פרשת כי תצא מלאה במצוות, שרבות מהן נוגעות במימדים חברתיים של עבודת אדמה והיחס לבעלי חיים, וחלקן הן מצוות ״התלויות בארץ״, כלומר אשר תקפות בארץ ישראל. יש למצוות אלה הרבה מה להגיד על הנעשה בעולם גם בימינו.
מצוות ״שילוח הקן״ אוסרת על אדם הנתקל בקן ציפורים (הכוונה לציפור בר) מלקחת הן את הציפור האם והן את גוזליה או ביציה, אלא לשלח את האם לחופשי. נדמה שיש מחלוקת בין חכמינו באם טעם המצווה קשור לרחמים על האם. אבל יש כמה פוסקים בולטים הרואים במצווה טעם אקולוגי. על פי הרלב״ג, אין לפגוע בקן לפני שישלים את יעודו עת גדילת האפרוחים - כלומר יש כאן טעם של שימור החי. והרמב״ן מסביר שהתורה אוסרת על הכחדת מין שלם, גם כאשר הוא מותר באכילה, והרג של שני דורות של מין חי מסכן את המשכיותו.
ליקוט, או צייד של בעלי חיים של בעלי חיים חייב להיעשות באופן מושכל מבחינה אקולוגית על מנת שניתן יהיה לקיים אותו לאורך זמן. כאשר הדבר נעשה בצורה שמדלדלת את המין, בסופו של דבר האדם פוגע בקיימות שלו עצמו. לא לחינם התורה מטעימה את המצווה במפורש ב ״למען ייטב לך והארכת ימים״. במהלך ההיסטוריה היו חברות מסורתיות רבות בעולם שניהלו את הליקוט או את הצייד שלהן על פי כללים אקולוגיים מסוימים שמנעו את דלדולו או הכחדתו, וקיימו את האדם ואת החי בשיווי משקל. אך ההיסטוריה מלאה גם בדוגמאות של ציד אינטסיבי שהביא להכחדת מינים שלמים, גם לפני הזמנים המודרניים: אחת הדוגמאות המפורסמות היא הממותה שהוכחדה באמריקה לפני אלפי שנים רבות. כיום, למרות שמימדי הציד והליקוט קטנים בהרבה (ולעתים קרובות אינם חוקיים), הם ממשיכים לאיים על מאות מינים של יונקים ברחבי העולם אשר עומדים בפני הכחדה. מצוות שילוח הקן מזהירה אותנו מצורות אלה של צייד פרוע, שלעתים קרובות מונע מבצע כסף ולא מרעב. ללא ספק, הזירה שבה הציד האנושי משתולל בהיקף הגדול ביותר היא הים: אפילו היום הדייג התעשייתי נותר חסר אבחנה, בלתי מרוסן, מתעלם ברובו מהגיון אקולוגי, מביא דגה אחרי דגה לידי הכחדה, וגם הורס את פרנסתם של הדייגים התלויים בהן.
כמו שמצוות ״שילוח הקן״ מתירה לאדם לנצל ״טעויות״ שנעשות על ידי חיות, היא גם מאפשרת לעניים והחלשים בחברה לנצל ״טעויות״ של בעלי האדמה אשר ״שוכחים״ ומתירים בשדותיהם חלק מהבציר או הקציר, כאשר למעשה בעל האדמה מצווה להשאיר תוצרת זו בשדה. זו אחת ממצוות ״מתנות לעניים״ המחיבות להשאיר יבול בשדה, שהן אחת מדרכיה של התורה להתמודד עם העוני והרעב. גם כיום, רעב וחוסר בטחון תזונתי נותר מנת חלקם של רבים, אפילו במדינות עשירות. הדיון על הדרך היעילה ביותר לספק מזון לעניים ממשיך להתנהל בין כלכלנים ״שמאלניים״ אשר מדגישים את התועלת הכלכלית בסיוע שיכול לשבור את מעגל העוני, לבין כלכלנים ״ימניים״ יותר הגורסים ש״מס״ צדקה מוריד את התמריץ למאמץ יצרני הן מבחינת העשירים והן מבחינת העניים, ואף מעודד בטלנות. נדמה שהמנגנון של מצוות ״מתנות לעניים״ מוצא איזון בין שני שיקולים אלה בכך שהוא מצריך גם את העניים לעשות מאמץ ללקט את הנותר בשדה או בכרם, מאמץ שלא ממש מוצדק מבחינת הבעלים.
ולבסוף, בפרשה גם מובא דין אכילת פועל בשדה ובכרם, המתיר לעובד (יש הסוברים שאף לכל עובר אורח) לאכול מן התוצרת של בעל האדמה, אך רק על פי צרכו באותו רגע. לא לחינם משתלבת מצווה זו בשורת המצוות בפרשה הנוגעות בסיוע לעניים ולחלשים. מאז ומתמיד, החלוקה בין בעלי אדמה לבין הפועלים החקלאיים העובדים עבורם היתה קו ההפרדה החברתי-הכלכלי המובהק ביותר במרבית החברות האנושיות שבהן היתה חקלאות. מאוחר יותר, לאחר המהפכה התעשייתית, היא התגלגלה גם להפרדה בין בעלי הממון למעמד הפועלים. אבל אפילו היום, ואפילו בחקלאות, החלוקה הזו היא מהותית מעין כמוהה. על פי הערכות שונות, כמיליארד אנשים ברחבי העולם הם פועלים חקלאיים העובדים באדמות שאינן שלהן, והם מהוים כנראה את הקבוצה העניה, הפגיעה והמנוצלת ביותר בעולם. המספרים הגדולים ביותר חיים בעולם המתפתח, אבל אפילו במדינות מפותחות ועשירות, כמו ארה״ב, וגם בישראל, אחוזים ניכרים מהפועלים האלה הם מהגרים, לעתים בלתי חוקיים, שמתקשים להגן על זכויותיהם הבסיסיות. והדבר הפרדוקסלי ביותר הוא שדווקא אוכלוסיה זו, שעמלה כדי להביא מזון לכולנו, היא זו שסובלת מרעב וחוסר בטחון תזונתי הגדולים ביותר. דיני אכילת פועל פוגעים בדיוק בנקודה הכאובה הזו.