"שקיימנו"

חיפוש אחרי קיימות בין רוח השטות לנזירות

האם אין זו ״רוח השטות״ שגורמת לנו, הן כיחידים והן כקולקטיב, להפריז בצריכה של דברים שאנחנו מתאווים אליהם אבל לא באמת נזקקים להם? ד"ר פישמן בטורו השבועי (טור)

ד"ר רם פישמן | כיכר השבת |
(צילום: שאטרסטוק)

במדרש על פרשת נשא, חכמינו מייחסים את עבירת הניאוף ל״רוח השטות״: ״אין המנאפים נואפים עד שתכנס בהן רוח השטות״ (מדרש תנחומא, נשא 5). גם בגמרא נאמר על כך כי ״אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות״ (סוטה ג,א). פרשנים רבים מסבירים כי רוח השטות, המבטאת את היצר הנמוך שלנו, מעוותת את כושר השיפוט שלנו ומביאה אותנו להחלטות שגויות המתעדפות מילוי רצונוות מידיים על פני תועלת ארוכת טווח. מורינו מסבירים שהמאבק ברוח השטות הוא גם מאבק הטבע הרוחני בטבע החייתי (על פי רש״י, קרבן השוטה הוא קרבן שעורים ולא חטים, כלומר מאכל בהמה, כדי להזכיר את האופי החייתי של המעשה), המאבק בין החשיבה הייצרית אל מול החשיבה השקולה והבהירה. גם הפסיכולוגיה המודרנית מכירה בקיום שני חלקים באדם, למשל בעבודתו המפורסמת של זוכה פרס נובל בכלכלה דניאל קהנמן שקרא להם ״חשיבה מהירה ואטית״, והראה כיצד הדבר מסביר מימדים רבים בקבלת ההחלטות שלנו (מה שקרוי כלכלה התנהגותית).

ומה בין רוח השטות ובעיית הקיימות?

האם אין זו ״רוח השטות״ שגורמת לנו, הן כיחידים והן כקולקטיב, להפריז בצריכה של דברים שאנחנו מתאווים אליהם אבל לא באמת נזקקים להם? להתרכז יתר על המידה ביתרונות מידיים על חשבון תועלת ארוכת טווח, ולהקריב את העתיד (הן שלנו והן של ילדינו) לטובת המיידי, בדיוק כמו הנואף שהורס את ביתו למען סיפוק רגעי?

ניחא שהצריכה המופרזת שלנו לא מעניקה לנו טובה אמיתית מעבר לסיפוק רגעי, ולא מצליחה להביא לנו רווחה אמיתית, אבל מה שיותר טראגי הוא שכדי לממש את הסיפוק הזה אנחנו מחריבים את מערכות ומשאבי הטבע. כאשר אני מתפתה להשתמש בעוד כוס פלסטיק חד פעמית למען נוחות של רגע, האין זו רוח השטות שמשכיחה ממני את הזיהום שהפלסטיק הזה יותיר בים למשך מאות שנים? כאשר אני מפריז בצריכת בשר תעשייתי מעבר לצרכי הגופניים, או טס לעוד חופשה בחו״ל, האין זו רוח השטות שמשכיחה ממני שפליטות גזי החממה הכרוכות בכך משבשות את האקלים באופן בלתי הפיך?

כמה מהצריכה החומרית של האנושות, כמה מההרס הסביבתי שהיא גורמת, כמה מזה מונע על ידי רוח שטות ולא על ידי צרכים אנושיים אמיתיים? אני לא מכיר אומדן מדעי, אבל רק על סמך בחינה עצמית אני משער שמדובר באחוז ניכר.

כמובן שחלק מהבעיה היא שהמערכת הכלכלית לא רק שאינה מנסה להיאבק ברוח השטות, אלא להיפך, מחזקת ומנצלת אותה בהפריה הדדית. צריכה וייצור מרובים הם מטרות הצמיחה הכלכלית, ומה שקובע את הערך של כל מוצר בתחשיב הכלכלי הוא מחירו במשק - כלומר כמה אנחנו, המונעים על פי רוח השטות שלנו, מוכנים לשלם עבורו ברגע מסוים - ולא הערך האוביקטיבי של המוצר הזה לרווחה האמיתית שלנו. על בסיס זה גם מתבצע החישוב של התוצר הלאומי הגולמי של כל מדינה (התל״ג), המדד החשוב ביותר לחוסנה וצמיחתה של הכלכלה. למעשה, אם סחר בסמים היה חוקי והיו קיימים נתונים לגבי כמות ומחיר הרכישה שהמכורים לסמים מוכנים לשלם עבורם, גם אלה היו נכנסים לחישוב התל״ג. שלא לדבר על מערכת הפרסום, שכל כולה מבוססת על היכרות מעמיקה של רוח השטות האנושית והדרכים היעילות ביותר לעורר אותה. יותר מ-800 מיליארד דולר יוצאו בעולם על פרסום ב-2022 על מנת לעורר את רוח השטות שלנו, בערך אחוז אחד שלם מכל התל״ג העולמי, שזה גם בערך מה שדרוש לשנה כדי לעצור את הרס האקלים!

יש הגורסים שהדרך היחידה להתמודד עם משבר הקיימות הוא צמצום דרסטי של כל סוגי הצריכה שלנו, שכמעט כולה נחשבת בעיניהם כמיותרת, ודחיה קטגורית של כלכלת השוק והתעשייה המודרנית. יש אף שמקוים שהצמיחה הכלכלית במדינות עניות יותר, מה שקרוי ה״עולם המתפתח״, תאט. כיוון שהעולם המתפתח מייצג את חלק הארי של האנושות, ההרס הסביבתי שעלול להיגרם אם הוא יגיע לרמות צריכה מערביות יעלה בכמה מונים אפילו על רמות ההרס הנוכחי.

הסמיכות המפתיעה שיש בפרשת נשא בין הלכות הניאוף והנזירות נדונה על ידי פרשנים רבים. הגמרא שואלת ״לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה״ ועונה ״שֶׁכׇּל הָרוֹאֶה סוֹטָה בְּקִלְקוּלָהּ יַזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן.״ (סוטה ב׳ א׳). יש המפרשים את ההינזרות מהיין, שהוא אחד הגורמים לשיבוש הדעת, כתגובה טבעית לזעזוע מההיחשפות למעשה הניאוף והשלכותיו הקשות. במובן מסוים, הנזירות מגיבה לתופעת הניאוף על ידי נסיון להכחיש ולדכא את ״רוח השטות״ ואת טבע האדם, ובאופן זה מזכירה במשהו את הגישה ששואפת להשיג קיימות סביבתית על ידי הגבלה אגרסיבית של הצריכה החומרית האנושית.

רבות נכתב על הגישה של התורה לנזירות ועל כך שהיהדות איננה דוגלת בדחיה של טבע האדם או בהימנעות אפילו מהנאות גשמיות. למעשה, אחד הפירושים לציווי המופיע בפרשתנו על נזיר להביא לבית המקדש קרבן מיוחד בתום תקופת נזירותו היא בכיפור על החטא של המניעה שמנע מעצמו לשתות יין.

גם פיתוח בר קיימא הוא חזון אשר מכיר ומתחשב בצרכיהם של בני האדם. למעשה, ההגדרה המקובלת ביותר קוראת ל״מילוי צרכיהם של הדורות הנוכחיים באופן שלא ימנע מהדורות הבאים מלמלא את צרכיהם שלהם״. אמנם הגדרה זו מדגישה את מילוי צרכי האדם, ולא את כל מאוויו. אבל קשה בפועל תמיד להבדיל בין השניים באופן ברור, ובטח שלא על חשבון צרכי העניים. לא רק זה, אלא שמבחינה מעשית, קשה לראות כיצד החברה האנושית תצליח לקבל שינוי קיצוני שכזה וצמצום דרסטי של כמויות הצריכה שלה, וקשה עוד יותר לדמין מערכת כלכלית ופוליטית שתצליח ליישם את זה.

גישה פרגמטית יותר צריכה להכיר בטבע האדם ומבנה החברה האנושית הנוכחי. בהדרגה, נצטרף לצמצם את הצריכה שלנו של מוצרים שאינם בעלי ערך של ממש, אבל בטווח הקצר יותר, הסיכוי האמיתי לשינוי טמון בהמרת אמצעי הייצור של מוצרי הצריכה שלנו לאמצעים מזהמים פחות. לדוגמא, במקום להפסיק להשתמש בחשמל - זהו מוצר חיוני לרווחתינו - נצטרך לייצר אותו ממקורות מתחדשים כמו שמש, ולא משריפת פחם גז ונפט. כך גם לגבי מקורות האנרגיה של התחבורה שלנו, ואמצעי ייצור תעשיתיים אחרים. היכן שפתרונות חלופיים טרם קיימים, כמו בבשר - נצטרך להשקיע יותר במחקר ופיתוח של אמצעי ייצור חלופיים, ובמידת הצורך, לרכז בהם את המאמץ לצמצם את הצריכה עצמה. אם מנהיגינו יתעלו מעל רוח השטות שמסיטה את תשומת לבם מהצורך לנקוט בפעולות האלה בדחיפות, טרם אבד הסיכוי להשיג פיתוח בר קיימא.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר