איפה עובר הגבול בין ביטחון להשתדלות?
בדר"כ, כשמתעוררת לנו בעיה, אנחנו מיד מרגישים צורך לזוז. לעשות טלפון, להפעיל קשרים, לשלוח הודעות. אנחנו קוראים לזה "השתדלות". בגדול, זה טבעי ונורמאלי. אבל מאיזה מקום זה מגיע? או כמו שאומרים היום "על מה זה יושב"? החזון אי"ש מגלה לנו יסוד מרתק על סמך התנהלותו של יוסף הצדיק.
אצל רוב האנשים, החיים נעים כל הזמן בין שני כיוונים. מצד אחד אמונה שהקב"ה מנהל את העולם. מצד שני תחושת אחריות. צריך לפרנס, צריך לדאוג לילדים, צריך לסדר עניינים. אדם קם בבוקר, הולך לעבודה, מחפש רופא מתאים, מתקשר לרשם של הישיבה או הסמינר. השאלה היא איך הוא מרגיש כשהוא עושה את כל הפעולות האלו. האם הוא "בלחץ" אם זה יצליח או לא, או שהוא מרגיש שהוא עשה את שלו, ומעכשיו זה בידי הבורא?
רבינו בחיי, בספר חובות הלבבות, מגדיר את הביטחון כ"מנוחת נפש הבוטח". ידיעה שיש מי שמנהיג את המציאות, ושכל מה שמגיע אל האדם כבר עבר דרך רצון ה'. האדם צריך לעשות את מה שמוטל עליו, להשתמש בדרכים הרגילות של עולם הטבע, אבל בלי תחושה שהוא "מייצר" את הישועה. אין כאן ביטול של ההשתדלות, אלא שינוי בתפיסה: ההשתדלות היא הכלי לשפע, לא המקור שלו.
ממילא, ככל שאדם יותר מחובר לביטחון, כך הוא מרגיש פחות צורך למשוך בכל החוטים. הוא עושה את מה שנראה ישר, סביר, רגיל, ועוצר שם. בלי מלחמה פנימית "אולי לא עשיתי מספיק", בלי מרדף אחרי עוד ועוד צעדים שאין להם סוף.
וכאן אנחנו מגיעים ליוסף הצדיק. יוסף נמצא בבור, בכלא המצרי. רחוק מהבית, רחוק מהכל, בלי אף אחד שיכול לדאוג לו או להגן עליו. פתאום מגיעים שר המשקים ושר האופים, יוסף פותר להם את החלומות, וכשהוא מסתכל על שר המשקים הוא מבין שעומד מולו אדם, שמחר בבוקר יעמוד בפני פרעה - זו הרי הזדמנות מצוינת לחנינה. הוא פונה אליו בבקשה מאוד אנושית: "כי אם זכרתני אתך... והזכרתני אל פרעה". מה יותר מתבקש מזה? תזכור אותי. תגיד מילה טובה.
אבל, חז"ל מגלים לנו במדרש שיוסף נענש על זה. נוספו לו עוד שנתיים בבית הסוהר. על מה ולמה? על זה שהוא עשה את ההשתדלות הכי מתבקשת במצב שלו? ובכן, החזון אי"ש מסביר שיוסף לא חשב שיש פסול בבקשה הזו. הוא ידע שמותר להשתדל. מותר לפנות לבשר ודם. אין סתירה בין ביטחון בקב"ה לבין פעולות השתדלות מצד האדם. כך יהודי חי. מצד ההלכה והמידות זה בסדר גמור. אז מה טמון כאן, מדוע הוא נענש?
מסביר החזון אי"ש שיש סוג מסוים של פעולות שהן כבר כמעט בלי סיכוי. דברים שאנשים עושים כשאין להם כבר כוח. אדם מיואש עושה כל מה שהוא יכול, גם דברים רחוקים מכל תועלת. זו כבר לא השתדלות "רגועה". זו בהלה. זה ניסיון לאחוז במשהו רק כדי לא להרגיש חסר אונים.
פנייה לשר מצרי, שיזכור לטובה עבד עברי מהכלא, היא מהלך כמעט לא מציאותי. זה לא בדרך הטבע ששר בכיר יסתכן בשביל אסיר זר, עבד. וכך באמת קרה. "ולא זכר שר המשקים את יוסף, וישכחהו". השכחה הייתה חלק מההנהגה. היא חשפה שהמהלך הזה היה רחוק מאוד מתועלת, יותר קרוב ליאוש מאשר להשתדלות. פעולות כאלו, כלשון החזון אי"ש, הן "כעין זריית אבק על זוהר האמונה והביטחון".
קל לחבר את זה לחיים שלנו. לדוגמא - אדם מחפש עבודה, והוא שולח קורות חיים למקומות מתאימים. זו השתדלות רגילה. אבל אם הוא לא קיבל תשובה תוך כמה ימים, הוא מתחיל לשלוח קורות חיים למקומות שאין לו שום קשר אליהם, רק כדי להגיד לעצמו שהוא "עושה הכול". אבל אולי זו הנקודה שבה צריך לעצור לרגע. לא כדי להפסיק את ההשתדלות, אלא כדי לשאול את עצמנו: הצעד הבא שאני עושה, מגיע ממקום של אמון ושיקול דעת, או שהוא מגיע מהבהלה שלי. האם אני מחפש דרך ישרה, או שאני רק בורח מהתחושה שאין לי שליטה.
יוסף מלמד אותנו שגם בתוך חושך מאוד עמוק, במצבים שנראים הכי קשים, הקב"ה לא עוזב את האדם. לפעמים הוא רק מבקש מאיתנו: כאן תעצור. עד כאן ההשתדלות. אתה יכול להיות רגוע. מכאן - תן לי לנהל.
לתגובות: yehiratson@gmail.com
0 תגובות