מסורת קדומה, שהביא בעל שבלי הלקט בשם גאוני לותיר, מספרת שכשכתב רבי אלעזר הקליר את פיוט הקדושה שלו ("וחיות אשר הנה מרובעות לכסא"), ליהטה האש סביבותיו. מן השמים הסכימו, כביכול, עם השיר. קשה למצוא ציור חד יותר לשאלה שתעסיק אותנו בטור הזה: האם השירה שמוסיפים בני אדם על התפילה היא אש קודש היורדת מלמעלה, או אש זרה שאין להביאה אל המקדש. בשאלה הזאת נחלקו גדולי עולם במשך אלף שנה, והמחלוקת ההיא כתובה עד היום בתוך המחזור שביד כל מתפלל.
התנועה שעליה מדובר נולדה בארץ ישראל, בסוף תקופת התלמוד ובימי הגאונים הראשונים. דורות של פייטנים – ובראשם יניי ורבי אלעזר בירבי קליר, שיש מחלוקת על התקופה המדויקת שבה פעל – יצרו שם יצירה אדירה בהיקפה: מאות רבות של פיוטים, מערכות שלמות של שירת קודש שנועדו להתלבש על התפילה. לא שירים לצד התפילה אלא בתוכה ממש: קרובות הנארגות אל תוך ברכות העמידה, יוצרות הנשזרות בברכות קריאת שמע, מערכה לכל שבת מיוחדת, לכל מועד, לכל אירוע בקהילה. הפייטן לקח את המטבע הקבוע שטבעו חכמים ועיטר אותו בזהב: מדרשים והלכות, גימטריות ואקרוסטיכונים, לשון מחודשת שנוצרה לצורך השעה. יש שרצו לטעון שהפיוט נולד בשעת גזירה, כשנאסרה הדרשה ברבים, והבריחו החכמים את התורה אל תוך התפילה בלבוש שיר. כך או כך, הקהל אהב את הפיוט אהבת נפש. הוא נתן לתפילה הקבועה, זו שחזרה על עצמה יום יום, פנים חדשות בכל שבת ומועד.
מארץ ישראל נדדה השירה לאיטליה, ומאיטליה, עם משפחת קלונימוס שכבר פגשנו בסדרה על חסידי אשכנז, אל קהילות אשכנז וצרפת. שם נקלטו פיוטי הקליר כאילו נכתבו עבורן: מחזורי אשכנז נתמלאו בהם, וסביבם נכתבו פירושים, ודורות של מתפללים גדלו על לשונו החידתית המבוססת על המדרשים וראו בה קודש. והקורא, גם אם השם 'הקליר' אינו אומר לו דבר, מכיר אותו היטב בלי לדעת. תפילת טל שאומר החזן בבגדי לבן ביום ראשון של פסח, תפילת גשם של שמיני עצרת, מערכות הקינות לתשעה באב, כולן פרי עטו של אותו פייטן ארץ-ישראלי קדום. הרמב"ן כינה את הקליר "הפייטן הראשון", ומן הראשונים היו שזיהו אותו עם התנא רבי אלעזר ברבי שמעון, בנו של רבי שמעון בר יוחאי. וכמובן, אם הפייטן תנא הוא, מי יבוא אחר המלך.
ובינתיים צמחה בספרד שירה אחרת. תחת שמי אנדלוסיה, בתוך תרבות ערבית שהעריצה את צחות הלשון, יצרו משוררי ספרד שירת קודש הפוכה באופייה: לשון מקראית טהורה, משקל מדוד, צלילות שכל פסוק בה מובן. רבי שלמה אבן גבירול כתב את כתר מלכות, רבי יהודה הלוי את שירי ציון, ולשונם זכה ומאירה כמים. מי שגדל על השירה הזאת, ופתח מחזור ארץ-ישראלי מלא חידות וגימטריות ולשונות מחודשים, חש כמי שנכנס מארמון שיש אל מערה עתיקה. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת, והיא באה מפי הגדול שבמדקדקי ספרד.
ואף על פי כן, עוד קודם לכן, כבר בתקופת הגאונים נשמעו קולות של הסתייגות, שהרי הפיוט נארג אל תוך ברכות שמטבען קבעו חכמים, ומה דינה של תוספת בתוך מטבע. יש מן הגאונים שהתירו והנהיגו בלשונות התפילה את הפיוטים, ויש שהורו לצמצם, והשאלה נותרה תלויה בין הקהילות השונות. ואז, במאה השתים עשרה, בא רבי אברהם אבן עזרא, פרשן ומדקדק ופייטן בעצמו, וכתב בפירושו למגילת קהלת את ההתקפה החריפה בתולדות הפולמוס.
המתפלל, כתב, עומד לפני מלך שבידו להחיות ולהמית, ועל כן ישמור פתחי פיו. אסור שיתפלל אדם ויכניס בתוך תפילתו פיוטין שלא ידע עיקר פירושם. ומכאן אל הקליר עצמו: וכלל אומר, יש בפיוטי רבי אליעזר הקליר, מנוחתו כבוד, ארבעה דברים קשים. הפיוטים כתובים כמשלים וחידות שאין להבינם; לשונם מעורבת בלשון התלמוד ואינה לשון הקודש הצחה; דקדוקם פרוץ, מילים מוטות שלא כמשפט הלשון; והם בנויים על דרשות, ואין ראוי להתפלל אלא על דרך הפשט. אדם האומר לפני בוראו מילים שאינו מבין, שאל אבן עזרא, מה ערך לתפילתו.
הדברים נכתבו בדרך ארץ, אבל הם הרעידו את העולם. שכן האבן עזרא לא תקף פייטן נשכח; הוא תקף את עמוד התווך של מחזורי אשכנז, את מי שנחשב לתנא קדוש. חכמי אשכנז וצרפת עמדו כחומה. בעלי התוספות החזיקו בזיהוי הקליר עם התנא, והוסיפו את מסורת האש שליהטה סביבו. רבנו תם, גדול חכמי צרפת, עמד בתוקף על כבוד הפיוטים ויצא כנגד מי שביקשו לתקן ולשנות בהם, ואפילו כנגד חכם שהגיה בפיוטים על דעת עצמו. באשכנז לא הייתה זו שאלה של טעם ספרותי. הפיוטים היו ירושת הקדושים, הלשון שבה בכו הקהילות בגזירות, ומי שנוגע בהם, נוגע בנשמת הציבור.
וכך נפרדו הדרכים, בלי בית דין ובלי הכרעה. בקהילות ספרד ועדות המזרח פעלו דברי אבן עזרא את פעולתם: פיוטי הקליר יצאו בהדרגה מן הסידורים, ובמקומם באו שיריהם בהירי הלשון של משוררי ספרד, רבי שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, והאבן עזרא בעצמו. באשכנז נשארו הקליר וחבריו על מכונם, מוקפים פירושים, נאמרים בניגונים עתיקים.
שתי דרכים, זו של הבהירות וזו של הסוד, וכל קהילה בחרה את דרכה. יהודי ספרדי הנקלע בשבת מיוחדת לבית כנסת אשכנזי, או אשכנזי המתארח אצל ספרדים, חש בהבדל עד היום, גם אם אינו יודע ששורשו במחלוקת בת תשע מאות שנה.
ובאמצע, עמדה ההלכה. בשולחן ערוך נפסק שיש למעט בהפסקות בתוך הברכות, והרמ"א, פוסק אשכנז, פסק: המנהג לומר את הפיוטים, ואין לבטלו. והאריכו בזה המגן אברהם והשל"ה. ובתוך אשכנז עצמה נמשך הבירור בשקט עוד מאות שנים. קהילות שצמצמו את היוצרות לשבתות מיוחדות בלבד, פוסקים שכתבו שהיחיד ילמד בשעת הפיוטים, וקהילות, בעיקר בארצות אשכנז, שהחזיקו בכל הפיוטים עד הדור האחרון. הפיוט נסוג אט אט מימות השנה, ויתר על שבת אחר שבת, והתבצר במקום אחד שממנו לא זז ולא יזוז: הימים הנוראים.
שם, ב'מלך עליון' וב'ונתנה תוקף' ו'בעת שערי רצון להפתח', איש אינו שואל אם מותר להפסיק בברכות. שם השירה היא התפילה עצמה. ואיך הגיעו דווקא הפיוטים ההם אל מעמדם המוגן, ומה עבר עליהם בדרך? זהו סיפורו של הטור הבא.
המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.
• לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ:
0 תגובות