מה אם כן ההבדל הגדול בין התפיסה שלהם לתפיסה שלנו?
דיוטימה, המורה הדגולה של סוקרטס, לימדה אותו את הדרך לאהבת האלוקים. לדבריה, על כל אדם בוגר לאהוב נער. במילים אחרות, על האדם להשתמש ביצריו ולתת להם פורקן. לאחר מכן לדבריה, האהבה שמפעמת בו, תאפשר לו לאהוב אנשים נוספים. בהמשך, תוביל האהבה את האדם ותאפשר לו לאהוב את החכמות (פיסיקה) ולאחר מכן את הפילוסופיה ולבסוף את האלוקים.
התיאור הזה, ממש לא במקרה מתחיל באהבת האדם. האמת היא, שאין צורך בדיוטימה. כיום ניתן לשמוע רעיונות דומים מאד, מרבניות גדולות אשר למדו תחום טיפולי כלשהו ונשבו בקסמו ואף מהן ניתן לשמוע רעיונות דומים.
לדבריהן, על האדם לאהוב את עצמו ורק על ידי כך תהיה לו יכולת להתחבר לזולת ולסייע לו וברוך ה', הבעלים שלהם מספקים להן ראיות מפה ומשם בכדי להוכיח כי דעת חז"ל הולמת את הרעיונות הללו. דיוטימה בהתגלמותה באצטלה חרדית.
להבדיל מדיוטימה, אשר אצלה החיבור לאלוקים מתחיל מלמטה למעלה, אצל היהודי החיבור מתחיל מלמעלה. האדם חייב להדמות לבוראו ולנסות להתחבר אליו. התפיסה היהודית גורסת, כי האדם נברא "בצלם אלוקים". על פי תפיסה זו, ככל שהיהודי יותר מחובר לאלוקיו, וככל שהוא מבין כי המציאות האלוקית נמצאת גם בזולת, כך יש בו יכולת טובה יותר להתחבר נכון יותר לזולת, לכבדו ולאהוב אותו.
על פי היהדות, אדם התופס את האלוקות נבדלת מן האדם, הינה תפיסה אלילית. כשראו הנביאים את עובדי ה' פגועים ב"בין- אדם לחברו", הם הגדירו אותם כעובדי עבודה זרה.
]]>
