צ-ר-ע-ת
מילה זו מעלה לנו לראש אסוציאציה של אדם דחוי ומגעיל, מ-צ-ו-ר-ע, איכסססס. אדם עם כתם מכוער בעור בשרו שאפילו הכהן (איש חסד, איש טוב שנועד לברך את עם ישראל "ב-א-ה-ב-ה") אם רק יראה אותו, מיד יזרוק אותו אל מחוץ למחנה.
מדברי חז"ל עולה שהמצורע הוא לא רק מגעיל פיזית, אלא הוא האדם הנגוע בנפשו, הוא זה המדבר לשון הרע. כך מפרש הזוהר: "מצורע" נוטריקון מוציא שם רע. מכזה אדם ראוי בהחלט להתרחק.
אמהמה, אולי תתפלאו לשמוע, אבל חכמי הגמרא (סנהדרין צח:) מכבדים בשם מצורע את הגדול שבגדולים - משיח.
כן כן, הגמרא שם דנה בסוגיא מה שמו של משיח, אל שולחן המערכת עלו כמה הצעות, והנה כמה מהם: מ'נחם בן חזקיה, ש'ילה, י'נון, ח'נינא (ר"ת משי"ח).
בהמשך הגמרא מציעה הצעה מוחשית מאוד: אם משיח מבין החיים, הרי הוא "רבינו הקדוש".
הגמרא גם מציעה שאם משיח הוא מן המתים, הרי הוא "דניאל איש חמודות".
ולאחרי כל ההצעות הנהדרות, ולאחר דיונים מפרכים, זה בכה וזה בכה, סוף סוף מגיעים להסכמה רחבה (קונצזוס רחב) "רבנן אמרי חיוורא דבי רבי שמו" (קרי: מצורע של בית רבי).
וכאן הבן שואל: ה-י-ת-כ-ן?
משיח? מצורע? באיזה קטע?
עוד שתי שאלות מצויינות:
האחת. "נגע צרעת" הוא כתם מכוער, והוא בא כעונש על לשון הרע. התורה קובעת שאם הנגע הוא קטן, האדם טהור, או עכ"פ נחכה שבוע (המצורע יהיה בסגר) ואז נראה שוב ונחליט. אך ככל שהצערת מתרחבת, כך הטומאה הולכת ומתעצמת.
סביר היה להניח שאם הננגע התפשט בכל הגוף, אז הוא יהיה אבי אבות הטומאה. וזהו שלא. אותה תורה שקבעה שהצרעת היא סיבה לטומאה כעונש על חטאי הלשון, היא זו שקבעה שאם הנגע התפשט בכולו "טהור הוא".
זה מוזר. למה? מה ההיגיון?
השנית. "אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת והובא אל ה-כ-ה-ן" כך קבעה התורה שרק הכהן יפסוק בדיני טומאת הצרעת. הבעיה המוכרת היא שלעיתים הכהן הוא איש פשוט ("בור ועם הארץ") ולא בקיא בהלכות, מה נעשה בכזה מצב?
קובעת ההלכה: יביאו את המצורע אל הכהן, ויעמוד שם תלמיד חכם היודע הלכות צרעת, והוא יאמר לכהן שגיד ויפסוק "זה טמא" "זה טהור".
ושוב חוזר ההיגיון להציק לנו: מה הקטע לגרד את אוזן שמאל עם יד ימין? עד שהתלמיד חכם אומר לכהן לפסוק ההלכה, למה שלא יפסוק התלמיד חכם בעצמו?
הביאור דלהלן מיוסד על ליקוטי תורה לרבינו הזקן (בעל התניא והשולחן ערוך) ועל ליקוטי שיחות של הרבי מליובאוויטש.
המצורע זה שדיבר לשון הרע, אך מהו מצורע ברובד הפנימי? בסגנון אחר: מה המניע הפנימי העמוק והנסתר לדבר לשון הרע?
"רצוא" זוהי סיבת לשון הרע.
נסביר זאת באמצעות נהג אוטובוס שהכרתי, הוא היה בוגר ישיבה טובה, אפילו היה אברך כולל לאחר החתונה, והנה משפחתו התרחבה והוא נאלץ - לפרנסת בני ביתו - לצאת מ"החממה-הכולל" והלך להיות נהג אוטובוס.
חבריו הטובים הפנו לו עורף, היתכן? אתה שהכרת את טוב נועם עריבות ומתיקות התורה הקדושה, כיצד העזת לעזוב את "עולם התורה"?
בהמשך הוא שמע שמדברים מאחורי גבו שהוא מתחיל עם ילדות ונשים שעולות על האוטובוס… אברך יקר זה בא ובכה לי, מנין נובעת הרשעות הזו? וכי מה עוללתי להם? וכי אני מתחיל עם נשים? בסך הכל הן משלמות ואני מחזיר עודף, למה ככה מדברים עלי?
אכן, סיפור כואב, וכאבתי את כאבו. עודדתי אותו והצעתי לו הצעה נהדרת כדלהלן.
אם ננסה לנתח, מהיכן נובעת הנטיה הזו לדבר רע על פלוני, נהג האוטובוס?
התשובה תהיה פשוטה למדי:
חבורת בני התורה היא האליטה והקודקוד של עולם היהדות, ככל שיהיו יותר בני תורה כך העם היהודי יהיה מכוון כלפי מעלה.
ליפול למטה קל מאוד, הטבע האנושי על יצריו הגשמיים מושך את האדם לסור מדרך התורה וההלכה.
אך "ידע זה כח" - ידיעת התורה היא זו הנותנת כח לעמוד בפיתויי היצר. וכבר אמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי לו תבלין - תורה".
כמובן שלא תיתכן אומה שעולה מדענים-בני תורה, הרי צריך שיהיה גם אינסטלטור ונהג אוטובוס, רוקח וחקלאי. אם כך מצחיק לעצמינו פירמדה, בבסיסה נמצאים אנשים פשוטים "ערבות" "בלי טעם וריח", יש את "ההדסים" בעלי מצוות, יש את ה"אתרוג" עם טעם וריח, אך גולת הכותרת אלו תלמידי החכמים השקועים כל היום בתורה (לכן מברכים ”על נטילת לולב") הם השפיץ שבשפיץ, הגבוהים מכולם.
קשה לעמוד בשפיץ, קל מאוד ליפול ממנו. ולכן,
כדי לשמר את עולם התורה, נוצר מנגנון פנימי בין תלמידי החכמים שמי שקצת פורש, מתחיל להחליק, מיד יורדים עליו (מדברים לשון הרע), כך מזהירים אותו ואת את שאר בני החבורה לא ליפול.
המנגנון הזה, האם הוא ראוי? האם עושים אותו בכוונה תחילה?
ברור שהוא לא ראוי, ואם נעמיק בו סביר להניח שהוא לא נוצר בכוונת זדון, אלא כעין דחף פנימי "אוטומטי" של בני התורה, כדי לשמר את היקר מכל - התורה הקדושה ("יקרה היא מפנינים").
תנועה זו של תלמידי החכמים, לשאוף להיות תמיד על השפיץ, ולעודד את כולם לשאוף אל השפיץ, זה נקרא "רצוא" - ריצה כלפי מעלה.
המצורע אוחז בריצת אמוק כלפי מעלה, ועל הדרך הוא מזניח את אלו שנפלו בדרך, הוא בז להם..
ומה הפיתרון של המצורע הזה?
"והובא אל הכהן" איש החסד הוא זה המלמד איך ל"אהוב את הבריות" "ומקרבן לתורה" זהו תהליך הנקרא "שוב".
התלמיד חכם לומד להבין שלכל יהודי יש תפקיד, גם "חוטב עציך ושואב מימך" הם חלק מעם הספר, עם התנ"ך. התלמיד חכם זקוק לחורש והקוצר הטוחן והאופה, גם לאלו הנמצאים בבסיס הפירמה יש תפקיד וחלק ב"עולם התורה" ובתורה עצמה.
כך יעצתי לאותו נהג אוטובוס:
אלו המדברים עליך סרה, אל תתייחס אליהם, אתה כנהג אוטובוס תוכל: א. לקבוע עיתים לתורה. ב. לתרום לישיבות ובני תורה. ג. להיות "בית חב"ד על גלגלים" אתה - כנהג אוטובוס אדיב - תאיר לאנשים את היום, חיוך מאיר פנים, רעיון יפה לפרשת שבוע, אם תרצה תוכל להביא איתך בקבוק מים קרים לבאי האוטובוס. יתירה מזו: יראו בך מודל תחיקוי, הנה "בן תורה" שהוא גם נהג אוטובוס וזה לא סותר, כך הרבה אנשים פשוטים (הנתונים להשפעת התשקורת ומהנדסי התודעה) יראו את עולם התורה באור חיובי יותר.
עד כאן הסברנו שהמצורע, זה "רצוא" טיפוס כלפי מעלה אל שפיץ הפירמידה (וזה לא בהכרח לשון הרע, לשון הרע הוא רק ביטוי חלקי שמתיישב אצל המצורע).
והכהן פועל את ה"שוב" הורדת הקדושה כלפי מטה, בסיס הפירמידה.
וזה מסביר לנו למה מביאים את המצורע דווקא אל הכהן, אפילו אם הוא עם הארץ, כי רק הכהן שהוא מזרעו של אהרן הכהן (בגנים שלו צרוב D.N.A של "אהבה") איש החסד "אוהב שלום ורודף שלום" זה ה"מברך את עם ישראל באהבה", הוא יכול להוריד את התובנה הזו שהקדושה תחלחל גם למטה.
בסגנון אחר אומר הרבי: רק כהן "איש של חסד" ו"אהבה" הוא זה היכול לומר ליהודי "טמא אתה", לא כל אחד ראוי לפתוח פה לרכל ולדבר סרה על יהודים.
מעתה נבין שצרעת שפרחה בכל הגוף מסמלת את עומק ה"רצוא" בדוגמת בן עזאי שלא רצה להתחתן "חשקה נפשי בתורה" "כולו הפך לבן - טהור הוא"
ומכאן ל"משיח" הוא זה הלוקח את כל עוונות בני ישראל על שכמו, הוא זה הפועל לתקן את כל העולם, הוא זה הממשיך קדושה מהקצה של השפיץ הכי עליון ומוריד אותו כלפי מטה עד אחרון האובדים והנדחים.
"משיח" הוא בחינת "נפשי חולת אהבה" הוא אוחז ב"רצוא" הכי גבוה "כולו הפך לבן - טהור הוא".
משיח יושב על שפיץ הפירמידה ופועל בשתי המישורים, להעלות את בני ישראל אל השפיץ, ולהמשיך קדושה אל היושבים בבסיס למטה.
כך מלמד אותו הרבי ומראה לנו כיצד תורת החסידות פועלת אף היא בשני המישורים, מצד אחד מביאה לנו הסברים הכי עמוקים ונפלאים בעומק התורה הקדושה "רצוא", ומצד שני "שוב" תורת החסידות מדריכה אותנו לחבק כל יהודי באהבה ובחיבה.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, ז"ל.
לתגובות והארות: misraeli770@gmail.com
0 תגובות