כמה מוזר לכתוב על הרבנית - ע"ה...
"נעמי נועדה בשביל לחיות, אי אפשר להאמין שהיא לא בחיים" ,אמרה לי חברה בלוויה.
נעמי - כשמה כן היא, נעימה לבריות, אישה אצילית, מכבדת ומכובדת. היא סבלה ייסורים קשים מאד. אף אחד לא ידע ולא שיער עד כמה.
כל הקהילה הייתה בהלם וזעזוע לפני פסח האחרון כשהתאשפזה, לכאורה בגלל פריצת דיסק שגרמה לה כאבי תופת, ופתאום גילו מחלה קשה...
כולנו התחלנו להתפלל עליה... האמנו שהמצב ישתפר. שהיא תבריא. אבל ה' רצה אחרת.
בחודש זה, אלול, יחול יום הולדתה. היא לא הספיקה להגיע אפילו לגיל 60. צעירה מידי בשביל להיפטר מהעולם. אבל נראה שהספיקה להגיע לזיכוך ושלמות. בחצי שנה האחרונה של חייה הייתה עסוקה רק בזה... היא עלתה למרום זכה, גם מהייסורים הקשים ומהתפילות הרבות.
מוצאי שבת ר"ח אלול...
"מלווה מלכה" אמיתי, כמו שאמר בעלה-הרב. אנשים הגיעו ללוותה בבגדי שבת. התחושה של כולנו שליווינו את המלכה של הקהילה. עצוב לנו, תחושה של חלל גדול שנוצר פה...
איזו לוויה מכובדת ואצילית, שעור של ראש חודש אלול, לכולנו. יצאנו מחוזקים מהמעמד... עוד זכות שלה!
הבנות של הרבנית נעמי ספרו שכל-כך אהבה את היום הראשון ללימודים- כמה סמלי שבדיוק הלכה ביום זה.
ביום שישי האחרון באו הרבה בני משפחה ועשו "זיץ" של שירה כדי לשמח אותה. היה לה קשה לקום מהמיטה אבל בסופו של דבר היא ישבה איתם. אח"כ אמרה שהם באו להיפרד ממנה. היא כנראה ידעה...
ביום שישי עוד חולקו פרקי תהילים כדי להתפלל בשבת לרפואתה. בכל השבתות של הקיץ לקחו רבות ורבים פרקים, בנוסף על פרקים קבועים שאמרנו כל יום, קבוצה שלמה של אנשים. התפללנו עליה בקברי צדיקים, הזכרנו אותה בתפילות יום יום...
כל-כך הרבה התפללו... כמה ספרים נאמרו! ראינו בחוש שהתפילות עושות נפלאות, שפתאום טיפולים השפיעו לטובה. היתה לנו המון תקוה. אבל מישהו אחר מתכנן את העולם ורק הוא יודע מה טוב ונכון.
כבר שנתיים בערך, שאנחנו שומעים שהיא סובלת מכאבי גב קשים. פחות ופחות הגיעה לבית הכנסת ולשמחות, אף אחד לא ידע ולא שיער כמה באמת היא סובלת... לפני שמחה משפחתית שלנו שהתקיימה בשבת מחוץ לעיר, ניסיתי ללחוץ עליה שבכל-זאת תגיע. לא דמיינתי כמה סבל היא חווה.
בפעם האחרונה שראיתי אותה בשבת בבית-הכנסת היה לה קשה מאד לשבת על הכסא. ניסינו למצא לה כסא נוח יותר אבל זה לא ממש עזר.
מחצית השנה מאז שגילו את המחלה, רצופה סבל, מתח ודאגה, טיפולים ותופעות לוואי. בכל התקופה הזו בעלה-הרב טיפל בה במסירות רבה, כמעט לא זז ממנה.
כמה דאגו לה ילדיה, חתניה וכלותיה, עזרו במסירות, לא השאירו אותה לבד. ניסו לעודד אותה בדרכים שונות ולהפיח בה תקוה, אבל היא כנראה ידעה שזה הסוף...
בבר המצווה של נכדה הבכור לפני מס' חדשים, ה' נתן לה כוחות מיוחדים, למרות שבאותו יום עברה טיפול שהתיש אותה, הצליחה להגיע, לשמוח, ולרוות נחת. היא גם שוחחה והתייחסה בכבוד לכל האורחות, בצורה כל כך יפה ורגועה. מי שלא ידע על מחלתה לא היה יכול אפילו להעלות בדעתו. היא גם נראתה יפה כל כך.
בהמשך שאלתי אותה אם זה טוב לה שנבוא לבקר או שהיא מעדיפה שלא, כי אולי זה רק מקשה עליה. היא אמרה שהיא לא יודעת. "פשוט תנסי, או שאוכל או שלא..." אז ניסיתי...
בתקופה האחרונה ניסינו לבקר אותה בשבתות , בבוקר אחרי התפילה, אבל בדרך-כלל היתה חלשה וישנה ולא זכינו לראותה. היה לנו אפילו "דיון" עם הרב- בעלה ועם בנה דוד, האם זה שעלינו לביתה ופגשנו בני משפחה נחשב לביקור חולים או לא... אולי זה משמח אותה לדעת שבאנו לבקר... ואולי בכל-זאת זה מוריד אחד משישים מהחולי...
הפעם האחרונה שביקרנו את הרבנית וכן יכלה לדבר היתה לפני כחודשיים, היא נראתה מעולה והשיחה זרמה. יצאנו עם המון אופטימיות... היו שם נכדים שלה שנוכחותם הוסיפה לה מצב רוח טוב. היא דאגה להם, שאולי הם נבהלים לראות אותה במצב כזה. אבל, היא בכלל לא נראתה במצב לא טוב והנכדים מאד נהנו בחברתה. כל שבת הייתה איתה משפחה מילדיה המסורים והאוהבים.
הזיכרון הראשון שלי ממנה הוא מלפני יותר מ30 שנה, כשהם חיפשו דירה בהר נוף ובאו לראות דירה שגרנו בה בשכירות ועמדה למכירה. היה לה חשוב שיהיה בדירה אויר ושמש בשביל הילדים. היו לה אז ילדים קטנים. עוד קודם לכן שמעתי את שמה, שמעתי על ביה"ס להנחית הורים שלה ושל אימה ע"ה ונהנתי לקרוא את הספר שלהן. אישה שמבינה עניין, עם הרבה חכמת חיים...
לאחר זמן לא רב הפכנו לשכנים.
הרב ברייטקופף התבקש להיות רב בית הכנסת שלנו ונעמי נהייתה הרבנית שלנו. אישה גדולה ומיוחדת, רבנית בגובה העיניים, שתמיד נעים לפגוש ולשוחח איתה. תמיד מתעניינת, תמיד יודעת להגיד את המילים הנכונות. המתפללות הוותיקות ודאי עוד זוכרות את אסיפות הנשים שהיינו עורכות ביוזמתה ושומעות ממנה דברי חכמה. באותה תקופה הם התחילו לחתן ילדים ועד היום אני זוכרת איך דברה בהתרגשות ובאהבה על הזוגות הצעירים וכמה שזה מכניס שמחה ורעננות לבית...
איזו אמא היא היתה! כמה מסירות לילדים ולמשפחה! איזו שכנה מסורה, אמא לנשות הקהילה והשכונה, אישה שכל עיסוקה הוא בעזרה לזולת, היא עסקה בבני אדם ובבעיותיהם. אישה שעשתה הרבה חסדים! היא דנה לכף זכות גם את האנשים שלא היה קל. בלוויה הזכירו לנו שוב כמה אנשים חייבים לה את שלום הבית שלהם, את בריאות הנפש שלהם, את הפרנסה שלהם. שמענו על הייסורים הרבים שלא בקשה להפסיקם אלא ביקשה שיהיו לכפרה על הציבור ולא רק על עצמה.
כששמעה כמה ספרי תהילים נאמרים לזכותה בקשה שיהיו גם למען חולים אחרים ולא רק לעצמה. וכמה עבדה לתקן מה שלמעשה אחרים היו צריכים לתקן. עלתה למרום אישה מתוקנת!
הלוואי שנזכה ללמוד מדרכיה, הלואי שנזכה לעשות למען נשמתה לפחות חלק קטן ממה שהיא עשתה למען זולתה.
שתהיה מליצת יושר על כולנו ושנזכה לגאולה שלמה ולתחיית המתים בקרוב בימינו.
נפרדות בצער עמוק, נשות קהילת חסדי נפתלי.