"לא אשכח איך בקידוש של ליל שבת, במילים 'לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך, עבדך אמתך ובהמתך' היה חוזר ומדגיש את המילה בהמתך כמה פעמים, נועץ בי מבט ואף יורק לכיווני. הייתי מחוקה. הוא שיתק אותי".

הסיפור של לאה יכול היה להיות עוד אחד ממאות הסיפורים קורעי הלב המתפרסמים מדי פעם, של נשים מוכות שהעזו להימלט מהבעל. רק שבמקרה שלה, ההחלטה לברוח אילצה אותה להתמודד עם מציאות קשה בהרבה, שכן לאה היא בחורה חרדית בשנות העשרים המאוחרות לחייה שהתגוררה כל חייה בקהילה דתית ונאלצה להתמודד עם החששות, הסטיגמה והניתוק.

לאה (שם בדוי כמובן) רק בת 28, בחורה נאה ומטופחת, עם 4 ילדים קטנים. אחרי 9 שנים של התעללות ודיכוי העזה לברוח סופית. בהחלטה של רגע נמלטה עם ילדיה מהבית שהיה עבורה בית כלא. היא יושבת מולי ופותחת צוהר לחייה:

"עלינו לארץ מארה"ב, משפחה פשוטה בת 14 נפשות. הייתי בת 18, הציעו להורי שידוך עבורי, בחור חסידי וירא שמיים. הכול היה נראה אופטימי. אמנם היו מספר נורות אדומות שיכלו להצביע כי משהו לא תקין ושיתפתי את הורי בהם, אולם הם דיברו על ליבי ואמרו 'אנחנו עולים חדשים, זו כנראה המנטליות בישראל'. כבר בחתונה, בחדר הייחוד הוא לא הסתכל עלי. מייד אחרי החתונה נורות האזהרה הפכו למציאות כואבת. הוא דיבר אלי בבוטות, זלזל והאשים. כל מה שעשיתי, היה לא טוב. הקנאה שלו כלפי הפכה להיות אובססיבית. עקב אחרי השיחות היוצאות והנכנסות בטלפון, כל הוצאה כספית הייתי צריכה לבקש אישור ומימון, אסר עלי לדבר בטלפון אלא ברמקול כדי שהוא יוכל לשמוע הכול. השליטה שלו בי הייתה אבסולוטית. על דלת המקרר הוא תלה לוח זמנים שבו הוא כתב שעות מתי אני צריכה לקום בבוקר, מתי מותר לי להתקלח, מתי אני צריכה ללכת לישון. הכול על הדקה.

בתחילת הדרך, כשעוד נסענו למשפחתי לשבת, הוא שאג עלי איך העזתי לשוחח עם אחי בשולחן שבת וקבע שאנו לא נוסעים לשם יותר. הוא טען שאני צריכה לנתק קשר עם כולם ולהשקיע רק בו. כמה שניסיתי להיות יותר טובה, כך הוא חיפש במה להאשים אותי. הטיח בי שאני אשמה בכול. זה הרס אותי מבפנים. הלכתי והתכנסתי . אחרי לידת הילד הראשון המצב החמיר, היה נועל אותי בבית ועל כל דבר היה מתפרץ. מבחוץ הוא היה נראה אדם שקט ורגוע, אבל כמו בקבוק קוקה קולה אחרי שניערת אותו, בשנייה שפתחת הכול מתפוצץ. האלימות הנפשית הרגה אותי מבפנים.

בהריון השני, הרגשתי שמשהו לא תקין. ביקשתי ללכת לרופא, הוא טען שאין צורך והוא מבין טוב מכולם. הטיח בי כי אם אני סובלת זה כי הבאתי זאת על עצמי. כמובן שהייתה הפלה טבעית והוא האשים אותי שהרגתי את התינוק שלנו. לא היה לי עם מי להחליף מילה. סבלתי כאבי תופת ואפילו אקמול הוא לא הביא לי. בכיתי נורא והוא צרח עלי: 'זה בגללך'. ביקשתי שיעזור לי, אך הוא שאג עלי והרים יד.

הוא לא אפשר לי ליצור קשר עם משפחתי וכשניסיתי בהיחבא לדבר עם אמי היא ניסתה לומר שאעשה הכול למען שלום בית. משפחתי לא הבינה וטענה שככה זה, אנחנו משפחה שקטה ופשוטה ולכן כנראה יותר קל לשלוט עלינו. הרגשתי שאני לא רוצה לחיות יותר אבל לא ידעתי למי לפנות.

הוא כלא אותי בבית. כשהסכים שאצא למכולת, נתן לי כסף בדיוק למה שצריך ועקב לראות אם החזרתי את העודף המדויק. היה מסתכל בשעון אם אני מתעכבת. אנשים לא מבינים באיזה סיוט חייתי. הוא שלט בחיים שלי באופן טוטאלי. הוא היה צורח עלי שיכניס אותי לבית משוגעים. אם הכנתי מאכל שלא מצא חן בעיניו היה זורק אותו עלי.

אחרי הלידה השנייה הרגשתי בדידות איומה. איבדתי את החשק לחיות אבל העובדה שיש לי 2 ילדים לחיות בשבילם, נתנה לי מעט מוטיבציה. המצב הפך בלתי נסבל כשהוא הכניס את הילדים למעגל האלימות. היה מרביץ להם וכשניסיתי להציל אותם, המכות היו עוברות אלי. כל פעם שניסיתי להגן על הילדים הייתי עוברת טרור של יומיים

באחד הימים עזבתי עם 2 הקטנים אל גיסי שלקח אותי לייעוץ לדמות רבנית ידועה שהבטיחה שיהיה בסדר. הוא יהיה בקשר ויסייע עם השלום בית. כשחזרתי הביתה המצב במקום להשתפר הפך לגרוע יותר. בעלי טען שהוא צריך לחנך אותי והרביץ לי אפילו בימי הנידה בטוענה כי זה לא חיבה ומותר לו לגעת בי מחמת חינוך. לכל דבר היה מביא הוכחות מהגמרא לצדקת דבריו.

ילדתי עוד 2 ילדים והאלימות חזרה. כשהגדול היה בן 5 הוא ניסה לקפוץ ממקום גבוה. ניסיתי להורידו משם והוא צעק שהוא לא רוצה להיות פה יותר כי בבית הזה רבים כל היום. הוא קרע את ליבי. הרגשתי שאי אפשר יותר. איבדתי חשק לחיות.

השבר הגדול שקרע אותי לגזרים היה כשנודע לי שאמי נפטרה. בעלי הסתיר ממני את דבר מחלתה ואפילו להיפרד ממנה לא הספקתי. בשבעה שיתפתי מכרה קרובה במצבי והיא זו שהצילה את חיי וסיפרה לי על "בת מלך".

בהחלטה של רגע ארזה לאה מספר חפצים ונמלטה עם ילדיה הקטנים מהבית שהיה עבורה בית כלא אל המקלט שהיווה עבורה סוג של חרות.

מקום מוגן

"בת מלך", המעון היחיד מסוגו לנשים מוכות מהמגזר החרדי-דתי, היווה עבור לאה מקום מקלט וקרש קפיצה לחיים חדשים.

גדרות האבן המקיפות את הבית בישוב הסמוך לירושלים לא מספרות את הסודות הנחבאים מאחוריהן. לא פחות מ-750 נשים ו-3,000 ילדים עברו כאן ב-15 שנות הפעילות של המקלט והעמותה. זהו אחוז קטן מהנשים הסובלות מאלימות במגזר החרדי – דתי, רק אלו שהעזו לברוח, לנתק את הקשרים ולהתמודד לבד לחלוטין עם העתיד. המקלט השמור מעין כול, הוא מעון מוגן לנשים חרדיות שנאלצו לעזוב את ביתן. מבחוץ לא תזהו כי מאחורי החומות הגבוהות אין וילה רגילה אלא בית ענקי בו חללים גדולים המשמשים כחדר אוכל, סלון, פעוטון, מועדונית ומשחקייה, וחדרים קטנים יותר המשמשים כל אחד כחדר פרטי לכל אימא וילדיה.

כדי להגן על הנשים אסור לנו לרמוז דבר על מיקומם של 2 המקלטים של עמותת "בת מלך". הן בתפוסה מלאה. באחד 12 נשים עם ילדיהם ובשני – 6 נשים. ובתור יש למעלה מ-30 נשים שמצפות לברוח. הן באות מכל גווני הקשת הדתית – בתים חסידיים, בתים ליטאיים, בתים ספרדים ובתים דתיים לאומיים. הן מגיעות לחצי שנה למקלט המעניק להן הגנה פיזית אבל גם תקופה של מרגוע לנפש. מקבלות את כל מחסורן. בגד ללבוש וטיפול נפשי להן ולילדים.

מכאן הן מתחילות ללמוד ללכת לבד.

אחת מכל 7 נשים בישראל היא אישה מוכה והנתון הזה מתברר, לא מדלג גם על נשים חרדיות. חלקן מטופחות, משכילות, לעיתים נושאות בתפקיד ניהולי, ולא ניתן להבחין מה הן עברו בביתן שאמור להיות מבצרן.

"הן מגיעות לכאן, נשים שנראות כמוני וכמוך, אך הן מפוחדות וחסרות כל". מספרת לנו עו"ד צילית יעקובסון, יו"ר עמותת בת מלך, שעושה את מלאכתה בהתנדבות "כאן אנו עוטפות אותן, נותנות להן שקט. שיחלימו ממה שעברו וכמובן מעניקות להן את כל צרכיהן האישיים וצרכי הילדים. אצלנו אין זה מחזה נדיר שמגיעה אישה עם 6-7 ילדים והייתה גם אישה שהגיעה לפה עם עשרה ילדים. כעת יש לנו כאן אישה בהריון שתיסע ללדת בליווי צמוד של עובדת סוציאלית מהמקלט.

כל אישה שיוצאת מאלימות היא אמיצה, אבל לאישה החרדית נדרשים יותר כוחות – לעקור מהקהילה, להוציא ילדים מבית ספר. כאן במקלט הצוות כולו דתי, הצביון חרדי ואנחנו עושים הכול כדי שמעבר לטלטלה שהאימא והילדים חווים, הכול ימשיך באותו קו. משתדלים למצוא לילדים מוסדות חינוך באזור מאותו זרם.

במהלך השהות במקלט האישה אוספת את עצמה, מקבלת הכשרה לחיים עצמאיים. ואף ניתן להן סיוע משפטי חינם – החל מהסדרי ראייה ומשמורת על הילדים, דרך השגת גט והתמודדות עם בתי הדין ובתי המשפט"

צילית מספרת כי גברים חרדיים אינם אלימים יותר או פחות מכלל האוכלוסייה אולם ההבדל הוא שאצלם יכולה להתווסף לסוגים המוכרים של האלימות – פיזית, נפשית, כלכלית, מילולית גם אלימות על רקע דתי. גברים שדורשים מנשותיהן קיום מצוות באופן חולני.

החומות שאישה חרדית נאלצת לעבור כשהיא מחליטה לעזוב את הבית גבוהות בהרבה מאלו של האישה החילונית, הן כוללות גם חשש מתגובות המשפחה והקהילה ומפגיעה בשידוכים לילדים. תחושת האשמה העצמית עלולה להיות חריפה יותר כי נשים דתיות גדלות על הנאמר: "אישה טובה עושה רצון בעלה".

מייסד בת מלך הוא עו"ד נוח קורמן שנתקל בסיפורי אלימות נשים כששימש טוען רבני וגילה שאין כל כתובת לנשים דתיות. המקלטים הקיימים לא ערוכים לקבל נשים המקפידות על כשרות, שבת, שפה ותרבות והוא זה שהקים בכספי תרומות את המקלט הראשון.

על אף נורמת ההסתרה וההשתקה במגזר, מקבל הקו החם של "בת מלך" הפועל 24 שעות ביממה, עשרות פניות של נשים חרדיות. מרבית הפונות מועברות לקבלת סיוע משפטי והתייעצות עם גורמי רווחה. המקלט הוא מוצא אחרון. רק במצב בו האישה חוששת לחייה, נמצאת תחת אלימות קיצונית וכאלה שמשפחותיהן מתנכרות להן כי העזו להמרות את פי הבעל.

פגשתי את לאה במעון ואני מוכרחה להודות שהופתעתי למשמע סיפור חייה. מאחורי חזותה המטופחת והעדכנית עומד סיפור חיים כה קשה. היא הסכימה לשתף אותי במה שעבר עליה וסיפרה בגילוי לב נדיר את תלאותיה: "עד שעזבתי אותו חייתי באשליה שהוא יכול להשתנות, שאני האשמה. מהרגע שעזבתי, הבנתי שגבר אלים, אם לא יקבל טיפול. דבר לא ישתנה. הוא כבר לא מעניין אותי. המטרה שלי היא לשקם את עצמי ואת הילדים".

לאה מספרת שזמן שהותה במקלט שינה לה את החיים: "קיבלתי טיפול אישי והדרכה לגבי הילדים. בהתחלה פחדתי שהוא יגיע. פחדתי לצאת. אבל לאט לאט מצאתי כוחות. השיחות הטיפוליות העבירו את המשקל ממנו אלי. כשהוא החל להיעלם מהתודעה שלי, הפסקתי לפחד. פתחתי לבד חשבון בנק. מצאתי עבודה ואני מתחילה לשקם את עצמי" היא מסכמת בגאווה בלתי מוסתרת.

הייתי מחוקה. הוא שיתק אותי

רות היא אישה נאה, אימא ל- 9 ילדים, שהצליחה אחרי 25 שנות נישואין להימלט מבעל אלים אל מקום בו לא ניסו לשכנע אותה בטעותה ולא התייחסו לתדמית של בעלה בקהילה. עכשיו היא מוכנה לדבר, לנסות לעזור לנשים אחרות במצבה, ולשתף בתובנות מצילות חיים.

כשהיא נכנסה לחדר נפעמתי מהדיבור הבטוח והאנרגיה ששידרה. היא חייכה וגווה היה זקוף. אנשי המקלט יספרו לי אחר כך כיצד הגיעה שפופה, חיוורת, מבוהלת, צל של עצמה.

"שנים הייתי כמו עלה נידף. עזבתי עם 2 בנות קטנות אל המקום הזה שהציל את חיי, פשוטו כמשמעו".

רות מספרת את סיפור חייה ואני לא מאמינה למשמע אוזני:

"גדלתי באירופה למשפחה ליטאית מכובדת וחיפשו לי שידוך תואם. הוצע לי שידוך שעל הנייר היה נחשב לאחד הטובים. בחור עילוי מישיבת פוניבז' ממשפחה אמריקאית עשירה ומיוחסת מאד.

בעלי נחשב צדיק ואני הייתי מאושרת שזכיתי לבחור הכי טוב בשיעור. אחרי החתונה הוא החל לטפטף לי את לא שווה את לא שווה'. הוא היה צורח עלי אם לא חתכתי את הסלט כמו שרצה. ימים שלמים לא הרשה לי לצאת כי לא התנהגתי אליו יפה. שבתות היו הסיוט הגדול. אני הוא והילדים כלואים בבית כששולחן שבת תמיד היווה עילה להשתוללות. זה לא האוכל שהוא רצה, לא טעים לו, אין מספיק תוספות וכו'. הוא היה הופך את השולחן וכל השבת או צועק עלי או מתעלם מקיומי.

כל דבר חריג שדרש שאעשה גם בתחום הבינאישי, הביא הוכחות מהגמרא שכך עלי לנהוג. הוא עשה לי דברים נוראים. היום אני יודעת שהוא סוטה.

כשפניתי להורי, הם טענו שבסך הכול מדובר בהבדלי מנטליות ולאט לאט העניינים יסתדרו. את תלמדי אותו, הם אמרו. תראי לו שאת מעריכה אותו ויהיה בסדר.

היה לו טוב כשהוא ראה אותי חלשה. אחרי כל לידה השווה אותי לאימא שלו ואמר, תראי איך היא רזה אחרי 15 לידות ותראי איך את נראית.

הוא התעלל בי באופן עקבי. עברתי השפלה נפשית קשה. הוריד אותי לעפר. לא היה לי מושג שיש סוג אחר של יחסים. שנים חשבתי שככה כולן מרגישות. הייתי מלאה באשמה שאני אישה לא מספיק טובה. אני מסתכלת על השנים האלה, על צמצום הנפש שלי, איך הוא הפך אותי לסמרטוט. איך עם כל הריון הייתי בטוחה שכעת יבוא השקט. זוכרת שאחרי אחת הלידות הוא קנה לי סוף סוף איזו מתנה וסינן: 'אפילו שאני שונא אותך השקעתי בך'. באחת הפעמים ששהיתי אחר הלידה בבית החלמה ליולדות, הצוות ראה שם שאני בלי מצב רוח. רצו לשלוח אלי עובדת סוציאלית. הוא אסר עלי לשוחח איתה, הפחיד אותי שאם אספר משהו ייקחו ממני את הילד, כשהיא הגיעה הייתי חייבת לומר לה שהכול בסדר.

הוא המריד את הילדים נגדי. צעק עלי שאני חולת נפש. יורדת מהדרך. פחדתי ממנו פחד מוות. המצב הכלכלי שלנו היה טוב. טכנית לא היה חסר דבר אבל בעצם לא היה כלום. משפחתו גם היא הצטרפה לחרם עלי. הוא טען בפניהם שאני גורמת לו לרדת ברוחניות. ניסיתי לדבר עם חמותי אבל היא אמרה לי שאני לא פונקציה ועלי להישאר באש ובמים. הם ידעו שמשהו לא בסדר, אבל לא התערבו לטובתי. חמותי, ניסתה לשכנע אותי שאני מדמיינת את המצב. לפעמים כמעט והאמנתי לה, שאולי אני לא בסדר, אולי אני טועה, אולי באמת לא ייתכן שבעלי הצדיק מתנהג אלי בצורה כזו. הוא כל הזמן היה אומר שאין לי עולם הבא בגלל המעשים שלי והסתובבתי עם התחושה שאין לי לא עולם הזה ולא עולם הבא.

בחוץ כולם חשבו שאני האישה הכי מאושרת, אבל כשהייתי הולכת לישון בלילה עם האמת שלי, אז הכריות שלי ידברו. הן ספוגות בדמעות שלי.

אני בחיים החדשים בזכות חברה. חברה שלמדה איתי בסמינר, הגיעה לבקר אותי והעזתי להיפתח בפניה. עד השיחה איתה לא הבנתי שאני אישה מוכה. שמוכה זה לא רק מכות פיזיות אלא גם צלקות בנפש. היא ביררה מי יכול לסייע לי והגיעה אל "בת מלך" שנתנו לי הוראות מה לנסות לקחת מהבית. הגיעו מים עד נפש ובאחד הימים יצאתי עם 2 הבנות הקטנות לבת מצווה משפחתית עם הבגדים שעלי ועם מסמכי משרד הפנים. זה מה שספקתי לקחת. הגעתי לכתובת שנתנו לי ונכנסתי בסערה פנימה. קיבלו את פני יפה אבל אני לא נתתי אמון. כל הלילה צעקתי וכמה יממות לא הצלחתי לעצום עין מחשש שהוא יגיח לפתע. בימים הראשונים כעסתי על עצמי למה עשיתי את זה, מה הרווחתי מהצעד הזה. אבל הצוות פה עטף אותי באהבה ללא תנאי. דאג למחסורי והרגיע את הבנות. הגעתי לכאן חולה, עברתי התקפי חרדות והייתי בטוחה שעשיתי את המעשה החמור בחיי. הרגשתי מחוקה, לא הייתי בת אדם.

אט אט, עם הטיפולים והתמיכה של אנשי המקצוע, הצוות והנשים שבבית, התחלתי להתחזק ולתת אמון. כאן הרגשתי מוגנת. בלי עלבונות ובלי קללות. בתחילה האמנתי שאני באמת לא שווה כלום, אבל למשל, כשהתחלתי לבשל במעון וכולן פתאום ניגשו אלי והחמיאו לי על האוכל, הרגשתי לראשונה שאני מסוגלת ושווה משהו. בבית כל הזמן שמעתי רק שהאוכל שלי תפל ומגעיל. הוא כל הזמן הוריד לי הביטחון. הייתי כפופה לרצונות שלו וכל השנים הוא נתן לי את התחושה שהוא בכלל עשה איתי חסד בזה שהתחתן איתי.

חצי שנה במקלט שינתה לי את החיים. הנשים כאן הפכו לאחיות שלי. מתברר שלא משנה אם הבעל הוא אברך חשוב או בסטיונר בשוק, דפוס האלימות הוא אותו דפוס. פה קיבלתי טיפול פסיכולוגי אישי. בהתחלה פחדתי שהוא יגיע. הוא הצליח להעביר מסר שהוא יודע היכן אני ואני לא הצלחתי להשתחרר מהפחד. היום אני מרגישה שבמשך 25 שנה עשיתי טעות. למה לא עשיתי את זה קודם?! למה הגעתי למצב שהייתי צריכה לאבד את עצמי?! בדיעבד, הייתי מוכנה לקבל סטירה במקום. מכה עוברת, מילה לא.

עברתי תהליך לא פשוט. לא קל להיחלץ משנים של דיכוי. בעלי לא הפסיק לאיים עלי ועל צוות המעון. תהליך הגירושין היה נוראי. הוא השתמש בילדים הגדולים והכריח אותם לכתוב תצהירים שלא דאגתי להם והתנהגתי באופן מחפיר.

לפני כמה חודשים יצאתי לראשונה מהמעון לעצמאות. מצאתי עבודה כמזכירה רפואית ושכרתי דירה לבד. בעלי הצליח להמריד את הילדים הגדולים שלי נגדי כאילו אני כופרת ואפילו על לידת הנכד הראשון שלי לא עודכנתי. ילד שלי שרואה אותי ברחוב לא אומר לי שלום. מבחינתם התנצרתי. מזל שהצלתי את הקטנות שלי שלאחת מהן אפילו חגגנו בת מצווה במעון. היום אני מרגישה חזקה. מנסה להמשיך הלאה. אני גאה בעצמי שהצלחתי לברוח משם".

רות אומרת שקשה לה לחלוק את סיפור חייה ברבים אבל הסכימה לעשות זאת בתור שליחות. כדי שנשים במצבה לא יעברו מה שהיא עברה ויברחו בזמן. והיא חולקת מספר עצות: "אל תשתקו, אל תעלימו עין. גם בתקופת האירוסין, אם יש חשש שמשהו לא בסדר, דברו. אחרי הנישואים אל תתנו לכדור השלג של האלימות לתפוח. פנו לגורמים המתאימים אחרת המצב רק ילך ויחמיר. אף אחת לא צריכה לסבול.הפגיעה בילדים החיים תחת משטר טרור היא עצומה. ולמשפחות אני אומרת - תנו כתף, תמיכה, אי אפשר לשבור את מעגל השתיקה לבד".

קהילה תומכת

בשעת הצהריים התכונה בחדר האוכל המרכזי של המקלט שוקק חיים. אחת הנשים עורכת את השולחן, מול מחבתות וסירים במטבח עומדות 3 נשים חביבות שעמלות על הכנת ארוחת צהריים, היום זה תורן. הרביעית אחראית על שטיפת הכלים. הן קיבלו אותי בחיוך ולא הרפו ממני עד שהסכמתי לטעום מהעוגיות שנאפו זה עתה. בחצר כמה ילדים משחקים תופסת. מישהי תולה כביסה. בסלון אחרת שולפת ספר ממדף הספרייה, מכינה לעצמה כוס קפה ומתיישבת לקרוא. מתברר שהנשים הן אלו שעושות הכול בבית. הן מבשלות, מנקות ומכבסות לעצמן בהתאם ללוח התורנות שמתחדש בכל שבוע.

בתוך התמונה הפסטורלית הזו, מבעבע סיפור האימה אותו חוותה כול אחת שנמצאת פה. איך הן הגיעו לכאן בחטף, הופנו ע"י שרותי רווחה או רבנים, איך הן ברחו . לכולן סיפורים מסמרי שיער.

סלעית גבע, מנהלת המקלט : "הנשים האלה חיות תחת טרור, ולא מסוגלות להוציא מהפה את המילים 'אני אישה מוכה'. ראינו כאן נשים שהגיעו לכאן כחולות מחבורות, אישה עם צלעות שבורות ונשים שהפילו את עוברן בעקבות מכות. אבל הדבר הכי קשה הוא ההתעללות הנפשית. אנחנו עוברות איתן כברת דרך ארוכה עד שהן מכירות במה שהן עברו, נותנות לזה שם וצומחות".

סלעית מציינת שעדיין, דרכה של אישה מוכה בחברה החרדית לחופש רצופה במכשולים וכאבי לב. ''לא פלא שרבות מוותרות ונשארות בבית, חלקן גם חוזרות הביתה לאחר השהות במקלט, לרובן אין תמיכה מצד המשפחה. במקרים רבים הבושה עדיין חוסמת את המשפחות מלסייע לבנותיהן"

סלעית מודה שהחיים במקלט וגם היציאה ממנו אינם קלים לנשים שנולדו וחיו בקהילה החרדית כל חייהן, אך היא בטוחה בדבר אחד: "הן מאושרות. למרות שהן לא חוזרות לקהילה המקורית, למרות ניתוק הקשרים והקשיים לשרוד בחוץ לבד, אני חושבת שהן מאושרות. החיים מחוץ למעגל הדיכוי והאלימות, ההעצמה האישית, שינוי כללי המשחק, כל אלו תורמים לתחושת הערך העצמי למי שקודם לכן לא חש כי לחייו יש ערך".

הנשים כאמור, שוהות במקלט כחצי שנה, ההליך הטיפולי אותו הן עוברות מנסה להכין אותן להתמודדות המצפה להן בחוץ - והחיים אינם קלים למי שהעזה לעזוב. כמעט כולן תיאלצנה להתחיל מהתחלה. צוות המקלט מנסה לסייע ככל האפשר. ''רוב הנשים שוכרות דירות בסביבת המקלט ואנחנו מנסים לסייע ככל האפשר, במציאת הדירה, הרהיטים, מסגרות החינוך ועבודה", מספרת סלעית.

בעמותה מתמקדים לא רק במקלט ובדירת המעבר. צוות המקלט מאייש קו חם אליו מגיעות לא פחות ממאה פניות בחודש המגיעות מנשים בישובים חרדיים, מחברות מודאגות, משכנים ומשירותי הרווחה בכל הארץ. לעמותה גם מרכז סיוע משפטי, שהצטמצם מאד בשנים האחרונות בגלל בעיות תקצוב.

צילית וסלעית הסכימו לפתוח את דלתות המקלט לסיקור, דבר נדיר ולא ברור מאליו: ''אין לנו ברירה. למרות התמיכה של משרד הרווחה במקלט, אנחנו רוצים להגיע למודעות גבוהה יותר וזקוקים לתרומות", הן מסבירות "עמותת בת מלך משקיעה סכומי כסף עצומים בסיוע לנשים היוצאות לחיים עצמאיים. אנחנו זקוקים לסיוע כדי להמשיך ולתת להן סיכוי לחיים טובים. אנחנו רוצים לתגבר שוב את מערך הסיוע המשפטי ולבצע פעילויות נוספות לחינוך ומניעה, וכך לסייע לנשים לא רק במקלט אלא באמצעות טיפול בשורשי הבעיה במגזר''.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

זה לא מקלט, זה בית

בסוף הביקור הבנתי שהשם “מקלט” לא עושה חסד עם המקום ושבכלל צריך לקרוא לו “מעון” ואפילו “בית”.

נפרדתי מהצוות ומהנשים ונכנסתי לאוטו בחזרה הביתה אל ילדי. גוש הדמעות שחנק את גרוני במשך כל הסיור, התחלף פתאום בתחושה של אופטימיות. כמובן שההצלחה בסופו של דבר תלויה בנשים עצמן, אבל העובדה שיש עמותה כמו "בת מלך", שדואגת לנשים הללו ומעניקה להן בית, חום, אהבה וטיפולים כדי להשתקם, בהחלט מעודדת

אני חייבת לציין שהחוויה הזו לא הרפתה ממני ימים רבים אחר כך. כשעזבתי שם קיוויתי להשאיר מאחורי את הסיפורים הקשים ששמעתי אלא שלמחשבות שלי רצון משלהן והן החלו להטיח בי. לא הפסקתי לחשוב על הנשים המוכות, על החוויות שהן סיפרו לי, על החוזק שלהן ועל העובדה שכנראה יש עוד נשים כאלה שחיות בתוכנו, אך איש אינו יודע את הסבל שהן חוות.

אני מצדיעה לנשים הללו, שנאלצות לבחור בחירה כל כך קשה. זו לא בושה ולא חטא לבקש חיים ללא פחד.

וביערתם הרע מקרבכם. מקרבנו.

הכתבה פורסמה במגזין פיין סטייל .

]]>