בפרשתנו מופיע סיפורם של אלדד ומידד שהתנבאו במחנה. חז"ל שואלים: מדוע דווקא הם זכו למעלה מיוחדת זו?
הגמרא במסכת סנהדרין מספרת שבשעה שאמר הקב"ה למשה: “אספה לי שבעים איש מזקני ישראל”, ענו אלדד ומידד בענווה גדולה: “אין אנו ראויים לאותה גדולה”.
אמר הקב"ה: הואיל ומיעטתם עצמכם – הריני מוסיף גדולה על גדולתכם. בעוד ששאר הנביאים התנבאו ופסקו, אלדד ומידד התנבאו ולא פסקו.
עולה מכאן יסוד עצום: דווקא מי שאינו רודף אחר הכבוד והגדולה, אלא מרגיש שאינו ראוי – הוא זה שנעשה כלי אמיתי לשפע רוחני.
רעיון דומה מופיע בפסוק בתהילים: “הוא עשנו ולא אנחנו”. חז"ל עומדים על כך שיש כאן קרי וכתיב: כתוב “ולא”, אך נקרא “ולו”. לכאורה אלה דברים הפוכים לחלוטין?
הרעיון העמוק הוא: ככל שאדם פחות “אני”, פחות מלא בעצמו ובתחושת חשיבות עצמית – כך הוא יותר “לו”, יותר מחובר לקב"ה.
אלדד ומידד לא ביקשו הנהגה, לא ביקשו שררה ולא מקום של כבוד. דווקא מתוך הענווה והביטול העצמי, הם זכו לנבואה שאינה פוסקת.
שנזכה גם אנו לעבוד את ה' בענווה אמיתית, ומתוך כך להיות כלים לשפע של קדושה וברכה.
0 תגובות