אאא

לא מעטים במגזר החרדי, ובמיוחד בקרב ה"חרדים החדשים", מוצאים עצמם בתהיות ובמחשבות אודות תפיסת העולם בה הם אוחזים. כמעט כל אדם עם ראש על הכתפיים, מוצא את עצמו בגיל שהוא מתחיל לחשוב מחדש על עצמו, על החיים ועל האקטואליה. עבור לא מעטים שלב זה יכול להיות נקודת שבר.

אלה שגדלו בסביבה בעלת השקפה מוצקה פחות מבולבלים, יש להם את החוסן לבדוק ולברר דברים לעומק ולבנות לעצמם את השקפת עולמם בצורה מדורגת. לעומת זאת אנשים שגדלו בסביבה פחות ברורה מבחינת השקפת עולם, או גרוע מכך, יש מי שגדלו על בסיס השקפת עולם מוצקה מאוד אך חוו משבר אמון ונפלו בבת אחת לים הסוער של ריבוי הדעות הקיימות בעולם - אנשים אלו נמצאים בעמדת סיכון ללכת שבי אחרי רעיונות והשקפות טרנדיות או "נוצצות". אם נתבונן על מרחב הדעות הציבורי, אפשר למצוא שלא פעם אצל המחפשים קיימת ומשיכה לצד השמאלי (חברתית, כלכלית או מדינית) של המפה הפוליטית. ויש סיבות לכך.

תפיסת העולם השמאלית שואפת לעולם חדש ומקסים, עולם של שוויון, נעדר כל אפליה, ללא בעיית עוני, חופשי ממלחמות, הומאני ומלא הרמוניה בכל נושאי החיים. נושאי הדגל השמאלני משרים תחושה שרק השקפת עולם זו תומכת בערכים מצויינים אלו. אם נוסיף לכך שאנשים צעירים יש להם יותר יוזמה ומרץ לשרוף את העולם הישן, הארכאי, ההיררכי, המפלה והצבוע, אזי ברי כי שילוב של תהייה וחיפוש יחד עם אקטיביזם עשויים להוביל את הצעיר התורן לחיק תנועות השמאל לסוגיהן. אך למרות הכוונות הנהדרות, תפיסת עולם זו לוקה בכשלים ובעיות רבות.

הבעיה הגדולה מכולן בתפיסת העולם השמאלית, היא חוסר היכולת לממש אותה. עם כל הכבוד לחזון אחרית הימים, אנשי העולם עדיין נמצאים עם אותו טבע ואותם יצרים כמו בראשית הימים. האדם במהותו איננו מושלם.

האפליה תימשך

אנשים ימשיכו להתייחס באופן לא שוויוני כלפי השונים מהם - כי שורשי האפליה נמצאים עמוק במוח הפרימיטיבי שבו אין לאדם בחירה, זה מגיע בכלל מאזור של זיהוי סכנות. אדם בוטח יותר במי שנראה כמוהו, וחשדן כלפי השונה. לא כי אנו רוצים בכך, אלא כי זה טבענו. זו תכונה שנועדה להגן עלינו כשניתקל לדוגמה בנמר, בשביל שלא נתפתה לחשוב פתאום אולי הוא לא מסוכן ואולי הוא פראי רק כי לא השקענו בטיפוח השכונה שבה הוא גר. אז כן, אנחנו יכולים לעבוד על עצמנו ועל מידותינו, ולשים מעצור בין המחשבות הטבעיות שלנו לבין המעשים בפועל, לכבד את השונה והמשונה. אבל אחרי הכל, את טבע האדם אי אפשר לשנות מבסיסו. ותובנה בסיסית זו, חותרת תחת האוטופיה השמאלית. לכן, איש השמאל לא יוכל להתייחס לאנשי ימין כמו לחברים, ולמרבה האבסורד, דווקא רבים מהשמאלנים מפתחים שנאה עזה כלפי החושבים אחרת מהם.

כך גם בנושא הכלכלי והחברתי, השמאל שואף להביא לשוויון ולהרמוניה, אך אין אפשרות מציאותית לשוויון כלכלי ולביעור העוני. כל פעם שניסו לעשות זאת, זה נגמר בהרס, רעב והרג. לכן השמאלן נתון בקונפליקט עצום בין הרצון הבוער שלו לעולם אחר, לבין המציאות ששומטת את הקרקע מתחת לרצונותיו.

חוסר מנוחה

ומשכך נמצא איש השמאל בחוסר מנוחה תמידי בין השאיפות שלו, לבין המציאות. המציאות תמיד תהיה רעה, וכך בשירה השמאלית יהיו יותר מוטיבים של דיכאון. חוסר המנוחה הזה גורר איתו תוצאות עגומות נוספות, חלק מתייאשים ועוברים לברלין. חלק הופכים לבכיינים מקצועיים "גנבו לנו את המדינה" ושאר הגרבוזים והאורשרים שמתנפחים בהתנשאות וגזענות כדי לשמור על ארבע האמות שלהם שם הם עדיין חשים שיש תקווה. בין הבימה לשדרות רוטשילד. ואילו החלק האקטיביסטי בשמאל הופך לסכנה של ממש.

הסכנה היא במרדף התמידי אחר פתרונות, במקום בו הפתרונות אינם קיימים או שאינם ישימים. דומה הדבר לכלב שקשרו לו מקל ארוך שמגיע לפני העינים ועליו תלויה עצם - והוא רץ אחריו ורץ ורץ עד אין סוף. במשל זה עוד משעשע, אבל בעולם האקטיביזם השמאלני, אין גבולות.

חוסר גבולות

פריצת כל מוסכמה חברתית וחריגה מהגבולות היתה תמיד מאפיין של הצד השמאלי במפה. הסזון, ירי אלטלנה, הפרדת ילדים מההורים בקיבוצים, מסירת נשק לערבים, פינוי יהודים לשווא, הלשנות והסתת גורמים בינלאומיים, ועוד ועוד, כל אלה הם מתוצרי השמאל.

השאיפה לאוטופיה מובילה לניסוי וטעייה תמידיים, וכשזה לא מצליח - כי זה לא יכול להצליח בעולמנו הלא מושלם, מנסים לפרוץ גבולות ולהגדיל את ההימור. אם לא מצליחים להביא שלום בחנופה לאוייב - אולי ניתן להם נשק. לא הולך? בואו נמסור להם שטחים שיהיו בשליטתם. עדיין לא בא השלום? בואו נחרים את יו"ש. לא עובד? בואו ננסה לפנות יישוב אחר יישוב. אין תוצאות? נקדם חרם על מדינת ישראל, נביא לבידוד בינלאומי, נזמין לחץ בינלאומי, וכך הלאה.

כך גם בתחום הכלכלי-חברתי, בו מדמה השמאל בנפשו כי הכלכלה ניתנת לשליטה וארגון, אזי אם חברה גדולה תמכור מוצרים ביוקר - יזעקו נגדה שהיא נוהגת כמונופול, ואם היא תוריד מחירים כמו המתחרים - יזעקו נגדה שהיא מתאמת מחירים, ואם תוריד עוד יותר - יזעקו נגדה שהיא שוברת את מחירי השוק. תמיד יהיו תלונות - כי אין ישימות לאוטופיה השמאלנית השוויונית.

לכן, חוסר הגבולות של השמאל הוא סכנה גדולה, והנה רק השבוע פורסם על התפתחויות בשווי מליארדים בעקבות מתווה הגז. בעוד שבשמאל הפגינו ויצאו למאבק מכוער בניסיון למנוע את מתווה הגז. וחוזי הענק מפריכים את טענות המתנגדים משמאל אחת לאחת.

חוסר המנוחה השמאלני מוביל לנסות כל פעם משהו חדש, בלי יכולת להפיק לקחים מהכישלונות הקודמים. והכישלונות האלה נערמים זה על זה בכמויות.

אבל חשוב מאד להפיק לקחים, ובמיוחד מטעויות של אחרים. הלקח המרכזי הוא שהעולם נמצא במצב טוב יחסית, גם אם לעולם לא מושלם. אנו בעולם של פשרות, ולא בעולם של שלמות. והמצב סביר, יש עדיין סבל, ויש עדיין מלחמות, יש אנשים ללא זכויות וכו'. אבל לא לכל דבר יש פתרון. ולכן מותר לעצור בנקודה מסויימת ולומר עד כאן, המצב כרגע הוא הרע במיעוטו. וזה בסדר גמור.

ואם מפנימים את הלך החשיבה הזה, אפשר לראות את המציאות כפי שהיא - שבעצם ממש לא רע כאן. ביבי הוא ראש ממשלה מצוין, מדינת ישראל היא מדינה בעלת איכות חיים ורמה כלכלית מהגבוהות בעולם, הסכסוך עם ערביי האזור לא יכול להיפתר בזמן הקרוב ויחד עם זאת גם ללא פתרון, המצב הוא בר קיימא ומאפשר קיום בטוח לעם היהודי. אין צרוך לרוץ כמוכי שחין אחר פתרונות לא ריאליים, כאשר הפשרה עם הקיים היא פתרון לא רע בכלל.

הכותב הוא שותף ופעיל במיזמים חברתיים לקידום אחריות חברתית תורנית.