיחֹחַ' יש משמעות לשני מיני נחת רוח, והוא משום שיש מיתוק הנעשה ע"י עליית עשן הקרבנות ממטה למעלה ויש מיתוק הנעשה ע"י הארה עליונה של אריך אנפין היורדת ממעלה למטה.

וּמַה דְּאָמַר - ומה שנאמר: 'וַיָּרַח יְיָ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ', 'הַנִּיחֹחַ' בִּתְרֵי סִטְרֵי - במלת 'הַנִּיחֹחַ' יש במשמע נחת כפולה בשני צדדים, כי חַד נַיְיחָא - הנחת האחת שיש לזעיר אנפין הוא דְּאִתְגַּלְּיָיא עַתִּיקָא קַדִּישָׁא - כאשר מתגלה עליו הארת חוטם העתיק הקדוש אריך אנפין סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - הסתום יותר מכל שאר הפרצופים הסתומים, דְּהַאי הוּא נַיְיחָא וְאִתְבַּסְּמוּתָא לְכֹלָּא - שזה הוא נחת ומיתוק כל הדינים והגבורות שבזעיר אנפין, וְחַד - והנחת רוח האחרת היא אִתְבַּסְּמוּתָא דִּלְתַּתָּא - המתקה הבאה מלמטה בְּהַהוּא תְּנָנָא וְאֶשָּׁא דְּמַדְבְּחָא - באותו העשן והאש של המזבח התחתון, וּבְגִין דְּאִיהוּ מִתְּרֵין סִטְרִין - ולפי שהנחת בא אליו משני צדדים לכן כְּתִיב 'נִיחֹחַ', וְכֹלָּא בִּזְעֵיר אַנְפִּין אִתְמַר - וכל אלו ההמתקות נאמרו רק אצל זעיר אנפין כי חוטם של אריך אנפין אינו צריך שום מיתוק כי כולו רחמים גמורים.

מבאר סוד האזניים וסוד התעלה אשר בתוכם ההולכת בעקמומיות כדי שיוכל להבחין בקול הנכנס בין טוב לרע, וכן יבאר להלן סוד הנטיפה הנוטפת ויורדת באוזן מן המוח בתעלת האוזן שתכליתה לשאוב את הקול אל המוח וכן לסייע בהבחנתו, ומלאכים הממונים להעלות את הקולות של בני אדם שבעולם הזה תלויים בכל הבחינות האלו שבזעיר אנפין.

תְּרֵי אוּדְנִין - סוד שתי האזניים של זעיר אנפין לְמִשְׁמַע טָב וּבִישׁ - לשמוע טוב ורע, וְתַרְוַויְיהוּ סָלְקִין לְחַד - ושתיהן עולות ונחשבות כאוזן אחת, דִּכְתִיב: 'הַטֵּה יְיָ אָזְנְךָ וּשֲׁמָע', הרי שנאמר 'אָזְנְךָ' בלשון יחיד.

אוּדְנָא לְגוֹ בְּגוֹ דִּילֵיהּ - לפני ולפנים של האוזן, תַּלְיָיא בִּרְשִׁימִין עֲקִימִין - היא תלויה בתעלות הרשומות בעקמימות, ולא כנקבי החוטם והפה, והטעם הוא בְּגִין דְּיִתְעַכַּב קָלָא לְאַעָלָא בְּמוֹחָא - כדי שיתעכב הקול מלהכנס במוח, וְיַבְחִין בֵּיהּ מוֹחָא - ועל ידי זה יבחין בו המוח, וְלָא בִּבְהִילוּ - ולא יכנס הקול במהירות כי אז לא יבחין בו המוח כראוי, דְּכָל מִלָּה דַּהֲוֵי בִּבְהִילוּ - כי כל דבר שנעשה במהירות לָא הֲוָה בְּחָכְמְתָא שְׁלִימְתָא - אינו נעשה בחכמה שלימה.

מֵאוּדְנִין אִלֵּין - מן האזניים האלו של זעיר אנפין תַּלְיָין כָּל מָארֵיהוֹן דְּגַדְפִּין - תלויים ונאחזים כל המלאכים בעלי הכנפיים, דְּנָטְלִין קָלָא מֵעָלְמָא - שלוקחים להעלות את הקול של בני העולם אל זעיר אנפין, וְכֻלְּהוּ הָכִי אִקְּרוּן - וכל אלו נקראים בשם 'אָזְנֵי יְיָ', על שם המקום שהם תלויים בו, דִּכְתִיב בְּהוּ - ולכן נאמר באלו המלאכים: 'כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל' וְגוֹ', כי הם בעלי כנפיים כמו עוף והם נאחזים בזעיר אנפין הנקרא שמים.

גם דיבורים בלחש או במחשבה שיוצאים מן האדם בלי קול נעשים לבסוף קול על ידו של האדם בלי כוונה או על ידי אותם המלאכים (הדרת מלך).

מה שכתוב: 'כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל', הַאי קְרָא קַשְׁיָא - הפסוק הזה קשה, הַשְׁתָּא מַאי קוֹל אִיכָּא הָכָא - עתה יש להבין איזה קול יש כאן בפסוק הזה, דְּהָא רֵישָׁא דִּקְרָא כְּתִיב - שהרי בראש הפסוק כתוב: 'גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל', הרי ש'בְּמַדָּעֲךָ' כְּתִיב שהוא לשון מדע ומחשבה בלבד בלי קול, ועל המחשבה המשיך הכתוב ואמר: 'וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ' וְגוֹ', ואם כן מַאי טַעְמָא - מה הטעם שכתוב כאן: 'כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל', וְהָא לִיכָּא הָכָא קָלָא - והרי אין כאן קול אלא מחשבה בלבד.

אֶלָּא וַדַּאי, כָּל מַה דְּחָשֵׁיב בַּר נָשׁ - כל מה שחושב האדם, וְכָל מַה דְּיִסְתַּכַּל בְּלִבּוֹי - וכל מה שיסתכל בלבו, לָא עָבֵיד מִלָּה - אינו עושה ולא פועל בזה שום דבר, עַד דְּאַפֵּיק לֵיהּ בְּשִׂפְוָותֵיהּ - עד שהוא יוציא אותו בשפתיו, וְהוּא לָא אִתְכַּוַּון בֵּיהּ - וכיון שמקלל במחשבתו בודאי גם יוציא זאת בשפתיו בלי שיתכוין בו, וְהַהִיא מִלָּה דְּאַפֵּיק - ואותו הדיבור שהוציא בשפתיו, מִתְבַּקְּעָא בַּאֲוִירָא - בוקע את האויר של העולם, [דף רצד, ב] וְאָזְלָא וְסָלְקָא וְטָסָא בְּעָלְמָא - והולך ועולה וטס בעולם, וְאִתְעֲבִיד מִנֵּיהּ קָלָא - ונעשה ממנו קול, וְהַהוּא קָלָא - ואת אותו הקול נָטְלִין לֵיהּ מָארֵי דְּגַדְפִּין - לוקחים אותו המלאכים בעלי הכנפיים, וְסַלְקִין לֵיהּ לְמַלְכָּא - ומעלים אותו אל המלך זעיר אנפין, וְעָיֵיל בְּאוּדְנוֹי - ועל ידי זה נכנס הקול באזניו, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'וַיִּשְׁמַע יְיָ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם', שנאמר בענין שמיעה לטוב, ונאמר גם בענין שמיעה לרע: 'וַיִּשְׁמַע יְיָ וַיִּחַר אַפּוֹ'.

וּבְגִין כָּךְ - ולפיכך אנו למדים כָּל צְלוֹתָא וּבָעוּתָא - שבכל תפילה ובקשה דְּבָעֵי בַּר נָשׁ מִקַּמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - שהאדם מבקש מלפני הקדוש ברוך הוא, בָּעִי לְאַפָּקָא מִלִּין בְּשִׂפְוָותֵיהּ - צריך הוא שיוציא את הדיבורים בשפתיו, דְּאִי לָא אַפֵּיק לוֹן - שאם לא הוציא אותם, לָאו צְלוֹתֵיהּ צְלוֹתָא - אין תפילתו תפילה, וְלָאו בָּעוּתֵיהּ בָּעוּתָא - ואין בקשתו בקשה. וְכֵיוָן דְּמִלִּין נָפְקִין - וכיון שיצאו הדיבורים מפיו, מִתְבַּקְּעִין בַּאֲוִירָא - הם בוקעים את אויר העולם, וְסָלְקִין וְטָסִין - ועולים וטסים, וְאִתְעֲבִידוּ קָלָא - ונעשים קול, וְנָטֵיל לוֹן מַאן דְּנָטֵיל - ולוקח אותם מי שממונה לקחת אותם, וְאָחִיד לוֹן לְאַתְרָא קַדִּישָׁא - וקושר אותם למקום קדוש, בְּרֵישָׁא דְּמַלְכָּא - בראש המלך זעיר אנפין.

מִתְּלָת חֲלָלֵי דְּמוֹחֵי - משלושת חללי המוח שבהם שלושת המוחין חכמה בינה ודעת, נָטֵיף נְטִיפָא לְאוּדְנִין - נוטפת נטיפה לאזניים, וְהַהוּא אִקְּרִי - ונטיפה הנמשכת אל האזניים נקראת בשם: 'נַחַל כְּרִית', כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'נַחַל כְּרִית', כְּלוֹמַר כְּרוּתָא דְּאוּדְנִין - וביאור מלת 'כְּרִית' הוא מלשון חפירת תעלות האזניים כמו בפסוק 'אָזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי', וְקָלָא עָיֵיל בְּהַהוּא עֲקִימָא - והקול נכנס באותו העיקום, וְאִשְׁתְּאַב בְּהַהוּא נַהֲרָא דְּהַהוּא נְטִיפָא - ונשאב באותו הנהר של הנטיפה ההיא, וּכְדֵין אִתְעַכַּב תַּמָּן - ואז הוא מתעכב שם בעיקום, וְאִתְבְּחִין בֵּין טָב לְבִישׁ - ויש יכולת להבחין בין טוב לרע, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'כִּי אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן', ושואל: וּמַאי טַעְמָא - ומה הטעם שיכול להתקיים בחינת: 'אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן', ומשיב: מִשּׁוּם דְּאִתְעַכַּב קָלָא בְּהַהוּא נַהֲרָא דִּנְטִיפָא - משום שמתעכב הקול באותו הנהר של הנטיפה, דהיינו בַּעֲקִימוּתָא דְּאוּדְנִין - בעקמימות תעלות האזניים, וְלָא עָיֵיל בִּבְהִילוּ - ואינו נכנס במהירות, וּבְגִין כָּךְ אִתְבְּחִין בֵּין טָב לְבִישׁ - ולפיכך יש יכולת לבחון את הקול בין טוב לרע.

ועל דרך זה כתוב עוד לאחר מכן: 'וְחֵיךְ יִטְעַם לֶאֱכוֹל', ושואל: מַאי טַעְמָא - מה הטעם 'חֵיךְ יִטְעַם לֶאֱכוֹל', ומשיב: בְּגִין דְּיִתְעַכַּב תַּמָּן - לפי שהמאכל מתעכב שם בחיך, וְלָא עָיֵיל בִּבְהִילוּ בְּגוּפָא - ואינו נכנס במהירות לגוף, וְעַל דָּא 'יִטְעַם' - ועי"ז יטעם החיך את המאכל וְיִתְבְּחַן בֵּין מְתִיקָא לִמְרִירוּ - ויבחין בין מאכל מתוק למר.

שאר נקבים שבראש תלויים בנקבי האזניים, ועל כן הקול הנכנס באזניים גורם לעיניים לדמוע ולחוטם לכעוס ולפה לדבר ולכל הגוף להתרגש ולכן יזהר האדם מאוד לשמור על טוהר הקול הנכנס באזניים העליונות.

בְּהַאי נוּקְבָּא דְּאוּדְנִין - בנקב הזה של האזניים, תַּלְיָין נוּקְבִּין אוּחְרָנִין - תלויים עוד נקבים אחרים, שהם: נוּקְבָּא דְּעַיְינִין - הנקב של העיניים, נוּקְבָּא דְּפוּמָּא - והנקב של הפה, נוּקְבָּא דְּחוּטְמָא - והנקב של החוטם, ועל כן מֵהַהוּא קָלָא דְּעָיֵיל בְּנוּקְבָּא דְּאוּדְנִין - מאותו הקול הנכנס בנקב האזניים, אִי אִצְטְרִיךְ עָיֵיל לְנוּקְבֵּי דְּעַיְינִין - אם יש צורך הוא נכנס לנקב העיניים, וְנָבְעִין דִּמְעִין מֵהַהוּא קָלָא - ונובעות הדמעות מכוח אותו הקול, אִי אִצְטְרִיךְ עָיֵיל לְנוּקְבָּא דְּחוּטְמָא דְּפַרְדַּשְׁקָא - ואם יש צורך הוא נכנס לנקב החוטם החלול, וּמַפְּקֵי תְּנָנָא וְאֶשָּׁא מֵהַהוּא קָלָא - ויוצאים עשן ואש מכוח אותו הקול, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'וַיִּשְׁמַע יְיָ וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְיָ', כי הקול שנשמע באוזן נכנס גם אל החוטם וממנו בערה אש. וְאִי אִצְטְרִיךְ עָיֵיל הַהוּא קָלָא לְנוּקְבָּא דְּפוּמָּא - ואם יש צורך אזי אותו הקול נכנס לנקב של הפה, וּמַלֵּיל וְגָזַר מִלִּין מֵהַהוּא קָלָא - והוא מדבר וגוזר גזרות מכוח אותו הקול. כֹּלָּא מֵהַהוּא קָלָא דְּאוּדְנִין - הכל מכוח אותו הקול הנשמע באזניים, כי הוא גם עָיֵיל בְּכָל גּוּפָא - נכנס בכל הגוף, וְאִתְרְגִישׁ מִנֵּיהּ - ומתרגש הגוף ממנו, כֹּלָּא תַּלְיָיא בְּהַאי אוּדְנָא - כל הנהגות העולם תלויים באוזן הזו של זעיר אנפין, זַכָּאָה מַאן דְּנָטֵיר מִלּוֹי - אשרי מי ששומר דיבוריו, עַל דָּא כְּתִיב - על זה כתוב: 'נְצוֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה'.

סיבה נוספת לחשיבות האזניים יותר משאר האיברים מטעם שמצינו בכתובים שבכלל השמיעה יש את כל המוחין חכמה בינה ודעת.

הַאי אוּדְנָא - האוזן הזו של זעיר אנפין קָרֵי בֵּיהּ - קורא בה הכתוב לשון שְׁמִיעָה, וּבַשְּׁמִיעָה אִתְכְּלִילָן אִינּוּן מוֹחֵי - ובסוד השמיעה מצינו בפסוקים שנכללו בה כל המוחין האלו, ומפרט היכן מצינו כן: חָכְמָה אִתְכְּלִיל בֵּיהּ - מצינו בפסוק שהחכמה נכללת בסוד שמיעה, דִּכְתִיב: 'וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שׁוֹמֵעַ', שפירושו לב חכם, בִּינָה - ומצינו בפסוק שגם הבינה נכללת בסוד שמיעה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'דַּבֵּר כִּי שׁוֹמֵעַ עַבְדֶּךָ', שפירושו מבין עבדך, ועוד נאמר: 'כִּי שׁוֹמְעִים אֲנָחְנוּ', שפירושו מבינים אנחנו, דַּעַת - ומצינו בפסוק שגם הדעת נכלל בסוד שמיעה, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'שְׁמַע בְּנִי וְקַח אֲמָרָי', שפירושו דע בני, ונאמר: 'וּמִצְוֹתַי תִּצְפּוֹן אִתָּךְ', הרי שהבן הוא סוד הדעת, הָא כֹּלָּא תַּלְיָין בְּאוּדְנִין - הרי שהכל תלוי באזניים.

ועוד בענין חשיבות האזניים: בְּהַאי אוּדְנָא - באוזן הזו של זעיר אנפין תַּלְיָין צְלוֹתִין וּבָעוּתִין - תלויות התפילות והבקשות, וּפְקִיחָא דְּעַיְינִין - ופתיחת עיני זעיר אנפין להסתכל בעיני אריך אנפין, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'הַטֵּה יְיָ אָזְנְךָ וּשֲׁמָע פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה', הָא כֹּלָּא בֵּיהּ תַּלְיָיא - הרי שהכל תלוי באוזן הזו של זעיר אנפין.

טעם נוסף לעקמימות תעלת האוזן הוא כדי שישמור האדם דברי סודות ששמע ולא יגלה אותם כי המגלה סוד של חבירו, דהיינו שמספר רכילות, הרי הוא נחשב כאילו שפך דמו וכאילו עבד עבודה זרה, וכל שכן דברי סודות התורה שחייב האדם לשמור ולא לגלות לשאינם ראויים, כי אם מגלה סודות התורה לשאינם ראויים סימן הוא שאין נשמתו נשמה קדושה ולא יזכה לעתיד לבא להתקשר במקור החיים.

בְּהַאי אוּדְנָא - באוזן הזו של זעיר אנפין תַּלְיָין רָזִין עִלָּאִין - תלויים הסודות העליונים, דְּלָא נָפְקִין לְבָר - שאינם יוצאים לחוץ, בְּגִין כָּךְ הִיא עֲקִימָא לְגוֹ - ולפיכך האוזן היא עקומה מבפנים, וְרָזָא דְּרָזִין סְתִימִין בֵּיהּ - וסוד הסודות סתומים בה על ידי העקמימות הזו, וַוי לְהַהוּא מְגַלֶּה רָזִין - אוי לאותו אדם שהוא מגלה סודות, וּבְגִין דְּהַאי אוּדְנָא כָּנֵישׁ רָזִין - ולפי שהאוזן הזו אוספת סודות, וַעֲקִימוּתָא דִּלְגוֹ נָטֵיל לוֹן - והעקמימות שבתוכה לוקחת אותם, לָא גַּלֵּי רָזִין לְאִינּוּן דַּעֲקִימִין בְּאָרְחַיְיהוּ - על כן אין הקב"ה מגלה סודות לאותם שהם עקומים בדרכם, אֶלָּא לְאִינּוּן דְּלָא עֲקִימִין - אלא לאלו שאינם עקומים בדרכם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב: 'סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם', כי גילוי סודות התורה הוא רק 'לִירֵאָיו' דְּנָטְלֵי אָרְחוֹי - שהם הולכים בדרכיו של הקב"ה, וְנָטְלֵי מִלִּין - ולוקחים את הסודות ושומרים אותם.

וְאִינּוּן דַּעֲקִימִין בְּאָרְחַיְיהוּ - ואותם בני אדם שדרכיהם עקומות, נָטְלֵי מִלִּין - לוקחים הם את הדברים, וְעַיְּילִין לוֹן בִּבְהִילוּ - ומכניסים אותם באזניהם במהירות, וְלֵית בְּהוּ אֲתַר לְאִתְעַכְּבָא - ואין באזניהם מקום לעכב את הדברים, וְכָל נוּקְבִּין אָחֳרָנִין מִתְפַּתְּחִין בֵּיהּ - וכל הנקבים האחרים שבראשם נפתחים בהם, עַד דְּנָפְקִין מִלִּין בְּנוּקְבָּא דְּפוּמָּא - עד שיוצאים הדברים בנקב הפה לגלות סודות לאחרים, וְאִלֵּין אִקְּרוּ חַיָּיבֵי דָּרָא - ואלו נקראים רשעי הדור, שְׂנוּאֵי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - שנואין של הקדוש ברוך הוא, בַּמַּתְנִיתָא דִּילָן תְּנַן - בברייתא שלנו למדנו שמי שהוא מגלה סודות, דהינו שמספר רכילות על חבירו נחשב לו כְּאִילּוּ קָטִיל גּוּבְרִין - כאילו הרג אנשים, וּכְאִלּוּ פָּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה - וכאילו עבד לעבודה זרה, וְכֹלָּא בְּחַד קְרָא - והכל בפסוק אחד רמוז, דִּכְתִיב: 'לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ' לגלות סוד, ועל ידי זה 'לֹא תַעֲמוֹד עַל דַּם רֵעֶךָ' שלא תהרוג אנשים, ותאמין ביחוד ה' שאמר 'אֲנִי יְיָ'. כי מַאן דְּעָבַר עַל הַאי רֵישָׁא דִּקְרָא - כי מי שעבר על ראש הפסוק הזה וסיפר רכילות, כְּאִילּוּ עָבַר עַל כֹּלָּא - כאילו עבר על כל הפסוק.

זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא - אשרי חלקם של הצדיקים, דַּעֲלַיְיהוּ כְּתִיב - שעליהם כתוב: 'וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָּבָר', מה שכתוב: 'נֶאֱמַן רוּחַ' וַדַּאי בכוונה קרא אותם הכתוב בתואר הזה, דְּהָא רוּחָא דִּלְהוֹן - כי הרוח שלהם מֵאֲתַר עִלָּאָה קַדִּישָׁא אִשְׁתְּלִיף - נשלף ונחצב ממקום עליון וקדוש, שהוא המלכות, וּבְגִין כָּךְ 'נֶאֱמַן רוּחַ' אִקְּרוּן - ולפיכך נקראים בשם 'נֶאֱמַן רוּחַ', וְסִימָן דָּא אוֹקִימְנָא - ואת הסימן הזה העמדנו: הַהוּא דִּמְגַלֶּה רָזִין - אותו אדם שהוא מגלה סודות, בְּיָדוּעַ דְּנִשְׁמָתֵיהּ לָאו אִיהוּ מִגּוּפָא דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא - בידוע שנשמתו אינה מן המלכות שהיא גוף המלך הקדוש זעיר אנפין, וּבְגִין כָּךְ לֵית בֵּיהּ רָזָא - ולכן אין בו כוח שמירת סוד, וְלָא מֵאֲתַר דְּרָזָא הוּא - ואינו ממקום של סוד, וְכַד תִּיפּוּק נִשְׁמָתֵיהּ - וכאשר נשמתו תצא מגופו במיתתו, לָא אִתְדַּבְּקָא בְּגוּפָא דְּמַלְכָּא - לא תתדבק במלכות שהיא גוף המלך, דְּהָא לָא אַתְרֵיהּ הוּא - שהרי אינו מקומו הוא, וַוי לְהַהוּא בַּר נָשׁ - אוי לאותו אדם, וַוי לֵיהּ וַוי לְנִשְׁמָתֵיהּ - אוי לו ואוי לנשמתו, זַכָּאָה חוּלָקֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא דִּמְכַסִּין רָזִין - אשרי חלקם של הצדיקים שמכסים סודות, כָּל שֶׁכֵּן רָזִין עִלָּאִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא - וכל שכן סודות עליונים של הקדוש ברוך הוא, עֲלַיְיהוּ כְּתִיב - עליהם כתוב: 'וְעַמֵּךְ כּוּלָּם צַדִּיקִים' כי יצאו מיסוד צדיק של זעיר אנפין אל יסוד צדיק של המלכות, ולכן 'לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ' שהמלכות נקראת ארץ והם ירשו אותה כי ישובו אל המלכות ששורשם ממנה.

גווני אדום ולבן שבפני זעיר אנפין הם עדות שיש בראשו מוחין מאבא שהוא בגוון לבן ומאימא שהיא בגוון אדום.

[דף רצה, א] אַנְפּוֹי - הפנים של זעיר אנפין, הם כִּתְרֵין תַּקְרוֹבִין דְּבוּסְמָא - כמו שתי ערוגות הבושם, (כֻּלְּהוּ) סָהֲדוּתָא עַל מַה דַּאֲמֵינָא - וכולם הם עדות על מה שאמרתי לעיל, דהיינו שהם מעידים על מוחין דאבא ואימא שנמצאים במוחין דזעיר אנפין, דְּהָא סָהֲדוּתָא בְּהוּ תַּלְיָא - שהרי העדות תלויה בהם יותר משאר האיברים, וּבְכֹלָּא תַּלְיָא סָהֲדוּתָא - ומכל מקום אף בכל הגוף תלויה העדות, אֲבָל הַנֵי תַּקְרוֹבֵי דְּבוּסְמָא - אבל שתי הערוגות הבושם האלו שיש בהם חִוָּורָא וְסוּמָּקָא - גוון לבן וגוון אדום, הם סָהֲדוּתָא לְאַבָּא וְאִימָּא - עיקר העדות לאבא ואימא, כלומר סָהֲדוּתָא לְאַחְסָנָא דְּיָרִית - עדות על הירושה של המוחין שירש זעיר אנפין מאבא ואימא וְאָחִיד לוֹן - ועדות על כך שהוא אוחז בהם.

לפעמים גוברים המוחין שמצד אבא וזהו בחינת הארת פנים כי הגוון הלבן מתפשט בכל פני זעיר אנפין, אבל אם חס ושלום גוברים העוונות זה בחינת צרעת, כי הגוון האדום שמצד המוחין דאימא שהוא דין מתפשט ומכסה את כל הפנים ונמשך פעולת עונש לרשעים.

וְהָא בְּמַתְנִיתָא דִּילָן אוֹקִימְנָא - והרי בברייתא שלנו למדנו שיש כַּמָּה פַּרְסֵי בֵּין חִוָּורָא לְסוּמָּקָא - כמה פרסאות בין הגוון הלבן לגוון האדום אצל שורשם העליון שבאריך אנפין, וְאִתְכְּלִילָן בֵּיהּ כַּחֲדָא - ובכל זאת כאן אצל זעיר אנפין שני הגוונים נכללים כאחד, וכאשר נכללים בְּסִטְרָא דְּחִוָּורָא - הגוון האדום בגוון הלבן, דהיינו כַּד אִתְנְהִיר - כאשר פני זעיר אנפין מאירים מִן נְהִירוּ דְּחִוָּורָא דְּעַתִּיקָא - מן האור הלבן של העתיק אריך אנפין, אזי חָפְיָיא הַהוּא חִוָּורָא - מכסה הגוון הלבן ההוא שבפני זעיר אנפין עַל סוּמָּקָא - על הגוון האדום הנמשך ממוחין דאימא, וְכֹלָא בִּנְהִירוּ אִשְׁתְּכַח - ועל ידי זה כל הפנים של זעיר אנפין נמצאים מאירים באור של חסדים, וּכְדֵין כְּתִיב - ואז כתוב: 'יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ', כי מסתלקים הפנים של זעם.

וְכַד חַיָּיבִין סַגִּיאִין - וכאשר יש רשעים רבים, תַּלְיָין דִּינִין בְּעָלְמָא - אזי בעוונתיהם הדינים תלויים בעולם, אִשְׁתְּכַחַת סְגִירוּתָא בְּכֹלָּא (בְּעָלְמָא) - ונמצאת צרעת בעולם, כי הגוון הלבן שהוא שפע החסדים סגור מלהתפשט בעולם, וְסוּמָּקָא אִתְפְּשַׁט בְּאַנְפִּין - והגוון האדום הנמשך ממוחין דאימא מתפשט לבדו בכל הפנים, וְחָפְיָיא כָּל חִוָּורָא - ומכסה את כל הגוון הלבן עד שאינו ניכר, וּכְדֵין כֹּלָּא אִשְׁתְּכַח בְּדִינָא - ואזי על ידי זה כל הפנים של זעיר אנפין נמצאים בבחינת דין, וּכְדֵין כְּתִיב - ואז כתוב: 'פְּנֵי יְיָ בְּעוֹשֵׂי רָע', כי אז אורך פניו של זעיר אנפין רק ר"ע עולמות, וְכֹלָּא בְּהַאי תַּלְיָיא - וכל הנהגות העולם תלויים לפי גווני הפנים של זעיר אנפין, וּבְגִין דָּא - ולפיכך ביארנו סָהֲדוּתָא הוּא בְּכֹלָּא - שגווני הפנים הם עדות על ההנהגה הנמשכת מכל הגוף.

שינוי ההנהגה בין דין לרחמים ניכר גם בכל העולמות, כי בהתעורר הגוון הלבן להשפיע מתעוררים כל המלאכים שמצד הרחמים וכאשר מתעורר הגוון האדום להשפיע מתעוררים כל המלאכים שהם מצד הדין.

כַּמָּה וְכַמָּה מָארֵי תָּרִיסִין - כמה וכמה מלאכים שהם בעלי מגינים, כלומר בעלי מלחמה מצד הדין הם מְחַפָּאן לְהַנֵי גַּוְונֵי - מחכים לגוונים האדומים מְצַפָּאן לְהַנֵי גַּוְונֵי - ומצפים לגוונים האדומים של הפנים שיתפשטו. אבל כַּד נְהִירִין גַּוְונֵי - כאשר הגוונים שאצל זעיר אנפין מאירים באור הלבן של אריך אנפין, אזי כָּל עָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחֵדוּ - כל העולמות הם בשמחה, כי בְּזִמְנָא דְּנָהִיר חִוָּורָא - בזמן שהאור הלבן מאיר, כֹּלָּא אִתַּחְזוּ בְּהַהוּא גַּוְונָא - הכל נראה באותו הגוון הלבן, וְכַד אִתַּחְזוּ בְּסוּמָּקָא - וכאשר נראה הגוון האדום, כֹּלָּא הָכִי אִתַּחְזוּ בְּהַהוּא גַּוְונָא - אזי גם כל העולמות נראים בגוון ההוא.

הולך ומבאר בענין תיקוני הדיקנא של זעיר אנפין, באלו דברים נשתנה מדיקנא דאריך אנפין ואיך תיקוני הדיקנא דאריך אנפין משפיעים בו.

בְּאִלֵּין תַּקְרוֹבִין דְּבוּסְמָא - במקום של שתי ערוגות הבושם שבפני זעיר אנפין, שם שַׁארֵי דִּיקְנָא לְאִתַּחְזָאָה - מתחיל הזקָן להיראות ולהתגלות, התיקון הראשון יוצא מֵרֵישָׁא דְּאוּדְנִין - מכנגד ראש האזניים, וְנָחֵית - ויורד משם סביב הפה אל התיקון השני והשלישי, וְסָלֵיק בְּתַקְרוֹבָא דְּבוּסְמָא - ואחר כך עולה אל מקום ערוגות הבושם ששם מקום שאר התיקונים.

שַׂעֲרִין אוּכָּמִין דְּדִיקְנָא - השערות של הזקָן בזעיר אנפין שחורים, בְּתִקּוּנָא יָאָה שַׁפִּיר - והם מסודרים בתיקון וסדר נאה ויפה, כְּגִיבָּר תַּקִּיף שַׁפִּיר - כמו גיבור חזק שהוא יפה תואר. מִשְׁחָא דִּרְבוּת דְּדִיקְנָא עִלָּאָה דְּעַתִּיקָא - ושמן המשחה שבזקָן העליון של העתיק אריך אנפין, בְּהַאי דִּיקְנָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין אִתַּחְזִי וְנָהִיר - הוא נראה ומתגלה ומאיר בזקָן הזה של זעיר אנפין, וכדלהלן.

בתיקוני הדיקנא של זעיר אנפין נמצאים תשעה תיקונים שהזכירם משה בפרשת שלח, והם: א. אֶרֶךְ ב. אַפַּיִם ג. וְרַב חֶסֶד ד. נֹשֵׂא עָוֹן ה. וָפָשַׁע ו. וְנַקֵּה ז. לֹא יְנַקֶּה ח. פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים ט. עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. ועל ידי הארת י"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין בהם נעשה אצל זעיר אנפין כ"ב תיקונים.

שַׁפִּירוּ דְּהַאי דִּיקְנָא - היופי של הזקָן הזה שבזעיר אנפין, בְּתִשְׁעָה תִּקּוּנִין אִשְׁתְּכַח - נמצא במנין של תשעה תיקונים, וְכַד מִשְׁחָא דִּרְבוּת דִּתְלָת עֲשַׂר נְבִיעִין דְּדִיקְנָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - וכאשר שמן המשחה של י"ג נביעות שבזקָן של העתיק הקדוש אריך אנפין נָהִיר בְּהַאי דִּיקְנָא - מאיר בזקָן הזה של זעיר אנפין, אִשְׁתְּכַחוּ עֶשְׂרִין וּתְרֵין תִּקּוּנִין - אזי נמצאים יחד עשרים ושנים תיקונים בזעיר אנפין, שורש לשם של כ"ב אותיות, וּכְדֵין מִתְבָּרְכִין כֻּלְּהוּ - ואז מתברכים כל השערות השחורות, ואף התיקונים שיש בהם דין מתהפכים לרחמים, וְיִשְׂרָאֵל סָבָא שהוא זעיר אנפין מִתְבָּרְכָא בְּהַאי - מתברך בהארת כ"ב התיקונים המתפשטת בגופו, וְסִימָן: 'בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל', כי על ידי ב"ך התיקונים מתברך זעיר אנפין הנקרא ישראל.

כָּל תִּקּוּנִין דְּדִיקְנָא דָּא - כל התיקונים שבזקָן הזה של זעיר אנפין, אוֹקִימְנָא בְּאִדְּרָא קַדִּישָׁא - כבר ביארנו באידרא רבא הקדושה דְּכֻלְּהוּ מִתִּיקּוּנִין דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא אִתְּקָנוּ - שכולם נתקנים על ידי הארת תיקוני הזקָן של אריך אנפין, וְהָכָא בְּעֵינָא לְגַלָּאָה מַה דְּלָא אִתְגַּלִּי תַּמָּן- וכאן אני רוצה לגלות סודות שלא נתגלו שם, בְּגִין לְמֵיעַל בְּלָא כִּסּוּפָא - כדי שאכנס לעולם הבא בלי בושת פנים.

לפי שנתבאר לעיל שכל תיקוני זעיר אנפין מקבלים הארה מתיקוני אריך אנפין, לזה מבאר עתה שזה אינו אלא בשמונה התיקונים האחרונים בסוד שמונת בגדי הכהן הגדול, אבל התיקון הראשון של זעיר אנפין יש בו הארה מיוחדת מצד מוחין דאימא הכלולים במוחין דאבא (יין הרקח).

הנה נתבאר שם באידרא רבא שִׁתָּא אִינּוּן - שיש בזקָן של זעיר אנפין מתחילה רק ששה תיקונים, תִּשְׁעָה אִקְּרוּן - וע"י שלושה תיקונים שנוספים עליהם הם נקראים בפסוק תשעה תיקונים. תִּקּוּנָא קַדְמָאָה - התיקון הראשון נתקן באופן הזה: נָפַק הַהוּא נִיצוֹצָא בּוֹצִינָא דְּקַרְדִּינוּתָא - יצא אותו הניצוץ של הנר הקשה, וּבָטַשׁ בִּתְחוֹת שַׂעֲרָא דְּרֵישָׁא - והכה תחת שערות הראש בפנימיות הפנים של זעיר אנפין, מִתְּחוֹת קוֹצִין דְּעַל אוּדְנִין - מתחת קוצי השערות של פאות הראש שעל האזניים, ומכוח ההכאה התנוצץ האור לחוץ ונעשה התיקון הראשון וְנָחִית מִקַּמֵּי פִּתְחָא דְּאוּדְנִין - וירד מלפני פתח האזניים ונמשך משם עַד רֵישָׁא דְּפוּמָּא - עד כנגד ראש הפה.

הָא תִּקּוּנָא דָּא - והנה התיקון הראשון הזה מֵעַתִּיקָא קַדִּישָׁא לָא אִשְׁתְּכַח - לא נמצא בו בתוכו תיקון מהעתיק הקדוש [אריך אנפין], ומפרש: אֶלָּא כַּד נָגִיד מַזָּלָא דְּעַתִּיקָא קַדִּישָׁא - כי כאשר המזל של העתיק הקדוש אריך אנפין מושך הארה, וְתַלְיָיא מִנֵּיהּ הַהוּא מַבּוּעָא דְּחָכְמְתָא (חסר) - וממנו תלוי אותו המבוע של החכמה סתימאה להאיר בשאר שמונת התיקונים האחרים, אזי אינו מאיר בתיקון הראשון. אמנם ההארה שיש לתיקון הראשון הזה הוא כַּד אִימָּא אִתְמַשְׁכָא - כאשר הארת אימא נמשכת וְאִתְכְּלִילַת בַּאֲוִירָא דַּכְיָא - ומזדווגת עם הארת אבא שהוא האויר הטהור, אזי הַהוּא חִוָּורָא נָקִיט אִימָּא (חסר) - אותו גוון לבן של המוחין דאבא לוקחת אימא והמוחין שלה מלבישים על המוחין דאבא, וְנִיצוֹצָא עָאלַת - והניצוץ שהוא מן המוחין דאימא נכנס בתוך ראש דזעיר אנפין, וְנָפְקַת - ויוצאת הארה לחוץ, וְאִתְאֲחַד דָּא בְּדָא - והארת המוחין דאימא הזו מתאחדת עם התיקון הראשון של הזקָן דזעיר אנפין, וְאִתְעֲבִידַת חַד תִּקּוּנָא - ונעשה התיקון הראשון שלו.

וְכַד אִצְטְרִיךְ - וכאשר יש צורך בעולם להתעוררות של רחמים, סָלְקָא דָּא עַל דָּא - עולה האויר הטהור שמצד אבא שהוא רחמים על הניצוץ שמצד אימא שהוא דין, וְאִתְכַּסְּיָא חַד מִקַּמֵּי חֲדָא - ומתכסה הניצוץ מלפני הרחמים, וּבְגִין כָּךְ כֹּלָּא אִצְטְרִיךְ - ולפיכך צריך שיהיו אצל זעיר אנפין גם מן האויר הטהור שהם מוחין מצד אבא וגם מן הניצוץ שהם מוחין מצד אימא, חַד לְמִעְבַּד נוּקְמִין - האחד שמצד אימא כדי לעשות נקמות, וְחַד לְרַחֲמָא - והאחד שמצד אבא כדי לרחם, וְעַל הַאי - ומחמת הטעם הזה שנתבאר שהזקָן של זעיר אנפין כלול גם מצד הדין, לכן תָּאִיב לְהַאי דִּיקְנָא דָּוִד מַלְכָּא - חשק דוד המלך לקבל הארה מן הזקָן הזה של זעיר אנפין, כדי לעשות נקמה באויביו, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא - כמו שנתבאר באידרא רבא.

נמשכות הארות מאריך אנפין אל הדיקנא של זעיר אנפין ומתקבצים כולם בשערות הדיקנא התלויים עד החזה של זעיר אנפין שהוא המקום היותר מכובד משאר הדיקנא.

בְּהַאי דִּיקְנָא - בזקָן הזה של זעיר אנפין, תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין אִשְׁתְּכַחוּ - נמצאים הארות מתשעה תיקונים של אריך אנפין, ובהם שִׁתָּא רִבְּוָון דְּתַלְיָין בְּהוּ - שש רבבות של הארות התלויים בהם, וּמִתְפַּשְּׁטִין בְּכָל גּוּפָא - ומתפשטים בכל הגוף דזעיר אנפין, וְאִלֵּין שִׁתָּא דְּתַלְיָין - ושש רבבות ההארות של אריך אנפין האלו התלויים בזעיר אנפין, תַּלְיָין בְּשַׂעֲרֵי דִּתְחוֹת תַּקְרוּבָא דְּבוּסְמִין - תלויים הם בשערות שתחת הלחיים הנקראים ערוגת הבשמים, ובתחילה מתפשטים תְּלָת מֵהַאי סִטְרָא - שלושה מהם לצד ימין, וּתְלָת מֵהַאי סִטְרָא - ושלושה מהם לצד שמאל, וּבְיַקִּירוּתָא דְּדִיקְנָא - ובמקום המכובד של הזקָן תַּלְיָין תְּלָת אָחֳרָנִין - תלויים עוד שלוש רבבות הארות אחרות של אריך אנפין, חַד לְעֵילָּא בְּשִׂפְוָון - רבבה אחת תלויה למעלה בשערות השפתיים, וּתְרֵין בְּאִינּוּן שַׂעֲרִין דְּתַלְיָין עַד טַבּוּרָא - ושתי רבבות תלויות באותן השערות התלויות עד החזה שבו טבור הלב.

וְכָל הַנֵי שִׁתָּא - וכל שש הרבבות שנתפשטו בתחילה תְּלָת מִכָּאן וּתְלָת מִכָּאן - שלושה מצד הימין ושלושה מצד השמאל, אחר כך אִתְמַשְׁכָן וְתַלְיָין כֻּלְּהוֹן - כולם נמשכים ותלויים גם הם בְּאִינּוּן שַׂעֲרֵי דְּתַלְיָין - באותן השערות התלויות עד החזה, ומתחברים שם עם הרבבות האחרות אשר שם, וּמִתְפַּשְּׁטִין בְּכָל גּוּפָא - וגם השלושה האלו מתפשטת הארתם בכל הגוף כמו שנתבאר בששה הראשונים.

לפי שתיקון השישי והתשיעי שבהם השערות התלויות עד החזה הם במקום מכובד יותר על כן הזכיר בהם דוד בתהילים שמות הקודש, כי מה שאמר 'מִן הַמֵּצַר' וגו' אין הכוונה אל השיער שלפני האזניים כמו שנתבאר באידרא רבא ובדברי רב המנונא סבא, אלא הכוונה אל שער השפתיים ואחריו נזכר מיד השיער התלוי עד החזה שהוא מכובד משאר התיקונים.

וּבְגִין דְּהַנֵי תְּלָתָא - ולפי שאלו השלוש רבבות הנוספות על השש, אִינּוּן בְּיַקִּירוּ דְּדִיקְנָא יַתִּיר מִכֻּלְּהוּ - הם במקום המכובד שבזקָן יותר מכל שאר הרבבות, על כן כְּתִיב בְּהוּ שְׁמָא קַדִּישָׁא - כתוב בהם שם קדוש, דִּכְתִיב: 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ' וגו', היינו למעלה בשערות השפתיים, 'עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ' ו'יְיָ לִי לֹא אִירָא' וגו', היינו בשערות התלויות עד החזה, וְהָא דְּאוֹקִימְנָא בְּאִדָּרָא - ומה שביארנו באידרא רבא שכוונת הפסוק שאמר: 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ', הוא מֵאֲתַר דְּשַׁרֵי דִּיקְנָא לְאִתְפַּשְּׁטָא - בתיקון הראשון שהוא המקום שמתחיל הזקָן להתפשט, דְּהוּא אֲתַר (דָּחִיק) רָחִיק מִקַּמֵּי אוּדְנִין - שהוא מקום צר ודחוק הנמצא לפני האזניים, שַׁפִּיר הוּא - יפה הוא אותו הביאור.

וּבְסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא דְּבֵי רָב יֵיבָא סָבָא - ובספר האגדה של רב ייבא סבא, הָכִי אֲמַר - אמר כך, ש'מִן הַמֵּצַר' רומז אל התיקון הנמצא לפני האזניים, וְאוֹקֵים - וביאר כך משום דְּשֵׁירוּתָא דְּדִיקְנָא מֵחֶסֶד עִלָּאָה - שבתחילת תיקוני הזקָן של זעיר אנפין ראוי להיות אור החסד העליון, דִּכְתִיב: 'לְךָ יְיָ הַגְּדוּלָה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת' וְגוֹ', הרי שהגדולה שהיא החסד לעולם בתחילה, עד כאן דבריו. וְכֹלָּא הוּא - וכל בחינותיו של זעיר אנפין הם באופן הזה, וְהָכִי שַׁארֵי - וכך מתחילים גם תיקוני הזקָן מצד החסד, וְתִשְׁעָה אִתְמַשְׁכָן וְתַלְיָין בְּדִיקְנָא - ותשעה תיקונים אחרונים נמשכים מהתיקון הראשון הזה של זעיר אנפין, וּמִקַּמֵּי אוּדְנִין הָכִי שַׁארֵי - וכך באמת מתחיל התיקון הראשון מלפני פתח האזניים, וְקִיּוּמָא לָא מִתְקַיְּימִין - אבל קיום והעמדת הדברים על דיוקם אינם מתקיימים עתה אֶלָּא בַּאֲתַר אָחֳרָא - אלא כפי הביאור האחר שביארנו עתה שהזקָן מתחיל מצד הדעת שבאמצע, ו'מִן הַמֵּצַר' בשער השפתיים, כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא - וכמו שביארתי עתה.

וְכַד אִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְרַחֲמֵי - וכאשר העולם צריך לרחמים, אִתְגַּלְּיָיא מַזָּלָא קַדִּישָׁא - מתגלה המזל הקדוש דאריך אנפין, וְכָל הַנֵי תִּקּוּנִין דִּבְדִיקְנָא יַקִּירָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין - וכל אלו התיקונים שבזקָן המכובד של זעיר אנפין, כֻּלְּהוּ רַחֲמֵי מִשְׁתַּכְחֵי - כולם נמצאים בהנהגת הרחמים, וְכַד אִצְטְרִיךְ לְדִינָא - וכאשר צריך למידת הדין על שונאי ישראל מִתְחַזְיָיא דִּינָא - אזי נראה ומתגלה הדין שבזקָן, וּכְדֵין עָבְדִין נוּקְמִין - ואז על ידי זה עושים בעלי הדין נקמות לְשָׂנְאֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל לְאִינּוּן דְּעָקִין לְהוּ - לאותם אויבי ישראל המצערים ודוחקים אותם. [דף רצה, ב] כָּל יַקִּירוּ דְּדִיקְנָא - כל הכבוד של הזקָן, בְּאִינּוּן שַׂעֲרֵי דְּתַלְיָין אִינְּהוּ - הוא באותן השערות התלויות עד החזה, מִשּׁוּם דְּכֹלָּא בְּהַאי תַּלְיָין - משום שכל השפע מתקבץ ומתחבר באלו השערות התלויים עד החזה.

על כן שערות הזקָן של זעיר אנפין הם קשים כדי שיהיה בהם כוח לכפות את הדינים בעת שנמשכת הארה מאריך אנפין, וכן כדי שיהיה בהם כוח לערוך מלחמה בעת הצורך.

כָּל הַנֵי שַׂעֲרֵי דְּדִיקְנָא דִּזְעֵיר אַנְפִּין - כל אלו השערות של הזקָן דזעיר אנפין, כֻּלְּהוּ קְשִׁישִׁין תַּקִּיפִין - כולם הם קשים וחזקים, מִשּׁוּם דְּכֻלְּהוּ אַכְפְּיָין לְדִינִין - משום שכולם הם מיועדים לכפות את הדינים, בְּשָׁעֲתָא דְּמַזָּלָא קַדִּישָׁא אִתְגַּלִּי - בשעה שהמזל הקדוש של אריך אנפין מתגלה.

וְכַד בָּעָא לַאֲגָחָא קְרָבָא - וכאשר זעיר אנפין רוצה לעשות מלחמה, אזי בְּהַאי דִּיקְנָא - בזה הזקָן שלו אִתַּחְזִי כְּגִבָּר תַּקִּיף - הוא נראה כגיבור חזק, ע"י ששערות זקנו קשים וחזקים, והוא נראה מָארֵי נִצְחָן קְרָבַיָּא - בעל ניצוח מלחמות, וּכְדֵין - ואזי על ידו מָרִיט מַאן דְּמָרִיט- מורט מי שמורט, וְאַגְלִישׁ מַאן דְּאַגְלִישׁ - ומקריח מי שמקריח.

כשהזכיר משה רבינו את ט' התיקונים של זעיר אנפין לאחר חטא המרגלים לא היה זה אלא כדי להתפלל שימשך עליהם הארות מאריך אנפין ולזה היתה כוונתו של משה.

הַנֵי תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין - אלו התשעה תיקוני הזקָן של זעיר אנפין, אֲמָרָן מֹשֶׁה זִמְנָא תִּנְיָינָא - אמרם משה כאשר הזכיר את מידותיו של הקדוש ברוך הוא בפעם השניה לאחר חטא המרגלים בפרשת שלח, והיה זה בְּשָׁעֲתָא דְּאִצְטְרִיךְ לְאַהְדְּרָא לוֹן כֻּלְּהוּ רַחֲמֵי - בשעה שהיה צורך לעולם להחזיר את כולם להיות רחמים, דְּאַף עַל גַּב דִּתְלֵיסַר תִּקּוּנִין לָא אֲמָרָן הַשְׁתָּא - שאף על פי שעתה בפעם השניה לא אמר משה את כל י"ג תיקוני הדיקנא, מכל מקום בְּכַוָּונָא תַּלְיָיא מִלְּתָא - בכוונת הלב הדבר תלוי, דְּהָא לָא יֵיעוּל בְּהַנֵי תִּקּוּנִין לְאַדְכְרָא - שהרי בודאי לא יכנס משה להזכיר את התיקונים האלו לעורר מידת הדין, אֶלָּא בְּמַזָּלָא אִתְכַּוַּון וְאַדְכַר לֵיהּ - אלא היה מתכוון בהמשכת הארת המזל מאריך אנפין ובכוונה זו הזכיר את תיקוני זעיר אנפין, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב - זהו סוד הכתוב שאמר משה: 'עַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ יְיָ', ושואל כדי לפרש: מַאן - מי הוא הנקרא 'כֹּחַ יְיָ', ומשיב: הַהוּא דְּאִקְּרִי מַזָּלָא קַדִּישָׁא - תיקון הזקָן של אריך אנפין שנקרא בשם מזל קדוש סְתִימָא דְּכָל סְתִימִין - הסתום של כל הסתומים, כי דְּחִילָא דָּא - הכוח הזה להמתיק את הדינים, וּנְהִירוּ דָּא - והארה זו שיש בכוחה להפוך דין לרחמים, מִמַּזָּלָא תָּלֵי - מן המזל של אריך אנפין הוא תלוי, וְכֵיוָן דַּאֲמַר מֹשֶׁה דָּא - וכיון שאמר משה את הפסוק 'וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי', וְאַדְכַר דָּא - והזכיר אותו, וְאִתְכַּוַּון בֵּיהּ - ונתכוון להמשיך הארה ממזל דאריך אנפין, אֲמַר אחר כך את הַנֵי תִּשְׁעָה תִּקּוּנִין דְּתַלְיָין בִּזְעֵיר אַנְפִּין - אלו התשעה תיקונים התלויים בזעיר אנפין, בְּגִין דְּיַנְהִירוּ כֻּלְּהוּ - כדי שעל ידי ההארה מאריך אנפין יאירו כולם, וְלָא יִשְׁתְּכַח דִּינָא - ולא ימצא בהם דין, וְעַל דָּא כֹּלָּא בְּמַזָּלָא תָּלֵי - ועל כן אמרו חז"ל שהכל תלוי במזל, והיתה כוונתם אל המזל שבזקָן של אריך אנפין.

הַאי דִּיקְנָא - הזקָן הזה של זעיר אנפין כַּד שָׁרָאן שַׂעֲרֵי לְאִתְּעָרָא - כאשר מתחילות השערות להתעורר ולצמוח, אִתַּחְזִי כְּגִיבָּר תַּקִּיף - אזי זעיר אנפין נראה כמו גיבור תקיף, כְּגִיבָּר מָארֵי נָצַח קְרָבִין - וכמו גיבור בעל ניצוח מלחמות, בְּהַאי דִּיקְנָא - בזקָן הזה של זעיר אנפין, נָגִיד מְשַׁח דִּרְבוּת מֵעַתִּיקָא סְתִימָאָה - נמשך שמן המשחה מהעתיק אריך אנפין הסתום, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יוֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן', ועל ידי אותו שפע נמתקים מן הדינים שבהם ומאירים.

הולך ומבאר סוד השפתיים של זעיר אנפין שנמשך מהם הנהגות של דין ורחמים, והמלאכים הממונים לפעול בעולם תלויים בהם, לכן יש מהם מלאכי דין ויש מהם מלאכי רחמים.

אִלֵּין שַׂעֲרֵי לָא חָפְיָין עַל שִׂפְוָון - אלו השערות של התיקון השני שהוא מעל הפה אינם משתלשלים לכסות על השפתיים, וְשִׂפְוָון כֻּלְּהוּ סוּמָּקִין כְּוַורְדָּא - והשפתיים של זעיר אנפין כולם אדומים כשושנה, דִּכְתִיב: 'שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים', מחמת דיני החוטם שיורדים ופוגעים בהם, ובשושנה יש גוון אדום ולבן, וכן כאן לפעמים שִׂפְוָון מְרַחֲשָׁן גְּבוּרָה - השפתיים של זעיר אנפין מרחשות דברי גבורה, מְרַחֲשָׁן חָכְמְתָא - ולפעמים מרחשות דברי חכמה, וכן בְּאִינּוּן שִׂפְוָון תַּלְיָין טָב וּבִישׁ - בשפתיים האלו תלויים גם הנהגות הטוב וגם הרע, וכן חַיֵּי וּמוֹתָא - גם שפע החיים וגם המות, מֵאִלֵּין שִׂפְוָון - מן השפתיים האלו של זעיר אנפין תַּלְיָין מָארֵיהוֹן דְּאַתְעָרוּתָא - תלויים המלאכים בעלי התעוררות הדינים, דְּכַד מְרַחֲשִׁין אִלֵּין שִׂפְוָון - שכאשר מרחשות השפתיים האלו דברי גבורה, מִתְּעָרִין כֹּלָּא לְמִגְזַר דִּינָא - מתעוררים כולם לגזור גזירות מצד הדין, בְּכָל בָּתֵּי דִּינִין - בכל בתי הדינים שבהיכל הזכות, דְּאִקְּרוּן - הנקראים בפסוק בשם 'עִירִין', דִּכְתִיב: 'בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּבְמֵימַר' וְגוֹ'.

ושואל: מַאי - מהו סוד שם 'עִיר', ומשיב: בְּסִפְרָא דְּאַגַּדְתָּא - בספר הסודות נתבאר שהוא מלשון דין, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'וַיְהִי עָרֶךָ' שפירושו שונאך, כלומר דְּמִתְּעָרִין דִּינִין לְאִינּוּן דְּלָא אִתְרְחִימוּ לְעֵילָּא - שמתעוררים דינים לאותם שאינם אהובים למעלה, בְּגִין כָּךְ מִתְּעָרִין אִלֵּין - לפיכך מתעוררים אלו המלאכים לפעול דין, לפי דְּאִינּוּן מָארֵי דְּבָבוּ דְּכֻלְּהוּ - שאלו המלאכים הנקראים 'עירין' הם בעלי שנאה לכל אלו שאינם אהובים למעלה, וְעִם כָּל דָּא - ועם כל זה הנהגתם היא בִּתְרֵי גַּוְונֵי בְּרַחֲמֵי וְדִינָא - בשני גוונים של רחמים לצדיקים ודין לרשעים, וְעַל דָּא אִקְּרוּן - ולכן הם נקראים בפסוק בשם: 'עִיר וְקַדִּישׁ', כלומר דִּינָא וְרַחֲמֵי - דין ורחמים.

כיון שביאר סוד השפתיים הולך ומבאר סוד הדיבור היוצא מן הפה שממנו נמשכת הנבואה לנביאים, ושורש הדיבור נעשה על ידי זיווג של חיך וגרון שהם אותיות אחה"ע שבגרון עם אותיות גיכ"ק שבחיך ומהם יוצא הקול לשאר מוצאות הפה (יין הרקח).

וּבְאִלֵּין שִׂפְוָון אִתַּחְזִי פּוּמָּא - ובאלו השפתיים בפתיחתם נראה פנימיות הפה, כַּד אִתְפְּתַח - כאשר הפה נפתח ויוצא דיבור, אזי רוּחָא דְּנָפֵיק מִן פּוּמָּא - הרוח שיוצא מן הפה בלי חיתוך של מלות ודיבור, בֵּיהּ מִתְלַבְּשִּׁין כַּמָּה אֶלֶף וְרִבְּבָן - מתלבשים בו וניזונים ממנו כמה אלף ורבבות מלאכים, וְכַד אִתְפַּשַּׁט - וכאשר הוא מתפשט למטה אל המקום שממנו נמשכת הנבואה לנביאים, אזי מִתְלַבְּשִּׁין בֵּיהּ נְבִיאָן מְהֵימְנֵי - מתלבשים בו נביאים נאמנים, וְכֻלְּהוּ 'פֶּה יְיָ' אִקְּרוּן - וכל הנביאים האלו נקראים בשם פי ה' מטעם זה שמתלבשים ברוח היוצאת מן הפה של זעיר אנפין.

כַּד מִלִּין נָפְקִין מִן פּוּמָּא - כאשר הדיבורים יוצאים מן הפה, וּמִתְרַחֲשִׁין בְּשִׂפְוָון - ומתרחשים בשפתיים, אזי מִתְנָהֲרִין - הם מאירים על ידי יחוד עליון הנקרא יחוד הנשיקין לְכֻלְּהוּ תַּמְנֵי סְרֵי אַלְפִין עָלְמִין - לכל שמונה עשר אלף עולמות שבחכמה, עַד דְּמִתְקַטְּרִין כֻּלְּהוּ כַּחֲדָא - עד שמתקשרים ומתיחדים כל העולמות האלו, בְּתַמְנֵיסַר אוֹרְחָן וּשְׁבִילִין דְּאִשְׁתְּמוֹדְעָן - בשמונה עשר אורחות ושבילים הנודעים שבגרון שהוא בסוד הבינה.

וְכֹלָּא מְחַכָּאן לְפוּמָּא דָּא - וכל העולמות והשבילים שהם בבחינות של חיך וגרון, מחכים אל הפה הזה בְּלִישָׁן מְמַלֵּל רַבְרְבָן - שבו בחינת הלשון המדברת גדולות שהיא המזווגת ביניהם, בְּקִיטְרָא דְּטִיהֲרָא בְּעוּטְרָא - בקשר וחיבור של עטרת החסדים המאירה שבחיך עם עטרת הגבורות שבגרון, וְעַל דָּא כְּתִיב - ועל זה כתוב: 'חִכּוֹ מַמְתַקִּים', 'מַמְתַקִּים' וַדַּאי, כי החסדים שבחיך ממתקים את הגבורות שבגרון, ושואל: מַאי - מה ביאור מלת 'חִכּוֹ', ומשיב שהוא בחינת החיך ממש הטועם את המאכל, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'וְחֵיךְ יִטְעַם לֶאֱכוֹל', וזהו שממשיך הפסוק: 'וְכֻלּוֹ' - וכל אותיות החיך הן בבחינת חסדים גמורים ולכן נקראים 'מַחֲמַדִּים', ונמצא שבכללות החיך והגרון יש בחינות של אֵשׁ וּמַיִם, שהם דינים וחסדים, כלומר אֶשָּׁא וּמַיָּיא מִתְתַּקְּנָן - אש ומים מתוקנים וְיָאָן בְּצִיּיוּרוֹי - ויפים בציור של זעיר אנפין, דְּהָא גַּוְונֵי מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא - שהרי הגוונים לבן ואדום מתחברים כאחד.

הולך ומבאר את סוד כוח האותיות אחה"ע שבגרון שנמתקות על ידי אותיות גיכ"ק שבחיך.

מה שכתוב: 'חִכּוֹ' היינו אותיות גיכ"ק שבחיך שמצד החסדים, בְּאָתְוָון רְשִׁימָן - בכוח האותיות הרשומות שהן אהח"ע דְּמִתְגַּלְּפָן בְּעִטְרוֹי- שהן נחקקות בעטרותיו שמצד הגבורות, גְּלִידִין - הן נגלדות ומתעבות כדי להתגלות ולהתבטא, וכדלהלן.

כי האותיות אחה"ע בַּגָּרוֹן, ומפרט והולך ביאור סוד אותיות אלו: האות א' רומזת לאור של אריך אנפין דְּטָרֵיד מַלְכִין - שהוא מגרש את המלכים מכסאם 'וּמְהַעְדֵּא מַלְכִין' - ומסיר מלכים מממשלתם וּמְהָקֵם מַלְכִין - ומקים מלכים ומעמידם על מלכותם.

האות ח' רומזת לאור החכמה דְּטָרֵיד וְנָחֵית - שמגרש ומוריד נכבדים מדרגתם, וְסָלֵיק וְעָטֵיר - ומגביה ומעטר את השפלים, כָּבֵישׁ בְּאֶשָּׁא - כובש בכוח האש מהגבורות את הגאים, גָּלֵיד בְּרוּחָא - ומגליד ומחזק בכוח הרוח מהחסדים את הנשברים.

האות ה' רומזת לאור הבינה שהיא ה' ראשונה של הוי"ה יָנוּקָא דְּאִימָּא - ורמוז בה בחינת ההנקה שמניקה אימא את זעיר אנפין, סָטִיר לְנוּקְבָּא - ומצדדת עצמה להניק גם למלכות, כי אִתְפַּשַּׁט לְנוּקְבָּא רַבָּא - מתפשטת היא אל הנקב הגדול שבחזה דזעיר אנפין, בְּתִיאוּבְתָּא דְּקַרְתָּא קַדִּישָׁא - בחשק ורצון להאיר משם אל עיר הקודש שהיא המלכות, והולכת הארה זו היוצאת אל המלכות וגודלת עד דְמִתְקַטְּרֵי אַתְרִין דָּא בְּדָא - שמתגדלת המלכות כל כך ונעשית ראויה ליחוד, ומתקשרים מקומות היחוד אלו באלו, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'הַר הַמּוֹר גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה', היינו יסוד דזעיר אנפין הנקרא 'הַר הַמּוֹר' ביסוד דמלכות הנקרא 'גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה'.

האות ע' רומזת אל טִיהֲרָא דְּטִיפְסָא - הזוהר המזהיר כצהרים מן השלהבת, שהיא הגבורה גְּלִיפָא בְּשִׂיפְסָא - החקוקה בשפתיים של זעיר אנפין, והאורות שבה רְהִיטִין - רצים במרוצה, דַּעֲנָפִין מִתְאַחֲדָן לְסִטְרוֹי - שהענפים שהם הגבורות התחתונות נאחזים בצדדיה, וכל אלו החמש גבורות אחה"ע נחקקים ומתחברים עם החסדים לְרוּחִין גְּלִיפִין - בעבור רוחות המלאכים הנחקקים ונולדים מזיווג זה.

וְהָא בְּרָזֵי דְּאָתְוָון דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא - והרי בספר סודות האותיות של שלמה המלך, מבואר אִתְעַטְּרוּ אִלֵּין אָתְוָון אַרְבַּע - שנתעטרו ארבע האותיות האלו שהם אחה"ע גבורות שבגרון בְּאַרְבַּע שהם גיכ"ק שבַּחֵיךְ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר - כמו שנאמר: 'וְחֵיךְ יִטְעַם לֶאֱכוֹל', הרי שהחיך מטעים וממתק. וקודם המיתוק נאמר על אותיות אחה"ע: 'הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח' וְגוֹ', כי כיון שלא נמתקו על ידי גיכ"ק על כן אין בהם טעם כלל. וּכְתִיב - ועוד כתוב בענין סוד מיתוק הגבורות שבמלכות על ידי הצדקה: 'וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם', שהוא סוד נתינת החסדים מהצדיק שהוא היסוד למלכות הנקראת צדק למתק גבורותיה, עד ש'צדק' נעשה 'צדקה', וכן נאמר על החסדים: 'הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים' וְגוֹ', 'מְתוּקִים' וַדַּאי, כי החסדים הם בודאי מתוקים שהרי הם גם ממתיקים לאחרים, דָּוִד מַלְכָּא אָמַר - ולאחר שהזכיר דוד המלך בדבריו את המיתוק הזה, אמר: 'גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם' וְגוֹ', כלומר שהיה דוד נזהר תמיד לכוון אל מיתוק הגבורות.

מעשה שהיה אצל רבי שמעון במערה של כפר מירון ששגג יום אחד בענין מיתוק הגבורות והראו לו אש בוערת על הר מירון ועל ידי זה נזהר בזה ביותר כל ימי חייו.

אמר רבי שמעון: אַסְהַדְנָא עֲלַי - אני מעיד על עצמי, דְּכָל יוֹמָא אִזְדְּהַרְנָא בְּהוּ - שבכל יום הייתי נזהר למתק את הגבורות בכל פעם שנמשכים מחדש מוחין לזעיר אנפין, והייתי זהיר דְּלָא לְאַטְעָאָה בְּהוּ - שלא לטעות בהם, בָּר יוֹמָא חַד דְּעַטִּירְנָא עִטְרֵי מַלְכָּא - חוץ מיום אחד שהייתי מעטר עטרות למלך זעיר אנפין בִּמְעָרְתָּא דְּמֵרוֹנְיָא - במערה שבכפר מירון, וַחֲמֵינָא בּוֹצִינָא דְּאֶשָּׁא - וראיתי נר של אש מִתְלַהֲטָא אַפּוּתְיָא דְּמֵרוֹנְיָא - הולך ובוער על רחבו של הר מירון וְאִזְדַּעְזַעְנָא - ונזדעזעתי על ששכחתי לכוון במיתוק הגבורות, מֵהַהוּא יוֹמָא אִזְדְּהַרְנָא בְּדַעְתַּאי בְּהוּ - ומאותו היום נזהרתי לתת דעתי על ענין הגבורות שלא לשכוח מלמתקם, וְלָא שְׁבִיקְנָא לוֹן כָּל יוֹמַאי - ולא הסחתי את לבי מן המיתוק הזה בכל ימי, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ מַאן דְּאִזְדְּהַר בִּמְתִיקָא דְּמַלְכָּא - אשרי חלקו של מי שזהיר במיתוק גבורות המלך, וְטָעִים בְּהוּ כִּדְקַחֲזִי - ומטעים וממתק אותם כראוי, עַל דָּא כְּתִיב - על זה כתוב: 'טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב יְיָ' וְגוֹ', מה שכתוב: 'טַעֲמוּ' הכוונה שתמתקו את הגבורות בחסדים שעל ידי זה יהיה בהם טעם ובזה תראו שטוב ה' ואינו מתנהג רק בגבורה, וּכְתִיב: 'לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחְמִי' וְגוֹ', וסוף הפסוק 'וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי' הוא מצות מיתוק היין במים הרומז אל מצות מיתוק הגבורות בחסדים.

סדר התפשטות החסדים ממקורם שבדעת ועד סוף התפשטותם בכל הגוף דזעיר אנפין.

אִתְפַּשַּׁט דְּכוּרָא בְּדַעַת - גוף זעיר אנפין הזכר מתפשט ומתגדל בהארות החסדים המתפשטים מן הדעת, וְאִתְמַלְּיָין אַכְסַדְרִין - ומתמלאים האכסדראות שהם נצח הוד ויסוד וְאִדָּרִין - והחדרים שהם חסד גבורה ותפארת, מֵרֵישָׁא דְּגוּלְגַּלְתָּא שַׁרֵי - ותחילת התפשטות החסדים דדעת היא מראש הגולגולת, וְאִתְפַּשַּׁט בְּכָל גּוּפָא - ומתפשטים החסדים דדעת בכל הגוף, מֵחֲדוֹי - ותחילת התפשטותם היא מן החזה ששם הם יוצאים מהתלבשותם ביסוד דאימא, וּדְרוֹעוֹי - וחוזרים לעלות באור חוזר ומתפשטים בזרועותיו שלמעלה מן החזה שהן הספירות חסד וגבורה וּבְכֹלָּא - ומתפשטים עוד בכל קומת זעיר אנפין.

חמש הגבורות יוצאות מנקב החזה ומהם נעשה גולגולת של המלכות עם שערותיה בגוון ארגמן מאחורי התפארת שלו, והיא סתומה עם שני מוחין בלבד, ואחר כך בהתפשטות הגבורות בה נבנה גם גופה מאחוריו ונשארת דבוקה כך עד עת הנסירה שבה היא חוזרת לעמוד עם זעיר אנפין פנים בפנים.

מֵאֲחוֹרוֹי - מאחורי זעיר אנפין כנגד החזה שלו אִתְדְּבַק נִיצוֹצָא דְּבוֹצִינָא דְּקַרְדִּינוּתָא - נתדבק הניצוץ שיצא מן הנר הקשה, שהוא חמש הגבורות דדעת, וְלָהֲטָא - ואותו ניצוץ הוא לוהט ועולה מן היסוד דזעיר אנפין אל החזה ונוקב שם ויוצא לאחור, וְאַפֵּיק [דף רצו, א] גֻּלְגַּלְתָּא חֲדָא - ומוציא גולגולת אחת שהיא ראש המלכות סְתִימָא מִכָּל סִטְרוֹי - שהיא סתומה מכל צדדיה, וּנְהִירוּ דִּתְרֵי מוֹחֵי גְּלִיפָן בָּהּ - וחקוקים בתוך הגולגולת שלה אורות של שני מוחין חכמה ובינה בלבד, וְאִתְדַּבְּקַת בְּסִטְרוֹי דִּדְכוּרָא - ונתדבקה המלכות בצד האחור של זעיר אנפין הזכר, בְּגִין כָּךְ אִתְקְרִי - לכך נקראת המלכות בשם: 'יוֹנָתִי תַמָּתִי', אַל תִּקְרֵי 'תַמָּתִי' אֶלָּא תְּאוֹמָתִי וַדַּאי, לפי שזעיר אנפין ומלכות דבוקים יחד כתאומים.

שַׂעֲרוֹי דְּנוּקְבָּא - שערותיה של הנקבה שהיא המלכות כְּלִילָן בֵּיהּ גַּוְונֵי - כלולים בהם כמה גוונים, כְּדִכְתִיב - כמו שכתוב: 'וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן', והרי ארגמן הוא כלול מכמה גוונים, לבן שחור ואדום.

אִתְקְטַר גְּבוּרָה - הגבורה האחת נמשכת מהיסוד אל הדעת של המלכות והיא נקשרת שם בַּחֲמֵשׁ גְּבוּרָאן - בחמש גבורות, וְאִתְפַּשְּׁטַת נוּקְבָּא בְּסִטְרָהָא - ועל ידי הגבורות האלו נתפשטה הנקבה בכל צדדי גופה עד רגליה, וְאִתְדַּבְּקַת בְּסִטְרוֹי דִּדְכוּרָא - ונתדבקה בצדדי האחור של זעיר אנפין הזכר, עַד דְּאִתְפָּרְשָׁא מִסִּטְרוֹי - עד שלאחר זמן נפרדה מצדדי האחור שלו, וְאָתִיאַת לְאִתְחַבְּרָא עִמֵּיהּ אַפִּין בְּאַפִּין - ובאה להתחבר עמו פנים בפנים.

בעת היחוד נחשבים זעיר אנפין ומלכות כגוף אחד שלם ועל ידי זה נמשכת מהם ברכה שלימה לכל העולמות, וכמו שמצינו בשבת שיש בו יחוד ולכן נאמר בו 'עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, ועל דרך זה אצל האדם התחתון רק אדם שנשא אשה מתברך בשלימות.

וְכַד מִתְחַבְּרָן - וכאשר הם מתחברים מִתַּחְזְיָין חַד גּוּפָא מַמָּשׁ - הם נראים כמו גוף אחד ממש. מֵהָכָא אוֹלִיפְנָא - מכאן למדנו דְּכַר בִּלְחוֹדוֹי - שכאשר הזכר בעולם הזה הוא לבדו אזי הוא אִתַּחְזִי פְּלַג גּוּפָא - נראה כמו חצי גוף בלבד, וְכֻלְּהוּ רַחֲמֵי - כי כל חלקיו כולם רק רחמים, וְכָּךְ נוּקְבָּא - וכך גם הנקבה לבדה כל חלקיה רק גבורות, וְכַד מִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא - וכאשר מתחברים יחד, אִתַּחְזִי כֹּלָּא חַד גּוּפָא מַמָּשׁ - נראה הכל כמו גוף אחד ממש, וְהָכִי הוּא - וכן הוא האמת בלי ספק. אוּף הָכָא - וכן כאן בעולם האצילות, כַּד דְּכַר אִתְחַבַּר בְּנוּקְבָּא - כאשר הזכר מתחבר עם הנקבה, כֹּלָּא הוּא חַד גּוּפָא - הכל נחשב לגוף אחד, וְעָלְמִין כֻּלְּהוּ בְּחֵידוּ - וכל העולמות בריאה יצירה ועשייה הם בשמחה, דְּהָא כֻּלְּהוּ מִגּוּפָא שְׁלִים מִתְבָּרְכָן - שהרי כולם מתברכים מגוף שלם, וזו היא ברכה שלימה.

וְהַיְינוּ רָזָא - וזהו סוד מה שכתוב: 'עַל כֵּן בֵּרַךְ יְיָ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ', דְּהָא - שהרי בשבת יש יחוד לזעיר אנפין ומלכות ועל ידי זה אִשְׁתְּכַח כֹּלָּא בְּחַד גּוּפָא שְׁלִים - נמצא הכל בגוף אחד שלם, דְּהָא מַטְרוֹנִיתָא אִתְדַּבְּקַת בְּמַלְכָּא - שהרי המלכה מתדבקת עם המלך, היינו המלכות עם זעיר אנפין, וְאִשְׁתְּכַח גּוּפָא חַד - ונמצא שהם גוף אחד, וְעַל כֵּן בִּרְכָאן מִשְׁתַּכְחִין בְּהַאי יוֹמָא - ועל כן נמצאות הברכות ביום השבת יותר משאר ימות החול.

וּמֵהָכָא - ומכאן אנו למדים מַאן דְּלָא אִשְׁתְּכַח דְּכַר וְנוּקְבָּא - שמי שאינו נמצא בסוד זכר ונקבה כי לא נשא אשה, אִקְּרִי פְּלַג גּוּפָא - הוא נקרא חצי גוף, וְלֵית בִּרְכְתָא שָׁרְיָא בְּמִלָּה פְּגִימָא וַחֲסֵירָה - ואין ברכה שורה בדבר פגום וחסר, אֶלָּא בַּאֲתַר שְׁלִים - אלא רק במקום שלם, בְּמִלָּה שְׁלִים - ובדבר שלם, וְלָא בְּפַלְגוּת מִלָּה - ולא בחצי דבר, וּפַלְגוּת מִלָּה לָא אִתְקַיַּים לְעָלְמִין - וחצי דבר אין לו קיום לעולמים, וְלָא אִתְבָּרְכָן לְעָלְמִין - ואינו מתברך לעולמים.

תיקון שלימות בנין המלכות נעשה על ידי הארות מזעיר אנפין, ואחר שנשלמת היא מניקה ומשפיעה לכל העולמות התחתונים על דרך שהבינה מניקה ומשפיעה אל זעיר אנפין.

נוֹי דְּנוּקְבָּא - היופי של הנקבה, כֹּלָּא מִנּוֹי דִּדְכוּרָא הוּא - כולו הוא נעשה על ידי האורות שמקבלת מזעיר אנפין שהם היופי של הזכר, וְהָא אוֹקִימְנָא מִלֵּי - והרי כבר ביארנו את הדברים, וְאִשְׁתְּמוֹדְעָן בֵּינֵי חַבְרַיָּיא - וכבר נודעים הם בין החברים.

מֵהַאי נוּקְבָּא מִתְאַחֲדָן - מהנקבה הזו נאחזים כָּל אִינּוּן דִּלְתַתָּא - כל אלו העולמות שלמטה ממנה, מִנָּהּ יָנְקִין - ממנה הם יונקים, וּבָהּ תָּבִין - ואליה הם חוזרים תמיד לקבל שפע, וְהִיא אִתְקְרִיאַת אֵם לְכֻלְּהוּ - והיא נקראת אֵם לכולם, כְּמָה דְּאָחֳרָא אֵם לְגוּפָא - כמו שהפרצוף האחר שהיא הבינה היא אֵם אל הגוף שהוא זעיר אנפין, וְכָל גּוּפָא מִנָּהּ יָנְקָא - וכל הגוף שהוא זעיר אנפין יונק ממנה, כָּךְ הַאי- כך הנקבה הזו התחתונה היא כמו אֵם, לְכֻלְּהוּ אָחֳרָנִין דִּלְתַתָּא - לכל העולמות האחרים שלמטה ממנה.

לפי שנתבאר שהמלכות מניקה ומשפיעה לכל העולמות לזה מביא עתה את הפסוק 'אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ' ואת הפסוק 'אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת' שמתבאר בהם ענין זה, ומקדים לבאר מדוע נקראת המלכות בשם 'אָחוֹת', מתוך הכתוב 'אֱמוֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ' (יין הרקח).

כְּתִיב: 'אֱמוֹר לַחָכְמָה אֲחוֹתִי אָתְּ', פירושו הוא שכאילו אומרים אל זעיר אנפין או אל אבא, אמור אל המלכות אחותי את, כי אִית חָכְמָה - יש חכמה עליונה וְאִית חָכְמָה - ויש חכמה תחתונה, וְהַאי נוּקְבָּא - והנקבה הזו שהיא המלכות, אִתְקְרִי חָכְמָה זְעֵירָא לְגַבֵּי אָחֳרָא - נקראת חכמה קטנה בערך החכמה האחרת העליונה, וְעַל דָּא כְּתִיב - ועל זה כתוב על המלכות: 'אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה' כי המלכות היא אחות לאבא ולזעיר אנפין, 'וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ' וְגוֹ', דְּהָא דָּא בְּגָלוּתָא אִתְמְשַׁךְ - שהרי הנקבה הזו שהיא המלכות נמשכת בגלות ואין לה שדיים להניק את העולמות התחתונים.

ומפרש עוד מה שכתוב: 'אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה', וַדַּאי קְטַנָּה אִתַּחְזִי - בודאי המלכות היא נראית קטנה, אֲבָל רַבְרְבָא הִיא - אבל באמת היא גדולה, וְסַגִּיאָה הִיא - ורבה היא, דְּהָא הִיא שְׁלִימוּ - שהרי היא שלימות של זעיר אנפין, דְּנָטֵיל מִכֹּלָּא - וכשהיא עולה לאצילות היא נוטלת שפע מכל פרצופי האצילות, כְּמָה דִּכְתִיב - כמו שכתוב על בחינתה שבאצילות: 'אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת', כלומר שהיא גדולה כמו חומה, ומה שכתוב: 'וְשָׁדַי', היינו משום דְּהָא מַלְיָין אִינּוּן לְיָנְקָא לְכֹלָּא - שהרי שדיה מלאים להניק לכל העולמות התחתונים, וזהו שכתוב: 'כַּמִּגְדָּלוֹת', דְּאִינּוּן נַהֲרִין רַבְרְבִין - שהם נהרות גדולים דְּנַפְקוּ מֵאִימָּא עִלָּאָה - שיוצאים מן האימא העליונה שהיא הבינה הנקראת 'מגדל'.

מפרט איך מתפשט ונתקן כל פרטי איבריו של זעיר אנפין על ידי התפשטות החסדים עד שנעשה מושלם בכדי שיוכל לזון ולהשפיע לכולם. ותחילה מבאר שהזרועות שהם חסד וגבורה מתפשטים על ידי המוחין חכמה ובינה, והמעיים שבאמצע על ידי הדעת.

תּוּ אִתְפַּשַּׁט דְּכוּרָא - ועוד נתפשט זעיר אנפין הזכר בְּיַמִּינָא וּשְׂמָאלָא - בחסד שבימין ובגבורה שבשמאל, בִּירוּתָּא דְּאַחְסָנָא - בשפע המוחין חכמה ובינה שהם ירושת הנחלה שירש מאבא ואימא, וְכַד גַּוְונֵי אִתְחַבְּרוּ - וכאשר הגוונים נתחברו, אִקְּרִי - אזי זעיר אנפין נקרא בשם תִּפְאֶרֶת, כי הוא מפואר בגוונים שונים, וְאִתְתַּקַּן כָּל גּוּפָא - וכל הגוף שהוא זעיר אנפין נתקן על ידי אלו הגוונים, וְאִתְעֲבִיד אִילָנָא רַבְרְבָא וְתַקִּיף - ונעשה אילן גדול וחזק, שַׁפִּיר וְיָאֶה - יפה ונאה, 'תְּחוֹתוֹהִי תַּטְלֵל חֵיוַת בָּרָא' - תחתיו תחסה חית השדה שהיא המלכות, 'וּבְעַנְפוֹהִי יְדוּרוּן עוֹפֵי שְׁמַיָּא' - ובענפיו ישכנו עופות השמים שהם המלאכים והנשמות, 'וּמָזוֹן לְכֹלָּא בֵּיהּ' - ושפע של מזון רב נמצא בו להשפיע אל כל העולמות.

דְּרוֹעוֹי יַמִּינָא וּשְׂמָאלָא - זרועותיו מתפשטים לימין ולשמאל, בְּיַמִּינָא - בצד ימין שהוא צד החסד נמצאים תמיד חַיִּים וָחֶסֶד, בִּשְׂמָאלָא - ובצד שמאל שהוא צד הגבורה נמצאות תמיד מִיתָה וּגְבוּרָה. מֵעוֹי אִתְתַּקַּן בְּדַעַת - מעיו של זעיר אנפין שהם בקו האמצעי נתקנים על ידי אור הדעת שגם הוא בקו האמצעי, וְאִתְמַלְיָין - ובאותו האור של הדעת מתמלאים כָּל אַכְסַדְרִין - כל האכסדראות שהם נצח הוד ויסוד וְאִדָּרִין - והחדרים שהם חסד גבורה ותפארת, כְּמָה דַּאֲמֵינָא - כמו שכבר אמרתי לעיל, דִּכְתִיב: 'וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ'.

כמה בחינות של נצח והוד מתפשטים בהמשך לאחר התפארת והן בחינות שמהן יוצאות הנשמות הנקראות בשם צבאות ה' ועל כן הנצח והוד נקראים צבאות.

תּוּ אִתְפַּשַּׁט גּוּפָא - ועוד נתפשט הגוף שהוא זעיר אנפין בִּתְרֵין שׁוֹקִין - בשתי שוקיים שהם נצח והוד, וּמִתְאַחֲדָן בֵּינַיְיהוּ תְּרֵין כּוֹלְיָין - ונאחזים ביניהם שתי הכליות, וּתְרֵין בֵּיעֵי דִּדְכוּרָא - ושני ביצי הזכר, דְּכָל מִשְׁחָא - שכל השמן שהוא שפע החכמה וּרְבוּת - והגדלות שהוא שפע הבינה וְחֵילָא דְּכָל גּוּפָא - והכוח של כל הגוף שהוא שפע הדעת, בְּהוּ אִתְכְּנַשׁ - מתכנס בהם, דְּכָל חַיָּילִין דְּנָפְקֵי - שכל צבאות ה' שהן נשמות ישראל שיוצאות מִנְּהוֹן נָפְקִין - מהן יוצאות, וְשָׁרְיָין כֹּלָּא בְּפוּם אַמָּה - וכל הנשמות האלו שוכנים לבסוף בפי היסוד, וּבְגִין כָּךְ אִקְּרוּן - ולכך אלו נקראים בשם 'צְבָאוֹת', וְאִינּוּן - והם: נֶצַח וְהוֹד, ונמצא כי ספירת תִּפְאֶרֶת נקרא בשם: יְהוָֹ"ה, והספירות נֶצַח וְהוֹד נקראים יחד בשם: 'צְבָאוֹת', וּבְגִין כָּךְ - ולפיכך נזכרו בפסוק יחד: 'יְהוָֹ"ה צְבָאוֹת', כי התפארת דבוק עם הנצח וההוד.

מהחסדים שביסוד של הזכר מתמתקים בעת היחוד הגבורות שביסוד הנקבה הנקרא ציון.

אַמָּה דִּדְכוּרָא - סוד האמה של הזכר, סִיּוּמָא דְּכָל גּוּפָא - בו הסיום של כל הגוף, וְאִקְּרִי - והוא נקרא בשם: יְסוֹד, וְדָא הוּא דַּרְגָּא דִּמְבַסֵּם לְנוּקְבָּא - וזו היא המדרגה הממתקת את הגבורות שבנקבה על ידי החסדים שנותן בה, וְכָל תִּיאוּבְתָּא דִּדְכוּרָא לְגַבֵּי נוּקְבָּא בְּהַאי יְסוֹד - וכל התשוקה של הזכר אל הנקבה הוא ביסוד הזה, עָיֵיל לְנוּקְבָּא - כי היסוד הוא נכנס אל הנקבה לַאֲתַר דְּאִקְּרִי צִיּוֹן - אל מקום היסוד שלה הנקרא ציון, דְּהָתָם הוּא אֲתַר כְּסוּתָא דְּנוּקְבָּא - ששם הוא המקום שבו מכסה הנקבה את היסוד של הזכר, כְּבֵית רֶחֶם לְאִתְּתָא - כמו בית רחם של האשה שבו מתכסה העובר, וּבְגִין כָּךְ 'יְיָ צְבָאוֹת' אִקְּרִי יְסוֹד - ולכן נקרא היסוד בשם הוי"ה צבאות כי הוא הוי"ה ומקבל שפע מן הנצח וההוד.

כְּתִיב: 'כִּי בָחַר יְיָ בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ', כלומר שיסוד דזעיר אנפין הנקרא הוי"ה בחר ונתאוה ביסוד הנקבה הנקרא ציון להיות לו לבחינת מושב וכסא, ומפרש: כַּד אִתְפָּרְשַׁת מַטְרוֹנִיתָא - כאשר ננסרה ונתפרדה המלכות ממקום התדבקותה באחורי זעיר אנפין, וְאִתְחַבְּרַת בְּמַלְכָּא אַנְפִּין בְּאַנְפִּין - ונתחברה עם המלך זעיר אנפין פנים בפנים, בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא - בליל שבת, אִתְעֲבִיד כֹּלָּא חַד גּוּפָא - נעשים זעיר אנפין ומלכות גוף אחד, וּכְדֵין יָתִיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּכוּרְסְיֵיהּ - ואז הקדוש ברוך הוא שהוא זעיר אנפין יושב בכסאו שהיא המלכות, וְאִקְּרִי כֹּלָּא שְׁמָא שְׁלִים - ונקרא הכל בשם שלם כזה: יאהלוההי"ם, שהוא חיבור הוי"ה אלהי"ם, שְׁמָא קַדִּישָׁא - שם קדוש, בְּרִיךְ שְׁמֵיהּ - ברוך שמו בעולם האצילות לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמִין - לעולם ולעולמי עולמים בבריאה יצירה ועשייה.

אמר רבי שמעון: כָּל אִלֵּין מִלִּין - כל דברי הסודות האלו סְלִיקְנָא עַד יוֹמָא דָּא - העלתי אותם וכיסיתי אותם שלא לגלותם עד היום הזה, כדי דְּאִתְעַטַּר בְּהוּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי - שאני אתעטר בהם לעולם הבא על ידי שאדרוש אותם שם לפני הצדיקים, וְהַשְׁתָּא אִתְגַּלְּיָין הָכָא - ועתה נתגלו כאן, זַכָּאָה חוּלָקִי - אשרי חלקי.

הַאי מַטְרוֹנִיתָא - המלכות הזו, כַּד אִתְחַבְּרַת עִם מַלְכָּא - כאשר היא מתחברת עם המלך זעיר אנפין בליל שבת, כָּל עָלְמִין מִתְבָּרְכָן - כל העולמות העליונים והתחתונים מתברכים, וְאִשְׁתְּכַחוּ בְּחֶדְוָותָא דְּכֹלָּא - ונמצאים שמחים בשמחת כולם.

אין המלכות מתברכת ומקבלת את המוחין שלה אלא מנצח הוד ויסוד של זעיר אנפין, כי מהם נשפעת טיפת החסדים דרך היסוד אל היסוד שלה הנקרא קודש הקדשים, ולכן רק הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים שהוא בסוד החסד שביסוד הנכנס ליסוד המלכות.

[דף רצו, ב] כְּמָה דִּדְכוּרָא כָּלִיל בִּתְלָתָא - כמו שהזכר זעיר אנפין כלול בשלושה קוים שהם חסד גבורה ותפארת, וְשֵׁירוּתָא בִּתְלָתָא - והמוחין שבתחילתו הם שלושה ראשים, חכמה בינה ודעת, כָּךְ כֹּלָּא הָכִי - כך כל הפרצופים עיקר גופם בשלושה, ולהם שלושה ראשים, וְסִיּוּמָא דְּכָל גּוּפָא הָכִי - והסיום של כל הגוף שהוא זעיר אנפין גם הוא בשלושה, וּמַטְרוֹנִיתָא לָא מִתְבָּרְכָא - והמלכות אינה מתברכת אֶלָּא בִּכְלָלָא דִּתְלָתָא אִלֵּין - אלא בכללות של שלושה אלו, דְּאִינּוּן - שהם נקראים בשם נֶצַח הוֹד יְסוֹד, וּמִתְבַּסְּמָא וּמִתְבָּרְכָא - ומתמתקת מגבורותיה ומתברכת בחסדים בַּאֲתַר דְּאִקְּרִי קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים דִּלְתַתָּא - במקום היסוד שבה הנקרא קודש הקדשים שלמטה, דִּכְתִיב: 'כִּי שָׁם צִוָּה יְיָ אֶת הַבְּרָכָה', הוי"ה שהוא התפארת נותן את ברכותיו דווקא שם במקום היסוד שלה הנקרא ציון, דְּהָא תְּרֵין דַּרְגִּין אִינּוּן לְעֵילָּא וְתַתָּא - שהרי שתי דרגות של קודש הקדשים יש האחד למעלה במוחין והשני למטה ביסוד.

וּבְגִין כָּךְ - וכיון שקודש הקדשים הוא בחינת היסוד דמלכות לפיכך לֵית רְשׁוּתָא לְמֵיעַל תַּמָּן - אין רשות להכנס אל קודש הקדשים בעולם הזה בָּר כָּהֲנָא רַבָּא - מלבד הכהן הגדול, דְּאָתֵי מִן סִטְרָא דְּחֶסֶד - שהוא בא מצד החסד, בְּגִין דְּלָא עָיֵיל לְהַהוּא אֲתַר דִּלְעֵילָּא - לפי שאינו נכנס אל המקום ההוא למעלה, אֶלָּא הַהוּא דְּאִקְּרִי חֶסֶד - אלא אותו שהוא נקרא חסד, היינו היסוד שבו טיפת החסדים, וְעָיֵיל - והוא נכנס בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים שהוא היסוד של הנקבה, וּמִתְבַּסְּמַת נוּקְבָּא - ומתמתקת הנקבה שהיא המלכות מגבורותיה שביסוד שלה, וּמִתְבָּרְכָא הַאי קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים בְּגוֹ לְגוֹ - ומתברך קודש הקדשים הזה שהוא לפני ולפנים, כלומר אֲתַר דְּאִקְּרִי צִיּוֹן - במקום הנקרא ציון שהוא לפנים מעטרת היסוד הנקראת ירושלים.

היסוד דמלכות נקרא ציון והמלכות דמלכות נקראת ירושלים, וחוזר ומבאר כמה פרטים שכבר נתבארו, ומסיים בביאור סוד הכתוב 'כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה', כלומר שם בציון שהוא יסוד דמלכות השפיע היסוד הנקרא הוי"ה את שפע החסדים הנקראים ברכה.

ומפרש יותר: צִיּוֹן וִירוּשָׁלַם, תְּרֵין דַּרְגִּין אִינּוּן - שתי מדרגות הן, חַד רַחֲמֵי - דרגה אחת במידת הרחמים, וְחַד דִּינָא - ודרגה אחת היא במידת הדין, צִיּוֹן היא במידת הרחמים דִּכְתִיב: 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה', היינו ברחמים של זעיר אנפין הנקרא משפט, יְרוּשָׁלַם היא במידת הדין דִּכְתִיב: 'צֶדֶק יָלִין בָּהּ', כְּמָה דְּאוֹקִימְנָא - וכמו שכבר ביארנו שהמלכות נקראת צדק מצד הדינים שבה.

וְכָל תִּיאוּבְתָּא דִּדְכוּרָא לְגַבֵּי נוּקְבָּא - וכל התשוקה של הזכר אל הנקבה, הָכָא הוּא - הוא כאן ביסוד שלה כדי להמתיק את גבורותיה אשר שם, וּקְרֵינַן לְהוּ - ואנו קוראים אותם בשם בְּרָכָה, לפי דְּמִתַּמָּן נָפְקֵי בִּרְכָן - שמשם יוצאות הברכות לְכֻלְּהוּ עָלְמִין - לכל העולמות, וְכֻלְּהוּ מִתְבָּרְכָן - וכולם מתברכים. וטעם שהיסוד דמלכות נקרא בשם 'קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים' הוא משום הַאי אֲתַר אִקְּרִי קֹדֶשׁ - שהמקום הזה שהוא היסוד דמלכות נקרא קודש, וְכָל קֳדָשִׁים דִּדְכוּרָא עָיְילִין תַּמָּן - וכל הקדשים שהם טיפות החסדים מן הזכר נכנסים שם בעת היחוד, בְּהַהוּא דַּרְגָּא דַּאֲמֵינָא - באותה המדרגה שבמלכות שאמרתי, דהיינו היסוד הנקרא ציון.

וְכֻלְּהוּ אַתְיָין מֵרֵישָׁא עִלָּאָה - וכולם באים מן הראש העליון דְּגוּלְגַּלְתָּא דִּדְכוּרָא - שהוא הגולגולת של הזכר זעיר אנפין, מִסִּטְרָא דְּמוֹחֵי עִלָּאֵי - מצד המוחין העליונים שקיבל מאבא ואימא, דְּשָׁרְיָין בֵּיהּ - שהם שוכנים בו בתוך הגולגולת שבו, וְנָגִיד הַהִיא בְּרָכָה - ונמשכת הברכה ההיא, דהיינו החסדים בְּכָל שַׁיְיפֵי גּוּפָא - בכל איברי זעיר אנפין הנקרא גוף, עַד אִינּוּן דְּאִקְּרוּן צְבָאוֹת - עד מקום פנימיות הנצח וההוד הנקראים צבאות, שהן תרין ביעי דדכורא, וְכָל הַהוּא נְגִידוּ דְּאִתְנְגִיד מִכָּל גּוּפָא - וכל אותן ההמשכות הנמשכות מכל איברי הגוף מִתְכַּנְשֵׁי תַּמָּן - מתכנסות גם הן שם, וְעַל דָּא אִקְּרוּן - ועל כן נקראו הנצח וההוד בשם צְבָאוֹת, לפי דְּכָל צְבָאוֹת דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין תַּמָּן נָפְקִין - שכל הצבאות העליונים הנמשכים מן המוחין והתחתונים הנמשכים מן האיברים יוצאים ממקומם ומתכנסים שם, וְהַהוּא נְגִידוּ בָּתַר דְּאִתְכְּנִישׁ תַּמָּן - ואותו השפע הנמשך לאחר שנתכנס שם בנצח והוד שהם ביעי דדכורא, שָׁרְיָין לֵיהּ בְּהַהוּא יְסוֹד קַדִּישָׁא - הם משכינים אותו באותו היסוד הקדוש, כֹּלָּא חִוָּורָא - וכל השפע הוא בגוון לבן, בְּגִין כָּךְ אִקְּרִי - ועל כן נקרא היסוד בשם חֶסֶד על שם טיפת החסד שבו, וְהַהוּא חֶסֶד עָיֵיל לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים - ואותו חסד הוא נכנס אל היסוד דמלכות הנקרא קודש הקדשים להמתיק את הגבורות ששם, דִּכְתִיב: 'כִּי שָׁם' ביסוד של המלכות 'צִוָּה יְיָ' שהוא זעיר אנפין 'אֶת הַבְּרָכָה' שהיא טיפת החסדים כדי להמשיך 'חַיִּים', 'עַד הָעוֹלָם' כלומר עד המלכות הנקראת עולם.

רבי שמעון נשתתק לפני שאמר 'חַיִּים עַד הָעוֹלָם' מטעם שלא נמשך לו עוד חיים לחיות, וכך נשארו כולם בדומיה כי לא יכלו להרים עיניהם להסתכל בו מחמת האש שהיתה סביבו (יין הרקח).

אֲמַר רַבִּי אַבָּא: לָא סִיַּים בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא - לא סיים המאור הקדוש רבי שמעון לְמֵימַר - לומר מלת 'חַיִּים', עַד דְּאִשְׁתְּכָכוּ מִלּוֹי - עד שנשתתקו דבריו לאחר מלת 'הַבְּרָכָה', וַאֲנָא כַּתְבָנָא - ואני הכותב הממונה על הכתיבה סְבַרְנָא לְמִכְתַּב טְפֵי - סברתי מסברת עצמי לכתוב עוד את סיום הפסוק, וְלָא שְׁמַעְנָא - מבלי ששמעתי מפיו, וְלָא זְקִיפְנָא רֵישָׁא - ולא זקפתי את ראשי לראות מדוע פסק רבי שמעון מלדבר, דִּנְהוֹרָא הֲוָה סַגִּי - כי האור היה גדול, וְלָא הֲוָה יָכִילְנָא לְאִסְתַּכְּלָא - ולא הייתי יכול להסתכל, אַדְּהָכִי אִזְדַּעְזַעְנָא - ובינתים נזדעזעתי, שְׁמַעְנָא קָלָא דְּקָארֵי וְאָמַר - כי שמעתי קול שהיה קורא ואומר: 'אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים' וְגוֹ', כי אותו קול ביקש להאריך את שנותיו של רבי שמעון, ואחר כך שְׁמַעְנָא קָלָא אָחֳרָא - שמעתי קול אחר שהיה קורא ואומר: 'חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ' וְגוֹ', וכוונתו היתה שאי אפשר להוסיף לרבי שמעון עוד חיים שהרי כבר שאל בעבר חיים והוסיפו לו.

כָּל הַהוּא יוֹמָא - בכל אותו היום לָא אִפְּסִיק אֶשָּׁא מִן בֵּיתָא - לא נפסקה האש מן הבית, וְלָא הֲוָה מַאן דְּמָטֵי לְגַבֵּיהּ - ולא היה מי שיגיע אליו, דְּלָא יָכִילוּ - כי לא היו יכולים, מחמת דִּנְהוֹרָא וְאֶשָּׁא הֲוָה בְּסוּחְרָנֵיהּ - שהאור והאש היו סביבו כָּל הַהוּא יוֹמָא - כל אותו היום, נְפִילְנָא עַל אַרְעָא וּגְעֵינָא - נפלנו על הארץ וגעינו בבכיה.

בָּתַר דְּאָזִיל אֶשָּׁא - לאחר שהאש הלכה, חֲמֵינָא לְבוֹצִינָא קַדִּישָׁא - ראיתי את המאור הקדוש קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, דְּאִסְתַּלַּק מִן עָלְמָא - שנסתלק מן העולם, אִתְעַטַּף - והיה רבי שמעון מעוטף בטליתו, שָׁכֵיב עַל יַמִּינֵיהּ - ושוכב על צד ימינו, וְאַנְפּוֹי חָיְיכִין - ופניו היו שמחות.

לאחר שנפל רבי אלעזר בנו על פני אביו רבי שמעון עמד ותיאר איך נשאר העולם בלעדיו.

קָם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ - עמד רבי אלעזר בנו, וְנָטִיל יְדוֹי - ולקח את ידיו של רבי שמעון אביו וְנַשֵּׁיק לוֹן - ונישק אותם, וַאֲנָא לָחִיכְנָא עַפְרָא דִּתְחוֹת רַגְלוֹי - ואני לחכתי את העפר שהיה תחת רגליו, בָּעוּ חַבְרַיָּיא לְמִבְכֵּי - והחברים רצו לבכות, וְלָא יָכִילוּ לְמַלְּלָא - ולא היו יכולים לדבר, ולבסוף שָׁארוּ חַבְרַיָּיא בְּבִכְיָה - התחילו החברים בבכיה, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ - ורבי אלעזר בנו נָפִיל תְּלָת זִמְנִין - נפל על פניו של רבי שמעון שלוש פעמים, וְלָא יָכִיל לְמִפְתַּח פּוּמֵּיהּ - ובתחילה לא היה יכול לפתוח את פיו, לְבָתַר - ואחר כך פָּתַח את פיו וְאָמַר: אַבָּא אַבָּא, תְּלָת הֲווֹ - שלושה מאורות היו בעולם שהם רבי פנחס בן יאיר ורבי שמעון ורבי אלעזר, חַד אִתְחֲזַרוּ - וחזרו להיות למאור אחד, כי נסתלקו שני מאורות הראשונים.

וכיון שהיה רבי שמעון כמו האילן הגדול זעיר אנפין שעליו נאמר 'תְּחֹתוֹהִי תַּטְלֵל חֵיוַת בָּרָא', הַשְׁתָּא - עתה לאחר פטירתו תְּנוּד חֵיוָתָא - ינודו וינועו החיות ללא מחסה, וכנגד מה שנאמר 'וּבְעַנְפוֹהִי יְדוּרָן צִפֲּרֵי שְׁמַיָּא' עתה לאחר פטירתו צִפֳּרָאן טָאסִין - יטוסו וילכו להם הציפורים שהם הנשמות הטהורות, מִשְׁתַּקְּעָן בְּנוּקְבָּאן דְּיַמָּא רַבָּא - וישתקעו בנקבי הים הגדול, וְחַבְרַיָּיא כֻּלְּהוּ שַׁתְיָין דָּמָא - וכנגד מה שנאמר 'וּמִנֵּהּ יִתְּזִין כָּל בִּשְׂרָא' עתה לאחר פטירתו כל החברים שותים דם במקום המזון שקיבלו ממנו.

קָם רַבִּי חִיָּיא עַל רַגְלוֹי וַאֲמַר - קם רבי חייא על רגליו ואמר: עַד הַשְׁתָּא בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא מִסְתַּכַּל עֲלָן - עד עתה המאור הקדוש היה מסתכל עלינו להיטיב לנו, הַשְׁתָּא לָאו הוּא עִדָּן - עתה אין עוד שהות לבכות ולהספיד אֶלָּא לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרֵיהּ - אלא לעסוק בכבודו, קָם רַבִּי אֶלְעָזָר לעסוק בצרכי הקבורה וְרַבִּי אַבָּא עמו, נַטְלוּ בֵּיהּ בְּטִיקְרָא דְּסִיקְלָא - לקחו אותו ממיטתו במיטה מוצעת ומכובדת, כדי להתעסק בכבודו בחדר אחר.

בעת פטירת הצדיקים ראוי שישכון השלום בעולם שנאמר 'יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם' וכן היה בעת פטירתו של רבי שמעון שאף על פי שנתעוררו אנשי כפר ציפורי למריבה על מקום קבורתו, מיד נשקטה המריבה על ידי שנשאו המלאכים את מיטתו למערה של מירון (עומר מן; יין הרקח).

מַאן חָמָא - מי ראה עוד דבר כזה מיוחד, והוא עִרְבּוּבְיָא דְּחַבְרַיָּיא - המרקחת שהביאו החברים כדי לטהר בה את גופו של רבי שמעון, וְכָל בֵּיתָא הֲוָה סָלִיק רֵיחִין - וכל הבית היה מעלה ריחות טובים, ולאחר שנתעסקו בטהרתו סְלִיקוּ בֵּיהּ בְּפוּרְיֵיהּ - השכיבוהו במיטתו, וְלָא אִשְׁתַּמַּשׁ בֵּיהּ - ולא נתעסקו בהולכתו אֶלָּא רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי אַבָּא, אָתוּ טְרִיקִין - באו אנשי חיל המכים וּמָארֵי תָּרִיסִין - ואנשי מלחמה גיבורים בעלי מגינים דִּכְפַר צִפֳּרִי - של כפר ציפורי הסמוך לעיר צפת וְטַרְדָא בְּהוּ (דְּצִפֳּרִי וְטַרְדַיָּא - והיו עמהם שאר טרדנים, וַהֲווּ) בְּנֵי מֵרוֹנְיָא - ובני כפר מירון, צָוְוחִין בִּקְטִירִין - היו צועקים יחד בצוותא על זה, לפי דְּחַשִּׁיבוּ דְּלָא יִתְקְבַר תַּמָּן - שחששו שמא לא יקבר רבי שמעון אצלם.

בָּתַר דְּנָפַק פּוּרְיָיא - לאחר שיצאה המיטה מן הבית, נעשה נס גדול הֲוָה סָלֵיק בַּאֲוִירָא - והמיטה היתה עולה באויר על ידי המלאכים, וְאֶשָּׁא הֲוָה לָהֵיט קַמֵּיהּ - והיתה האש מלהטת לפניו, שָׁמְעוּ קָלָא - שמעו קול שהכריז ואמר: עוּלוּ וַאֲתוּ וְאִתְכְּנַשׁוּ - הכנסו ובואו והתקבצו לְהִילּוּלָא - לחופתו דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. והיו המלאכים מכריזים: 'יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם', כי בזמן מנוחת הצדיקים שוכן עליהם השלום.

נשמע קול מתוך המערה שדיבר בשבחו של רבי שמעון.

כַּד עָאל לִמְעָרְתָא - כאשר נכנס רבי שמעון אל המערה, שָׁמְעוּ קָלָא בִּמְעָרְתָא - שמעו קול במערה שהכריז ואמר: זֶה הָאִישׁ 'מַרְעִישׁ הָאָרֶץ' - רבי שמעון בעבורו רועשים תושבי הארץ, 'מַרְגִּיז מַמְלָכוֹת' - והוא היה מבטל את גזירות המלכויות, כַּמָּה פִּטְרִין בִּרְקִיעָא - כמה פתחון פה של מקטרגים מִשְׁתַּכְּכִין בְּיוֹמָא דֵּין בְּגִינָךְ - משתתקים ביום הזה לכבודך, דְּנָא - זהו רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, דְּמָארֵיהּ מִשְׁתַּבַּח בֵּיהּ בְּכָל יוֹמָא - שהקדוש ברוך הוא משתבח בו בכל יום, זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ לְעֵילָּא וְתַתָּא - אשרי חלקו בגן עדן העליון למעלה ובגן עדן התחתון למטה, כַּמָּה גְּנִיזִין עִלָּאִין מִסְתַּמְרָן לֵיהּ - כמה אוצרות עליונים משתמרים עבורו, עֲלֵיהּ אִתְמַר- עליו נאמר: 

'וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמוֹד לְגוֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין'

, 

כי לבוש נשמתו של רבי שמעון מצד החסדים על כן נתבשר שיעמוד בעולם הבא לימינו של זעיר אנפין. 

עַד כָּאן הָאִדְּרָא קַדִּישָׁא זוּטָא