אאא

אחרי עשרים שנה רכב אמריקני מפואר חנה בשערי כפר חב"ד באותו ערב אביבי של אייר תשנ"ו, לפני עשרים שנה. את יושביו יכולים היו העוברים והשבים לזהות בנקל: אריק שרון הבולדוזר השעין את כל כובד משקלו על דפנות הרכב עם מכנסי חאקי מגושמים וגדולים. מכשיר פלאפון, דגם מוטורולה, בידו. לימינו פרח אלמוני וצעיר בשם גלעד ארדן, ולשמאלו אברך חסידי נמרץ, בעל מבטא אמריקני ועברית רצוצה, העונה לשם חיים יענק'ל ליבוביץ'.

מכשיר הטלפון בידיו של אריק רטט מזעם. קולו הרועם ירה עצבים לתוך הפומית. התברר, שכמה ממכריו הוותיקים של הגנרל שרון הסתלקו מהזירה רגע לפני שהלה בא לשכנע את חברי בית הדין של חסידות חב"ד לגייס את מערך הפעילים של חב"ד וגביריה למאמץ הלאומי האחד והיחיד: לחסום את דרכו של שמעון פרס למשרד ראש הממשלה. היה ברור לאריק שהם נמלטו כדי לא להיפגש איתו. השערתו הייתה נכונה.

ההתלבטות בחב"ד האם להצטרף להרפתקה פוליטית נוספת אחרי המעורבות הפוליטית החד-פעמית בבחירות 1988, היתה כבדה. מאז הבחירות ההן, בסיסי צה"ל ובתי ספר ממלכתיים נסגרו בפני פעילי חב"ד שביקשו להפיץ אידישקייט. הטענה היתה: אתם תנועה פוליטית, וצריך להתייחס אליכם ככזו. מכאן ההתחמקות של חבריו של אריק מלהתגייס למשימה הפוליטית. "היה מפא"יניק ונשאר מפא"יניק", צרח אריק אל הפומית כשנודע לו שהחבר החב"דניק משכבר הימים נמלט לעבר יעד לא ידוע, רגע לפני שאריק בא בשערי הכפר.

הפגישה עם הרבנים הייתה מתוחה. הרבי כבר לא כאן כדי להעניק הסכמה או להביע התנגדות. הרבנים התחבטו. מדובר בשינוי סטטוס, לאחר שלכול היה ברור שבחירות 88' היו מאורע חד פעמי, הוראת שעה בלבד, והחסידות אינה יכולה להרשות לעצמה להיות חלק מקמפיין פוליטי. מצד שני, תחושת החירום נוכח האפשרות שפרס יעלה לשלטון, שתלוּוה בדהירה מטורפת לעבר השלמתם של הסכמי אוסלו ומכירת חיסול של חצי מארץ ישראל לעראפת - הכניסה לפאניקה לא רק את החב"דניקים.

"עליך, אריק", פתח הרב דוד חנזין זצ"ל, ראש בית הדין, "אנחנו סומכים. אבל מי יכול להאמין לביבי? אומרים עליו שהוא לא אמין". שרון צחק. ניכר היה עליו שהוא נהנה מהעקיצה, הרי גם הוא לא מחסידיו של ביבי. אריק טפח על כרסו ואמר: "בשביל זה אני כאן, אני אשמור על ביבי. תסמכו עליי, הוא לא יזוז מילימטר בלעדיי". הסכמת הרבנים ניתנה בהיסוס כבד.

בשעת חצות יצא שרון את שערי הכפר, שמח וטוב לב. איווט ליברמן, שישב כל אותה העת במצודת זאב והמתין לעדכון, חייג אל שרון. "הסתדרנו בלי המפא"יניק", בישר אריק לאיווט, "הר הבית בידינו". בשבועיים הבאים יתניעו גיבורי העלילה את הקמפיין הפוליטי היקר ביותר בתולדות מדינת ישראל. המיליארדר יוס'ל גוטניק ממלבורן, שהיה בשיא הונו, הזרים מיליונים רבים לקמפיין המשומן. האנגרים רחבי ידיים נשכרו באור יהודה. משרדי פרסום ובתי דפוס עבדו מסביב לשעון על הפקתו של קמפיין אכזר וממוקד נגד סכנת פרס.

כשביקשתי השבוע לגולל זכרונות עם חלק מהחבורה, היה קשה לאתר את חבריה: איווט ליברמן היה רגע לפני התמנותו לשר הביטחון. גלעד ארדן עשה את דרכו מניו-יורק לישראל. ליבוביץ', כיום איש עסקים מצליח, היה בביקור עסקים במנהטן. בנימין נתניהו, האיש שאותה קבוצה המליכה, היה עסוק בהרחבת ממשלתו, ויוס'ל גוטניק נלחם על עתידו הכלכלי. רק אריק שרון וחברו המפא"יניק הם שוכני עפר.

הברקה באור יהודה

בנקודת הזמן ההיא היה ברור כמעט לכולם ששמעון פרס הוא ראש הממשלה הבא. בליכוד פנימה עסקו כבר במלחמת הסכינים לקראת היום שאחרי. נסיכי הליכוד כבר ידעו לתדרך אנשי תקשורת בחשאי, ש"ביבי ישלם מחיר על הכישלון". בצד השני של הכביש - פרס כבר חילק את התיקים לשרים המיועדים. האווירה באולפני הבירה בתל-אביב, שם התמקם מטה פרס, הייתה זחוחה ומנצחת. בנקודה הקריטית הזו נכנסו החב"דניקים, ועשו את הלא ייאמן. המשימה של הקבוצה החרדית, שישבה בהאנגר באור יהודה, היתה לייצר תחושת בהילות בעם מפני הגעתו של פרס, ולשנע מאה אלף מצביעים אל הקלפיות.

ישבנו אז במטה באור יהודה: מוטי מורל, יו"ר צעירי חב"ד הרב יוסף אהרונוב, ליבוביץ' וקבוצת אנשי תקשורת נלהבים. מי שהתבלט אז בהברקותיו היה הדובר החב"די העילוי מענדי ברוד. ברוד התהלך במטה כשכובעו לראשו, ללא חליפה, כמנהג יושבי כפר חב"ד. באחת הישיבות המכריעות ירה ברוד: "צריך לומר לעם ישראל מי טוב ליהודים ומי טוב לכל השאר". מורל שיֵיף את הסיסמה: "נתניהו. זה טוב ליהודים". הכל הבינו שזו הסיסמה המנצחת. הקמפיין יצא אפוא לדרכו.

הסיכום בין ליברמן לליבוביץ' היה: אתם, החב"דניקנים, עושים מה שאתם מבינים. אתם לא קשורים אלינו. אל תבקשו מאתנו אישורים והסכמות לכלום. הקריצה היתה ברורה: הכסף של גוטניק, כח האדם של החב"דניקים והקמפיינרים מהכפר - שיעשו מה שהם רוצים, הרי הם הערובה להעלאת נתניהו לשלטון. לא נעמוד בדרכם.

כשמאות אלפי הפרוספקטים התחילו לשטוף את הארץ, נושאים את המסר המבריק "נתניהו. זה טוב ליהודים" - דן מרידור השתולל במצודת זאב. "מי מממן את הקמפיין הגזעני הזה?!", ירה בעצבים. "זה לא קשור אלינו" מלמל איווט בהיתממות. אריק הוסיף: "תשאל את החב"דניקים, הם הרי לא שואלים אותנו מה לעשות". מרידור זעם: "הרי החב"דניקים כל הזמן נכנסים ויוצאים פה. אתם בטח מתואמים איתם". איווט מרח את מרידור: "טוב", אמר, "אני אקרא אותם לסדר".

זמרת עלתה לשיר, והרבנים נשאו תפילה (צילום: שלומי כהן)

ליברמן צלצל לליבוביץ' באמצעות מכשיר הטלפון השולחני וירה בזעם מעושה אל הפומית: "אתם פוגעים בנו, תפסיקו כבר עם הקמפיין". אריק הנהן. חצי שעה לאחר מכן, כשמרידור יצא לפגישה, אריק ואיווט חייגו שוב לליבוביץ'. "מקודם היה פה מרידור, אתה מבין? אל תעזו להפסיק את הקמפיין הזה. לכו עליו בכל הכוח", אמרו, איש בתורו.

יום לפני הבחירות, עמדו אלפי פעילים מכביש מספר אחת עד מחלף חיפה, נושאים שלטי "נתניהו. זה טוב ליהודים".

המסר היה ברור: היהדות והישראליות יצאו לדו-קרב. מי ינצח? שומרי המסורת או המתבוללים? לוחצי היד לעראפת או אוהבי הארץ? הפעילים היו של חב"ד, המאבטחים ששמרו עליהם מפני זעם השמאל היו עולים מברית המועצות. ליברמן ארגן אותם, אל תשאלו מהיכן.

הבחירות התקיימו ביום שלישי, מיד לאחר חג השבועות. שלושה ימים קודם לכן נולד בני בכורי. אף על פי כן, בשלושת הימים האלה התניידתי רק בין החווילה של גוטניק ברחוב ישעיהו בירושלים, להאנגר ההוצאה לאור באור-יהודה, שמשם יצאו מאות אלפי פרוספקטים שנכתבו בחמש שפות והמחישו לישראלים מה יקרה רגע לאחר שפרס יישב על הכסא. תחושת החירום היתה כה גדולה, עד שגם היולדת הטרייה הבינה שעליה לוותר על נוכחותו של האב הטרי לצידה - הכל למען מטרת העל של חסימת הדהירה של השמאל והערבים אל הנהגת השלטון בישראל.

פרס ואנשיו עשו הכל במאמץ לחסום את החרדים. המטרה: שלפחות לא ישתתפו במשחק. גם אם ישלשלו פתק שנושא את שמו של נתניהו - למנוע את זה לא היה סיכוי - אז שלפחות לא ייצרו תחושת חירום, שלא ייצאו לרחובות. מעורבות חרדית פעילה כבר הוכיחה את יעילותה שלוש שנים קודם, עם הדחת טדי קולק מראשות עיריית ירושלים לאחר עשרות שנות שלטון מפא"י בירושלים. התגייסות חרדית כוללת היתה אפוא חלום הבלהות של מטה פרס.

מאמצי המטה של פרס כשלו. יוס'ל גוטניק מימן את הפצתם של מאה אלף עותקי הספר 'שלמות הארץ', שמטרתו היתה להמחיש מה יקרה רגע לאחר שפרס יישב ליד מושכות השלטון. הפרוספקטים שטפו את הארץ, ויצרו תחושת חירום הן ברחוב החרדי והן בערי הפריפריה. הנוכחות החרדית במערכת הבחירות הייתה המוטיב הכי בולט בימים האחרונים שלפני יום הבחירות.

עשרים וארבע שעות לפני הבחירות נסע פרס לפגישה מירושלים לתל אביב. כבר בטרמפיאדה של היציאה מהעיר הוא החל לראות את הצעירים החב"דניקים עם השלטים. טוב, אמר לעצמו, ירושלים זה מעוז חרדי. משם המשיך למורדות מוצא, וגם שם ראה את החב"דניקים שולטים. בכל קטע, בכל צומת, כל הארץ מלאה פעילים פעילים. "הם כבשו את הארץ", מלמל פרס בזעם. כשהגיע לנתיבי איילון והבין שמדובר בתופעה כלל ארצית - דאגו אנשיו להעביר מסרים חדים לראשי החסידות, לפיהם המשימה הראשונה לאחר שפרס יחזור ללשכת ראש הממשלה תהיה פתיחת בדיקה בעקבות מקורות המימון, וחתירה להגשת כתבי אישום מיידית למעורבים בהשגתו.

כוח איווט ליבוביץ'

ביום שלישי, מוצאי הבחירות, בשעה עשר בלילה - היו שני אנשים במדינת ישראל שידעו שביבי ניצח: איווט ליברמן וחיים יענק'ל ליבוביץ'. תשאלו מהיכן? זה הזמן, אם כן, לחשוף את הסוד: הפעילים החשאיים של הצמד החליטו לחנך עוד קצת את אנשי פרס, ושלחו מצביעי ימין שישלשלו פתקי פרס לקלפיות המדגם, וזאת כדי לבלבל את היריב. כשהתבררו תוצאות המדגם, שעמדו על פער של אחוז בודד לטובת פרס, ידעו השניים שהמערכה הוכרעה לטובתם.

באותם רגעים, בעצם, התגבשה לה קואליציית המיעוטים של נתניהו, זו שמולכת כאן כבר עשרים שנה, למעט הפסקות קצרצרות. הממליך היה אריאל שרון. קצין המבצעים היה ליברמן. החייל היה ליבוביץ'. הזוכה בפיס היה ביבי.

בסיס האימון בין ליברמן לליבוביץ' היה אחד: עבודה ללא מריחות. לפני כן, חרדים עלו ללשכת ליברמן והבטיחו עזרה, שרק יזרים תקציבי מטה. כולם אכזבו. התברר שהחברה החרדית משופעת בגיבורים על הנייר, בעסקנים עם מעילי רוח, שמערימים הבטחות אבל נעלמים בשלב הצגת התוצאות. כשאיווט שלח סוכני חרש לסביבתו של ליבוביץ' וגילה שהבחור בא לעבוד באמת, הוא הפטיר: "הנה החרדי הראשון שא מוכר לי צ'יזבטים. איתו ננצח את הבחירות". אולי לכן יש שמכנים עד היום את החב"דניק המבריק שהגיע מחוגי סאטמר האמריקניים: איווט ליבוביץ'.

כשהורכבה הממשלה, שלושה מבני החבורה נותרו ללא תפקידים: גלעד ארדן, שאריק לא לקח אותו למשרד התשתיות, שרון עצמו שכמעט הושאר בחוץ ונאלץ להסתפק בתיק משפיל, וליבוביץ', שבחר להישאר איש צללים בלשכת נתניהו, אך ללא תפקיד רשמי. כשיו"ר ש"ס אריה דרעי היה מתגנב ללשכת נתניהו - הוא היה מוצא את ליבוביץ' מבלה שם שעות, הכי

קרוב לאוזן של ביבי. דרעי לא ממש אהב לגלות את החרדי שהתנחל צמוד לנתניהו, אבל למד לחיות עם זה ברבות השנים. ככלל, כימייה גדולה מעולם לא היתה בין דרעי וליבוביץ', וזאת בלשון המעטה.

למרות הניצחון, חב"ד מעולם לא זכתה לא לתקציבים, לא למינויים ולא להטבות, אבל הצליחה לחסום את דרכו של פרס, שותפו של רבין לתהליך אוסלו, מלחזור לשלטון. מאז הוא לא חזר לשלטון מעולם. החסידות שוב הקריבה את הניטרליות הפוליטית שלה למען ארץ ישראל.

שנתיים לאחר מכן, כשביבי החל לרקום את הסכם חברון, רבני חב"ד רתחו מזעם. הרי אריק שרון חתם להם שהוא ערב לכל מעשי הנער המומלך. עכשיו הגיע עת הפירעון: ליבוביץ' נשלח להמתין לשרון בחניון הכנסת, כדי לדרוש את פירעון השטר. שאריק יאגף את ביבי וירסן את דהירתו לזרועות עראפת, דרשו הרבנים.

ליבוביץ' ארב לשרון בחניון. כששרון הגיע, הוא פגש אריק אחר, טעון בזעם על החב"דניקים שלא נלחמו מספיק למענו כשביבי השפיל אותו עד עפר ושלח אותו לטפל בצינורות נפט בתפקיד השולי של שר התשתיות. "חסיד יקר", אמר לו שרון בסרקזם מתנכר, "יש לכם הרי נציגות במשרד ראש הממשלה, כן? אפילו את גלעד שיבצתם שם בצוות העוזרים. אני מציע לך, בחורצ'יק, לעלות אליו ולדבר איתו. אני עסוק עכשיו".

יחלפו עוד שמונה שנים, והאיש שהיה אמור לשמור על ארץ ישראל מפני נתניהו, היה לראש הממשלה הראשון בתולדות המדינה שמכר את ארץ ישראל ללא כל תמורה, אפילו לא תמורה פיקטיבית על הנייר. ערב ביצוע ההתנתקות, בפגישה המתוחה עם רבני חב"ד, העיניים של הרב חנזין רדפו אחר עיניו של שרון. הרב חנזין זעם: "הרי אתה הבטחת לנו שתשמור על נתניהו. אבל עכשיו מי ישמור עלינו ממך?!"

אריק השפיל את עיניו לרצפה. הוא לא ענה.

מתוך טור שמתפרסם בעיתון משפחה