זה קרה שוב. הוא התפרץ בזעם, הדלת נטרקה, הילד רעד – ואחר כך הגיעו הדמעות, האשמה, וההבטחה 'זה לא יקרה שוב'. אבל הפעם זה באמת לא קרה שוב. כי הוא גילה את הקוד הרגשי – תהליך אחד שהצליח לעצור דפוס של חיים שלמים, ולשנות לא רק אותו – אלא את כל הסביבה שלו (לימודים)
היא חייכה – אבל זה לא היה חיוך אמיתי.
היא אמרה "עזבי אמא", וסגרה את הדלת… אבל משהו בעיניים שלה ביקש שאשאר.
איך אפשר להבין מה עובר על מי שאוהבים – אפילו כשהם שותקים? ואיך זה שפתאום, דווקא כשלא אמרה כלום – שמעתי אותה הכי חזק? (הורים)
