אם ישנם רגעים בחייו של איש תקשורת שבהם הוא מרגיש חוסר אונים – הרי שאת הרגעים הללו חוויתי הערב, באחת המהדורות המרכזיות היותר סוערות שהגשתי בשנים האחרונות.
הרקע – המכתב שיצא 24 שעות קודם לכן ממליאת מועצת חכמי התורה, שהתכנסה בביתו של הנשיא, מרן הגר"ע יוסף. המכתב היה ברור, נחרץ, וישיר.
אלה היו רגעים קשים במיוחד גם עבורי כצופה מהצד. רגעים שבמהלכם אתה מעדיף להעלם ולא לשמוע משפטים לא קלים כלפי אישיות רבנית נשואת פנים, המכהן כח"כ מטעם ש"ס.
אם עד לאותו מעמד לילי בלתי נשכח עוד הדהדו בראש אמירות כאלה ואחרות שהשמיע הר´ אמסלם בריש-גלי ויצרו כר לספקות ומחשבות – הרי שבבת אחת התנדפו הטיעונים והיו כלא היו. הגר"ע יוסף שליט"א אמר את דברו, חרט את הדברים עלי גיליון ופרסם אותם קבל עם ועדה. וכל המהרהר אחר רבו, כמהרהר אחר השכינה. מה לעשות? כך לימדו אותי. האמונה היא לא על תנאי.
ויהי ממחרת. אני, את מלאכתי - מלאכת העיתונות - אמור למלא. אם ישנן שאלות, הרי שהמהדורה המרכזית אמורה לפותרן. ואיזו שאלה מנקרת בראש יותר מהשאלה הפשוטה: האם ימלא הח"כ אחר ההוראה ויחזיר את המנדט או לא.
עם זאת, חשבתי שמן הראוי שלא להעלות את ח"כ הר´ אמסלם לשידור. זה לא הזמן המתאים. בראשי ניקר משפטו הנחרץ של הגר"ע יוסף: "ואנו קוראים למי שהתורה יקרה בעיניו להתרחק מן האיש הזה הרחק כמטווחי קשת ומדעותיו המוזרות והכפרניות". כן, אני יודע שזה קשה מאוד. ואולי דווקא אלה הרגעים שאני צריך לתת לו לומר את מה שיש לו אחרי שנגזר עליו דין מוות. אבל למדתי כשהייתי ילד, שלא שואלים שאלות אחר גדולי ישראל. גם אם יש שאלות.
החלטתי לראיין את בנו, דוד אמסלם. בן יקיר ופיקח, המקיים מצוות כיבוד אב בהידור רב, ועומד לצידו של אביו ברגעים הללו, שלכל הדעות – אינם פשוטים כלל ועיקר.
במבט לאחור – אני מתחרט.
זו היתה אחת הסיטואציות המורכבות בחיי העיתונאיים. אתה עומד מול בן המקנא את קנאת אביו וחרד לכבודו. למה אתה מצפה ממנו? שידבר סרה באביו? שיאמר שביצע טעויות חמורות? שיבוז לו בשידור חי? שיאמר לעם ישראל: אבי טעה? הלא הוא, בן יקיר ונאמן, צריך וחייב להגן על אביו ולשמור על כבודו!
נחצה כאן גבול
בדיעבד, העלאתו לשידור בנסיבות כאלה וביום שכזה, אינה אלא משגה שמקורו בחוסר שיקול דעת.
עם זאת, נתתי לראיון לזרום. הבנתי ללבו של הבן, וניסיתי להסיט את הדיון לאפיקים כלליים, מרכזיים, פחות רגישים ויותר אישיים. ביקשתי לברר על התחושות, רציתי לשמוע על התכניות. ברחתי מכל מוקש אפשרי.
אך נכשלתי.
ואז, כאשר הראיון היה בעיצומו, הגיע הרגע שבו קיבלתי את ההחלטה - לחתוך. להוריד את המרואיין מעל גלי האתר. בצער רב, בתחושה קשה. אבל בהחלטה נחושה. כאשר הוא ניסה - מתוך סערת רוחות שניתן להבינה אך בשום אופן אי אפשר לקבלה - להטיל דופי בשיקולים המנחים את דרכו של מרן הגר"ע יוסף, הבנתי שכאן תמו שידורנו – הבנתי שזה הרגע וזה המבחן.
הוא הורד מהשידור, ואני שקעתי לתוך עצמי, לרגעים ארוכים של מחשבה שהוסוו בצלילים מוזיקליים שארגנו מפיקי התכנית בן-רגע. הבנתי שנחצה כאן גבול, שנעשה מעשה אשר לא ייעשה.
אני מבין מאוד וכואב כאב אמיתי ללבו של דוד אמסלם, ניתן להיכנס לראשו. אפשר לנסות ולדמיין מה עובר בראשו של בן אוהב שאביו חווה את החוויה הקשה ביותר שיהודי בעל אמונת חכמים יכול לחוות.
אפשר וצריך להעריך את אמסלם הבן על קנאותו לכבודו של אביו, ניתן וראוי להעריץ את מצוות כיבוד האב שהוא ביצע, גם כשזה קשה, גם כאשר זה לא נעים. גם כאשר כל הנתונים לרעתך.
אבל אי אפשר להבליג על ביזיון כבוד התורה. אין לי מנדט לאפשר שדברים כאלה יישמעו בשידור. אין לי.
דוד, אני רוצה לבקש ממך סליחה מעומק הלב. סליחה - לא על שהורדתי אותך מהשידור, אלא דווקא על כך שהעליתי אותך. הייתי צריך לקחת בחשבון שבסערת הדברים אתה עלול לפלוט אמירות שמחר תמצא את עצמך מתחרט על אמירתן. היה עליי לחסוך ממך, ממני ומהמאזינים את הסיטואציה הזאת.
דוד, סליחה.
לו הייתי יכול להחזיר את הגלגל – הייתי מוותר על הראיון הזה. זה היה מביך, זה היה קשה, זה היה מיותר.