אז מי כאן חשבה שאין לה מזל?

מתי מתברך האדם במזל טוב?

כאשר הוא 'מרחיב גד', גד ראשי תיבות: גומל דלים (לפי הגמרא שבת ק"ד) כשאדם גומל דלים – גומל חסדים לעניים יהיה לו מזל. (תורת משה) ולתת לעני הוא לא רק לעני בכסף, אלא כל מי שעני שיש לו חסר בנושא מסוים, ומי כמו הבעל והילדים זקוקים לנו, כשנמלא את החסרים שלהם בבישול מטעמים שהרי הם בד"כ לא יבשלו לעצמם, בהענקת חום ואהבה, בעזרה בשיעורי הבית וכו'.

כמה נרחיב את מזלנו! כשנבין זאת נמלא את תפקידינו בצעדי ריקוד, (וכדי שתספיקי גם לבשל – אל תרקדי בעיצומה של העבודה – תרקדי לפני או אחרי). וכשמדובר בסוכות, כמה אנו זוכות לגמול עם בני הבית. אם ביתך ממוקם בקומה חמישית ללא מרפסת, ואת יורדת ועולה עשרות פעמים בכל ארוחה, נוסף להשקעה בבישול המאכלים החגיגיים, כמה גמלת חסדים!

אז מי כאן חשבה שאין לה מזל?

מי שלא הבינה שאפילו בהכנת 'מטבוחה' לילדיה, לבעלה ולעצמה זוכה היא לגמול דלים ולהרחיב מזלה. אשה מטבעה (אם לא קלקלנו) אוהבת לתת, ונהנית מחדוות העשיה בבישולים וגם מההשקעה ביופי, כי את הבעל מעניין מה שבתוך הצלחת, אך את האישה מעניין גם מראה הצלחת ומה שסביבה. כמו שחז"ל לימדונו שהשם ברא את האישה ל'בית' – בנים יופי תכשיטים (עפ"י כתובות נט ע"ב) לכן האישה שמחה בחג בבגדים חדשים, לעומת האיש ששמח בבשר ויין (פסחים קט ע"א).

ובמיוחד משקיעה האישה ביופי בסוכות שבו חשוב להשקיע ביופי, כפי שפירשו חז"ל על הפסוק "זה קלי ואנוהו" – "התנאה לפניו במצות, עַשֵה לפניו סוכה נאה ולולב נאה וכו'" (שבת קלג, ע"ב)

ההלכה בשולחן ערוך מורה שיש להגיש לסוכה בכלים נאים ולא בסירים, ואסור להשאיר בסוכה כלים ריקים. ומורה הגמרא לאדם: "היו לו כלים נאים - מעלן לסוכה, מצעות נאות - מעלן לסוכה" (סוכה כח, ב) בבניית המשכן תרמו הנשים ראשונות את תכשיטיהן, כך גם לסוכה 'נתרום' את הדברים היפים שלנו, ונפרגן לעצמנו מפה יפה, בגד יפה, כלים נאים.

וכשנקשט את הסוכה מבטיח הרב מוצפי שליט''א בספרו סוכת ציון בשם אביו הרב סלמן מוצפי זצ"ל שכפי שמקשטים את הסוכה בעולם הזה, יקשטו את מקומנו בגן עדן. ועד שנגיע לשם בע''ה בגיל 120 (יש עוד זמן בע"ה נכון?), זכית בינתיים בעולם הזה בסוכה מדהימה ומקושטת מלאה במאכלייך הטעימים.

נעשה את המעשים ה'פשוטים' שלנו, שהם כלל לא פשוטים, במיוחד בסוכות, כלולב – שעפ"י חז"ל מרמז "לו – לב", מכל הלב ובשמחה.