עד השנים האחרונות, חלוקת התפקידים בין בני זוג הייתה ברורה: היא סנטימנטלית - הוא מתחמק מגילויים כאלה. הבעל שוכח ימי הולדת ואילו זוגתו משמרת כל תאריך לציון טקס משותף. הגבר מסתדר בכוחות עצמו והאישה תלותית בפידבקים ממנו. ופתאום נוצר זן חדש במין הזכרי. הכירו את הגבר בעידן החדש. או אותו הגבר בשינוי התדר. הוא מפתח קריירה בשביל טפיחת שכם מאבא, הוא נעלב מהערה על סגנון הלבוש שלו, הוא מתרגש כשמכינים ארוחה עם מאכל אהוב ומצפה למחוות שיפרגנו רק בשבילו. סקר שנערך בקרב גברים ישראלים בגילאים 21-45 מגלה תשובות מפתיעות. גבר מתעצבן כששותים במאג שהוא מעדיף. ולא בגלל הכוס עצמה, אלא בגלל חוסר האכפתיות. רבים הודו שהם מרגישים פגועים כשלוקחים את נוכחותם כמובן מאיליו והם מחכים לתודה, למחמאה ולמילה שתעשה טוב - סתם כך. אם נדמה לך שזו בשורה, המתיני רגע לפני שאת פוצחת בקריאות נצחון. בשבילך זו פשוט עוד עבודה. עוד מטלה דורשת השקעה, שאולי עד עכשיו חשבת שאפשר להזניח. גם אם בן הזוג שלך לא שייך לקבוצת ״הגברים בוכים בלילה״ והחצנת רגשות הוא תפקידך הבלעדי בבית, הוא זקוק לסימנים ומחוות כדי להרגיש מיוחס, מכובד ובאופן כללי: גבר. אבל יותר מהכל זו דרך לעשות עוד צעד לאישה להתקרב לבעלה מתוך הבנה את צרכיו הרגשיים, ליחסים פתוחים יותר בין אחים ואחיות ופתח לאימהות להבין את בניהן שכבר הופכים לגברים בזכות עצמם. אל תטעו לחשוב שהם 'נשיים' יותר בגלל הגילוי הזה, כי הפרשנות לרצון ליחס הוא אחר לגמרי משל ה'עזר כנגדו'. להתייחס לגבר זה לכבד את הרצון שלו במיוחד כשהוא צריך מרחק. זה אומר להבין את השוני גם בנקודות הדמיון, ולקבל בפתיחות גם את רגעיו הקשים. כן, כבר אפשר לומר זאת בקול רם: גברים זקוקים ליחס, חיזוקים ואפילו סתם תשומת לב - לא פחות מנשים. ואולי אפילו יותר. דווקא כורח התפקיד שהוטל עליהם להיות המין החזק, וההרגלים בהדחקת רגשות פנימה, הופך אותם לזקוקים יותר לאנרגיה חיובית שמגיעה מתשומת לב מיוחדת כלפיהם, ומזינה אותם.
