תמיד רציתי ללמוד לכתוב בצורה מקצועית, אך לא נמצאה מסגרת מתאימה לכך ולכן הרצון שכן אי שם בבוידעם וביצירות פאר שנקברו במגירה ולאחר מכן בתיקיות במחשב. יום אחד צפיתי בסרט 'פינוי' שנעשה על ידי בוגר מעלה.
התלהבתי וחיכיתי לראות בקרדיט איפה עושים דברים כאלה, כך התוודעתי למעלה. מאוחר יותר, אחותי גררה אותי לסרט חרדי שהוקרן במתנס עלוב עם כיסאות פלסטיק, הושיבה אותי על אחד מהם כדי שאצפה בסרט עלילתי רק בגלל שהיא משחקת שם תפקיד משני.
לא אהבתי את הסרט, היה לי מוזר שאין גברים כשצריך אותם, שהמשחק הוא תיאטרלי ולא קולנועי (אני מנתחת בדיעבד) והבנות חנוטות בבגדים גרועים רק בגלל שהסרט צריך לעבור את עיניו של הצנזור. אבל דבר אחד הדליק אותי, מי כתבה את זה? איפה לומדים לכתוב את זה?
ובראיון מול צוות הנהלת מעלה אמרתי שאני רוצה לדעת לכתוב. מיד הם אמרו לי כי כתיבת סרטים אינה כתיבה רגילה, זה עולם אחר, שפה שונה ועלייך לעשות בחירה.
היום ישנה יותר פתיחות לנושא, הבנה לצורך ביצירה ובאמירה אישית, אך לא לפני הרבה זמן לא יכולתי להרשות לעצמי לספר לחברות שאני לומדת במעלה, וכשהעזתי הן הסתכלו עלי מוזר (יש כאלה שעבר להן, יש כאלה שלא). אולם אני החלטתי שזה המקום שלי. לצמוח, לכתוב, לפרוץ ולהביא את עצמי.
במשך זמן הלימודים, ההיכרות עם מגוון רחב של סוגי סטודנטים, כתיבת סיפורים ותסריטים הבנתי שיש לי משהו לומר שאין לאף אחד אחר, דווקא מי שאני, העולם ממנו אני מגיעה, הקונפליקטים והאלמנטים של 'השכונה' החרדית מולידה יצירה שונה, עם גבולות גזרה, הומור עצמי, ביקורת בונה ומביאה את המקום החרדי-הנשי-האישי אל המרחב הציבורי.
]]>
