"עומדות היו רגלינו בִּשְעָרַיִך ירושלים" הכריזו מביאי הביכורים. הללו הלכו ברגל (ברגל דווקא!) ממקום מגוריהם, מי מהדרום ומי מהצפון, והנה סוף סוף, הגענו.
תארו לעצמכם, יהודי חי לו אי שם במרומי הגליל העליון, יש לו חוה קטנה, הוא כבר הפריש "ביכורים", וכעת הוא צועד ברגל לכיוון בית המקדש. יום יומיים שלושה, כנראה שבוע שבועיים ואפילו שלושה שבועות.
עומד יהודי בשנת ה'תשפ"ג, עידן הרכבות והמטוסים, ותמה: וכי שווה לעשות כזה מאמץ? וכי לא היה ראוי ליסוע במרכבה? ברגל דווקא, למה?
אבל זה היה שווה.
לא רק החוויה כשלעצמה, יהודי עולה ברגל, ובדרך מצטרפים אליו עוד ועוד יהודים, "כל השבילים מוליכים לירושלים" "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". חגיגה של ממש.
[אפרופו החוויה: לפני כחודש אירגנו "מפגיני השמאל" צעדה לירושלים, חשבתי לעצמי, כמה כח רצון יש לאנשים הללו. בטוחני שיש להם חוויה פרטיזנית-הירואית, מין תחושת שליחות להציל את עם ישראל מעצמו. יום יבוא - והוא קרוב מאוד - והם יהיו הראשונים בצעדה לקראת החגיגה הגדולה, העליה לבית המקדש]
יהודי שעלה ברגל, לרגל הבאת הביכורים, "בת קול היתה מברכתו: תזכה לשנה הבאה". מעין ביטוח חיים לשנה הקרובה.
**
מתי התחייבו בני ישראל במצות הביכורים?
בספרי "והיה כי תבוא אל הארץ" "אין והיה אלא מיד".
המפרשים התקשו: הרי כתוב בהמשך הפסוק "כי תבוא . . וירשתה וישבת בה" הוי אומר לאחר הירושה (7 שנים) והישיבה (עוד 7 שנים) רק אז "ולקחת מראשית כל פרי האדמה"…
אכן בתלמוד ירושלמי (שביעית ריש פרק ו) דרשו על הפסוק "וירשת וישבת בה" שלא תאמר "ראשון ראשון קונה ומתחייב" (דהיינו שלא נאמר שמצות ביכורים היא מצוה פרטית, כל יהודי כאשר מתיישבת בחלקו מיד חייב במצות הביכורים) אלא מצות הביכורים החלה רק לאחר שכלל ישראל ירשו וישבו בארץ.
מתוך דברי הירושלמי מגיע הרבי מליובאוויטש להסביר ולתרץ את דברי הספרי:
אכן כדברי הספרי "אין והיה אלא מיד" מורה שמיד בכניסה לארץ התחייבו בני ישראל במצות הביכורים.
ומה שהקשו המפרשים: הרי נאמר בפסוק "וירשת וישבת בה" דהיינו רק לאחר ירושה וישיבה?
מתרץ הרבי: בזה הספרי חולק על הירושלמי וסובר שמצות ביכורים לא החלה רק לאחר שכלל ישראל ירשו וישבו בארץ, אלא "ראשון ראשון קונה ומתחייב", כל יהודי ברגע שמגיע לחלקו בארץ מיד חייב במצות הביכורים.
ובכן, העיר הראשונה שכבשו בארץ היתה יריחו, אותה העניקו בנ"י לצאצאי יתרו, וזה היה מיד בכניסה לארץ. הם היו הראשונים להתחייב במצוה זו.
(ואמנם הביכורים המגיעים מפירות האילן, יש בהם דין ערלה ג' שנים, וזה לא מיד. אך מצות הביכורים היא מן החיטה והשעורה ובזה אין דין ערלה.
ואמנם צאצאי יתרו הם גרים ויש בזה פקפוק אם גר מביא ביכורים וקורא. אך בתוס' ד"ה למעוטי (ב"ב פא.) כתבו ש"בני קיני חותן משה מביאין וקורין)
**
ומתוך המחלוקת ההלכתית בין הירושלמי והספרי שולה הרבי פנינה מיוחדת בעבודת ה'.
יהודי פוקח את העיניים ומכריז מיד: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים . . "
וזה עוד לפני נטילת ידיים.
אח"כ קם היהודי ויוצא לבית הכנסת, שם הוא מתחיל "הודו לה' קראו בשמו . . " ובהמשך פסוקי דזמרה ועד ל"מודים אנחנו לך . . " ועד לסוף התפלה "אך צדיקים יודו לשמך".
ובזה יש חילוק בין שתי סוגי ההודאה:
ההודאה הראשונה תיכף בקומו משנתו, היא הודאה הנובעת מעצם הנשמה, הודאה זו היא בלי שום התבוננות שכלית, הודאה זו היא בידיים טמאות, זה כדברי הספרי "אין והיה אלא מיד".
על זה מוסיף הירושלמי שיטה נוספת: ביכורים לאחר ירושה וישיבה. דהיינו לך תתבונן תשקיע תבין בגדולת ה' ואז תכריז "הודו לה' . . מודים אנחנו לך".
**
מתקרבים אנו בצעדי ענק לקראת ח"י אלול, היום בו נולדו המאורות הגדולים הבעל שם טוב הקדוש, ורבינו בעל התניא.
ומה חילוק יש ביניהם?
הוא הוא החילוק בין הספרי והירושלמי
הבעל שם טוב הכריז ופירסם כותרות: אין עוד מלבדו. הכל בהשגחה פרטית. רחמנא ליבא בעי. זה כשיטת הספרי. מי מבין? מי משיג? מי תופס? זהו הרגע הראשון ממש. ברגע הזה נמצאת עצם הנשמה.
הלך רבינו בעל התניא בעקבותיו, והסביר ופיתח ושיכלל את הרעיונות הנשגבים של הבעש"ט והסביר אותם בטוב טעם ודעת, בספר התניא ובשלל מאמריו וספריו באופן של חב"ד - ח'כמה ב'ינה ד'עת.
"הנה ימים באים", "ומלאה הארץ דעה את ה'", "עלה נעלה" לבית המקדש עם הביכורים שלנו להודות ולהלל לשמו הגדול.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, ז"ל.
לתגובות והארות: misraeli770@gmail.com