בפרשתנו מוזכרת אחת הטרגדיות הגדולות של עם ישראל – מיתת שני בני אהרן, נדב ואביהוא. אהרן מתבשר בבשורה הקשה, והתורה מדגישה את תגובתו במילים קצרות: "וידום אהרן".
כותב רש"י על המקום: "קבל שכר על שתיקתו ומה שכר קבל שנתייחד עמו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין".
רש"י מדגיש שהשכר ניתן דווקא על התגובה של אהרן – על השתיקה. וצריך להבין: מדוע דווקא על השתיקה קיבל שכר, ולא על עצם המעשה או על גודל האמונה?
ידוע הסיפור המפורסם על אותו סנדלר עני ומרוד, שבבת אחת התהפך עליו מזלו והתעשר בעשירות מופלגת, עד שזכה להשיא את בנו עם בתו של הרב. במעמד החופה, בהשתתפות גדולים ורבנים, אחד ממכריו התקשה לראות את העושר והכבוד שאליהם הגיע אותו אדם. מתוך קנאה רץ אל מתחת לחופה, חלץ את נעלו ושאל את המחותן העשיר אם לדעתו ניתן לתקן את הנעל.
האיש התבייש נוראות. הוא החוויר, איבד את הכרתו, ולאחר זמן נפטר לבית עולמו.
כאשר שמע הר"ר ישראל מסלנט זצ"ל את המעשה הזה, הקים את בית המוסר.
שמעתי ממורי ורבי הר"ר חיים ואלקין זצ"ל שהעולם חושב שבית המוסר הוקם בגלל המעשה של המבייש. אבל האמת היא שהוא הוקם בגלל המתבייש.
כיצד ייתכן שאדם חווה מקרה כזה ומאבד את עשתונותיו עד כדי כך? מכאן הבין רבי ישראל מסלנט שחייבים להנחיל את לימוד המוסר, כדי שאדם יוכל לעמוד גם ברגעים קשים ולא לאבד את שיווי משקלו.
כך גם אצל אהרן הכהן. הגדלות שלו לא הייתה רק בעצם האמונה, אלא ביכולת לשמור על שליטה ועל יציבות גם ברגע הקשה ביותר. דווקא על אותה שתיקה, על אותה עמידה פנימית, זכה לכך שהקב"ה ייחד עמו דיבור.
שנזכה תמיד לבשורות טובות ולראות בעינינו את חסדיו של הבורא.
0 תגובות