אאא

עמד הילדון הקטן שלי שעוד לא מלאו לו 6 שנים, ושר את השיר בדבקות יחד עם 35 חברים טהורים, "דמשתכחין בצערא דיליהון ועסקין בחדוותא דיליה" התאמץ המתוק לבטא את המשפטים המורכבים האלו, אך שיבש אותם עד ההברה הקטנה ביותר.

35 עוללים, תינוקות של בית רבן, שכמעט קרסו תחת הכתר המפואר שעליו התנוסס הכיתוב באותיות קידוש לבנה "מסיבת חומש", עמדו דרוכים, עיניהם נשואות אל הרב'ה בשקיקה ובצייתנות מפליאה, והיו נכונים לדקלם ולשיר את השירים העתיקים היפים שפורטים על נימי לב דקים שאפילו לא ידעתי על קיומם.

שבועיים ימים שכל הבית בכוננות מסיבת חומש. שרנו את השירים, דברנו על מה יהיה ואיך יהיה, העלינו תרחישים אפשריים ופתרונות ("אמא, מה יהיה אם לא יהיה לי כוח לשיר את כל השירים?"; "אז מה חמוד, לא קרה כלום! אבא ואמא נהנים לראות אותך גם עומד סתם ככה, בלי לשיר").

יום לפני המאורע, טרחנו יחד על עוגה לכיבוד, שבסופו של דבר אחרי משא ומתן מתמשך ומייגע, הייתה סתם עוגה טעימה, ולא עוגה בצורת חומש או הר סיני עם גדר ופרחים וענן מעל או רעיון יצירתי מרתק אחר כיד דמיונו הטובה של החתן הקטן.

בבוקר המיוחל, דאגנו מאד כאשר הנסיך התעורר עם חום גבוה (חום שחלף כלא היה בתום המסיבה, כנראה וירוס ההתרגשות - יש דבר כזה!) וכשהגיעה סוף סוף השעה, ישבנו דוממים וצפינו בלב שהתרחב והחסיר פעימה, ברכבת הקדושים שנכנסה בצעדים בטוחים והתפזרה ילד ילד למקומו.

הפשטות המופלאה הזו, הופעה נטולת כל טכנולוגיה אפשרית, ללא מצגת ומסכים, ללא אורות מהבהבים, ללא אמצעי הגברה משוכללים, ללא פלייבקים, ואביזרים מרשימים, אותם השירים הכל-כך נוסטלגיים שמקדשים כל הזדמנות רוחנית כבר כמה עשורים טובים, גרמו למופע להיות כל כך אמיתי וכנה, כל כך נוגע ללב, מופע מהסוג שלא קיים היום.

דווקא חוסר התיאום והתנועות הלא-אחידות, הטון שלא תמיד היה מקביל לטון האורגן, הקצב שלא היה מדויק בלשון המעטה, השירה שהייתה ללא קול שני או עיבוד מוזיקלי כלשהו, הרב'ה שהוביל את השירה וכל הילדים יחד איתו, נתנו תחושה עילאית של "צאן קדושים" פשוטו כמשמעו.

במעבר שהתנגן בין בית לבית, העז העולל לפזול לעברי, ואני שלחתי לו נשיקה באוויר עם חיוך נרגש ומתאמץ. ניסיון כושל לחפות על הדמעות שהצטעפו בזוויות עיני. ואז, כשהם נעמדו כולם בבת אחת על רגליהם הקטנות בדממה, ופצחו בשירת התפילה "אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו", זכינו כל הקהל לרגעים של התרוממות הרוח אמיתית. זכינו לטעום טעם גן עדן של ממש בתוך אולם קטנטן של בית ספר, על כיסאות לבנים מפלסטיק.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חינוך ילדים' ותישארו מעודכנים

נפשי יצאה אל החבורה הטהורה הזו, רציתי לקום ולחבק אותם כולם יחד, ככה פתאום, באמצע השיר. "והאר ענינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך" המשיכו העוללים הקטנים להתחנן לבורא עולם, והניחו בזה אחר זה בתנועות לא מאורגנות את ידיהם הקטנות על הלבבות הנרגשים שלהם.

"ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך" בקשו כשידיהם הפעם כלפי מעלה, ועיניהם עצומות בדיוק כמו שהרב'ה אמר. ואנחנו, ההורים, הצטרפנו לתפילה האדירה הזו, בקול דממה דקה, בתחינה דוממת ורועמת, שפרצה מאיזה שהוא מקום עמוק, באחד התהומות האלה של הלב.

ואני תיעדתי כל רגע ורגע מהשיר הקדוש הזה, והבטחתי לעצמי שבעוד עשור, אם יעמוד ילדי היקר (והלוואי שלא יעמוד) מול ההתמודדויות וניסיונות שנקרים בדרכם של שומרי המצוות ולומדי התורה, אראה לו את המעמד ההוא, בו הוא בכבודו ובעצמו נשא תחינה טהורה וזכה, וביקש והתפלל על הימים האלה ממש, על העתיד, והוא אפילו לא ידע.

אזכיר לו את היום ההוא שבו הוא נגע בכיסא הכבוד, היום בו הוא עורר את שירת העשבים, שירת המלאכים, שירת היקום כולו. השירה הזו שאין לי ספק עלתה עד כיסא הכבוד, קרעה את השמים ועוררה בהם סערה גדולה, אותה השירה הילדותית ההיא תלווה אותו תמיד, תעמוד לו לזכות ותיתן לו את הכוחות האיתנים לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות - עד עולם.