אאא

מורי ורבּוֹיסַי! (הפסקה שבע שניות) התמזל מזלנו ואנחנו חיים בתוך ציבור שיודע להפריד בין טפל לעיקר, בין תכלת לכרתי ובין עראי לקבע. אכשר דרא, אנחנו לא צריכים להגיע לחג הפורים כדי לשמוח ולקחת את העניינים בפרופורציֶע'ס הנכונוֹת, כי אצלנו, ציבור החרדים לדבר השם - כל יום הוא פורים קטן ופורים, כמו שאומרים רבותינו, הרי הוא פורים. מקטנותנו הורגלנו להביט על העולם ושטויותיו במבט מפוכח של פורים, בבחינת: כל העולם דומה לקליפת השום.

אתם יודעים, מורי ורבותי, שחובבי היסטוריֶע אנחנו. ובכן, הנה קצת דברי חולין של היסטוריה חשובה: במאתיים שנות היישוב החרדי בארץ הקודש שרדנו כאן בזכות תורה ואמונה, אבל בדרך מבית המדרש לבית ומשם לעבודת הכפיים - ידענו לקחת את החיים בשמחה ובקריצה. הרצינות התהומית לכל עניין הקשור לתורה ולמצוות הביאה ל'עוילֶם' הרבה פניוּת דעת כדי שבשאר הדברים נדע להעביר את תלאות החיים וקשיי הקיום עם כוסית לחיים, אַ שטיקל הרינג, והומור שנקנה בהרבה ייסורים במקנס ובקראקוב.

למעיְישה, היהודים הראשונים שעלו לירושלים היו תלמידי חכמים ודגולים ויראי שמים בתכלית. אבל אין זה סוד שהם לא הגיעו לכאן עם מקצוע ביד, וגם לא עם ארגזי יהלומים בפקלע'ך. הם באו כשבגדיהם הבלויים לעורם, אך שמחו בחלקם. פרנסה לא בדיוק הייתה להם תמיד, יותר נכון: הם היו נטולי כל הכשרה לעבודה. ללא תארי אקדמיֶע, ללא חשבונות בנק, ללא נכסים - והם העמידו בחסדי השם משפחות גדולות שמהן השתלשלו ענפים עבותים המרכיבים את היהדות החרדית דהאידנא. הם מעולם לא ידעו ביום ראשון איך יסיימו את השבוע ביום חמישי וכיצד יאכילו את ילדיהם בשבת. אף על פי כן, הכל נעשה אצלם בחיוך גדול ותוך לקיחת החיים בקלילות ובהומור.

אותם אנשי ירושלים הכירו את מקומם: לא הלכו לישון וחושדים בעצמם שהם פרופסורים גדולים, לא קמים בבוקר וסבורים שהם פוליטיקאים חכמים, גבירים, טייקונים או אנשים חשובים. להיפך: הם הכירו בכך שהעולם הזה הוא עולם של פרוזדור. וכשיודעים שהעולם הוא פרוזדור, רבותי היקרים, אפשר לשרוד אותו עם ווֶערט'ל אַהֶער, וֶוערטְ'ל אַהִין. מדי פעם, כשקשה, אפשר לפצוח בקַדַצְ'קֶה יפה, להנחית טפיחה לבבית על השכם של קשה היום בשטיבל'ך וללכת לישון שמחים וטובי לב. לא צריך לעצור על כל מרצפת כמו אותם אנשי קריירה נבוכים ומתוסבכים ולקחת הכל ברצינות תהומית. הרצינות אצלנו הייתה שמורה תמיד נטוֹ לבית המדרש. תורה ותפילה ומצוות - עניינים רציניים הן; על כל השאר אפשר לצחוק. למעיְישה, כך נבנתה האסכולה החרדית. אם תדקדקו בזה, הרבה סימני שאלה ייפתרו לכם כבמעשה קסמים.

מורי ורבותי. בה' באייר תש"ח, כשעמד בן גוריון בתל אביב והכריז על הקמת המדינה, אמרנו כולנו: מדינה אַהעֶר, מדינה אַהִין - העיקר שיהודים ישמרו תורה ומצוות בארץ ישראל, יהיה השלטון אשר יהיה. כל השאר אינו אלא סוג של עקיצה שנרקמה בין החופשיים לבין הנוכריים. שרדנו עם הבריטים, הסתדרנו עם הטורקים, עכשיו נצחק קצת עם הציוֹינים. לפני כן, כשהוקם הבנק העברי הראשון, ידענו לא להתייחס ברצינות תהומית לוִיץ החדש. הקימו בנק? נו, חסדי השם, שיקימו בנק. נלך, נמשוך קצת כסף, נרשום קצת צ'קים, אבל לא נהפוך את עניין הכסף לעבוידֶה זרֶה.

יומנו של נוָוד

מורי ורבותי. שנים על גבי שנים לא נולד האיש שהצליח לגרום ליראים ושלמים שיתייחסו בחרדת קודש לעניינים של חומר וגשם. מה לעשות, זה לא עבד אף פעם. גם כשניסו לעשות מהחרדים אזרחים טובים - 'לתַּרבֵת אותם', בלשון החופשיים - תמיד ידענו להבהיר כי איננו פרטנרים לכגון דא. אנו, תרבות משלנו יש לנו. אם תרצו לתרבת את עצמכם בדומה לנו - שולעם עליכם. היכולת של החרדים לנהל אלפי משקי בית, מאות מוסדות ועשרות חצרות וקהילות לא באה בגלל שמישהו התנהל לפי איזושהי תכנית כלכלית או מתווה עסקי וכל שום וחניכא דאית להו. זה לא קרה בגלל מישהו שידע מאיפה הכסף יבוא ומה עושים מחר. את העדה החרדית בישראל הקימו בהרבה אמונה והרבה הומור, הרבה רצינות בעניינים רוחניים והרבה ליצנות מכל השאר.

כשהיינו צריכים לחתום על טפסים לפי דרישת המשטר הבריטי, היינו מחפשים את געציל החירש-אילם, שגם נעבך צלע קצת, שיחתום עבור כל החבורה. וכשהיה בא הפקיד לחפש את היהודים, הנשים היהודיות החכמות, שלא היה להן כסף לאכול אך הייתה להן פיקחות במידה גדושה, ידעו להסתיר את המבוקש תחת בור המים מבלי שהקלגסים יוכלו לאתר אותו. קיצורו של דבר, שרדנו בזכות אמונה תמה, פיקחות ירושלמית וליצנות מכל דבר שאין בו קדושה ואין בו חשש בעניינים שבין אדם לחברו. זו הייתה הדרך להקמתה של חברה מפוארת בתוך מִדבר גשמי: ללא תשתיות, ללא מערך כלכלי, ועם אויבים מסביב - גם חילונים, וגם להבדיל ערבים. פלא עצום היה להקים את זה. הציויֹנים לצדנו מרבים להתפאר בפלא ששמו מדינת ישראל; אבל הפלא ששמו החברה החרדית בישראל הוא גדול שבעתיים.

מורי ורבותי, בצעירותנו קראנו את תיאורו של נווד איטלקי שביקר פעם בבית חרדי בשכונת בתי מחסה. את תיאורו סיים כך: "חמישה עשר ילדים חיכו לי בפתח הבית, חכמה של אלפי שנים ניבטה מעיניהם. ולמרות שחוץ ממים על הפתילייה לא היה שם כלום - אני לא חושב שיש הרבה בתים באירופה שיש בהם שמחת חיים ואהבה בין ילדים כמו בבית הזה".

והשמחה הזו, רבותי, הקיפה את כל תחומי החיים. אם תנברו בארכיוני תמונות בשחור לבן, ותראו את הנערים הירושלמיים צועדים בחלאט המרופט סביב רב עמרם בלוי זצ"ל - תבינו שמחת חיים מהי. גם כשהם הולכים למחות על פרצות הדת - חיוך גדול מרוח על שפתותיהם. גם את החילונים שעמם נאבקו ידעו הירושלמים של פעם לא לקחת ברצינות. נוסחת הקסם החרדית הייתה שבאפס חומר ומקסימום רוח אפשר להקים שושלות ושבטים בריאים ומאושרים. החברה החרדית קמה והתקיימה ללא כל תשתית כלכלית, אבל הפריילאך שהיה אצלנו לא היה בשום מגזר מבוסס בעולם. היינו ההוכחה לכך שאושר לא קונים בכסף.

תמיד ידענו שבקצהָ של כל כרזת ענק בנוסח "הזדעזעי ירושלים ת"ק פרסה על ת"ק פרסה" ישב איש חכם, זקן ושבע ימים, שכבר השיא את כל צאצאיו ואף אחד, בחסדי ה' ושליחיו הנאמנים בארץ ובתפוצות, לא מתגורר ברחוב חסדי השם. גם כשניסח את כרזות האימה המבשרות על חורבן הבית השלישי - בזיק של שובבות שהיה מרוח על עיניו העייפות והחכמות שכבר ראו הכל. צריך לשלהב את הצעירים, צריך לחדד את הבידול, אבל אסור לצאת מהפרופורציות. הוא הבין לבד שירושלים לא נפלה ולא תיפול, ואנטיוכוס לא עומד בשערי קרתא דשופריא. אבל זוהי אמנותו של מיעוט ששורד אלפי שנים - לרכב על הפומפוזיות ולהעביר דרכו מסר של ייחודיות, גאוות יחידה והתבדלות - אבל לרגע אחד לא להתייחס ברצינות תהומית יתר על המידה.

וכשנציגי שלטונות ביקרו - אם אלו הזקיפים האוסטריים, הנציבים הבריטיים, הנדבנים האמריקניים ובהמשך הפקידים הציוניים - ידענו להלביש את ילדינו במיטב מחלצותיהם, לשיר שאו שערים, אבל בלבב פנימה חשנו בוז כלפי כל התפאורה המגוחכת. בלבנו, געציל המתמיד ותנחום המויסֶר-נפש וצדוק המַשכּים-קום שווים בערכם פי כמה מכל הממלכה של אוסטריה כולה ומכל האימפריה הציונית והבריטית גם יחד. עם כל הכבוד לפרנץ-יוזף, יוס'ל הבלן ירא השמים מהמקווה שווה יותר. שעת לימוד אחת של רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל מנצחת את כל מסילות הברזל מדמשק ועד אירופה.

זה היה הנשק האמיתי שלנו. כוסית הלחיים, השמֵייכְל והמצב רוח התמידי - היו סמלי הריבונות שלנו כיהודים שיודעים איפה לפזר את הקשב, שמופנמים בידיעה תדירה מהו היעד ואיך צריך להגיע אליו. גם כאשר בשנות החמישים והשישים החלו להופיע פה ושם כל מיני מיניסטרים חרדיים, גבירים הדורי צורה וכל מיני סוחרים ובנקאים מוכשרים משלנו - ידענו להתייחס אליהם בפרופורציות. כולנו הבנו איפה הזירה האמיתית ואיפה בימת ההצגה.

עלילות רִבִּי אזולאי

מאז ועד היום, חסדי השם, חלקים נרחבים אצלנו חיים לפי אמות המידה של תרבות העבר הנושנה והטובה. ביכולתי, מורי ורבותי, לסכם את השבוע הזה ממש ולהראות לכם כיצד בכל יום ויום התמלאה רשות הרבים החרדית בתופעות ששאובות מתרבותם הקלילה והמבורכת של אבותינו, בבחינת: כל יום פורים. רוצים דוגמאות? בבקשה.

מעשה בעיירה דרומית שבה יושב לבטח יהודי ושמו רִבִּי אזולאי. יהודי משלנו רִבִּי אזולאי, מלא וגדוש בחכמת חיים יהודית. ויהי היום, ותחשוק נפשו של הרב אזולאי לשמש כרב העיר. הצטייד אזולאי בתיק עב כרס של תעודות הסמכה וכתבות בעיתונות המתארות את גודלו וחכמתו. רִבִּי אזולאי כבש בקסמיו את לבו של ראש העיר - נקרא לו שמעון איתמרי. עד שבאו כוחות אכיפת החוק והורידו את ראש העיר מכיסאו באשמת התנהלות שאינה הולמת את כללי הממלכה. למעיישה, חשב לעצמו רִבּי אזולאי, מי ראוי וטוב יותר ממני לכהן כראש העיר בהיעדרו של איתמרי? כמובן אני, רִבִּי אזולאי. כלום מועמד לרבנות אינו יכול לכהן כרב עיר? בטח שיכול. עלה לירושלים, סגר מה שצריך עם מי שצריך, וכעת, רִבִּי אזולאי שלנו הוא המועמד המוביל לראשות העיר בבחירות הבזק שייערכו בקרוב.

אבל מה? עם כל הכבוד, הרב אזולאי לא יכול לזלזל במשימה חשובה כמו מינוי רב לעיר. ראש עיר לחוד ורב עיר לחוד, וכבר ידוע שאסור להותיר עיר כצאן ללא רועה. הכל חשבו שאם הרב אזולאי ישמש כראש העיר - הוא יחפש אפוא מישהו אחר שישמש רב העיר. חשבו והתבדו: לגודל השמחה, בבוקר אחד כינס המועמד לראשות העיר את פרנסי העיירה ובישר להם כי יש לו מועמד מצוין לרבנות העיר. מי? שאלו הנאספים תוך שהם מנסים להריץ במחשבתם שמות של מועמדים ראויים. המתח עמד באוויר.

"אתם שואלים מי?" אמר רבי אזולאי ללא בת של שחוק, "אני!" איך ייתכן? שאלו. "חסדי השם", ענה. "ראש עיר, רב עיר, מה אתם דואגים, יהיה בסיידר". ואז פרס ראש העיר ורבהּ המיועד את תכניתו: אבָּחֵר לראשות העיר ואנהל את העיר ללא משוא פנים. וכשיעלה בידי למנות את הגוף הבוחר לרבנות העיר - אפרוש מתפקידי ואעבור לכהן פאר כרבה של העיר הדרומית ששמה יצא לתהילה". חשבתם שמישהו דפק על השולחן? שמאן דהו חשב למחות? ממש לא. הכל הפנימו שעירייה זו לא עירייה, ראש עיר אינו ראש עיר, וגם רבנות עיר - מהיכי-תיתי. העיקר שנצחק ונשמח.

זהו המעשה של יום ראשון. רוצים מעשה שאירע ביום שני השבוע? הסכיתו ושמעו.

ובכן, מורי ורבותיי, ביום שני נדד הפורים מהעיירה הדרומית לבירת ישראל הנצחית. בשש וחצי בבוקר התקשר אליי שר התחבורה ישראל כץ, איש חביב ונחמד שגם הוא לוקח את החיים בחיוך גדול לאחר שכנראה התעבר בו משהו מהנפש החרדית. לקבל ממנו טלפון משר התחבורה של ישראל בשעה כה מוקדמת - אינו עניין של מה בכך. מה רציתם, כבוד השר? שאלתי בבעתה. בקול מלא חרדות אמר לי השר: הגיעה אליי ידיעה שבירושלים תלו הלילה כרזות ענק תחת הכותרת: "שר התחבורה למאסר עולם!" המדובר באותיות שחור לבן, בפונט מאיים של מודעות אבל על פטירת גדולי עולם, הדורשות לשלוח את שר התחבורה למאסר עולם, כאשר בכותרת הגג נכתב: "דרישה פומבית ממפכ"ל המשטרה". כל רחובות ירושלים החרדיים כוסו במודעות הללו. על החתום: אחת מוועדות ההלם שמורכבות לרוב מנער וחצי שיושב בחדרון אפלולי עם מחשב משנת ה'תש"ן שעוד עובד איכשהו.

מסתבר שהבחור הזעצער כתב שישים שורות צפופות שבהן פירט את פשעיו החמורים של שר התחבורה. וכה נכתב שם: "שיטת המלחמה הגאונית של משרד התחבורה היא הגברת הנשירה בציבור החרדי על ידי הכנסת הרכבות הקלות לתוך-תוכי השכונות החרדיות בירושלים", ועוד ועוד. למטה נכתב שזהו 'פרק ראשון במחאה' ועוד מעט קט ייצאו המוני בני היהדות החרדית לרחובות ולא ינוחו ולא ישקוטו עד שלא ייגזר מאסר עולם על שר התחבורה.

"מי הגורם הפוליטי מאחורי המודעות האלה?" שואל אותי השר שהוזעק והשכים קום לרגל המאורע הדרמטי והמאיים. לא עזרו לי כל ההסברים כי מדובר בשני צילייגער'ס שנשארו להם כמה שעות פנויות ומניינם אינו עולה על חצי מניין. השר חשב שאני מהתל בו, ולכן נפרד לשלום ועבר אל המכר החרדי הבא. בגדול, ההתלבטות של השר כץ הייתה בין האפשרויות החמורות דלקמן: האם המפלגות החרדיות החליטו לפתוח נגדו במלחמה גרעינית וזה הפרק הראשון, או שיש תא פעיל של בעלי קשרים וכוח מירושלים שהתלבשו עליו ורק כופר ישחרר אותו מהם. זהו הפורים-שפיל החרדי של יום שני השבוע.

ארקדי לא מתקשר

ואז קמנו ליום שלישי של חגיגות פורים.

איש יהודי יקר יושב לו ביישוב עלי שבשומרון, ושמו הרב לווינשטיין. עם שחר של יום שלישי השכים הרב לווינשטיין קום, והחל לגדף את הציונים. הוא תקף את הצבא במילים קשות על דרישת השירות הצבאי לבנות ועל עוד פגעים ומרעין בישין האורבים לצעירים המתגייסים לצבא. אותו הרב לווינשטיין, בשונה מאחיו החרדים, אין לו הומור: כל ימיו חשב בתמימות כי בצד השני יושבים אנשים שמכבדים את אמונתו ומכירים את עולמו, ואם יגדפֵם - מישהו בצד השני יתנער ויתייחס בכלל לדבריו ברצינות. אצלו, בית המדרש וחדר האוכל בצבא הם היינו הך, ולכן זעק את זעקתו. עתה, משנראה באיזה בוז התקבלה זעקתו, אולי התחיל להבין כי אולי אפשר לעשות מסחֶר עם הציונים, אך בשום אופן לא לבנות על התחשבותם. שעה שהרב לווינשטיין ערך חשבון נפש בינו לעצמו, יושב חרדי מפולפל בהר נוף ושואל את הרב לווינשטיין: מעיקרא מאי קסבר? ברוכים הבאים, הרב לווינשטיין. אנו מוכנים לקבל אותך בזרועות פתוחות וללמד אותך כיצד לקחת את העולם שכבודך חי בו בצורה ריאלית ומפוכחת כמו אבות החרדיוּת בארץ ישראל.

וביום רביעי חגיגה חדשה: כידוע, בשנים האחרונות יש מצוקה של דירות לחרדים. ברבות השנים ניסו עסקנים להושיב ועדות ולמצוא פתרון, אולם הצורך בשמונת אלפי דירות חדשות בשנה גבר על כל הפתרונות שאותרו. והנה, באחרונה זכינו לברכה מיוחדת: פרנסי הציבור החרדי קמו ועשו את מה שעשה פעם ארקדי ליבוביץ' בדינר שהוזמן אליו. במהלך הדינר, העוילֶם ביקש תרומה של 250 אלף שקלים. "למה רק רבע מיליון?" אמר הגביר. "למה להתעסק בכסף קטן? אני תורם שבעים מיליון". עד היום, במשרדי המויסדֶ'עס יושב מוקדן תורן גם בשעות הלילה ואפילו מוקדן נוכרי בשבתות, למקרה שהגביר יתקשר לשאול מהם פרטי חשבון הבנק להפקדה. ארקדי לא מתקשר.

ובכן, כך בדיוק נהגו פרנסי הציבור החרדיים: למה חמשת אלפים אם אפשר חמישים אלף? הם לגמו כוסית לחיים, ואמרו: אנחנו מתחילים עם חצי מיליון הדירות הראשונות. ביום רביעי, לאחר כמה סיורים מוצלחים בערים השונות - מבצע 'דירה לכל אחד' יצא לדרכו. עד לחג הפסח הבעל"ט יזכה כל אחד מאנשי שלומנו המכונים חרדים - אלה שיש להם אזרחות ישראלית ואף אלה החוּצנִיקים - בדירה פלוס לחג. דירה אחת באופן מיידי, ועוד דירה אחת לכשיזדקק בעתיד - אז יחכה לו שטר טאבו במטה המפלגה הסמוך לביתו, וליהודים הייתה אורה ושמחה.

וכאן, מורי ורבותי, מגיעים אנו ליום חמישי. עד שהשר כץ נכנס לכוננות רגיעה והבין שאינו הולך להיחטף בידי כנופייה ירושלמית כלשהי, ועד שרִבִּי אזולאי הגיע להבנות עם ראש העיר אזולאי לגבי מועד תחילת כהונתו כרב, ועד שהרב לווינשטיין חזר להתחבר אל המציאות הקשה - קמו הפרנסים החרדיים בעיריית ירושלים והודיעו חגיגית שהפעם הם יוצאים לקרב על צביונה של ירושלים. ראש העיר, הכריזו, הוא-הוא הגורם שמחלן את העיר ואין בלתו, והפעם זה לא יעזור לאף אחד: הנחישות ואחדות הדעים בין ה"ה דרעי ליצמן וגפני דומות לשלוש מאות קילוגרמים ביטון יצוק. ושאף אחד לא יילחץ, כי בכוונתנו לכסות את כל חומות ירושלים במפגן אור קולי בהפקת זינגר תקשורת - שיבשר לכל באי העיר והתקשורת העולמית כי אנטיוכוס וסדאם חוסיין עומדים יחדיו בשערי ירושלים ורוצים לכבוש את שעריה. ואם ברקת לא יתעשת בזמן - אוי-וֵוי-זְמיר למה שיעלה בגורלו.

למעיישה לא נרחיב כי הזמן קצר, אבל יום חמישי בשבוע שכולו פורים נסתיים בהודעה שעד עכשיו צעירי הצאן לומדים אותה: מי הצליח לעצור את הצוררים בשערי ירושלים? איך גילו פתאום שירושלים כשרה למהדרין ומי הפעם החרדי שיושב בקצה האירוע, מחייך ורושם וי לקראת הסיבוב המוצלח הבא? לאיש אין פתרונים כיצד דעך המאבק ההיסטורי בפתע פתאום. אולם למעיישה, מורי ורבותיי רואים בעליל שמה שהחזיק אותנו אז, מחזיק אותנו גם היום.

 לא כנתינתם מסיני

מורי ורבותיי, תסלחו לי שאני גוזל מזמנכם, אבל ממש עוד חמש דקות, אנחנו לקראת סיום ממש.

כמה צער יש להצטער על כך שבשנים האחרונות החלו זמורות זרות לחדור אלינו, בני הציבור החרדי הלמוד בלקחת את החיים בהומור. הפכנו ליותר ישראלים. ככל שהארונות והמקררים התמלאו בכל טוב והשובע הגיע גם למחוז החרדי - כך נוצרה חלישות גדולה מאוד. התרבות החרדית זקוקה לתיקון וחיזוק. בתוך מחננו נושבות רוחות שלא שערום אבותינו, כאלו שמתייחסות ברצינות לכל אותן כותרות פומפוזיות.

בניגוד לעבר, כיום אנו חושבים כבר שגביר הוא באמת מישהו עם הרבה הון ולא מישהו שלקח הלוואה גדולה מהבנק כדי לרכוש על שם עצמו כמה נכסים. ופתאום אנו מתייחסים אל המיניסטר החרדי במפגן מלא הוד והדר, כאילו המוסד הפוליטי אינו עקיצה אחת גדולה, מוקד של בדיעֶבד שבדיעֶבד. ופתאום אימצנו קו חשיבה של אחינו החילונים שלא ראו את האור.  

מורי ורבותי, אם נדבר בגילוי לב, גם כותב השורות יכול היה להיות אברך כולל או פקיד בחברה בינונית, והשר רב יענק'ל ליפמן, שברור שהוא גאון גדול, יכול היה להיות מנהל סניף קופת חולים 'מכבי' בבית שמש או מגייס כספים טוב לאיחוד. ורב מכלוף ביטון עתיר הכישרונות יכול היה להיות מנהל רשת של חנויות יודאיקה בבני ברק. ורב מוישה וינטרויב שלא מפסיק להתגעגע לכוילל, יכול היה באמת להיות ראש כוילל ובימים קשים אולי אברך מן המניין ושום דבר לא היה קורה. גם הגבירים הגדולים אינם בדיוק גבירים: זה הרבה בנקים, הרבה הלוואות, הרבה שמועות. אפילו השנוררים הגדולים אינם גייסי כספים כה אגדיים.

אם תחפרו קצת, תגלו למעיישה שכל מאה אלף מוצג כמיליון, מיליון כעשרה מיליון וכולי. ואם נחפור עוד, נגלה שלמעיְישה, גם התואר של 'חשוב' כבר אינו בר תוקף. כיום כולם חשובים, בעיני עצמם ובעיני אחרים. מתייחסים לעצמם ברצינות מקסימלית ודורשים מאחרים לנהוג בהם כך. לגודל הצער, נוסחת ההומור שליוותה אותנו כל כך הרבה שנים הולכת ונעלמת.

מורי ורבותיי, תקופת הגאונים חלפה. היום אין גאונים. יש יהודים מאנשי שלומנו שזכו בחן ובחביבות וגם בקצת מזל שלעולם אינו מזיק - ונעשו שלוחי ציבור. הכל טוב ונחמד, אבל לא צריך להגזים בפועלם ובנדירותם ובשיעור קומתם. הם אנשים כמונו. אלה הם גבולות הגִזרה. אין צורך להמריא לגבהים בעולמות של כסף, בתחומים של פוליטיקה ובמרחבים של עסקנות. אפשר להיות עסקן ציבור ראוי מבלי להפוך בביטאון המפלגה ל'גדול שלוחי הציבור', 'מקומם המהפכה', 'אבי האומה' ושאר סופרלטיבים זרים ומוזרים. רב איצ'ה מאיר לוין היה נציג חשוב מבלי שיוכתר בכל מיני כתרים מופרזים ומנותקי קשר למציאות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בימים שבהם כל עוזר-נהג הוא "ההבטחה של הדור הבא ביהדות החרדית" וכל יועץ תקשורת לשר שבדרך כלל מכבה את אותן השרֵפות שהוא עצמו מצית כדי לשמר את הרלוונטיות שלו הופך לסוג של הכלאה המשלבת מוטיבים של ארתור פינקלשטיין וראובן אדלר באיש אחד, וכל עיתונאי ופרשן מתייחס לעצמו בכזו חשיבות עצמית ובביטחון עד שכל הגיג שיוצא מפיו מקודש כדברים שנאמרו בסיני - זהו סימן עגום לכך שהפלגנו רחוק.

רחוק מאוד הפלגנו. שכחנו שלא כל גביר הוא רוטשילד של דורנו, לא כל עוסק בצרכי ציבור הוא ממשיכו של מהר"ם שפירא שישב בסיים הפולני, לא כל ערב התרמה נגמר בעשרה מיליון דולרים ולא כל עשרת אלפים דירות שיוצאות בהודעה ממוחזרת בפעם האלף מכיוונו של הדובר-המשורר שצריך להצדיק את משכורתו - הן באמת בשורה היסטורית שלא היה כמותה.

אם זה היה נגמר רק בהיעדר הומור, ניחא. הבעיה היא שבמקום שבו אדם מערבב בין קודש לחול ומתחיל לקחת את עצמו ברצינות במקום לשמור את הרצינות לענייני תורה ומצוות - פורחות להן תופעות של צדקנות מעושה והתחסדות מאוסה ושאר מרעין בישין מסוג זה שלא שערום אבותינו, והכל יודעים למָה אנו מתכוונים. כך, בקצב אטי וזוחל, האותנטיות היפה והישירה שפיארה את חיינו הולכת ונעלמת.

פרופורציות, רבותיי, פרופורציות. זה הזמן להתחזק ולזכור שכל יום אצלנו הוא פורים קטן. וכשבא פורים גדול - על אחת כמה וכמה. הֶיו אפוא בשמחה, ותחזרו לדרך הישנה והטובה של לקיחת החיים בקלילות ובהומור. לחיים!